בשנת 1942 נפגשו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס והבלשן רומן ג'קובסון בניו יורק. שניהם היו פליטים מאירופה הנאצית, שניהם היו יהודים, ושניהם הבינו מה זאת שפה, אולי, יותר טוב מכל אחד לפניהם.

מה שג'קובסון גילה הוא שמשמעות נוצרת על ידי אלמנטים שרירותיים וחסרי משמעות כמו הצלילים של השפה, של חיבורים שלהם למילים יש משמעות. זה אולי נשמע טריויאלי אך תפוחים נפלו לפני ניוטון ובכל זאת הוא גילה איך זה קורה. ג'ייקובסון גילה איך זה קורה שמילים יוצרות משמעויות, במנגנונים של מטפורה ומטונמיה.

מה שגילה לוי שטראוס הוא שכל פעילות אנושית מתרחשת בשפה, לא רק בשפת הדיבור והכתיבה. דרך דוגמאות משפות הקולינריה והאומנויות, קצרה הייתה הדרך לפיענוח מיתוסים על ידי התייחסות לדימויים שבהם כאל פונמים בלבד, כאשר מה שחשוב הוא מבנה היחסים בין הדימויים. זאת היתה תגלית בסדר גודל פרוידיאני בעומקה ובצניעותה. כפי שפרויד למד לקרוא את ההגיון בסמפטומים ההיסטריים, הגיון המשותף לנורמלי ולפתולוגי, כך לוי-שטראוס למד שהפרא בונה את עולמו ממסמנים לא פחות מאיתנו וניתן ללמוד את שפתו. אולי הוא תרם את התרומה האישית החשובה ביותר לדעיכת הנאו-קולוניאליזם. על כך אומר לאקאן שכולנו בסולידריות כנתינים של השפה.

זה לא היה יכול לקרות לכל אחד ולא רק בגלל מוחו החריף. לוי שטראוס העיד על עצמו שהוא היה נטול תחושת סובייקטיביות מגיל צעיר. לכן קריאת המציאות כאלגוריתם א-פרסונלי הייתה נהירה לו. המרחב הראשון שתרגם לוי-שטראוס לשפה היה קשרי השארות וכבר התפצל ממקור השראתו פרויד. בעוד שפרויד מחזיק באיסור על גילוי עריות אדיפלי כחוק יסוד המשפחה, המבניות של לוי שטראוס דורשת ממנו להכניס דווקא את ה"פונם" של הדוד מצד האם ל"מסמן" של התא המשפחתי הבסיסי. רק החלפת נשים, החלפת אחיות , מייסדת את האקסוגמיה. האלטרנטיבה היא מלחמת שמד בהגנה על האחיות כרכוש. האקסוגמיה הייתה הכרחית להשרדות. הדוד מצד האם אינו תוספת מאוחרת, הוא היה שם מלכתחילה לתת את אמא לאבא. אמר לוי שטראוס שצריך לבחור בין לחיות את המיתוס לבין לנתח אותו. יתכן שזו הייתה הנקודה העיוורת של פרויד שכן הוא ואלי ברניס החליפו אחיות.

הפיצול בין פרויד ללוי שטראוס ממשיך בהתייחסות לטוטם, כאל דמות אב אדיפלית או כאל תג זהות של הקבוצה, שיחסיה עם קבוצות אחרות מוסדרים על ידי מיתוסים שבהם יש יחסים בין הטוטמים המייצגים אותם. את אדיפוס ממפה לוי שטראוס בעומק תלת ממדי כדי להראות את המוטיבים החוזרים בין הווריאציות. עבור לוי-שטראוס הרב-שכבתי הפרשנות של פרויד היא עוד גרסה.

האם יש מקום לסובייקט במבנה? על שאלה זו עונים הפראים בעצמם בכל המיתוסים העוסקים באנימיזם. הנשמה היא הייצוג של הסובייקט.

