כדי לפתוח את הפוסט הזה, שיחרוג מתחום הצילום, אני רוצה לשאול:
כמה זה משהו?
הכוונה משהו משמעותי. משהו שיהיה לי אכפת ממנו, שילמד אותי, שירגש אותי.
בעברית פשוטה: מהי הכמות הקטנה ביותר של מידע או פיסות מידע,
חזותי, מילולי או אחר שיש בהם משמעות. שבאמת אומרים משהו.
אני לא שואל סתם, יש יותר מידי רעש לבן, בלתי מובחן, שקשה להיפטר ממנו.
אנחנו כבר רגילים לרעש ולא רואים אותו ככזה. אבל פתאום המזגן כבה ואתה שם לב שקודם היה רעש.
אני מאמין שאפשר לדבר פחות ולהגיד יותר.
כמה זה משהו?
הכוונה משהו משמעותי. משהו שיהיה לי אכפת ממנו, שילמד אותי, שירגש אותי.
בעברית פשוטה: מהי הכמות הקטנה ביותר של מידע או פיסות מידע,
חזותי, מילולי או אחר שיש בהם משמעות. שבאמת אומרים משהו.
אני לא שואל סתם, יש יותר מידי רעש לבן, בלתי מובחן, שקשה להיפטר ממנו.
אנחנו כבר רגילים לרעש ולא רואים אותו ככזה. אבל פתאום המזגן כבה ואתה שם לב שקודם היה רעש.
אני מאמין שאפשר לדבר פחות ולהגיד יותר.
פרופ' יעקב רז על שירת האיקו:
"שיר האיקו טוב הוא צילום טוב"
שחר —
בקצה שיבולת השיפון
כפור של אביב
[אוניטסורה]
"מה שמצוי שם מצוי כנוכחות נקייה.
מה ש"עושה" המשורר/הצלם בשיר ההאיקו אינו אלא להצביע.
הנה שם. יש משהו. הדג, שם בדוכן הדגים, פיו פעור, קפוא.
המשורר עצמו נמצא בשתיקה צנועה, ממתינה, נוכח בהצבעתו, לא בפרשנותו. מעין מלצר."
(יעקב רז).
"שיר האיקו טוב הוא צילום טוב"
שחר —
בקצה שיבולת השיפון
כפור של אביב
[אוניטסורה]
"מה שמצוי שם מצוי כנוכחות נקייה.
מה ש"עושה" המשורר/הצלם בשיר ההאיקו אינו אלא להצביע.
הנה שם. יש משהו. הדג, שם בדוכן הדגים, פיו פעור, קפוא.
המשורר עצמו נמצא בשתיקה צנועה, ממתינה, נוכח בהצבעתו, לא בפרשנותו. מעין מלצר."
(יעקב רז).
ענף עץ יבש
עורב מתיישב לאטו
ערביים של סתיו
[באשו]
עורב מתיישב לאטו
ערביים של סתיו
[באשו]
משורר האיקו מבחין ברגע ומתאר אותו בפשטות ערומה.
שיר האיקו יכול להיכתב במהלך נשימה אחת. אבל לא זה מה שחשוב לי כרגע.
חשוב השקט, הדיוק, הפשטות. העולם הוא אחד, על כל אינספור התופעות שבו.
בסופו של דבר הכל קשור, הכל מחובר, ארוג יחד.
רגע קטן של אמת יכול פתאום לחבר אותך תודעתית לרשת הזאת, האחת.
ברכה עתיקה
צפרדע קופצת
קול המים
[באשו]
צפרדע קופצת
קול המים
[באשו]
אופן אחר – אולי אפילו הפוך - של צמצום באמצעי הבעה אפשר לראות אצל אורי ריזמן ז"ל.
ריזמן הוא אחד הציירים האהובים עלי.
ריזמן הוא אחד הציירים האהובים עלי.
פעמיים היה לי העונג לצלם משהו שקשור לעבודתו.
במסגרת התוכנית כרטיס ל 2 צילמתי ראיונות עם המודלים שלו - חברים בקיבוצו כברי.
הם סיפרו שאחרי שריזמן היה מצייר אותם הוא היה קורא להם שוב ושוב ומושיב
אותם שעות בסטודיו שלו כדי שיוכל למחוק את הציור. להעלים את הפרטים.
אפשר לראות את הניסיון העצמתי שלו לבטל פרטים ולהישאר בכל זאת עם התמונה הגדולה.
כמה כתמים מהווים דיוקן מעולה, שמעביר את אישיות המצויר,
ושכל הרואה אותו מזהה בו מיד את המצויר.
גם בציורי הנוף של ריזמן אותה העלמה של פרטים.
משטחי צבע שמציירים נוף מרגש, כמעט ריאליסטי.
שירת האיקו והציור של ריזמן לכאורה רחוקים מאד. פרטי פרטים לעומת כתמים ומשטחים.
עבודה מהירה ואינטואיטיבית, לעומת עבודה ארוכה ומאומצת. ובכל זאת אני מוצא ביניהם קו עיקרי משותף.
השאיפה לצלול הכי עמוק שאפשר. להצליח לאתר ולבטא את הבסיסי, היסודי,
בעזרת האמצעים המזעריים ביותר. אפשר לחשוב שמזעור האמצעים היא שאיפה טכנית במהותה,
ניסיון לבדוק, כמו ששאלתי למעלה, כמה זה הכי מעט שהוא משהו? אבל אני חושד שזה משהו אחר,
משמעותי בהרבה. נדמה לי שהקישוטים והתוספות, הלהג המתוחכם, והרהב הסגנוני,
מפריעים ליוצר בדרכו. מעכבים אותו ולא מאפשרים לו להגיע לעומק אליו הוא שואף.
בדידות -
תלוי על מסמר
הצרצר
[באשו]
תלוי על מסמר
הצרצר
[באשו]
לפיכך הבחירה הסגנונית של משורר ההאיקו באשו ושל הצייר ריזמן היא לא באמת בחירה סגנונית,
אלה בחירה מהותית המתחייבת מהגדרת המשימה של האמן בניסיונו לפענח ולתאר את המציאות.
כל הציורים: אורי ריזמן. תרגום השירים: יעקב רז.
אלה בחירה מהותית המתחייבת מהגדרת המשימה של האמן בניסיונו לפענח ולתאר את המציאות.
כל הציורים: אורי ריזמן. תרגום השירים: יעקב רז.