ברסלב. לבסוף נודע לו הדבר, כאשר פעם אחת בערב ראש השנה הגיע הרב לחפש את החברותא בביתו ושם הפנו אותו ל'קלויז', שם עמד אביה ועסק בהכנת המקום. הרב רבי לייב, הופתע לראותו שם ושאל אותו, האם גם אתה בחסידים? אביה אישר את הדבר והרב הופתע מאד. הוא לא שינה את יחסו עם אביה ואף ביקש ממנו לבוא ללמוד עמו במקום אחר, כדי שלא ירננו שרב העיר נהיה חסיד ברסלב... החזקת ה'קלויז', היא נזכרת, היתה נתונה בידיו של החסיד רבי זאנוויל, שנקרא על שם זקנו רבי זאנוויל שהיה אחיו של החסיד רבי משה ברסלב'ער, שזכה להימנות על תלמידי מוהרנ"ת. רבי זאנוויל התברך ביד אמן והיה מסייד את בית הכנסת בדחילו ורחימו. הוא זה שדאג ל'נר התמיד' שדלק ב'קלויז', כך במשך שנים ארוכות. "אני לא יכול לסבול יותר"! ואז הגיעו הימים האפלים. הקומוניזם הרים את הראש והחל בהרס חיי הדת בעיר אומן וסגירת בתי הכנסת ובתי המדרש. ה'קלויז' עוד המשיך לפעול שנים מספר, בהיותו היחיד בעיר שממשיך לפעול בעוז, עד שגם הוא נסגר, שנתיים לאחר מכן, בשנת תרצ"ו. עם מאסר כ"ז מיטב חשובי חסידי ברסלב שנשלחו לארץ גזירה ולא חזרו והעיר אומן נבוכה. שלושה מהם, החסיד רבי מתתיהו בארזסקי הי"ד עובד ה' ששמר את מוצא פיו, החסיד רבי יעקב ז'יטאמירער הי"ד והחסיד רבי ברוך 'דער בחור' הי"ד, היא עוד הספיקה לראות בבית המעצר. באותם ימים, גברת גלבך, עודנה כבת עשר צעירה לימים, היתה פוקדת את בית המעצר מדי יום, בשליחות אביה הגדול, כדי להביא אוכל לעצירים הברסלבאים ולהתעניין בשלומם. בהיותה מביאה להם את האוכל, היא זכתה לשעת ביקור קצרצרה בתאו של רבי מתס' וראתה במו עיניה את הזוועות שעוללו להם בחקירותיהם כדי לשבור אותם. "כשהסתכלתי פנימה לתוך התא שלו, ראיתי אותו שוכב על מיטה עם מסמרים... כשהוא ראה אותי, הוא רק הרים את ידיו ואמר לי בקול שבור, איך קען דאס מער נישט אריבער טראגן... אני לא יכול לסבול זאת יותר"! היהודים נמלטים מאומן שנה קודם לכן, בתרצ"ה, נפטר החסיד רבי שמשון ברסקי, מה שהקשה עוד יותר על חייהם של חסידי ברסלב בעיר אומן, שלא מצאו יותר על מי להשען. מרת גלבך עודנה זוכרת את מסע ההלוויה שובר הלבבות של רבי שמשון ברסקי, כאשר החסיד רבי אברהם שטערנהארץ מבכה את פטירתו בשברון לב ובדמעות שליש. אמנם, היא מציינת, שלא היה נהוג להביא את הנפטר אל ציון רביה"ק וגם בהלוויה של רבי שמשון, לא עשו כן. המנוסה החלה מייד לאחר מכן, עם סגירת שערי ה'קלויז' כשהכל הבינו שסכנת חיים מרחפת על חסידי ברסלב. אביה הגדול - ששמע כי הקומוניסטים מחפשים אחריו - נמלט באותם ימים. גם החסיד רבי אברהם שטערנהארץ, נמלט והספיק לחצות את הגבולות ברגע האחרון ולהגיע לארץ ישראל בערב ראש חודש אדר. מלכתחילה, היא מציינת, אמור היה רבי אברהם שטערנהארץ לנסוע קצת יותר מאוחר ביחד עם נוו"ב, אך הוא נמלט מוקדם, בגין הידיעות כי הוא כאשר השקט אפף את המקום, היא שמעה לפתע כמין בת קול פלאי: "טי פוילן". המילים אמרו לה ברוסית, שעליה לנסוע לפולין, ותחי רוחה 50 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 51
על כוונת הקומוניסטים. בנתיים אשתו נשארה מאחור ובידיה הופקד הבחור משה בנדר, בנו של החסיד רבי לוי יצחק בנדר. לבסוף, הם הצליחו לעלות לארץ הקודש, מספר חודשים לאחר מכן. רבי לוי יצחק בנדר, מציינת מרת גלבך, היה באותה תקופה עסוק במאבק עיקש להצלת הילדים היתומים של גיסו שנפטר באותה תקופה והרשויות החליטו לשכן אותם בבית יתומים כללי. רבי לוי יצחק בנדר נאבק על כך בכל כוחו עד שהצליח להחזירם לרשותו ולהשאירם נאמנים לדרך התורה ולגדלם כיהודים כשרים ולבסוף אף זכו לעלות ארצה. כך למדו תורה באומן בימי הקומוניזם בנתיים, המצב החל והחמיר, כאשר הרשויות הקומוניסטיות החליטו על ביטול בתי החינוך היהודיים והכניסו למאסר את כל המלמדים היראים והשלמים. אך לא כל כך מהר הרימו חסידי ברסלב באומן את ידיהם. ההורים עמדו בקשר עם חסידי ליובאוויטש ואלה שלחו אליהם מלמדים, למרות הסכנה. וכך אירע, שכאשר אסרו את המלמד באומן, הגיע במקומו מלמד חדש מטעם חסידי ליובאוויטש, עד שגם אותו אסרו הקומוניסטים. ושוב, הגיע מלמד חדש מטעם חסידי ליובאוויטש וגם אותו אסרו. לאחריו, הגיע המלמד החסיד רבי נתן טעטיק, אשר מרת גלבך זוכרת עדיין את שמו ונמנה על אנ"ש מחסידי ברסלב. אחיה, אשר גם היה חסיד ליובאוויטש, ואחיה הגדול למד אצלו, ביחד עם ר' דוד כוכב-לב, זכרונם לברכה, ולהבחל"ח ר' נחמן ירוסלבסקי הי"ו, זקן אנ"ש. למרבה האסון, הצליחו הקומוניסטים לשים את ידיהם. כאשר גם על המלמד ר' נתן טעטיק ואסרו אותו בין כ"ז חסידי ברסלב שנשלחו לארץ גזירה ולא חזרו משם. בכך הנחיתו מכת מחץ על חיי הדת באומן ובמזימתם הצליחו להחריב את החינוך היהודי בעיר אומן, כיוון שלאחריו כבר לא נמצא מי שימסור את נפשו על לימוד הילדים. אמנם, ועדיין גם בימים איומים אלה, עדיין לא הרימו חסידי ברסלב את ידיהם ולא הסכימו להתייאש. באותם ימים - היא נזכרת - הגיע לאומן אחיינה ר' נת'לה קנלסקי הי"ו, ובהיותו ילד צעיר לימים. התוועדו חסידי ברסלב בדאגה, מי יהיה עם הילד? מי ילמדנו תורה? לבסוף היה זה אביה הגדול, שנטל קרש והטיל לתנור עד שהפך לפחם. לאחר מכן נטלו בידו והחל לשרטט עם הפחם את האותיות על הרצפה, א' ב' ג' וכך למד הילד תורה. באותה תקופה, כשמרת גלבך תחי' עודה נערה צעירה לימים, הטילו הקומוניסטיים חובה על כל הילדים שבעיר, יהודים כגויים, ללמוד בבתי ספר הכלליים. אביה הגדול, הורה לה שלא ללכת לשום בית ספר, גם אחרי שהתרו בהם פעם אחר פעם. לבסוף הגיעו החוקרים הקומוניסטיים לחפש את הילדה ולא מצאו אותה. ידיעה מוקדמת על כך הגיעה לידי אביה והוא הורה לה להתחבא במרתף הבית. אחרי הביקור, היא יצאה מהמסתור וחזרה לפעילות היהודית וביתר שאת... לא הייתי בבית הספר של הקומוניסטים, אבל הייתי בבית הספר של החיים עם אבא ושום דבר לא היה חסר לי, היא מסכמת. כי אבא תמיד המשיך ללמוד עם החברותא, במסירות נפש. אחרי שנסגר ה'קלויז', לא ידעתי היכן אבי מבלה את זמנו בלימודי קודש. זאת ידעתי, שמדי יום ביומו היה אבי הצדיק הולך אל החסיד רבי עקיבא סטעלמעך, מאנ"ש חסידי ברסלב, ושניהם יחד היו ננעלים בחדר עשוי מפיסות ברזל רבות, שמאחוריהן הסתתרו השניים. כשהזדמנתי למקום, הזהיר אותי אבא, שלא לספר מאומה ממה שאני רואה או שומעת. ואם אני רואה שאנשים זרים מתקרבים, ביקש אבא, שאתחיל להכות על הברזלים, כדי שהם ישמעו בפנים. ואז, בזמן שהמתנתי בחוץ ושמרתי על המקום מפני זרים, התקרבתי לחדר והקשבתי למעשיהם. גיליתי כי הם לומדים שם תורה בהתלהבות גדולה. אחרי שעה ארוכה, כשהם עזבו את המקום, נראים היו פניהם של אבא ושל ר' עקיבא סטעלמעך כמו אש להבה מלימודם הנלהב במסירות נפש"! מעשה זה היה כמובן כרוך במסירות נפש מוחשית, להמשיך בלימוד תורה, בשעה שהקומוניסטים צדו יהודים על מעשים כגון אלו. "אגב, בשנים הבאות, זכתה אשתו של רבי עקיבא סטעלמעך להחזיק ברשותה את מפתח הציון הקדוש וכשהיו מעוניינים להתפלל במקום, היו באים לקחת ממנה את המפתח" - היא מספרת מזכרונה. היה זה אביה הגדול, שנטל קרש והטיל לתנור עד שהפך לפחם. לאחר מכן נטלו בידו והחל לשרטט עם הפחם את האותיות על הרצפה, א' ב' ג' כך למד הילד באומן תורה בניין משטרת אומן. משם נשלחו 27 הקדושים לארץ גזירה 52 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 53
