אין כמו בבית- טיול עצמאי בהר הבית

טיול עצמאי בהר הבית והאזור

נר רביעי של חנוכה. 

פעם, כשהילדים היו קטנים, זה היה חג של הופעות ופסטיבלים, אבל הימים האלה חלפו והילדים כבר מזמן לא הולכים לפסטיגל, כך שבדרך כלל אני עובדת או נהנית מההתכרבלות בבית, מול הנרות בחלון. אלא שהשנה, שנת הקורונה, הייתי כל כך הרבה בבית, שהימים היפים של חודש כסליו קראו לי לצאת אל העולם לפני שסגר נוסף יתקוף אותנו.

ממש סמוך לבית, נסיעה קצרה ברכבת, נמצא בית אחר: הר הבית, בו לא ביקרתי מאז שהייתי ילדה בעצמי. 

למה? פשוט ככה. תמיד סיור במתחם הר הבית היה נראה לי מפחיד מדי, מסובך מדי, דתי מדי. בכלל לא חשבתי על המקום כאופציה לטיול משפחתי. אלא שהקורונה, כמו שאתם יודעים, סובבה לכולנו כמה גלגלים בראש ובחג הזה החלטתי לבקר באחד המקומות הרגישים, הנפיצים והיפים בירושלים.

כמה פרטים טכניים לפני שמתחילים

ביגוד: צנוע, שרוולים ארוכים. 

כללים מיוחדים: יש איסור על מגע בין גבר ואישה בתוך המתחם. כולל חיבוק ידידותי.

עוד איסור הוא על תפילת יהודים במתחם. אסור אפילו להביא בתיק ספר תנ"ך או תהילים.

העליה להר הבית היא דרך "שער המוגרבים" ולפני הכניסה יש תדריך של חיילי מג"ב. בתוך המקום יש הרבה מאד חיילים והוא מרגיש די בטוח, לפחות בימי הקורונה בהם האזור כולו שקט ופסטורלי.

העליה להר הבית משער המוגרבים

להר הבית יש מספר כניסות, אבל שער המוגברים הוא היחיד ממנו מותר לאנשים שאינם מוסלמים להכנס. השער נקרא על שם שכונת המוגרבים (מוסלמים מהמגרב) שחיו במקום ופונו אחרי 67. מכל השכונה נותר בית יחיד שהיה רשום בטאבו כאתר קדוש ולכן לא נהרס ועל גביו הוקדם גשר להר הבית. אלא שהשלגים שפקדו את ירושלים בשנת 2004 מוטטו חלק מהגשר וניסיונות של העירייה לבנות אותו מחדש נתקלו בהתנגדות שלוותה במהומות קשות של התושבים הפלשתינאים. כך יצא, שבמקום גשר מכובד ובטיחותי, העלייה נעשית עד היום מגשר עץ אימפרוביזורי (תסתכלו בתמונה- לא מזכיר לכם את גשר המכביה?…)

בימים רגילים המקום מלא מאד ויש המתנה שיכולה להיות ארוכה, אבל אנחנו, כידוע, לא ממש בימים רגילים אלא בימי קורונה. והכל שקט מאד.

מלמעלה אפשר לראות מראה מרגש של הכותל בקפסולות ואנחנו ממהרים לתעד לטובת הדורות הבאים.

סיור עצמאי במתחם הר הבית

הדבר הראשון שנדהמתי ממנו כשנכנסנו למתחם הוא הגודל שלו. שטח פתוח עצום בגודלו של קצת פחות מ 150 דונם! הדבר השני הוא השקט. מעט האנשים שנמצאים במקום נבלעים במרחב האדיר ובכל הטיול שלנו ליוותה אותנו כמעט דממה. האווירה הפסטורלית הפתיעה אותי: ציוץ ציפורים, שתי משפחות מוסלמיות בפיקניק עליז, נערות מסתודדות ומצחקקות. 

מסתבר שחוץ ממקום קדוש, מתחם הר הבית הוא כמעט המקום היחיד שבו יש שטחים פתוחים בקנה מידה כזה ולכן מהווה מקום בילוי לתושבי האזור. הדברים הגיעו לידי כך שלפני כמה שנים הוגש בג"צ על מנת לעצור את תופעת משחקי הכדורגל שנערכו בשטח.

בגלל קדושתו של המקום, שרדו בו גם עצים עתיקים שלא נכרתו והביקור היה כל כך פסטורלי שזה הרגיש סוראליסטי ממש.

חנוכה הוא יום חגו של המקדש ולכן מרגש לחגוג בדיוק במקום שבו עמדו בית המקדש הראשון וגם השני. את בית המקדש השני, בנו כזכור, שבי ציון שחזרו מהגלות בבבל אבל מי שהרחיב את המקדש ופיאר אותו היה למעשה הורדוס. הפרוייקט ההנדסי שלו ניכר רק כשעומדים על ראש ההר:

מכיוון ש"ירושלים הרים סביבי לה" ושטח הפסגה קטן למדי, בטח למקדש ענק כמו שהורדוס תכנן, הוא נאלץ להיות יצירתי כדי להגדיל את השטח. הוא בנה קירות תמך סביב להר, ואת החללים מילא עפר. במבצע השתתפו אלפי פועלים שפיארו את המקדש ברמה כזאת שאפילו חז"ל נאלצו להודות ש"מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".

