זיופים יצירתיים - מקרה מבן יוחנן סימון ואורי רייזמן

את הציור "הסעודה באמאוס" צייר גדול הזייפנים של המאה העשרים ההולנדי האן ון מייחרן, כזיוף של האמן ההולנדי יאן ורמר (Johannes Vermeer). הזיוף קיבל גושפנקה רישמית של גדולי מומחי האמנות של התקופה ונמצאה לאחר מלחמת העולם השנייה באוסף האמנות של הרמן גרינג. וון מייחרן, אשר הואשם בבגידה ובמכירת אוצר לאומי לאויב הנאצי, הודה כי הציור הינו זיוף וכהוכחה לכך הראה באמצעות צילום רנטגן, כי התמונה צויירה על גבי תמונה אמיתית מן המאה ה-17.

ון מייחרן המציא תקופה בלתי ידועה של וורמר ויצר קומפוזיצייה מלאת השראה וכישרון בזיופו. בכך הגשים את חלומו הרטוב של כל זייפן אמנות והגיע למצב שבו המומחים עצמם מהללים את הזיוף כמקור משובח. אולם כמו בכל "מקצוע" בודדים הם הגאונים בעלי היכולת, ההשראה והדמיון והזיוף שלפננו הוא דוגמא עלובה לנסיון להגיע לרמה כזו.

הזיוף המדובר הוא של הצייר אורי רייזמן ובו הזייפן מנסה ליצור מעיין "תקופת ביניים" לאמן, אך הוא נוחל כישלון חרוץ הן בבחירת הקומפוזיציה והן בשימוש במוטיבים הייחודיים לאורי רייזמן הן בעבודותיו הפיגורטיביות והן במופשטות: משיכות המכחול, הצבעוניות וחשוב מכל טביעת האצבע האופיינית לאמן. 

אורי רייזמן, שמן על בד

אורי רייזמן, תרנגולת שחוטה, 1950-1960, אוסף משפחת ברנדס

אורי רייזמן, זיוף

לעומת הזיוף הכושל של אורי רייזמן עבודת הפסיפס הנ"ל "של" יוחנן סימון מעלה תהיות. עבודה רבה דרושה על מנת לאסוף אבנים בצבעוניות המתאימה וחומרים ישנים מהתקופה המתאימה, אך מעל הכל דרוש מאמץ רב ביותר בביצוע זיוף פסיפס! אי לכך, הגיוני לחשוב כי אולי העבודה בוצעה לפני שנים בידי חובב מוכשר ביותר לפי עבודה של יוחנן סימון.

יוחנן סימון, שמן על בד, נמכר בהמרסייט ב- $19,885

זיוף מוזר של יונחן סימון

במחקר קצת עולה כי יוחנן סימון מעולם לא עשה עבודות פסיפס. העבודה היחידה הידועה נמצאת במתנ''ס פרדס חנה והיא בוצעה על ידי אמן הפסיפס (כניראה איטלקי) מרקו סנטי כמחווה ולפי מתווה של האמן.

קרא עוד...

הטעיות בסוגי הדפסים - איך להמנע וכיצד לזהות

הדפסים לסוגיהם הם קרקע פוריה לזיופים בשוק האמנות. שיטות הדפוס הישנות וחלק מהמודרניות המתבססות על העתקת הציור אל לוחות הדפסה ומריחת שיכבה האמולוסית בצבע. לפיך מודפס צבע אמיתי על הנייר ברזולוצייה גבוהה הרבה יותר מצילום ונותנת אשלייה של מקור. אשלייה זאת מתחזקת כפליים כאשר מנסים לבדוק את החומר על ידי שפשופו (מתוך הנחה שאם אין מדובר במקור לא ירד צבע) ונוכחים כי החומר הבא המגע עם משטח הציור-למשל צמר גפן- מתכסה בשכבת צבע.