האבידה הטראגית של החסיד רבי יוחנן גלנט המצב הקשה לא הותיר ברירה וחסידי ברסלב נפוצו, כדי להמלט מה'גולאגים' הקומוניסטיים, לשם גורשו כל היראים והשלמים. חסיד נוסף שהחליט להמלט מאומן באותם ימים, היה רבי יוחנן גלנט, שהתגורר בסמוך לבית אביה של מרת גלבך. הוא היה חסיד נלבב ובעל הבית אמיד שהספיק לצבור נכסים וכשהחליט לנטוש את אוקראינה, הוא מכר את כל רכושו והניח את כל הכסף במזוודה מיוחדת ברשות אשתו, בין שאר מזוודותיו. באחת התחנות, הניח גנב ערל לב את עיניו על המזוודות והבחין במזוודה היקרה. בטכסיס שפל, הוא ניגש אל אשתו ואמר לה כי בעלה שלח אותו להביא לו את המזוודה. האישה נעתרה בתמימותה והגנב נעלם עם רכושו. מהר מאד התברר מימדי הגניבה, והאשה המסכנה לא עמדה בצערה ונפטרה בהתקפת לב. רבי יוחנן גלנט המשיך בדרכו ועלה ארצה, נישא בשנית והחל סוחר במלבושים ישנים, אותם היה רוכש, מוסר לאשתו החדשה לכבס אותם ומוכר אותם מחדש בשוק. בהמשך הביא עמו שעונים ומצלמות ואט אט בנה שוב את מעמדו. בת קול בציון רבינו הקדוש באומן לאיטה, התרוקנה אומן מיהודיה וחסידיה, בעוד מרת גלבך תחי' מספיקה להינשא עם החסיד רבי יצחק גלבך זצ"ל. כעבור תקופה, יצאו שניהם לדרך נדודיהם, כדי להמלט מידי הקומוניסטים, כשהיא כבר היתה מטופלת בילד בן 3 חדשים. עד אז, היא הסתתרה מתחת לצילו של אביה הגדול וסייעה להפצת היהדות בקרב יהודים אחרים. כעת, אחרי שאביה נמלט מאומן, עברה המלחמה בתוך הבית פנימה, כאשר היא עצמה יצאה לחזית, מבלי לדעת איה הדרך הנכונה, בה תוכל לשמור על יהדות משפחתה. כדי לעזוב את אוקראינה, היא נזקקה לאישורי הרשויות. התרוצצות מאומן לקייב אחרי מסמכים שונים, הביאה אותה לבסוף אל הציון הקדוש בשעה מאוחרת, כאשר נפש חיה לא היתה במקום, לפרוק מעל ליבה את הפחד ואת הדילמה, לאן הולכים מכאן? כאן על ציון זקנה רביה"ק מוהר"ן זיע"א התפללה והתחננה על נפשה ועל נפש משפחתה. בליבה השבור היא הליטה פניה במצבת האבן הגדולה ונתנה דרור לדמעותיה. הלבטים היו גדולים, לאן לפנות ודרך איזו מדינה להמלט מידי הקומוניסטים המזנבים ביהודים, ללא רחם. ואז, כאשר השקט אפף את המקום, היא שמעה לפתע כמין בת קול פלאי: "טי פוילן". אין היא יודעת להסביר את מה ששמעה, אבל המילים אמרו לה ברוסית, שעליה לנסוע לפולין, ותחי רוחה. נאמנה לרוח הדברים שהיא שמעה, סיפרה זאת לבעלה רבי יצחק ושניהם החליטו לצאת את העיר אומן. למרות החורף המתקרב, הגשמים והקור, הם שמו פניהם לעבר פולין וכעבור זמן מה הצליחו לעבור את הגבול. הנדודים היו קשים ורוויי תהפוכות קשות מנשוא, אך הם לא התייאשו. מפולין הם המשיכו לגרמניה )שם פגשו את החסיד רבי לוי יצחק בנדר כשהוא מסייע לניצולי המחנות( ומשם לצרפת )שם זכו לחסות תחת צילו של הגאון רבי מרדכי פרגומנסקי(, עד שעלו ארצה. אך כאן בארץ הקודש לא תמו תלאותיהם, אלא אף התגברו, אל מול לחצי נציגי הקליטה, שעשו הכל כדי להטמיע את העולים באיזורים חילוניים. הם נדדו מדירה לדירה במקומות מפוקפקים שונים, שנציגי מרכזי הקליטה העמידו לטובת העולים, במטרה מוצהרת להביאם לעזוב את הדת. אך היא נותרה נאמנה לימי ההוד שזכתה לספוג באומן המקודשת והמשיכה להלחם. יום אחד, רגליה הוליכו אותה ברחוב בלתי מוכר. היא חלפה באחד הרחובות, למפרע היא תדע שהיה זה רחוב מאה שערים והנה למול עיניה, ניצב ידיד משפחתה משכבר הימים: החסיד רבי אליהו חיים רויזן. כפי שנהגו באומן, למעט בדיבור ולהרבות במעשה, יצר רבי אליהו חיים רויזן קשר בינה לבין רבי חיים ברוך טרנובסקי זצ"ל תלמידו של הר"א שטערנהארץ, שהיה מקושר עם וועדות האיכלוס וזה השיג בעבורם, עוד באותו יום, דירה בשכונת גבעת שאול. השכונה החרדית והקשר המתחדש עם חסידי ברסלב בירושלים, העניקו לה רוח חיים כשהיא הבינה באותו יום שהיא הגיעה אל חוף מבטחים וניצחה במלחמתה, בזכות להבת השלהבת שניצתה בליבה עוד באומן, בפעליה למען חיי הדת וה'קיבוץ' של רבינו הקדוש בימי ראש השנה. היה זה אביה הגדול, שנטל קרש והטיל לתנור עד שהפך לפחם. לאחר מכן נטלו בידו והחל לשרטט עם הפחם את האותיות על הרצפה, א' ב' ג' כך למד הילד באומן תורה קדושים וטהורים. בית הקברות הישן של העיר אומן בית הכנסת של חסידי טאלנא ששוכן בסמיכות לקלויז 52 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 53
לנוכח מטר החירופים והגידופים הקשים לא השיב ר' מיכל איציק מאומה, אחר הפטיר: "ככה זה, צריכים לסבול"
בנעוריו הוא התפרסם כ'העילוי מקריווע' ונלקח לחתן על ידי אחד מרבני חבל מרמרוש, שמו יצא לפניו כגאון, דרשן וסופר, אך הבעל-דבר פרש רשת לרגליו, משברי וגלי חייו הביאוהו להידרדרות תלולה, עד שחבר לתנועת 'משמר הברזל' האנטישמית ברומניה והיו שאמרו שראוהו מופיע ברחובות בוקרסט בגלימת כמורה | סיפורו יוצא הדופן של ר' מיכל איציק וידר ששב בתשובה שלמה לאביו שבשמים לאחר שההשגחה זימנה לידיו את הספר הקדוש 'משיבת נפש' | תאמין שיכולים לתקן ד. ברסלבר משמד לרצון ישמע ביזיונו ידום וישתוק. ר' מיכל איציק )באדיבות ר' איציק רוזנפלד(
העיר בוקרסט בירת רומניה יכול אדם להשתנות עד כמה מן הקצה אל הקצה ועד היכן מגיע כוח התשובה, יעיד סיפור חייו המופלא של ר' מיכאל יצחק וידר, שבפי כל מכונה היה 'מיכל איציק'. נדיר מאוד הוא נתיב חייו של אדם, שתחנותיו: רב, כומר, בעל תשובה. וזה מה שהופך את סיפורו של ר' מיכל איציק לפלאי, ובעיקר: עדות חיה לכוחו הגדול של רבינו הקדוש להעלות נשמות נפולות משמד לרצון, מעמקי הקליפות לרום קרבת אלוקים. מיכל איציק נולד בקריווע, כפר קטן בין הרי הקרפטים במחוז מרמרוש שברומניה, לאביו שהיה תלמיד חכם עני ואביון מחסידי וויז'ניץ. לפרנסתו עבד האב כסנדלר וכורך-ספרים, בימות הקיץ כיתת רגליו היגעות מכפר לכפר, מציע את עבודתו, ממשלח ידו זה התפרנס בצמצום ובקושי עלה בידו לקנות לחם כפרי פשוט עשוי קמח- תירס לימות החול, וחלות-סולת לשבת. בחורף, כשהרוחות העזות היכו בחוץ והשלג כיסה את פני היקום, ישב בביתו-צריפו, שעמד על שפת הנהר ולמד גמרא, פרק משניות, 'אור החיים' על פרשת השבוע. בכל ימי החורף סבלו הוא ומשפחתו ממחסור קשה, רעבים ורועדים מקור סבבו בצריפם, ממתינים שמישהו מהשכנים יחוס עליהם ויכניס כוס חלב, או יזמין איזו עבודה אצל האב. המצב הפך לקשה יותר כשנולד מיכאל יצחק. האב כבר בא בשנים, גוו שחוח וכוחותיו בל עמו לטלטל עצמותיו מכפר לכפר לחפש עבודה. מיכל איציק הילד ראה את העוני, אבל לא הרגישו. אמו המסורה עשתה הכל כדי להביא טרף לפיו ומלבוש לעורו, מבית לבית הלכה וביקשה אי אלו דברי מאכל להחיות את בנה מחמדה. שום מלאכה לא היתה בזויה בעיניה, שטפה רצפות וכיבסה בגדים בבתי אמידים, כדי שלמיכל איציק יהיו מלמדים הגונים, בגדים טובים ומזון מספיק. הילד גדל בארבע אמות טהורות של תורה ויראת שמים. ימי עלומיו עברו עליו בחיידר, בבית המדרש ובחיק הוריו. אמו לא שלחה אותו לבית הספר הממשלתי, מוטב לשלם קנס מאשר לשלחו לבית הספר, אמרה. בישיבה בווישווא הוא התברך בכישרונות נדירים, במוח מזהיר וכוח זיכרון מפליא. כשגדל והפך לנער, נסעה עמו אמו אל העיירה ויישווא )אויבער-ווישווא( אל ישיבתו של הרב מנחם מנדל הגר, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זצוק"ל. בין