את הסוף, כולנו מכירים: המקדש המפואר נחרב ע"י טיטוס (עם טיפה עזרה של סכסוכים פנימיים ושנאת חינם). 

גם למי שלא דתי, מרגש לעמוד במקום בו עמד פעם בית המקדש ולהרגיש את האנרגיה של המקום.

המוזיאון האיסלמי

אחרי הכניסה, מצד ימין, נמצא המוזיאון האיסלמי ובו עתיקות שנמצאו במקום. אני לא בטוחה שמותר ליהודים להיכנס למוזיאון ובכל מקרה הוא היה סגור בעת הביקור בגלל הקורונה. אבל בחצר שלו יש תצוגה של כותרות עמודים שנמצאו במקום. 

קראתי באינטרנט שבאחדות מהכותרות יש שרידים של זהב שציפה אותן. אני לא מפקפקת כמובן במה שאומרים ברשת, אבל לא הצלחתי למצוא אפילו קארט קטן אחד.

הכוס

אז מסתבר שמשמעות המילה היא מתקן רחצה, שמטרתו לטהר את המתפללים. הוא נבנה ע"י הממלוכים ושופץ בעת המודרנית ע"י הירדנים.

מסגד אל אקצא

כשהייתי ילדה היו מכנים אותו "כיפת הכסף". היום אף אחד כבר לא אומר כך…

מסתבר שמשמעות המילה "אל אקצא" הוא "הקיצוני". לא…. לא קיצוני מבחינה דתית או לאומית, אלא מבחינה גאוגרפית. זהו המקום השלישי בקדושתו למוסלמים (אחרי מכה ומדינה). ליהודים אסור להיכנס למבנה כך שאפשר לראות אותו רק מבחוץ.

מתחת לאל אקצא, כך נאמר לנו לפחות, נמצא כנראה השער לבית המקדש השני. אלא שהווקף, מטבע הדברים, לא ממש שש לחקור במה שקדם לבנייתו. בשנת 1930, אחרי רעידת אדמה שהתרחשה, המסגד נחרב ונעשתה חפירה מהירה ע"י השילטון המנדטורי.  ובשנים 1979 ו 1999 ערך הווקף חפירות ללא פיקוח ארכיאולוגי. לטענת ישראל, לא פחות מ 400 משאיות של עפר נשפכו בנחל קידרון הסמוך. מזה כמה שנים (לא יודעת בדיוק כמה) מתקיים פרויקט מדהים של סינון העפר שנשפך ומציאת שבבי עתיקות בתוכו. 

סינון העפר הוא פעילות נחמדה לכל המשפחה.(כרוך בתשלום). כל סבב אורך כשעתיים ואפשר לתאם אותו כאן

בינתיים נמצאו מלא ממצאים מדהימים מכל הסוגים: קוביות משחק, כדורים, חרסים ראשי חץ ועוד. 

מכיוון שנר רביעי של חנוכה היום, בחרתי מכל הממצאים "דמי חנוכה"- מטבעות מימי אנטיוכוס.

כדי לראות את שלל הממצאים שנמצאו בסינון עד כה (רק חלק קטן סונן בינתיים)- אפשר להכנס לכאן

כיפת הסלע

למי שלא ממש בקיא (כמוני) השם טיפה מבלבל, כי כיפת הסלע היא בעצם כיפת הזהב, שנבנתה בשנת 691 ומתחתיה נמצאת למעשה "אבן השתייה". שתייה, מלשון "מושתת" משום שממנה הושתת העולם. המוסלמים מאמינים שמוחמד עלה מכאן לשמיים כשהוא רכוב על סוסה פלאית בשם "אל בוריק". הכיפה של המבנה מצופה זהב ושופצה בפעם האחרונה ב 1994,בתרומת מדינות ערב ובשיטה מיוחדת שנועדה למנוע סינוור.

המבנה של כיפת הסלע הוא פשוט יפיפה ומדהים בקנה מידה בינלאומי. אני מתקשה להאמין שמקום יפה כל כך נמצא במרחק נסיעה של עשר דקות מהבית שלי, ומשך ארבעים שנה לא ביקרתי בו. ברור שאם היינו עכשיו בחו"ל היינו נוסעים שעות רק כדי לראות אותו, לא?

כיפת השלשלת

סמוך מאד לכיפת הסלע נמצא מבנה עתיק ומיסתורי- מעין "אח קטן". כיפת השלשלת נחשבת לאחד המבנים המוסלמים היפים במתחם. העובדה שאיש לא יודע בדיוק לשם מה נבנתה, תורמת רבות למיסתורין שבה. חלק מהתיאוריות מדברות על כך שהיא מסמנת מקום קדום שיש מתחתיה, אולי אפילו את מקום ארון הברית או מזבח העולה של המקדש.