כאשר מדובר במשטח צילומי, הפיקסלים קלים מאד להבחנה גם לעין שאינה מצוידת במכשיר עזר ובכל זאת רבים שוגים שנים באשלייה שהם מחזיקים יצירה מקורית בעלת ערך גדול, על אחת כמה וכמה אם מדובר בדפוס אופסט משובח.

באחד הימים ביקרתי אצל חברים בצפון. השכנים שמעו שבמקום נמצע מומחה אמנות ביקשו ממני להעריך ציור של איש בשנות השבעים המאוחרות, שאמו הביאה בעלייתה ארצה מווינה.היתה זאת עבודה דהוייה מעט על נייר של אגון שילה - הצייר הווינאי המהולל. ציור מקורי של שילה שויו בין חצי מליון למליון דולר.

לא הייתי מצויד בזכוכית מגדלת ועם זאת הבעתי ספקות מסוימים. אך הזקן אמר שאמו הביאה את הציור יחד עם מטלטלייה בתחילת שנות העשרים מווינה. מידע זה גרם לי לחשוב שאולי אני טועה ומדובר באוצר. ביקשתי ממנו להגיע בהזדמנות המתאימה לגלרייה להערכה שיטתית יותר. לאחר סיבוכים רבים בדרך הציור התגלגל לידיו של מעריך נוסף שבעצמו פנה שוב אלי על מנת לודא כי הציור מקורי ולא הדפס. לאחר שהתאפשר לי סוף סוף לבדוקו ביסודיות, ניתן היה לקבוע בוודאות כיבהחלט מדובר בהדפב צבעוני ומשובטח ביותר, אך עדיין הדפס.

לפני זמן קצר הביא לי סוחר עתיקות ציורים לבדיקה ועל אחד מהם אמר שהיה שייך לדודתו (כמו שכתבתי בבלוג של חברת המרסייט על זיופים סיפורי סבתות ודודות נכנסים אלי דרך האוזן הימנית ויוצאים במהירות האור דרך האוזן השמאלית) ושתמיד אמרה שמדובר בצייר חשוב אבל אף אחד לא יכל לזהותו. מדובר היה בציור שמן קטן מאד על עץ . המשטח נראה דק מאד והחתימה היתה מטושטשת, אולם לא היה ניתן להטיל ספק שמדובר בצייר הגרמני מהמאה ה 19 שפיצווג שעבודותיו יקרות ביותר. הסוחר שמח מאוד בלשון המעטה ,השאיר את הציור למכירה פומבית וכשיצא שלפתי בהישח דעת את זכוכית המגדלת ואבוי ! היה זה הדפס עתיק שנעשה ישירות על העץ

סיפרים "עצובים" כאלה נפוצים מאד ולמרבית הצער ה"אוצרות" נדירים ביותר...

בציור הישראלי הטעויות הנפוצות הם על ציורי המים של ראובן רובין ונחום גוטמן אבל רק לאחרונה ראיתי עבודות מוליכות שולל מסוג זה בציורי אנה טיכו.

קרא עוד...

זיוף? הטעייה? או טעות? - ההבדל המסחרי בין ליטוגרפיה צבועה ביד לבין טכניקה מעורבת

לפני שלוש שנים אירח מוזיאון אשדוד לאמנות את תערוכת אוסף בנק דיסקונט. לבנק אוסף אמנות ישראלית חשוב שתחילתו עוד במשפחת רקנאטי שרכשה אמנות לבנק. במשך השנים גדל האוסף והשתבח. חשיפתו לקהל הרחב היה בבחינת ארוע אמנות חשוב בהחלט.

בביקורי בתערוכה הבחנתי בציור שממבט ראשון היכרתי אותו כציור של שטרייכמן "אשה בערסל". הציור תואר כשמן על נייר. לצורך גילוי נאות אומר שמכרתי ציור על בד דומה להפליא של שטרייכמן - יותר מידי דומה.

יחזקאל שטרייכמן, אישה בערסל, שמן על בד

הצצה מקרוב גילתה באופן ברור שמדובר בליטוגרפיה מקורית של שטרייכמן. על הליטוגרפיה הוספו משיכות מכחול של צבעי שמן והדגשים של צבעי פנדה.