כותלי הישיבה שקד על התורה ועל העבודה, רבי מנדלי קרבו מאוד והוא לא ידע מחסור גשמי. לא רק בהתמדה ובחריפות הצטיין מיכל איציק, אלא גם ובעיקר ביראת השמים שבו, מידה שירש מאביו החסיד התמים, די היה להביט בפניו בשעה שעמד והתפלל בפינתו הקבועה בהיכל הישיבה, כדי להיווכח עד כמה יראתו קודמת לחכמתו. יום יום בהיכנסו לבית המדרש רגיל היה לומר את התפילה הידועה "מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שהוא קל גדול ונורא". כך חלפו עליו ימי הנעורים באוהלה של תורה ויראת שמים, והכל ניבאו לו גדולות. אלא, שהבעל-דבר כידוע לוטש עיניו על כל נשמה יהודית ללכדה ברשתו, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כך גולל לימים ר' מיכל איציק את סיפורו ב'וידויו' בפני ר' יוסף הגלילי, שרשם את הדברים בספר 'מירון': "בן משפחה קרוב-רחוק היה לי בוישוי, והוא איש משכיל ויודע שפות, שהתפרנס בכבוד מהנהלת חשבונות באחד מבתי המסחר הגדולים שבעיר. הוא הזמינני לביתו ואמר לי ברורות: 'מעכיל איציק! מה יהיה בסופך, תלמד תורה עוד ועוד, הרי בן עניים אתה. ואם גם יצאו לך מוניטין כגדול בתורה, לשום משרת כלי-קודש לא יתנו לך להגיע מפני שאין לך זכות אבות, ומוצאך מבית עניים פשוטי עם. לו השכלת ותקבל את עצתי, כעת אתה בקושי יודע לחתום את שמך בלועזית, עליך ללמוד שפות וכתיבה ושאר חכמות, למען יהיו לך למשען בעתיד ותוכל להיעזר בהן לעת מצוא'. "דבריו נכנסו למוחי, לפי שגם אני עצמי רציתי ללמוד שפות וכתיבה וכן מתימאטיקה. בוישוי נמצא אדם אחד שהיה מוכן ללמדני כל זאת, אבל אני פחדתי שמא יתגלה הדבר ויוציאוני מן הישיבה. ועד אשר יחליטו אם להוציאני יפסיקו לי את ה'מענזא' )=חדר אוכל( ולא יוסיפו לי לתת שם אוכל, וממה אתפרנס? החלטתי לעשות זאת בצינעא, ובמקרה היותר גרוע, אם יוודע דבר, אטען להד"ם, לא אני מקבל שיעורים אצל אותו אדם, אלא אדרבה הוא לומד אצלי "יהדות". ולמה אני עושה זאת בצינעא? לבל יחשדו בי שאני לומד אצלו שפות זרות. את שיעורי אני נותן לו להרוויח כמה פרוטות תמורתם, ואני מקל בכך על מצוקת הכסף שאני שרוי בה. "הדברים היו יכולים להתנהל על מי מנוחות, אילולי המקרה שגרם שכמעט נודע קלוני ברבים. 56 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 57
אחד הבחורים החליף עמי בטעות במקווה את מעילי העליון, וכאשר תחב את ידו לכיס מעילי הפנימי מצא שם מקופלת לשניים מחברת אשר שימשה לי כעין מילון לשפת המדינה. הדבר אמנם גרם שהתחילו לחשוד בי שאני לומד שפות זרות בהסתר, ומשגיחי הישיבה בפקודת הרב התחילו לפקוח עלי עין ולעקוב אחרי. בינתיים הצלחתי בלימודי החול שלי ומפני שהייתי מאוד כישרוני, קלטתי עד מהרה את תורת השפה ועליתי בידיעת השפות והשתלמתי היטב גם בלימוד המתמטיקה. וכל זה לא על חשבון לימודי הקודש בישיבה. בינתיים יצא לי שם כעילוי וקראו לי בשם העילוי מקריווי". מיכל איציק, שהיה בעל יכולת כתיבה, החל מושך בעט סופרים במקומות שונים, כך למשל כשהגאון רבי מאיר שפירא הגיע לרומניה לבקר את משפחתו, כתב יחד עם חברו ר' שלמה זלמן מוזס בביטאון צעירי אגו"י בעמוד הראשון על דבר בואו של הר"ם שפירא. חתנו של הרב ממאסיף בינתיים נסתלק אביו של מיכל איציק לעולמו, ואמו האלמנה ייחלה בכל לבה שבנה יקים בית נאמן ויכהן כרב בישראל, כראוי לעילוי כמותו. כיוון ששֵ מע חריפותו ולמדנותו הגיע למרחקים, הגיע היום ומיכל איציק נלקח אחר כבוד לחתן על ידי רבה של קהילת קודש מאסיף, שהבטיחו כי אחרי מאה ועשרים שנה יירש אחריו את כיסא הרבנות. הוא התגורר בבית חותנו, מתכונן ליום בו יישב על כס ההוראה. ברם, נישואיו של מיכל איציק לא עלו יפה והשלום לא שרר בביתו הטרי, עד מהרה הגיע למסקנה כי עליו לתת גט פיטורין לאשתו, אך היא סירבה לקבל גט, וכך מצא עצמו במצב בלתי אפשרי. ברוב צערו וייאושו החליט לעזוב את בית חותנו הרב שעל שולחנו הוא סמוך ולהסתלק ממאסיף רחוק ככל האפשר. לפרנסתו החליט לעסוק בדרשנות. הואיל והיה דרשן מעולה שדבריו נשמעים בקשב רב ונכנסים ללבבות, וביחוד אהבו אנשי הכפרים לשמוע את דבריו, החל לסובב בעיירות ובכפרים בכל רחבי טרנסילבניה ולדרוש ברבים, ועד לבוקובינה הגיע, בכל מקום הלך שמו לפניו כדרשן מהולל, חתנו של הרב ממאסיף. בכל שבת היה שובת בעיירה אחרת. בקובץ התורני 'מגד ירחים' שיצא לאור בסאטמאר, שנה ג' תרפ"ז חוברת ג', התפרסמו מאמרים מפרי עטו, באחד מהם הוא חותם: קריבה )=הכפר בו נולד(, י"ח מרחשון תרפ"ז, הק' מיכל יצחק ווידער חתן הרב מק"ק מעסיעף". במאמרו זה שנכתב לקראת חנוכה מיכל איציק גדל בארבע אמות טהורות של תורה ויראת שמים. אמו לא שלחה אותו לבית הספר הממשלתי, מוטב לשלם לשלחו קנס מאשר לבית הספר, אמרה הוא נלקח אחר כבוד לחתן על ידי רבה של קהילת קודש מאסיף, שהבטיחו כי אחרי מאה ועשרים שנה יירש אחריו את כיסא הרבנות רבי מנדלי הגר אב''ד אויבער-ווישווא נתן לו את טליתו. רבי אליעזר זוסיא פורטוגל האדמו''ר מסקולען 56 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 57
הוא מסביר כי הפילוסופים, בהיפוך מחכמי ישראל, מאדירים רק את החכמה והשכל ומפרידים אותו מן המעשה; "הם בחרו למטרה הכי חשובה – אצליהם – להיות שקוע במחשבות הגיונות בתמידיית, להתרחק מהמעשה לגמרי. הפילוסוף אינו מבקש ידיעות אלקות לתועלת גדולות, התועלת אצלו איננה כי אם ידיעת הדברים על אמתתם, בין שיהי' צדיק או אפיקורוס, לא יחוש, רק שיהי פילוסוף... זאת היתה מזימת היוונים מייסדי הפילוסופיא להשבית חקי ישראל סבא ולהשפיע להם מתורתם שבדו בחקירותיהם". כשנודע כי ר' מיכל איציק מסתובב בעיירות הקרובות והרחוקות ודורש, היה מי שהחל לפרסם נגדו כרוזים בחתימת רבני הסביבה ואף פנה אל רבני העיירות וראשי הקהל שאל יתנו מנוח ולא מדרך לכף רגלו של מיכל איציק בעיירותיהם, ולהכריז ברבים שהוא מסרב לתת גט לאשתו ונעשה למחרף ומגדף. ברית כרותה ללשון הרע שתתקבל, אמרו חז"ל, לא ארכו הימים ושערי בתי המדרשות בכל הסביבה נסגרו לפניו, מבלי שאף אחד ינסה לברר את עמדתו שלו. משבוע לשבוע הצטמצם מרחב מחייתו עוד ועוד, הגבאים סגרו בפניו את בתי הכנסת ועל הקהל איימו בפקודת חרם, לבל יעזו לבוא לשמוע את דרשותיו. מדחי אל דחי בצר לו פנה ר' מיכל איציק אל רבותיו ולשאר רבני הסביבה, חלקם הסבירו לו שאין רצונם להתערב בריב לא להם וחלקם שתקו ולא אמרו דבר. הוא מצא עצמו בודד ונרדף, מיום ליום הלך וצבר טרוניה מרובה, ויבז בעיניו לשלוח יד לא רק ברודפיו שהביאוהו עד עברי פי הפחת, אלא בכל ראשי העם רבניו ופרנסיו. הוא הבין שכאן בסביבתו סמוך לכפר מולדתו ולמושב חותנו לא יעלה בידו לסדר גט לאשתו, על כן החליט להעלם מן הנוף הקרוב ולהרחיק עד עיר הבירה בוקרשט, שם אין מכירים לא אותו ולא את חותנו, ושם כל רב יוציא גט לאשתו בנקל. בהגיעו לבוקרשט הגדולה וההומה, התהלך ברחבותיה כגר, ללא קרוב ומכר, ובנוסף ללא פרנסה. לאחר ששלח גט לאשתו החל לדאוג לפרנסתו ולעתידו. ובמה יכול לעסוק אדם כמוהו? מרה שחורה השתלטה עליו. המצוק והמחסור העיקו עליו, הגיע עד לפת לחם ממש. כאן מתחיל החלק היותר עצוב בפרשה. ברומניה פעלה באותה עת מפלגה אנטישמית בשם 'משמר הברזל', שחבריה היו צעירים לאומניים דתיים-נוצרים קיצוניים, החזיקו בידם האחת