דֶּבֶר

פָּרַס כְּנָפָיו הַלַּיְלָה כְּבִמְשִׁיכַת מִכְחוֹל.
כָּרְעוּ שְׁוָרִים בְּלִי רַחַשׁ, כִּצְעָדִים בַּחוֹל.
דָּמַם גַּם סְיָח צָעִיר. לְצַד אִמּוֹ שָׁכַב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, בְּזֹאת הַפַּעַם לֹא רָאִיתִי יָד מַכָּה.
בְּזֶה הַלַּיְלָה, אָב, לֹא שָׁמַעְתִּי צְעָקָה.
אֲבָל הַסּוּס אֲשֶׁר דָּהַר הַרְחֵק אֶל תּוֹך הַשְּׁחוֹר
צָנַח פִּתְאֹם תַּחְתָּיו, וַיִפֹּל רוֹכְבוֹ אָחוֹר.

בְּכוֹרִי, כִּי זֶה הַלַּיִל לֹא לֵיל מַשְׁחִית וָפֶגַּע.
רַק בּוֹ נִפְסַק מְקוֹר חַיִּים הַמִּתְחַדֵּשׁ כָּל רֶגַּע.
וֹבְהִסְתַּלֵּק הַכֹּחַ הַמְּחַיֶּה לְכָל חַיּוֹת
מֵאֲלֵיהֶן יִפְּלוּ כֻּלָּן, יוּטְלוּ גְּוִיּוֹת גְּוִיּוֹת.

אָבִי, כַּהֲלוּמָה שׁוֹתֶקֶת רַעַמְסֵס.
בְּעִקְּשׁוּתוֹ, בְּכוֹרִי, מַלְכָּהּ עוֹד מִתְבּוֹסֵס.
סוֹפָהּ קָרֵב, קָרֵב. אָבִי, אֲנִי מַבְחִין.
הַמְתֵּן עוֹד, בְּכוֹרִי, הַמְתֵּן לְבוֹא הַשְּׁחִין.

הדבר לא היה מכה של מוות אלא של הפסקת החיים. את מצרים הבוטחת רק בעצמה לימדה המכה כי כל נשימה ונשימה היא רק בחסדו של הבורא, המחדש את החיות לכל נברא בכל רגע ורגע.

שחין

מִן הַכִּבְשָׁן רַק חֹפֶן אָבָק שָׁחוֹר זָעִיר
כְּפִטְרִיָּה לוֹהֶטֶת עָלָה עַל פְּנֵי הָעִיר.
פָּרְחוּ שַׁלְפּוּחִיּוֹת בְּעוֹר צָעִיר וָשָׂב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, רֵיקָה הָעִיר. רֵיקִים הַשּׁוּק וְהָרְחוֹב.
מִסִּדְקֵי בָּתִּים עוֹלִים הַיְּלֵל וְהַמַּכְאוֹב.
הוּגַף חַלּוֹן וּתְרִיס וְדֶלֶת נֶאֶטְמָה
כִּי שָׁט עַל רַעַמְסֵס עָנָן שֶׁל בֹּשֶׁת וּכְלִמָּה.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, אָכֵן גָּדְלָה הַבֹּשֶׁת
כִּי נֻקְּדָה מִצְרַיִם בְּפִצְעֵי זָהָב וּנְחֹשֶׁת
וּמִגְדַּל יָפְיָּהּ הַמִּתְנַשֵּׂא לְגֹבַהּ רַב
הַלַּיִל הַזֶּה, בְּכוֹרִי, אַף הוּא הִשְׁפִּיל פָּנָיו.

אָבִי, בִּכְלִמָּתָהּ שׁוֹקַעַת רַעַמְסֵס.
מִגְדַּל גַּאֲוָתָהּ, בְּכוֹרִי, נָפַל גּוֹסֵס.
חַרְטֻמֶּיהָ, אָב, כְּבָר לֹא יָכְלוּ עֲמֹד.
לֹא תַּמּוּ עוֹד, בְּכוֹרִי, לֵילוֹת הַנְּקָמוֹת.

מכת השחין, המכוונת בסדר עשר הספירות כנגד ספירת התפארת, מציינת את התפרקותה של מצרים מיופייה ותפארתה. השחין אינו רק מכאיב אלא גם מביש ומשפיל, ולכן, אף שכל המכות הציקו וכאבו, רק במכת שחין נמנעו החרטומים מלהתייצב מול משה מחמת הבושה.

ברד

רַעַמְסֵס, שָׁמַיִךְ הַשְּׁקֵטִים וְהַצְּחִיחִים
רָעֲמוּ הַלַּיְלָה כְּרַעַם תּוֹתָחִים.
סָקְלוּ אַבְנֵי בָּרָד כָּל עוֹבֵר וָשָׁב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת אוֹ אִם דִּמְיוֹן.
נִשְבַּר כָּל חֹק וָסֵדֶר וְאָבַד הַהִגָּיוֹן.
מִתְרוֹעֲעִים יַחְדָו שָׁם כְּהָמוֹן שִׁכּוֹר
הַקֶּרַח עִם הָאֵשׁ, הַחֹם לְצַד הַקֹּר.

בְּכוֹרִי, יַחְדָּו הוֹלְכִים הָאֵשׁ וְגַם הַמַּיִם
עַל כֵּן נִצַּל הַפַּעַם כָּל יְרֵא שָׁמַיִם
אֲשֶׁר אֶת מִקְנֵהוּ הֵנִיס אֶל הַבָּתִּים
– כִּי הִשְׁלִימוּ זֶה הַלַּיְלָה הַחֶסֶד וְהַדִּין.

סָדַק בָּרָד, אָבִי, אֶת אֹטֶם רַעַמְסֵס.
הַסֶּדֶק, בְּנִי בְּכוֹרִי, גָדֵל וּמִתְבַּסֵּס.
אַף מַלְכָּהּ, אָבִי, הִכִּיר בְּרִשְׁעוּתוֹ.
קָרֵב וּבָא, בְּכוֹרִי, יוֹם נְפִילָתוֹ.

על המצרים שמעולם לא נשאו עיניהם השמימה המטירו השמים קללה ולא ברכה. הקואליציה הנדירה של המים והאש לימדה את המצרים שיעור בהתבטלות – אפילו החסד והדין מאבדים את הניגודיות ביניהם בעומדם לפני יוצרם. שילוב החסד והדין בא לידי ביטוי גם בכך שבמכה זו, עם כל חומרתה, ניתנה למצרים האפשרות להימלט אל הבתים ולהינצל. לאחר המכה מודה פרעה לראשונה: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

המשך יבוא, בעז"ה, מחר