כאן יש לציין שיחזקאל שטרייכמן, אחד מחשובי ציירי ישראל וממייסדי תנועת אופקים חדשים, השתעשע בכל צורות הביטוי של האמנות הפלסטית. הוא צייר כמובן בשמן על בד אבל גם בשמן דליל על נייר, צבעי מים, פיסול בטרקוטה, ציור על אריחי טרקוטה, סוגי הדפסים ועוד.

שטרייכמן היה מאותם ציירים שכל רגע פנוי בחייו היה שקוע בעשיית אמנותו. אני מתאר אותו לעצמי נח מעבודה רצינית - ציור שמן על בד רחב יריעה- תופס את המשטח הקרוב אליו, למשל גליון של ליטוגרפיה שהדפסתו לא עלתה יפה, ומנצל את המשטח ומשלים אותה להנאתו בחומרים המצויים תחת ידו. מבחינה מסחרית יצירה כזאת תחשב כ-"ליטוגרפיה צבועה ביד" או לכל היותר כ-"טכניקה מעורבת" .

כל זה טוב ויפה, אך מבחינה מסחרית ההבדל בין שתי הטכניקות משמעותי מאוד. בכמה? $300-1000 לליטוגרפיה צבועה ביד, לעומת $5000-10000  לשמן על נייר, חצי גליון.

יתרה מכך – מי ימנע מנוכל (אפילו לא זייפן מקצועי) לחקות את האמן ולהוסיף על הליטוגרפיה (שערכה לכל היותר $100) צבעים כעולה על רוחו?

מומחה יבחין ללא מאמץ רב בהבדלים בין זייפן לבין "כתב ידו" של האמן בתוספות על הנייר, אבל כמו במקרה של בנק דיסקונט העבודה נרכשה כציור שמן וכך אף קוטלגה במשך שנים.

מקרה זה מזכיר לי שלפני יותר מעשר שנים הביא לי אספן רציני למכירה ציור שמן קטן ונדיר של האמן היהודי רוסי הדגול איזאק לויטן. הציור היה בצבעי שמן על נייר. הימים היו טרם התקופה שבה מומחים רוסיים צצו כפיטריות אחרי הגשם. הציור נראה לא רק מקורי אלא גם טיפוסי ואיכותי. לויטן בהחלט הרבה לצייר הכנות לציורים גדולים על ניירות בפורמטים קטנים. הציור הטריד את מנוחתי והייתה לי הרגשה כאילו כבר ראיתי אותו בעבר. הלכתי לספרייתי ולאחר חיטוט ממושך מצאתי חוברת ישנה שהוצאה לאור בתקופה הסובייטית מוקדשת ללויטן. ושם נדהמתי למצוא את הציור, אלא שהציור היה שמן על בד בפורמט גדול באחד המוזיאונים הרוסיים החשובים. כפי שציינתי באחד הפוסטים הקודמים - סקיצה היא הכנה ולעולם לא יהיה כל קו בה זהה לציור המוגמר וכאן היה ציור שמן זהה בכל תו ותו. זכוכית מגדלת לא עזרה לפתור את התעלומה ורק כאשר הצלחתי לבחון אותה ב"לופה"-(זכוכית מגדלת קטנה לבדיקת יהלומים) מצאתי את הנקודות הזעירות של הרפרודוקציה (צילום) עליה שקד הזייפן בסבלנות רבה כל כך.

איזאק לויטן, נוף הוולגה, שמן על בד, 1885

זיוף נוף הוולגה של לויטן, שמן על נייר

איזאק לויטן, נוף כפרי, שמן על בד, נמכר בהמרסייט ב-2007 ב: $14,665

קרא עוד...