את הצלב ובידם השניה אקדח, לעשות שפטים ביהודים רח"ל. "המצוק והמחסור העיקו עלי" יתוודה לימים מיכל איציק, "ממש רעבתי ללחם. לקיתי במרה שחורה, ומתוך יאוש ואין אונים הלכתי ואכלתי קורצא, ופניתי עורף לעברי ולאחי היהודים, בפרט לאלה שהתנכרו לי. קיבלתי את הצעתם של המסיתים חברי האגודה האנטישמית 'משמר הברזל' להיות להם לשופר, שכן נודע להם כי שולט אני בשפה הרומנית שפת המדינה על בוריה, וכמו כן הנני רב אשר בקי בכל מכמני התורה, ובכן אהיה להם בכך לעזר בהוצאת כתב העת שלהם המלא שיטנה נגד היהדות 'פרוניקה ורמיה', עיתונם של צוררי ישראל הידועים גוגה וקוזה י"ש, שר"י. קם ונסע אל רבו רבי מנדלי מבוהוש, סיפר לו דברים כהווייתם, תשובת רבי מנדלי היתה ברורה ונחרצת: "יכול אתה ללמוד בספרי ברסלב" "הוא פעם אמר לי שברומניה הוא ראה בפעם הראשונה את ספרי רבינו והם השפיעו עליו השפעה כבירה, 'רבי נחמן חיזק אותי במצבים קשים ברומניה, שאבתי הרבה כוח מספריו'" ביהכנ''ס הגדול בפיאטרא-ניאמץ 58 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 59
"הצוררים ניצלו את ידיעותיי הרבות למטרתם. מאמרי שיטנה אלה הופיעו באותו עיתון, וממנו הועתקו ליתר העיתונים שבמדינה מידי יום ביומו". מאמרים אנטישמיים כך, החלו בפתע פתאום להופיע בעיתון האנטישמי מאמרים נגד היהדות תחת השם 'מיכאל בוטזיאטול', שמשמעותו: מיכאל הטבול, רחמנא לישזבן. הדבר היה בקיץ תרצ"ו. במאמרים הארסיים הובאו ציטטות מן התלמוד והשולחן-ערוך כמו "גוי העוסק בתורה חייב מיתה" "נכרי ששבת חייב מיתה" "לא תחנם - לא תתן להם חניה בקרקע" "שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור" "מותר להלוות בריבית לנכרי" ועוד כהנה וכהנה. לכולם היה ברור כשמש שמאחורי מאמרים אלה עומד לא סתם כומר או נזיר נוצרי שיודע מעט יהדות, אלא יהודי הבקי היטב בש"ס ופוסקים, כזה שעליו כיוונו חז"ל באמרם "שנה ופרש – קשה מכולן". תחילה הכחיש מיכל איציק כי הוא הוא 'מיכאל בוטזיאטול', אך פעם הודה בפומבי כי הוא עומד מאחורי המאמרים, אולם הוסיף כי כותבים אנטישמים מפרסמים לעתים בשמו מאמרי שטנה והוא מוכרח לשתוק. השמועות אמרו שמיכל איציק פנה עורף ליהדות והמיר דתו רח"ל, כעבור מספר חודשים היו שסיפרו שראוהו מופיע ברחובות בוקרשט בגלימת כומר, בחברת כמרים צעירים חברי 'משמר הברזל'. "דער גלח" – הכומר - היו יהודי רומניה מכנים אותו, "המשומד", בהוסיפם באנחת צער "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו". באחד מכתבי העת, ביום כ"ג תשרי תרצ"ז, פורסם אודותיו מאמר תחת הכותרת "מכסא הרבנות לשמד ולכתבנות אנטישמית". כפי שסיפר מיכל איציק לימים לאחד ממכריו עמו נפגש בא"י, גם כשעשה את הצעד הנורא מכל, עדיין הבהב בקרבו הניצוץ הקדוש אשר מים רבים לא יוכלו לכבותו ונהרות לא ישטפוהו. כאשר הובילו הגלח לטבילה ר"ל, הראה לו נוסח שהוא, הגלח, יאמר בשעת מעשה, נוסח שבו הוא מבקש כביכול "לגרש את רוחות התלמוד" שאפפו את המומר מילדותו. כאן התקומם מיכל איציק "אי אפשר לגרש ממני רוחות אלו שעליהן גדלתי והן חלק בלתי נפרד ממהותי!". היה דין ודברים ממושך עם אנשי הכנסיה עד שנכנעו והסכימו להשמיט משפט שלם מתוך אותה תיפלות. החלום מתנפץ "בתקופת השואה ירדה עליו רוח דיכאון" כותב אותו מכר, "נראה שקשריו עם הכנסיה התרופפו והלכו. לבו כאב על אחיו המובלים לתנורי הגאזים. יום אחד הלך לבית הכנסת, יהודים הכירו אותו וגירשוהו. פעם התנפלו עליו ברחוב והיכו אותו קשות. הוא הצדיק עליו את הדין: ראוי אני לכך!" ור' יוסף הגלילי כותב: "כאשר יהודי רומניה וטראנסילבאניה הועלו בכוח על הקרונות והסיעום לארץ גזירה, מי לטרנסדינסטריה ומי לאושוויץ ולשאר מחנות ההשמדה. על מעכיל איציק פסחו ולא רצו ביהכנ''ס הגדול בפיאטרא-ניאמץ בקובץ 'מגד ירחים' סאטמאר תרפ''ז מאגרא רמא. מאמרו של ר' מיכל איציק והחזקת בו. המלצת האדמו''ר מסקלוען ורבה של בוקרסט 58 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 59
להגלותו, לפי שהחזיקוהו כאחד משלהם. ועל כן לשבחו יש לומר, כאשר החלו המשלוחים האינטנסיביים של יהודי רומניה לא רצה מעכיל איציק להינצל, והוא בעצמו בחר ללכת לגולה לטרנסדינסטריה יחד עם כל הגולים אחיו, כיון שהתייאש מן היושר וממידת הרחמים של אנשי דת נצרת. הוא הספיק להכירם מקרוב, וגם לפני זה היטיב להכירם. את מעשהו עשה מתוך יאוש". ייסורי מצפון וביזיונות אחרי המלחמה, לאחר שהתפכח מחלומות השווא כאשר פניה האמיתיים של 'דת הרחמים' נתגלו לו במלוא כיעורם, ניסה מיכל איציק לגשש דרכו בחזרה לחיק העם היהודי ולקשור מחדש קשרים עם בני עמו, הוא התאסף יחד עם היהודים משוחררי מחנות הריכוז סביב בתי הכנסת השונים ובתי התמחוי של הקהילה היהודית בבוקרשט. בלילות ישן על ספסלים בבתי כנסת, הוא היה מיוסר פנים, רזה ומהורהר, עיניו כבויות ועמוקות. יושב מן הצד ומקשיב לסיפורי הניצולים מהמשלוחים לאושוויץ. תיאור הדרך האחרונה בה צעדו כל קרוביו ויהודי עיירתו הגביר אצלו את ייסורי כליותיו, ימים ולילות ייסר את עצמו על כך שבשעה שהיה עסוק בכתיבת מאמרי כפירה ושטנה, נספו כל קרוביו ואמו האלמנה במשרפות באושוויץ, בזמן שהוא השתתף בטקסי ראווה, נטבחו חבריו לספסל הלימודים בישיבה במיתות משונות. בתחילה הוא לא עורר תשומת לב מיוחדת, אך אט אט החלו אנשים לזהותו ומני אז, בכל מקום שהכירוהו ירקו לעברו והמטירו עליו קריאות זעם. קשה היה להם ליהודי רומניה לסלוח לו על שעולל להם. היו מקרים בהם היכוהו ברחוב, ובשעה שהוכה היה מיכל איציק זועק בכל כוחו בבכי ותחנונים: "יידן יידן, הכו עוד! הכו עוד! מגיע לי!" כי לא יידח ממך נידח הוא מצא עצמו כעלה נידף ברוח, תלוש בין שני עולמות. לנצרות לא רצה בשום אופן שבעולם לחזור, ואילו אחיו בני עמו סוגרים דלת בפניו, והוא מבין אותם בכל לבו. באותה תקופה מרה כלענה, בעודו מיטלטל בין גלי ומשברי ים, חש בודד מוחרם ומנודה מכל העולמות כולם, נשלח לעברו קרש הצלה בדמות ספר קטן, שטרם פגש מעודו. כל מילה הבריקה כברק אדיר במוחו, כבת- קול ממרומים מאביו הרחמן שבשמים היישר אל לבו הפצוע ושותת הדם: ְ "עִ ּקַ ר ּגדֻ ּלָ תֹו ׁשֶ ל הַ ּקָ דֹוׁש-ּבָ רּוְך-הּוא, הּוא ׁשֶ ּגַ ם ְהָ ר ְ חֹוקִ ים מִ ּמֶ ּנּו יִ ת ְ ּבָ רַ ְך מ ְ אד מ ְ אד ּגַ ם הֵ ם יִ ת ְקָ רבּו ְ לַ עֲ בֹודָ תֹו ּובָ זֶ ה נִ ת ְ יַ ּקֵ ר ו ְנִ ת ְ עַ ּלֶ ה ׁש ְ מֹו יִ ת ְ ּבָ רַ ְך ל ְמַ עלָ ה ְּול ְ מַ ּטָ ה. עַ ל ּכֵ ן אֵ ין לָ אָ דָ ם ל ְ יָ אֵ ׁש עַ צ ְ מֹו מִ ּל ְהִ תקָ רֵ ב ְ לַ עֲ בֹודַ ת הַ ּשֵׁ ם מֵ חֲ מַ ת ׁשֶ ּנִ ת ְ רַ חֵ ק מאד מֵ הַ ּשֵׁ ם ספרי רבינו הק' במדינת רומניה חסידי ברסלב חיו ברומניה עוד בתקופתו של מוהרנ"ת, תלמידו רבי מיכל מיאס שברח מפני הגיוס לצבא הצאר, התגורר ביאסי הגדולה, שם קרב נפשות רבות לרבינו ולדרכו הקדושה, כמו כן רבי נתן ב"ר יהודה, המכונה ר' נתן ב"ר לייבלי ראובנ'ס, מגדולי תלמידי מוהרנ"ת, התגורר בוואלחיי, כפי שנקראה אז רומניה, ועשה שם נפשות לתורת רבינו. אחרי עליית רבי נתן ב"ר יהודה ארצה, במכתביו הרבים לבניו וחתניו שנשארו ברומניה והתגוררו בפיאטרא, הירבה לדרוש בשלומם והוא מכנה את העיר 'טייטרא'. )ראה בשו"ת צמח צדק אה"ע סי' קעג: "בענין עיר שכותבין בכל השטרות של