מקשתים

מקשתים (מלשון קשת) או בערבית מאואזין (מלשון מאזנים) הן מעין קשתות שפזורות סביב אל אקצא. לפי האמונה המוסלמית בעת המעבר, נשקלים מעשיו של האדם לטוב או לרע.

שער הרחמים- מבט מבפנים

שער הרחמים הוא היחיד מבין שערי ירושלים (לפחות בימינו) שמוביל מותך הר הבית היישר החוצה. המיקום שלו מעורר הרבה תמיהות, כי ניכר שמדובר בשער לא מאובטח, בטח לא ברמה שמספיקה להגן על מקום כל כך אסטרטגי. עוד על שער הרחמים, כתבתי בפוסט הזה.  בעקבות העימותים בין הווקף לממשלת ישראל לגבי המקום, יש על המתחם שמירה הדוקה, כמו שאפשר לראות בתמונה.

סמוך לשם יש מטע זיתים, שלפי ההסברים אמורים להיות מהעתיקים בארץ  אלא שלפי המראה שלהם ממש קשה להאמין… אלא אם כן מדובר באיזה זן של זית בונסאי שלא הכרתי. בכל מקרה, הנוף מהחומה מרהיב ועצי הזית תורמים לשלוות המקום הקדוש. כמו שכתבתי, יש למקום אווירה מיוחדת במינה. אני תוהה לעצמי האם באמת יש מקומות בעולם שיש להם אנרגיה מיוחדת במינה, או שאני סתם מדמיינת…

הצד המערבי של הר הבית

השלמנו סיבוב שלם וחזרנו לצלע הרביעית של המלבן… בדרך חלפנו על פני עוד הרבה מבנים: צריחים, מנברים ומבנים שלא הצלחתי לזכור את פשרם. (מנת יתר של היסטוריה ביום אחד).

בצד המערבי, לא רחוק משער המוגרבים, ממנו נכנסנו, נמצא מסדרון ארוך עם עמודים ובו מספר שערים מפוארים שמובילים לשוק של העיר העתיקה.

במקום אזור לקברי מכובדים מוסלמים, כולל קברו של עבדאללה ה-1 מלך ירדן, שנרצח בעת ביקור בהר הבית בשנת 1951, לעיני נכדו חוסיין. את הקבר שלו ראינו דרך הסורגים שבחלון.

שער הברזל:

שער שמוביל לאתר שנקרא "הכתל הקטן". חלק קטן לא כל כך מוכר (לפחות לי…), מאותו כותל מערבי שהקיף את המקדש. הכותל הקטן נמצא בערך 170 מטר מהכותל ה"גדול" ובשנים עברו היה מוקד קבוע (אלא מה) לסיכסוכים עם התושבים המוסלמים השכנים.

בניגוד לכניסה להר הבית שמתאפשרת רק משער המוגרבים, היציאה אפשרית מכל אחד מהשערים. 

עוד שערים סמוכים בצד המערבי הם: שער הטהרה, שער השלשלת ושער הכותנה.

אנחנו יצאנו דרך שער מוכרי הכותנה. שמוביל הישר לשוק הכותנה, שבעבר (אני מניחה) שימש מוכרי כותנה וכיום מוביל לשוק על טהרת מוצרים מייד אין צ'יינה. אני לא שוללת את האפשרות שחלק מהמוצרים הסינים אכן עשויים מכותנה כך שהייעוד המקורי לא השתנה.

השוק ברובע המוסלמי

שוק תוסס וצבעוני שניתן למצוא בו הכל, מפרות וירקות טריים ועד מזכרות ופריטי לבוש. השוק מאובטח בהרבה מאד שוטרים, שוטרות ומצלמות אבטחה, אבל מי שחושש יכול לוותר ופשוט לחזור משער המוגרבים היישר לאזור הכותל.

אנחנו המשכנו ימינה ברחוב מוכרי הכותנה (סוק אל כתנאן) פנינו ימינה ברחוב אל גיא, משם אפשר להתחבר למסלול שתיארתי בפוסט הקודם ממש כדאי להכנס ולקבל רעיונות: (משער האריות לכנסיית הקבר)

הביקור בהר הבית היה מרגש ורוחני מאד, אבל לא על הרוח לבדה חי האדם, כך שביקור באזור לא שלם בלי כנאפה אצל ג'עפר, חומוס אצל אבו שוקרי או טחינה אצל משפחת אל ג'יבריני. (כל הפרטים- כאן)

אחרי שמילאתם את המצברים הרוחניים והפיזיים, אפשר לצאת חזרה לכיוון שער יפו, לתחנת הרכבת הקלה או חניון ממילא.

בכך סיימנו טיול לאחד המקומות היפים בירושלים ואולי בארץ. בתקופת הקורונה, העיר העתיקה, מתחם הר הבית וכנסיית הקבר שקטים מאד יחסית כך שזאת אחלה תקופה לבקר בהם.

ממש אשמח לקרוא הערות, הצעות ותגובות, כאן למטה. מוזמנים להרשם לרשימת התפוצה ואעדכן פעם בכמה חודשים על פוסטים חדשים.

להתראות על הדרך!