רובין מזוייף וסיפורי סבתא

לידידי , סוחר האמנות אפרים בידרמן יש חבר שביקש חוות דעת על ציור שזה עתה רכש, המיוחס לצייר הישראלי המפורסם ראובן רובין. הציור, לדברי החבר, נרכש מאשה מבוגרת (82) שאביה היה ידיד של רובין והיא עצמה היתה משקמת מקצועית של ציורים, לפני שנים רבות. החבר בדיוק עמד לתת הוראת העברה בסך 150,000 ש"ח לחשבון האשה (סכום המהווה מציאה לציור שמן בפורמט גדול של רובין)

$95,285ראובן רובין, כניסה לצפת, נמכר בהמרסייט ב 

ראובן רובין, עין כרם, נמכר ב סותבי'ס ב- $128,500

מיד כשראיתי את הצילום הבעתי דעתי שמדובר בציור "מוזר". אפרים, שהוא מבין גדול באמנות, היה בדעה דומה, אך שיכנע אותי שמדובר בסיפור מעניין וכדאי שאבחן את הציור פיזית לפני שאחרוץ דעה.

כאן המקום לציין שבסופו של דבר המומחה המאשר או פוסל ציורי רובין היא כרמלה רובין - אוצרת המוזאון על שם האמן ודעתי אינה מעלה או מורידה במקרה זה. עוד ראוי לציין את תעשיית הסיפורים המלווים ציורים ישנים. בדרך כלל לציור, במיוחד אם הוא בעל ערך, מתלווה סיפור על דודה או סבתא זקנים .

החבר של אפרים הגיע לפגישה יחד עם אפרים עצמו והם חשפו את הציור, שלא היה באיכות שרובין צייר, גם בימיו הפחות טובים. חוץ מהעובדה שהציור אינו מצוייר בטכניקה של רובין שהיא ייחודית למדי, הוא גם לא בפורמט שרובין היה מצייר בו (מדובר במידות של 110/100 ס"מ). בנוסף, הציור לא נשא את המסגרת שרובין הזמין במיוחד לציוריו אלא מסגרת מקורית ופשוטה בת כ-50 שנה. החתימה נעשתה במקום לא אופייני לחתימות האמן – במרכז הציור, במקום בפינות. 

תקריב החתימה המזוייפת

הציור מאידך היה ישן בהחלט, כמו השאסי (מסגרת העץ) המקורי וכאמור המסגרת. בדרך כלל סיפורי סבתא עוברים בין אזני הימנית לשמאלית במהירות האור, אולם הפעם היה ברור שהחבר של אפרים מספר סיפור אמיתי ומדוייק.

המסקנה : מה שהולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז, זה כנראה ברווז. במילים אחרונות :הציור הוא זיוף ישן מאד. הטכניקה היתה ככל הנראה שיוף ציור משנות החמישים, עליו זוייף ציור של רובין, תוך שמירת כל האלמנטים המקוריים הישנים – השאסי, המסגרת, ואפילו הנייר אכול התולעים שמאחורי המסגרת.

החבר של אפרים הספיק לעצור את העברת הכסף לאותה אישה. הצילום הועבר לכרמלה רובין שאישרה שזה ציור מזוייף, אותו מתברר שהיא כבר בדקה לפני כ-6 שנים !!!

סוף סיפור.

נלמד הלקח: גם סבתא אמיתית אינה הוכחה, או שאלו "סיפור סבתא". 

מאת: מיכאל בן עמי

קרא עוד...

לזר קריסטין - זיוף מתוחכם

לפני שנה קבלנו למכירה אוסף יודאיקה שכלל ציורים וחפצים שנרכשו במהלך 60 השנים שבין 1940 לשנת 2000 . האוסף כלל ציור של האמן היהודי פולני הידוע, לזר קריסטין, שביקר בארץ ישראל בשנת 1910 ולימד בבצלאל על פי הזמנת בוריס שץ. הציור 'דיוקן עם תרבוש' היה חתום ומתוארך 1910, השנה בה היה כאמור האמן בארץ.

לזר קריסטין - זיוף

הציור הנדון היה אחד מהעבודות הראשונות שנרכשו על ידי בן הדור הקודם של המשפחה ואף תועד באחד מבטאוני ירחון האמנות 'גזית' שיצא לאור בין השנים 1931 עד 1982 . 