יהודים ושל אינם יהודים פיאטרא וכן נכתב בספרי הערכאות שלהם ובפ"כ הן אצל היהודים והן אצל הא"י נקראת העיר טיאטרא יש לכתוב פיאטרא דמתקריא טיאטרא", וכן בטיב שמות גיטין לר' שמואל מוודיסלאב עמ' סא( בנסיעותיו מארץ ישראל לאומן, היה רבי נתן ב"ר יהודה מתעכב מספר שבועות ברומניה במחיצת ילדיו חתניו ונכדיו ושאר אנ"ש, מלבה בקרבם את אשו של הרבי, ורק אז ממשיך הלאה לקיבוץ הקדוש באומן. בקובץ 'מעיין החסידות' להרב מנחם גוטמן זצ"ל הרב מיאסי, הוא כותב: "סמוך לעיר פיאטרה שברומיניה נמצא כפר שכל תושביו, כולם תלמידי חכמים, מחסידי ברצלב היו. הם האמינו רק ברבם ולא יצאו לקבל פניו של כל צדיק אחר". ספרי רבינו הגיעו לרומניה גם בשנים מאוחרות יותר בדרכים שונות, ראה למשל מכתבו של רבי ישראל קרדונר מיום א' וישב תר"ע: "והנה ידידנו הבחור נחום בן ר' שמואל שו"ב נסע לחוץ לארץ, וכל כוונתו בנסיעתו זאת בכדי להיות על ציון רבינו הק' ולעת עתה הוא במדינת וואלווחיי בעיר באהאוש ואי"ה אשלח לו ביום מחר הספר". לאחרונה התגלגל לידינו ספר 'ליקוטי עצות' ישן נושן, שנמצא מאחד הקלויז'ן הרוז'ינאים ברומניה, לספר צורף מכתב וכך נכתב בו: "אליך מר אחאי ורב חביבי חסיד ומתחסד עם קונו אשר יחדיו נמתיק סוד הולך את דברי חכמים יחכם מקושר בעבותות של אהבה בדרך הבעש"ט... והנה זימן ד' אותי למדינת רומניה לפקוד את קברי רבותינו לבית בוהוש וקברי זקננו למשפחת טוביאס נ"ע ושם מצאתי באיזה ביהמ"ד ספר זעיר ליקוטי עצות קדום ובו קצת הערות ומיד אמרתי לדבר טוב ושמתיו באמתחתי והועדתי אותו עבורך כי מוכן מששת ימי בראשית עבורך ונא אל תשאל היכן היה בביהמ"ד קלוז לחסידי בית רוזין, וכידוע לך שזקני הצדיק רבי שמואל טוביאס נ"ע היה מתבודד הרבה בהרי הקרפטים וגם היה לו ספר בלי דף שער ובו היה אומר את מה שכתוב וגמר אותו עשרות פעמים כעדות בניו והיה אומר אותו על קברי רבותינו באהוש וכשבא לארץ ישראל התגלה שזה ליקוטי תפילות דפוס ראשון ונמצא אצל דודי רבי מענדל שליט"א. עכ"פ יכלה הדף מלספר גודל הענין ואני מקוה שמאד תהנה בו. וגם הייתי ברומניה בעיר הַ רלְ אֹו בקבר צדיק גדול ונשגב שמו הרה"ק רבי חיים איציקיל היה גבאי של הבאר מים חיים שקבור בצפת ומרן מרוזין היה קם לכבודו ויכלה הדף לספר מקדושת ר' חיים איציקיל שהיה עשיר גדול והיה מתנהג בפשיטות גמור..." מפליא הדבר איך נשמר הספר למרות מאורעות השואה ושאר הרפתקאות דעדו עליו, ונותר בקלויז הרוז'ינאי עד לימינו אלה, יותר משבעים שנה לאחר המלחמה. הספר מלא בהגהות בכתב יד וניכר כי יקר היה לבעליו. תצלומים ממנו מובאים בזאת. 60 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 61
ְיִ ת ְ ּבָ רַ ְך עַ ל י ְ דֵ י חֲ טָ אָ יו הַ מ ְ רֻ ּבִ ים אַ ף ׁשֶ הִ רּבָ ה לַ עֲ ׂשֹות ְ רַ ע חַ ס ו ְ ׁשָ לֹום, ּכִ י אַ ּד ְ רַ ּבָ א, מִ ּמֶ ּנּו ּדַ י ְ קָ א יִ תעַ ּלֶ ה ְו ְיִ ׁש ְ ּתַ ּבַ ח ו ְיִ ת ְ ּגַ ּדֵ ל ּכ ְ בֹודֹו יִ ת ְ ּבָ רַ ְך ּביֹותֵ ר" - - - געוואלד! ְ " ...ּכִ י אֲ נִ י יֹודֵ עַ ּב ְעַ צמִ י ׁשֶ עַ ל ּפִ י ּדָ ת ׁשֶ ל ּתֹורָ ה ְּב ְ וַ ּדַ אי אֵ ינֶ ּנִ י רָ אּוי לָ בֹוא לִ פ ְ נֵ י הַ ּמֶ לֶ ְך ל ְהִ ת ְ ּפַ ּלֵ ל לפָ נָ יו, ְּכפִ י מַ ה ּשֶׁ אֲ נִ י יֹודֵ עַ חֲ טָ אַ י וַ עֲ וֹונֹותַ י. אַ ְך אַ ף עַ ל ּפִ י כֵ ן ְ אָ בֹוא לפָ נָ יו ׁשֶ ּלא כַ ּדָ ת" - - - מי ראה כזאת? מי שמע כאלה? ְ "אָ סּור ל ְ אָ דָ ם ל ְ יָ אֵ ׁש אֶ ת עַ צ ְ מֹו חַ ס וׁשָ לֹום, וַ אֲ פִ ּלּו ְ אִ ם נָ פַ ל ל ְ מָ קֹום ׁשֶ ּנָ פַ ל חַ ס ו ְ ׁשָ לֹום, ּומֻ ּנָ ח ּבִ ׁשאֹול ְּתַ ח ְ ּתִ ּיֹות רַ חֲ מָ נָ א לִ צ ְ לָ ן, אַ ף עַ ל ּפִ י כֵ ן אַ ל יִ תיָ אֵ ׁש ְעַ צ ְ מֹו מֵ הַ ּשֵׁ ם יִ ת ְ ּבָ רַ ְך ּבׁשּום אפֶ ן ּבָ עֹולָ ם, ּכִ י ּגַ ם מִ ּשָׁ ם ְי ְ כֹולִ ין ל ְהִ ת ְ קָ רֵ ב אֵ לָ יו יִ ת ְ ּבָ רַ ְך, ּכִ י מלא כָ ל הָ אָ רֶ ץ ְּכבֹודֹו" - - - לימים סיפר מיכל איציק להרה"ח ר' נתן דוד שפירא זצ"ל, כי אותו ספר קדוש, הלא הוא 'משיבת נפש', הוא שהחזירו בתשובה שלמה לאביו שבשמים. איך וכיצד הגיע הספר לידו? רבה של פיאטרא-ניאמץ כאן עלינו להפנות אלומת-אור אל אחד ממוסרי הנפש הגדולים בקרב יהדות ברומניה של אותם ימים, הלא הוא הגאון רבי שמואל טוביאס אב"ד פיאטרא-ניאמץ. משפחת טוביאס היתה מהמשפחות היחידות ברומניה בתקופה שלאחר השואה, תחת שלטון הקומוניסטים, שבניה הלכו עם פיאות ושמרו על חזותם היהודית, רבי שמואל הצליח לגדל באותם ימים קשים משפחה חסידית למופת וחמשת בניו צמחו לתלמידי חכמים נודעים ואף כיהנו ברבנות. מיכל איציק, בנוסף ליחס הקשה שספג מאחיו היהודים בכל מקום, סבל גם חרפת רעב וחיפש עבודה למחייתו. באותן שנים שאחרי המלחמה, בנתה ממשלת רומניה סכר גדול בעיר 'בורסק', עבדו שם אלפי פועלים ומיכל איציק השתלב בעבודה זו, לא בתור יהודי, אלא כאזרח רומני מן המנין. כעבור שנתיים בהן עבד בבניית הסכר, החל לנסות לעזוב את המקום, בורסק קרובה מאוד לפיאטרא-ניאמץ, והוא אזר עוז, נכנס אל בית הכנסת המקומי וניגש אל הרב. רבי שמואל טוביאס הכירו מיד, כפי שהכירוהו הכל, לשאלת הרב לרצונו, ענה מיכל איציק "רוצה אני להניח תפילין". רבי שמואל נתן לו תפילין ובד בבד חלפה בו המחשבה כיצד לנהוג עם היהודי שלפניו, הנושא עבר לא פשוט כלל ועיקר. הרב טוביאס נהג לנסוע לעתים קרובות לאדמו"ר מסקולען רבי אליעזר זוסיא פורטוגל, שהיה ידוע במסירות נפשו להפצת יהדות ואף ריצה בגין כך פעמיים עונש מאסר, בנסיעתו הקרובה, שאל את רבי אליעזר זוסיא כיצד לנהוג עם מיכל איציק, האם להאמין לו? לקרבו? הסקולענער פסק ללא היסוס: "צריך לקרב אותו". כיוון שעזב את העבודה בבורסק, נשאר מיכל איציק בלא מקור פרנסה. הרב טוביאס, שהאמין בתשובתו השלמה, בהכירו אותו כתלמיד חכם עצום, נטל אותו בתור מלמד לילדיו! כך מספר לנו ר' משה יצחק רובין, מי שבבחרותו התיידד עם ר' מיכל איציק שהיה כבר בערוב ימיו, וקשר עמו קשר קרוב: "גיסי ר' אברהם שלמה ראנין שימש כשוחט בארגנטינה, שם התגורר אחד מנכדי משפחת טוביאס שהיה 'בודק', נתגלגלה שיחתם על אתרא קדישא מירון והגיעו למיכל איציק שהיה מבלה שם, אותו נכד התבטא כך: 'מיכל איציק היה בעל תשובה אמיתי, עד כדי כך בשעה שהיכוהו היה מיכל איציק זועק בכל כוחו בבכי ותח־ נונים: "יידן יידן, הכו עוד! הכו עוד! מגיע לי!" הוא צם משבת לשבת, רק בלילה אכל, עד ששיניו השחירו מרוב צומות! וזאת בנוסף לביזיונות העצומים שהורעפו עליו כל הזמן ובכל מקום, ותדיר קיבלן באהבה העילוי מקרייוע. תלמידי ישיבת 'בית ישראל' באויבער-ווישווא התידד עמו. ר' משה יצחק רובין הי''ו 60 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 61