המבנה של מיתוס בריאה הוא שבר בין שתי כוחות, לעיתים קרובות השמיים והארץ, כאשר השבר יוצר ריק שדורש את הופעתו של האלמנט השלישי, המגשר, המתווך, הממלא, למשל המים. בגרסה הנוכחית של מיתוס פסיכואנליזה לאקאן הוא האלמנט השלישי שלקח על עצמו ליישב את הסתירות וליצור מסגרת קונספטואלית מקיפה שתסדיר את היחסים בין הטוטמים פרויד ולוי-שטראוס.

כפי שמיתוס שלושת הכוחות מסופר דרך ייצוגים, את השמים ייצג הקונדור, את האדמה הארמדילו ואת המים הפיראנה, גם במיתוס פסיכואנליזה ישנם אלמנטים המייצגים רעיונות. אלו הם המקרים הפרדיגמטיים של פרויד שמשמשים אנליטיקאים כאבני יסוד של משמעות אותם הם יכולים להחליף בשיח האנליטי.

המקרה של אמה בפרויקט לפסיכולוגיה מדעית היווה השראה להבנת המכניקה של חזרתיות בגרסאות של מיתוסים, האנס הקטן מראה כיצד הפאלוס הוא מסמן של אנימיזם וטוטמים מחליפים דמויות אב, לאקאן השתמש בנוסחה הקנונית של לוי שטראוס לפרש את החזרתיות בסימפטום של איש העכברושים. רביעית דורה, המינואט, ממחישה כיצד מבנה מקיים סובייקט.

לוי שטראוס אינו מטפל אלא מנסח את כללי הסדר החברתי דרך סיפור סיפורים. הוא יכול להרשות לעצמו משום למושא מחקרו, קהילות, אין גוף, ואפילו כישוף או ריפוי שמאני הוא מנסח במונחים של מניפולציה על אלמנטים בשפה. גם החסר שהוא אופרטור לוגי שמכניס תנועה למערכת אצל לוי-שטראוס, אצל לאקאן הוא קודם כל פתח אירוגני רוטט בגוף. אצל לאקאן, כפי שאמר "דופקת ההתענגות בדלת". הוא נדרש לתת מענה לנוירוטיים שסד המבניות מנתב את הדחפים שלהם לסימפטומים. מטרת האנליזה בסופו של דבר היא להיחלץ מהתשוקה המתמדת שמייצר המבנה בסובייקט ולקשר אותו להתענגות של הגוף, לסיפוק.

גבול המבניות מופיע בפסיכוזה. פסיכוטים החופשיים מהמבנה אך לא מהדלוזיות המחליפות אותו או המלנכוליה העולה בהעדר מבנה. מעבר לגבול המבניות יש את ההתענגות האחרת, הלא מודע הממשי, מה שמקביל למה שבשפה הלשונית נקרא אות. רואים זאת בזאב בחלום של איש הזאבים שתלוש מכל שרשרת מסמנית או בדלוזיות של הגוף הדווי של שרבר שהופשט מכל מסמן, אך לאקאן הוא קודם כל מטפל, ובעיקר במי שהמיתוס אינו עובד עבורו. לאקאן מראה כיצד אנליזה מאפשרת לאנליזנט לקרוא את המיתוס שבו הוא כתוב, לעשות שינויים עד כמה שניתן ולהזדהות עם הגורל המסמני, אך לא פחות מכך לקבל את אי ההתאמה למבנה. להיות לא כולו תחת המסמן הפאלי. בסוף אנליזה, במעבר לעמדת האובייקט אנליטיקאי, בתהליך השלת ההזדהויות הסובייקטיביות והתמקמות כאובייקט של מבנה, מגיע האנליזנט למצב בו המסמן אינו רק כרטיס כניסה לסובייקט להיתמך בשרשרת מסמנים. בסוף אנליזה יודעים משהו על זה שהמסמן נוגע בגוף והחיים הם לא רק סיפור.

יתקיימו מפגשים בכל שבועיים בימי רביעי בין 19:00-20:30