לזר קריסטין - חתימה מזוייפת

בציור היו כל האלמנטים המבוקשים לאישוש אמיתות : הוא בא ממקור מהימן (או בעגה מקצועית 'פרובננס' provenance)  - אוסף ישן של משפחה מכובדת ותועד עם צילום בספרות המקצועית. על כן כבית מכירות פומביות לא היו סיבות לחשוד באמיתותו.

אין כמו אלמנטים אלה להרדים איש מקצוע - מלכודת פסיכולוגית המעוורת את החושים הטיבעיים.

המנורה האדומה נדלקה לאחר שבצילום העבודה הבחנו שמופיעה חתימה נוספת, בלתי ברורה.

בדיקה מהירה עם מנורת אור אולטרא סגול העלתה ממצא שאינו משתמע לשני פנים: החתימה המקורית שויפה, אולם לא ביסודיות, וחתימה חדשה עם תאריך תואם היסטורית, הועלתה על הבד וזאת לפני שנים רבות. נסיונותינו לזהות את החתימה המקורית של האמן לא צלחו.

אמנם אין חדש בטכניקה של דוגמת הזיוף הנ"ל, אך המעניין במקרה זה הוא השימוש בידע ביוגרפי מדוייק אודות האמן על מנת להוסיף לזיוף חזות של אותנטיות.

לזר קריסטין - ציור מקורי

לזר קריסטין - חתימה מקורית

קרא עוד...

זיוף על ידי העתקה - מקרה מבחן: מרסל ינקו

בשנת 2009 הובא להמרסייט ציור שיוחס למרסל ינקו – ממייסדי תנועת הדאדא ועין הוד ואחד האמנים הישראלים החשובים ביותר במאה ה-20. לאחר בדיקה מדוקדקת, התברר שמדובר בזיוף. הציור המדובר הוא למעשה העתק מדויק של ציורו של ינקו "נוף בגליל" משנת 1945, שהיה חלק חשוב מאוסף ההסתדרות שנמכר במכירה פומבית על ידי "בן עמי מכירות פומביות" (היום המרסייט) ב-1996. הציור המזויף נעשה על בד ישן ומקורי, שגירדו אותו כדי לחשוף את השכבה התחתונה ולתת תחושה של אותנטיות.

למרות שהציור נדמה כמקורי, הוא חתום באנגלית – זאת בניגוד למקורי שחתום בעברית. ברור גם שהמזייף ניסה ליצור גרסא אמינה של "כפר שרוף" של ינקו על ידי שימוש בגווני צבע דומים למקור וכן בקווים דומים, אך לא זהים.

עם זאת, המזייף לא היה מתוחכם מספיק כדי להבין שאמנים אמנם מציירים גירסאות של אותו נושא אבל לעולם אינם מבצעים העתק מדויק. בנוסף, ברי שהמזייף לא צלח בנסיונו להעתיק את משיכות המכחול האקספרסיביות והעוצמתיות של ינקו והזיוף נותר חיוור ועמום לעומת יצירתו הדרמטית של ינקו.

מרסל ינקו "נוף בגליל" - זיוף

מרסל ינקו "נוף בגליל", 1945 - המקור.
נמכר ב-"גלריה בן עמי" (כיום "המרסייט") ב-40000$

קרא עוד...

זיופים פרימיטיבים באמנות - מקרה מבחן: מאירוביץ' ולובין

לקטגוריית ה"זיופים הפרימיטיביים" אנו משייכים ציורים הנושאים חתימה לכאורה של צייר ידוע, על ציור שצוייר בעבר על ידי צייר אחר. החתימה המקורית הוסרה ובמקומה נשתלה חתימה, לכאורה של הצייר הידוע.