תשובה שלמה. ר' מיכל איציק בערוב ימיו בארץ ישראל שכשסבי רבי שמואל רצה לחנך את ילדיו בדרך התורה והיראה, לקח אותו – בניגוד גמור ליחס של כולם אליו - למלמד לילדיו בשנים שאחרי המלחמה'. והדבר חידוש גדול, משום שכולם הכירו אותו כ'הכומר עם הגלימה' ואילו הוא נוטלו למלמד לילדיו. מיכל איציק התארח הרבה בבית משפחת טוביאס וזכה לקירוב גדול מצדם". פסקו של רבי מנדלי מבוהוש הרב טוביאס השתייך לחסידות בוהוש שמגזע רוז'ין, בימי נעוריו התגלגלו לידיו ספרי רבינו, כשהחל לעיין בהם הרגיש מהפך עצום בנפשו, נהרות של התחזקות, יראת שמים ואמונה שפעו מן הספרים היישר אל לבו. ברם לאחר תקופה בה הגה בספרים, החל לבו נוקפו, הדיבורים ששמע מאנשים שונים גרמו לו להרהר שמא אסור לו ללמוד בספרים אלו. כחסיד נאמן רצה לדעת מהי דעת רבו בענין, קם ונסע אל רבו רבי מנדלי מבוהוש, סיפר לו דברים כהווייתם, שהספרים מאוד מחזקים אותו, אך כיוון שישנם הסוברים שאין ללמוד בספרים אלו מבקש הוא לדעת הללמוד אם לחדול. תשובת רבי מנדלי היתה ברורה ונחרצת: "יכול אתה ללמוד בספרי ברסלב". תעוזה רבה נדרשה כדי לשאול את האדמו"ר שאלה כזו, שהיא לכאורה 'שאלה אפיקורסית' במושגי יחס חסידי רוז'ין לברסלב. כיוון שפסק רבו את פסקו, המשיך רבי שמואל להגות בשמחה בספרי רבינו. יתכן ושם, בביתו של הרב טוביאס, פגש מיכל איציק בספרי רבינו. "הוא פעם אמר לי" מספר גם ר' משה יצחק, "שברומניה הוא ראה בפעם הראשונה את ספרי רבינו והם השפיעו עליו השפעה כבירה, 'רבי נחמן חיזק אותי במצבים קשים ברומניה, שאבתי הרבה כוח מספריו'". בהמשך נוצר קשר קרוב בין ר' מיכל איציק לאדמו"ר מסקולען שהיה בעל לב רחום למעלה מן הרגיל. לר' מיכל איציק היו רק תפילין וחסרה לו טלית, כשראה זאת רבי אליעזר זוסיא העניק לו את טליתו. משנודע על כך לרבי שמואל טוביאס, התמלא קנאה טהורה וביקש ממנו שימכור לו את הטלית, ר' מיכל איציק השיב כי הוא מוכן למכרה רק תמורת אלף לאי. )לשם המחשה: משכורת חודשית באותם ימים היתה שש מאות לאי(. הרב טוביאס הסכים לעסקה וקנה ממנו את טליתו של הרבי מסקולען, למרות שהיה עני ואביון והיה צריך ליטול הלוואות לכך. הרב טוביאס, שהיה בעל-תפילה מופלא, התעטף בטלית זו רק ב'תפילת טל' ובתפילת 'נעילה'. את כל האמור, מספר הנכד הרב חנוך טוביאס, בהוסיפו שכדי לכפר על עברו, צם ר' מיכל איציק תקופה ארוכה משבת לשבת, רק בלילה אכל, עד ששיניו השחירו מרוב צומות! וזאת בנוסף לביזיונות העצומים שהורעפו עליו כל הזמן ובכל מקום וקיבלן באהבה. האדמו"ר מסקולען ואב"ד בוקרשט הרב צבי גוטמן העניקו לו מכתב המלצה בזה הלשון: "לעורר בזה את לבב אחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר המצוינים במידה של אהבה וחסד, על המוסר כתב זה מיכל יצחק ווידער שיחי' אשר נוכחנו לראות שהוא בגדר בעל תשובה גמור. רבות שבעה נפשו וקיבל עליו סיגופים ועינויים קשים, על יש לקיים בו מצוות 'והחזקת בו' לקרבו ולכבדו, לתומכו ולסעדו, והעיקר להמציא לו לימים סיפר להרה"ח מיכל איציק ר' נתן דוד שפירא זצ"ל, כי אותו ספר קדוש, הלא הוא 'משיבת נפש', הוא שהחזירו בתשובה שלמה לאביו שבשמים אבל בברסלב קיבלו גם אחד כזה. הוא מצא את מקומו בין חסידי ברסלב, מדי שנה היה בא לראש השנה והתפלל עם למירון אנ"ש, הוא היה מדבר הרבה על גדלותו של רבינו הגה בספרי רבינו. הרב שמואל טוביאס אב''ד פיאטרא-ניאמץ 62 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 63
מקור פרנסה כגון משרת מלמדות שכן הוא מחונן בכישרונות נעלים, ולדאוג לו על המחיה ועל הכלכלה ובזכות זאת יתקיים דברי חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים ותתברכו בכל מילי דמיטב. ועל זה באנו על הכתוב ביום ד' לסדר זאת הברכה אשר תשמעו שנת ה'תשט"ז". ר' מיכל איציק עלה ארצה בשנות התש"ך. כמו ברומניה, גם כאן היו הביזיונות לחם חוקו. יהודי רומניה בכלל, ואלו שנמנו על החסידות שעליה גדל בפרט, לא יכלו לשכוח ולסלוח לו. אולם ידוע כי ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ זצוק"ל הורה שלא לרחקו ויש מספרים שגם הושיט לו ידו לשלום ואף דאג לו לטלית ומלבוש ראוי. תבוא עליכם ברכה ר' יוסף הגלילי מספר כי לר' מיכל איציק נהג )כנראה תקופה מסוימת( שלא לקבל טובת הנאה מיהודי בטרם יתוודה בפניו על עברו. כך הוא מספר על פגישתו הראשונה עמו: "היה הדבר באחד מימי השרב הגדולים, הצצתי מבעד לחלון לראות מה קורה בחוץ עתה שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. ממולי ליד תחנת האוטובוס מס׳ 56 ,שהוא הקו הפנימי של בני-ברק עירי, החוצה את העיר לאורכה ותחנתו האחרונה הסופית היא בשיכון ויזניץ שבבני-ברק, עומד יהודי זקן גבה קומה, לבוש בגדים ארוכים מחזיק בידו מזוודה קטנה. נשען על מקלו השחור, אשר ראשו מצופה כסף. כפעם בפעם הוא משנה את עמידתו, שכנראה קשתה עליו העמידה שעה ארוכה בחום השמש, בפרט בשרב כבד כזה להמתין שעה ארוכה לאוטו אשר בושש לבוא. "לפי שהתחנה היא מול ביתי, כבר רגילים ומזומנים בני ביתי להוציא כד מי-פטל מן המקרר, השמור למטרה זו, לרוות בו את צימאונם של העומדים בתור ומחכים לאוטובוס. עשיתי זאת גם עתה. נטלתי בידי האחת את כד המים ובשניה את הכוס ויצאתי החוצה לתחנה. החילותי למזוג את המים מן הכד לתוך הכוס, והצעתי לאיש, אנא תואיל לברך ושתה אדוני לבריאותך, כי הרי בוודאי צמא אתה. לאחר שתגמור לשתות אמזוג לך, אם תרצה, כוס שנייה כי גדול החום. אבל מה גדלה השתוממותי כאשר אותו זקן חלוש ועייף פנה אלי בקידה קלה, ובתשואת חן הודה לי על מידת הכנסת אורחים שלי, והפטיר: 'דבר בעתו מה טוב, אף על פי כן לא אשתה ממימיך לפני שתשמע את וידויי ואת דברי אשר אומר ואשמיע אליך'. שאלתי את עצמי איזה מין וידוי שייך לכאן? ומה עניין שמיטה אצל הר סיני? אמרתי לו, אנא שתה תחילה, ואם תוך כדי כך לא יגיע בינתיים האוטו שאתה מצפה לו זה שעה ארוכה, אעמוד ואשמע את דבריך. "העמדתי לידו כיסא, שוב הודה לי ותיכף התחיל לספר: 'איש יהודי מוכה גורל ומנוסה בייסורין הנני. עברו עלי מאורעות כבירים והתנסיתי בכל מיני ניסיונות, אשר לדאבוני הגדול לא בכולם עמדתי. לפנים הייתי רב בישראל. למדתי והרבצתי תורה הרבה ברבים. אבל במשך הזמן התאכזר כלפי הגורל והימר לי עד מאוד. שמי מעכיל איציק וידער מהכפר קריווי שעל יד העיירה החסידית המהוללת וישוי אשר בטרנסילבאניה" כך, שמעו אוזניו מפי ר' מיכל איציק את המסופר לעיל. והוא מוסיף: "אז החל נוהג כדרכו, לא רצה ליהנות מן הזולת טרם שהתוודה לפניו. ואם זה קיבל את וידויו, הסכים לקבל ממנו, ואפילו לפני קבלת כוס תה היה אומר את וידויו. אבל עם כל זאת ולמרות חזרתו בתשובה, לא רצו לסלוח לו. זרקו אותו מכל בתי הכנסת, ואפילו הילדים אשר הכירו אותו, ירקו בפניו ורגמוהו באבנים. קיבל את הכל באהבה ולא הגיב. היה רגיל לומר לעצמו אחר כל פגיעה של אבן שקיבל מהילדים 'מגיע לי' 'כן נאה לי' 'תבוא עליכם ברכה, צאן קדשים". ר' משה יצחק מקריא מתוך הספר 'עולמו של אבא' בו מסופר על יהדות רומניה: "בתום המלחמה חזר מיכל איציק בתשובה אך היהודים סרבו לסלוח לו ובצדק, כי אין תשובה למי שמחלל שם שמים ברבים. זרקו אותו מבתי הכנסת ואפילו הילדים מבוקארעשט שהכירו אותו ירקו בפניו ורגמוהו באבנים. כשפגע בו אבן לא הגיב, שתק, כאומר לעצמו: מגיע לי. מספרים עליו שעלה לארץ ישראל אך גם כאן לא נתנו לו יהודי רומניא להסתדר בפרנסה" "כאן כתוב 'סרבו לסלוח לו ובצדק', אבל בברסלב קיבלו גם אחד כזה. הוא מצא את מקומו בין חסידי ברסלב, מדי שנה היה בא לראש השנה למירון והתפלל עם אנ"ש, הוא היה מדבר הרבה על גדלותו של רבינו". ר' משה יצחק נזכר במאורע שבו נוכח לראות בעיניו את שתיקתו של בעל התשובה נוכח העלבונות שהוטחו בו. "פעם בהושענא-רבה בבוקר, אחרי התפילה בברסלבר שוהל, ישבתי אתו יחד על ספסל