בדרך כלל הזייפן מנסה להשיג ציורים הדומים בסגנון ובנושא לציוריו של הצייר המבוקש ורצוי מאוד גם מהתקופה המתאימה. בציורים בני חמישים שנה ומעלה הבד הישן, הטקסטורה של הצבע וכן מסגרת המתיחה ("שאסי") של הציור משווים לו מראה אותנטי. הלכה (ורניש) על צבע השמן סופג במשך השנים לכלוך, מתכהה ומצהיב ונותן את האופי הרצוי של ציור ישן.

לרוב קל לזהות זיופים מסוג זה, גם למי שאינו עוסק באמנות, באמצעות זיהוי החתימה המזוייפת במנורת אולטרה סגול וגם בדרכים אחרות (שיפורטו בפוסט אחר). אולם הדרך הנכונה היא לזהות את "כתב היד" של הצייר, כלומר: הטכניקה (משיכות המכחול, שמוש בסכין (שפכטל), שמוש בצבעים וכו), סגנון, מבנה הציור, ועוד. בדיקת חתימה צריכה להיות הבדיקה האחרונה. בשני המקרים המוצגים להלן בחרו ציור נוף לא ישן במיוחד, ברמה נמוכה ביותר וחתמו 'לובין' ו'מאירוביץ'.

2 זיופים פרימיטיביים ומטופשים (מטופשים מכיוון שהסגנון, הטכניקה והתקופה של הציורים, רחוקים מאוד מסגנון הציור החתום לכאורה)

מאירוביץ' מזוייף

חתימה מזוייפת של מאירוביץ'

לובין מזוייף

חתימה מזוייפת של לובין

מאירוביץ' מקורי. נמכר ב"המרסייט" ב-2005 ב-$2,952 

לובין מקורי. נמכר ב"המרסייט" ב-2003 ב-4715$

קצת על האמנים 

אריה לובין נולד ב-1897 בשיקגו שבארצות הברית, למשפחה מהגרים ציונית מרוסיה. בשנת 1913 נשלח על ידי משפחתו לארץ ישראל, שם החל ללמוד בגימנסה הרצליה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לובין לארצות-הברית והחל ללמוד בבית הספר שבמכון לאמנות בשיקגו. בשנת 1917 התנדב לגדודים העבריים. במסגרת זו שב לארץ ישראל ובתום המלחמה שב ללימודיו בשיקגו. באותה עת נחשף לראשונה לציור הקוביסטי. לאחר סיום לימודיו יצא לובין לסיור באירופה. שם נרשם לקורס פיסול בהנחיית בורדל באקדמיה לאמנות גרנד שומייה בפריז. בשנת 1923 עלה לובין לארץ ישראל בשנית. עם הגיעו השתלב בקרב קהילת האמנים המודרנים והציג בתערוכה של "אגודת אמנים עברית" במגדל דוד (1924, 1926) ו"בתערוכת אמנים מודרנים" בצריף האוהל (1926-1928). בשנת 1936 עבר להתגורר בתל בנימין (כיום ברמת גן) ובשנת 1936 בפתח תקוה. בשנת 1947 נערכה תערוכת יחיד ראשונה מעבודותיו במוזיאון תל אביב. הציג במסגרת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה (1948, 1950, 1960). בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה לובין מראשוני האמנים בקריית האמנים בצפת. בשנת 1969 נערה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו בבית צבי ברמת גן. בדומה לאמנים מודרניים אחרים הרבה לובין לתאר את נופי הארץ. אולם, יצירתו של לובין משנות העשרים עושה שימוש בהשפעות של הקוביזם ובייחוד הפוריזם, מבית מדרשו של לה קורבוזיה, שביקש לתאר את הצורות בטבע באופן מובהק, ולא ביחס לאופן המקרי של הראייה.

צבי מאירוביץ' נולד בקורסנו שבפולין ב-1911. ב-1929 עבר לברלין, שם למד באקדמיה עם קרל הופר. ב-1934 עלה לארץ והתיישב בחיפה, שם עסק בהוראת הציור ובציור כרזות לבתי קולנוע. ב-1948 נמנה עם מייסדיה של קבוצת "אופקים חדשים". בשנות ה-50 התגורר ועבד בפריז. נפטר ב-1974.

קרא עוד...

זיוף ציורים בשיטת "שילוב אלמנטים" - מקרה מבחן: ציונה תג'ר

ישנן שני אופנים עיקריים של זיופי ציורים המקובלים בשוק האמנות.

הצורה הקלה והפשוטה ביותר היא תחילה למצוא ציור דומה בסגנונו לעבודותיו של הצייר/ת אותם מנסים לזייף. לאחר מכן, להוריד את החתימה המקורית ו"להלביש" עליה חתימה מזוייפת של האמן - וזהו! יש לנו ציור מזוייף!

הצורה הקשה והמתוחכמת יותר היא לחקות ציור אמיתי של האמן בציור חדש. מדוע צורה זו קשה? כי עבורה צריך למצוא בד בן הציור שאותו מזייפים, רצוי עם ציור. אם יש כזה בהישג יד, מגרדים את הציור חסר הערך ונשארים עם צבע היסוד הישן. בשלב זה הזייפן מצייר ציור "חדש" בסגנון האמן וציוריו. על מנת לשוות מראה של אוטנטיות, בדרך כלל מקבצים ומשבשים בקומפוזיציה כמה אלמנטים שחוזרים על עצמם בעבודות האמן. לאחר מכן מצפים בוורניש, מכניסים לתנור ואופים!

זייפנים מתוחכמים יותר מכניסים חומרים לתוך הצבע כך הוא יתפוצץ ויצור קרקלור (craquelure) ובכך יתן לזיוף מראה אוטנטי ישן.

הנה דוגמה טיפוסית של זיוף על בסיס טכניקת "שילוב אלמנטים". בציור המזוייף נלקחו אלמנטים מהציורים "מעשן הנרגילה" 1944 ו – " התמר הינדי" 1944.

זיוף של תג'ר בשיטת שילוב אלמנטים

שני הציורים המקוריים מתוכם נלקחו אלמנטים לזיוף

   משמאל: "מעשן הנרגילה"  1944. מימין:  "התמר הינדי" 1944

הודות למעמד האיקוני שקיבלה ציונה תג'ר באמנות הישראלית, וכן הפופלריות שלה, במיוחד בעשור האחרון, ציוריה נתונים לזיופים.

ציונה תג'ר נולדה ב-1900 ביפו, בתם הבכורה של שמואל טאג'יר ואשתו סולטנה, בתו של שמואל בכ"ר ישעיה. הוריה עלו בילדותם מבולגריה, ונמנו לימים עם מייסדי שכונת אחוזת בית, שהפכה לעיר תל אביב. בילדותה למדה בבית הספר לבנות בנווה צדק. לאחר מכן למדה בבית הספר אליאנס ובסמינר לוינסקי למורים.

תג'ר למדה אמנות בבצלאל והמשיכה את לימודיה בפריז. בשנת 1929 חזרה ארצה וציירה נופים ואנשים בארץ, ובפרט בתל אביב. היא ציירה את דיוקנותיהם של אברהם שלונסקי, אורי צבי גרינברג וחנה רובינא.

תג'ר השתייכה לקבוצת האמנים של "אסכולת ארץ ישראל", שעמה נמנו ישראל פלדי, ראובן רובין ונחום גוטמן. נושאי הציור של אמני הקבוצה היו ארץ ישראל, נופיה ואנשיה. הדגש היה על הצבעים העזים והאור הבוהק של הארץ. אמני הקבוצה האמינו כי דמותם של ערביי ארץ ישראל היא הקרובה ביותר לדמות תושבי הארץ העברים מתקופת התנ"ך, והרבו לצייר נופים ודמויות מהווי הכפר הערבי. הנה כמה מעבודותיה הבולטות:

עין כרם, שמן על בד, 1926, נמכר בסותביס 1988 ב- $112,500

הכניסה ליפו העתיקה, שמן על בד, 1925, נמכר בהמרסייט ב- $70,000

קרא עוד...