ולא הרחק משם היתה מסעדה הונגרית, לפתע הגיעה אשה שחיה ברומניה, כשראתה אותו הכירה אותו, למרות שהיה עם זקן ארוך, היו לו עיניים בוערות וחודרות שקשה לשכחן. החלה לצעוק: 'רשע מרושע! מה אתה עושה כאן? גם לכאן אתה בא? הסתלק מכאן!" ואילו הוא שתק ולא הגיב במאומה, אחר כך הפטיר לעברי בשקט: "אזוי איז דאס, מ'דארף ליידן" – ככה זה, מוכרחים לסבול. "לאחר מכן רציתי לכבד אותו לשתות משהו, נכנסתי לקיוסק סמוך וביקשתי מהמוכר בקבוק גזוז 'קריסטל', איך ששמע את דבריי - קפץ כנשוך נחש והבעת פניו היה רצינית מאוד, הוא אמר לי: 'אוי, לא, זה מזכיר לי עבר מאוד לא טוב', זה עורר אצלו דמיון למילה 'קריסט' שמשמעותה נוצרי. הזדעזעתי מתגובתו והבעת פניו באמרו זאת". בערוב ימיו כשהתקרב לגיל שבעים, עקר ר' מיכל איציק לטבריה, שם התגורר באחד הכוכים סמוך לבית החיים העתיק, כשהוא ממלא את ימיו בלימוד תורה ובתפילה והתבודדות מתוך בכי מטהר, וניזון מארוחות חמות ופירות שהביאו לו יהודים טובים. בעל התשובה ר' מיכל איציק, שזכה לקיים בהידור ובמלוא המשמעות את דברי רבינו הקדוש "עיקר התשובה - כשישמע בזיונו, ידום וישתוק" השיב את נשמתו המזוככת לבוראה בשנת תשכ"ח ונטמן בבית העלמין העתיק בטבריה. מקורות: 'עולמו של אבא', 'ספר מירון', 'בצל העצים בצל הלהבות', מאמרו של נ. בן מנחם מה' ניסן תש"ב, ספר זיכרון לקהילות מארמארוש, הרב משה יצחק רובין. תודות להר"ר אהרן אייזנבך יהדות רומניה סערה. אחת הכתבות אודות מיכל איציק בימים ההם 62 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 63
זכרונות ימי-קדם מאנשי שלומינו בדורות הקודמים, כפי שנצרבו בנפשו בימי ילדותו של הרה"ח ר' נחמן פנחס יארבלום ז"ל בירושלים של מעלה | אותם העלה בשיחות מיוחדות עם חברי מערכת 'אבקשה' שבועות אחדים לפני הסתלקותו | בהם אף גולל את פרשת התקרבות אביו הגדול רבי מאיר ז"ל ועלייתו ארצה, ואת הידידות שנטוותה בינו לבין ידיד בית אבא החסיד ר' יצחק גלבך ז"ל שבעקבותיה זכה לדבוק באורו של רבינו הק' | "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" אשר לב ירושלים דדהבא ירושלים דדהבא
שיחה מיוחדת שבועות אחדים לפני הסתלקותו פורסם ע"י מערכת ברסלב גלובל | com.breslevglobal@info
שמונים שנה חלפו מאותם ”ימי עוניי ומרודי“, סחופי רעב ומחסור אך עשירים ברוח ובלהט, בהם מנו חסידי ברסלב בירושלים קומץ מועט בן עשרות נפשות בלבד – ועדיין, מידי דברו במדורת בית המוקד אשר ליהטה בלבותיהם של אנשי שלומינו, מצטעפות עיניו של הרה“ח ר‘ נחמן פנחס יארבלום ז“ל בדמעות של געגוע. ישבנו בביתו של ר‘ נחמן פנחס והקשבנו לנועם שיחו, היו אלה שעות מרוממות מלאות זיו ומפיקות נוגה, בהם העלה את זכרונות מתהלוכות חייהם של זקני החסידים שהסתופף בצילם. עוד נדברנו להמשך השיחה בעידן סמוך וקרוב, ואולם למרבה הכאב והצער נטרפה השעה, והוא עלה ונתעלה לשמי מרומים בטרם היה סיפק בידינו להשלים השיחה מלאת הערגה והכיסופים. אכן, חבל על דאבדין ולא משתכחין, על האי גברא רבא ויקירא, גדול ומופלג בתורה ובמעשים טובים, אשר היה איש פנימי צנוע ומעלי, עליו ניתן לומר בפה מלא: ”שייף עייל ושייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה“. זכה הרה“ח ר‘ נחמן פנחס ז“ל, להותיר אחריו זרע ברך ה‘, חסידים תלמידי חכמים הדבקים בכל לבם ונפשם באורו הבהיר של הנחל נובע מקור חכמה זיע“א, ומאירים את העולם באור תורתו הק‘. מעשה אבות סימן לבנים כיצד התקרב אביכם לאורו של רבינו? אבי הרה“ח ר‘ מאיר יארבלום ז“ל, נולד למשפחה גוראית המתגוררת בורשה הפולנית. בנעוריו זכה להתקרב וליאות לאורו של רבינו הק‘. כינויים שונים דבקו לשמו - היו שכינוהו ’ר‘ מאיר ווארשעווער‘, על שם עיר הולדתו. רבים קראוהו 'רבי מאיר סרוצקר', על שם העיר בה התגורר לאחר נישואיו, אולם אליבא דאמת היה 'ר' מאיר ברסלבר'. באותה תקופה, היה בקרב בני הנעורים בפולין סחף חזק לברסלב - ואף הוא התקרב לאש היוקדת של הרבי ונמנה בין בני החבורה. ר‘ אהרן לייב ציגלמאן רשם לו באגרת ”חברי היקר“. היתה לו קרבה גם לר‘ משה בורשטיין )שהיה מכונה ר‘ משה פולטיסקער(. ההיכרות עם ר‘ משה החלה כבר בפולין, בעת שהובאה לפני ר‘ משה הצעת שידוכין בעיירה סרוצק. בבואו לעיירה לקדם את ענייני השידוך, באה לאוזניו שמועה שמתגורר במקום חסיד ברסלב, כמובן שנכנס אלינו ועמד לדבר עמו במשך שעה ארוכה. לימים, כשכבר זכינו לעלות לארץ הקודש, שאלתי את ר' משה סביב מה נסובה שיחתם, והשיבני: "מה זאת אומרת?, דיברנו מרבינו!" )"וואס הייסט, מיר האבן גירעט פון רבי'ן!"(. בסרוצק לא היו חסידי ברסלב נוספים, אך ר' מאיר פעל שיאמרו מידי שבת אחר התפילה את עשרת מזמורי ה'תיקון הכללי'. מעניין שבליקוטי מוהר"ן שהדפיס ר' אהרן לייב ציגלמן בפולין, ניתן למצוא בין רשימת התומכים שהזילו מכספם להדפסת ספרי רבינו את שמו של אבי כתורם היחיד מסרוצק. אש יוקדת בלובלין דרך קבע, מידי שנה בשנה, היה אבי קם ונוסע אל ה'קיבוץ' בלובלין. במשך השנים זכינו לשמוע ממנו לא מעט זכרונות מאותם ימים שעשה במחיצת אנ"ש בלובלין, אשר נצרבו בעצמותיו ונשתמרו בזכרונותיו. בערגה אינסופית היה מזכיר את שמותיהם של ר' יצחק ברייטער ור' אהרן לייב ציגלמן. ידידות איתנה נוצרה בימי הקיבוץ בינו לבין ר‘ דוד שלמה ספקטור, בנו של ר‘ אלחנן. בגעגוע רב היה מספר איך שהיו צועדים ל'תשליך' עם דמדומי חמה של יום א' דר"ה, וכל אנשי העיר לובלין היו נעמדים בצידי הדרכים ומביטים ברבם – המהר"ם שפירא – הרוקד ומפזז לאורך כל הדרך יחד עם חסידי ברסלב. על ר' מאיר שפירא היו אומרים שבאיתגליא הינו חסיד טשורטקוב אולם באיתכסיא הינו ברסלבר אמיתי. היה מתפלל יחד עם באי הקיבוץ ולומד בפני הקהל 'ליקוטי מוהר"ן'. סיפר באחד ההזדמנויות שמהר"ם שפירא בראותו את אנ"ש מתפללים בהתלהבות אמר הלא ה'ליקוטי מוהר"ן' בעצמו מתפלל... פעם בעודו בחור ניסה אבא לנסוע לאומן, אך בגבול ליטא תפסוהו וכלאוהו. יהודי ליטא נאלצו לעבוד קשה בכדי לשחררו – ולא עלתה בידו להגיע לאומן. בשעריך ירושלים מתי זכה לעלות ארצה? עוד בטרם בא בברית הנישואין, בראותו עד כמה מפליג רבינו במעלת ארץ ישראל, נבטה בלבו המיית געגוע וכיסופין שאין לה שיעור לעלות ולהתגורר בארץ הקדושה אשר עיני ה‘ אלוקינו בה מראשית שנה ועד אחריתה. אולם המניעות בשנים ההן היו עצומות. השלטון הבריטי שלט בארץ והערים קשיים שהפכו את העלייה ארצה להיות מן העבודות הקשות. הנפקת אישור העלייה מטעם המנדט הבריטי )’סרטיפיקט‘( היתה משימה מורכבת וכמעט בלתי אפשרית. אדהכי והכי, חלפו הימים ומצא את זיווגו בעיירה סרוצק, שם נישא עם אמי, בת הרב מסרוצק שנודע כתלמיד חכם בעל שיעור קומה וידע רב בכל מרחבי התורה, בספרי חסידות ועוד. ספרים רבים מעוטרים בהסכמתו. בימי מגוריו בסרוצק, כאשר נודע לאבי שהבריטים מעניקים אישור עליה מיוחד לרבנים, הסתובב בין רבנים נודעים ואסף את חתימותיהם והסכמתם לכך שהוא יכול לשמש כרב. סרוצק היתה עיירה לא גדולה, ועד מהרה כולם דיברו על כך שחתנו הטרי של הרב נאחז ברוח שטות וחפץ לנסוע לפלסטינה להתגורר בסמיכות לפראי האדם הישמעאלים )”צו די ווילדע אראבער“(. מאידך, בת אחותה של אמי, ילדה קטנה שנולדה להוריה לאחר עשרים שנה מנישואיהם, התחננה בפניה שתיקח אותה עמהם. אימה דווקא תמכה בבקשתה, אך אבי ואמי נרתעו מלקחת אחריות כזאת על עצמם. מאמציו אכן נשאו פרי ובשנת תרצ“ו עלו אבי ואמי יחד עמי ואחותי לארץ הקודש. אני הייתי תינוק ממש, אחותי היתה בת שנתיים או שלוש. כעבור שנים, לאחר שנות הזעם והפורענות, לא יכולה היתה אמי לסלוח לעצמה על כך שלא לקחה אותה והצילה אותה מן התופת, הי“ד. היכן התגוררתם בירושלים? רצונו של אבי היה להשתקע מיד בירושלים עיה“ק, אולם בשל המאורעות והפרעות שהתחוללו אז בירושלים לא עלתה בידו לממש את רצונו באופן מיידי. המצב היה קשה ביותר, יהודי העיר העתיקה שסבלו רבות ברחו לעיר החדשה, והיו בתי כנסיות שהיו מלאים בפליטים, אנשים נשים וטף. בנתיים קבע אפוא את משכננו הארעי ב‘מחנה עולים‘ בחיפה. בחלוף זמן מה, כששקטו הרוחות, אסף את מטלטלינו ויעל לירושלים. כאן התגלגל יחד עם כל הפליטים שברחו מן העיר העתיקה, עד שמצא דירת עראי למשך שנים ספורות בבתי נייטין, שם התגוררנו בשכינות לר‘ מרדכי קעז. אנחנו גרנו למעלה והוא למטה. ר‘ מרדכי היה יהודי שכל כולו לב והשתוקקות, ולמרות שלא היה בעל מנגן, הכול אהבו לשמעו בשעה היה מנגן ’אשת חיל‘ בנעימה מיוחדת במינה שכולה תחינה ומתיקות... את מקום תפילתו קבע אבא ב‘ברסלבר אש להבה. ר' הירש לייב ליפל )ירחון ברסלב( 66 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 67
שטיבל‘ שהיה בשוק מא“ש ברחוב עונג שבת סמוך לביתו של ר‘ יוס‘ל דודוביץ, חתנו של ר‘ שמואל הילמן, שהיה חברותא של ר‘ לוי יצחק ור‘ אלחנן )ומסופר שפעם חלם עליו ר‘ לוי יצחק ששאלו ”מי זה ה‘מאטעס‘ שלכם שכ“כ נרעשים ממנו למעלה“ והסיק מכך ר‘ לוי יצחק שידידו ר‘ מאטעס‘ ברזסקי הלך לעולמו(. היכל בית המדרש לא היה כי אם חדר קטן- מידות, בצדו היה חדרון קטן, שם עמד ארון- הקודש. בסמוך לארון קודש ישב בקביעות ר‘ אפרימ‘ל קרקובסקי בעל ה“עונג שבת“. כילד הנני זוכר איך אהבתי להתבונן בו בשעה שעמד בתפילה, שהיתה אפופת דביקות והתלהבות שאי אפשר לתאר ולשער כלל... באחת השנים בפורים חש אבא שלא בטוב, ור‘ אפרימ‘ל בא לבקרו. כשנכנס קרא בקול ”א גוט‘ן פורים“ ושאל ללא שהיות: ”ר‘ מאיר, כבר שמעת מגילה?“, ומשהשיב לו אבא בשלילה, תיכף ומיד, ללא שאלות מיותרות, הוציא מגילה והתחיל לקרוא. אמי אמרה שכאשר ראתה את הקדושה ששרתה על פניו, קיבלה ביטחון שאבי יחלים. פניו קרנו קדושה באופן מיוחד. מקצת מתולדותיו נדפסו בספרו ’עונג שבת‘. אבא נסתלק לעולמו ביום י‘ אדר תשכ“ו, והוא כבן שישים ותשע. התקרבות על ידי ר‘ יצחק גלבך בסוף תקופת שלטון המנדט הבריטי, בכל פעם שאנשי המחתרת היו מבצעים פעולת טרור, היו הבריטים מפעילים אזעקה והיה על כולם להיכנס הביתה ל‘עוצר‘, זו היתה דרכם של אותם עריצים. באותם ימים לא התקיימו לימודים בחיידר, והיה רק חברת מתמידים מידי ערב בבתי אונגרין, שם ישב שואל ומשיב בשם ר‘ אברהם לייב קליין, שהיה יהודי חסידי ולמד חסידות בהבנה עמוקה, וכשהיה מבחין בבחור שניגש ללימוד ברצינות, היה משכנעו ללמוד אחרי הבר-מצוה בישיבת חב“ד. גם אותי שכנע ללמוד שם בישיבת 'תורת אמת', ואכן היתה שם נעימות וה‘פארברענגען‘ ]התוועדויות[ עם המשפיעים שלהם משך את לבי מאוד. אולם בהגיע ראש השנה התעורר פעם ערכו אנשי המשטרה הפולנית חיפוש אחר המשתמטים מן הצבא, וזיהו אותם בני הנעורים מרחוק ונפוצו לכל עבר - למעט אחד שאחז באמצע אמירת תהילים והגיע לפסוק ”סורו ממני מרעים“, וניגן את התנועה הרגילה אצל אנ“ש על פסוק זה, הלה היה שקוע כל כולו בפסוק, עד שלא שת לבו כלל למתחולל סביב... א שטיק הארץ. עם ר' יצחק גלבך בחברון ר' נחמן פנחס יארבלום עומד מאחורי ר' לוי יצחק בשול במאה שערים 66 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 67
בקרבי הגעגועים לתפילות בקיבוץ הקדוש ולא יכולתי לעצור בנפשי לוותר על ההשתתפות בו, שהתקיים אז בעיר העתיקה – כך יצא שבברסלב קראו לי "החב"דניק" ובחב"ד "הברסלב'ר"... אבי שחשש שאסחף לרעות בשדה אחר, פנה אל ידידו ר' יצחק גלבך ואמר לו: "יש לי בן יחיד ולבו ער לחסידות, אנא ממך לך תדבר אתו". הוא מילא את בקשת אבי בנאמנות וניגש לשוחח עמי. אמר לי: "אולי תרצה לעלות אלי הביתה ללמוד קצת ב'דעם רבינ'ס ספר'" ]ספרו של הרבי[. נעניתי אפוא להצעתו, ומיד הבחנתי שבספרי רבינו כלול הכל ויש את אשר אהבה נפשי - מני אז לא זזה ידי מתוך ידו בכל דבר. בעיקר נמשכתי אחר טוב לבו. ר' יצחק היה "א שטיק הארץ", כולו לב להשם יתברך בתורה ותפילה ובכל מידה נכונה, אי אפשר לשכוח איך שהיה מנגן זמירות במתיקות שכזו... מעת לעת היה מדבר בפני בעלי תשובה, וכל מי שנפגש עמו יצא בהתפעלות מהדביקות והיראת שמים שפעמה בקרבו. פעם ביקשתי ממנו שיספר לי את סיפור ההתקרבות שלו, והוא סיפר שבימי נעוריו ראה פעם יהודי רוכל מסתובב עם ’שמאטעס‘ ]בלאי בגדים[ ומכריז ”כל ’שמאטעס‘ למכירה“, ובין הכרזה להכרזה היה מלמל בפיו ומדבר בינו לבין עצמו. הכיר בו שאדם נעלה הוא והבין שמדבר להשי“ת. עקב אחריו אפוא עד שנכנס לביתו, וכשנכנס שאלו האיש: בחור‘ל, מה רצונך? אמר לו: אני רוצה לקנות סוודר, והשתהה במקום זמן מה באמתלא כאילו מחפש איזה סוודר לקנות, עד שהבין הרוכל ואמר לו: בחור‘ל, מדוע אתה מספר סיפורים, הרי לא באת לקנות ’שמאטעס‘, אמור נא מה רצונך“. אמר לו: ראיתי שאתה מדבר להשי“ת ואני רוצה שתסביר לי מה זה ומנין לך הנהגה זאת, ואותו רוכל שוחח עמו ארוכות עד שקירבו לרבינו הק‘. באותם ימים למד באחת הישיבות בפולין וכשהתקרבו ימי ראש השנה רצה לנסוע לקבוץ בלובלין, אך חשש מפני אביו שנמנה על חסידות אחרת והיה נוסע לרבו - על כן לא סיפר לו מאומה, ארז את חפציו וברח ללובלין. עוד שמעתי מפיו על ימי התקרבותו, שהגניזה בעירו עמדה במבנה מיוחד, והגבאי היה מבקשו להיכנס למבנה ולרוקן את הגניזה, והוא תמיד היה מסתכל בין הספרים ודפי ה‘שמות‘ אם יש דבר מה מעניין, ופעם מצא ספר בלי כריכה ועיין בו קצת, ומשראה שהדברים מדברים אל לבו הניחו בצד. כשסיים את עבודתו השתחל לבית כנסת נעול ולמד באותו הספר, עד שראה אותו אחד מעובדי ה‘ דאנ“ש הציע לתת לו ספר חדש תחת הישן, ומצא ששמו של הספר ’משיבת נפש‘ והיה כתוב עליו שנדפס ע“י חסידי ברסלב הנוסעים לאומן, ע“י ר‘ אהרן לייב ציגלמן. על ימי המלחמה סיפר לי ר' יצחק ששלחוהו לעבוד בסיביר הקפואה, והיו הולכים ביער בזוגות לכרות עצים. לכל שני אנשים היה מסור גדול, זה עומד מצד זה והשני מן הצד השני, וכאשר כרתו את העץ השליכוהו אל הנהר הזורם בסמוך, והעץ היה זורם עד לנקודה מסויימת שם לקחוהו. וכל אותם ימים היה מתפלל ומתחנן להשי"ת בבקשה אחת: "רבונו של עולם, אני מבקש ממך לזכות להגיע לקבר ישראל". לילה אחד ראה בחלומו את ר' אהרן לייב ציגלמן שאחז בידו כעין מגילה וצעק לו: "עד מתי תתפלל על קבר ישראל, תתפלל שתצא מכאן..." ומאז שינה את תפילתו והתחיל להתפלל שיזכה להשתחרר בשלום. ואכן לאחר תקופה קראו לו למשפט ושחררוהו לנפשו. כששאלו אותו לאן רוצה ללכת, אמר בחכמה "אני לא יודע", הציגו לפניו מפה ונתנו לבחור לו מקום, והוא השים עצמו כמי שמחפש ומחפש, עד שהצביע "כאן, באומן". שאלוהו: ר' מאיר שפירא היה מתפלל יחד עם באי הקיבוץ ולומד בפני הקהל 'ליקוטי מוהר"ן'. אבי סיפר באחת ההזדמנויות שמהר"ם שפירא בראותו את אנ"ש מתפללים בהתלהבות אמר הלא ה'ליקוטי מוהר"ן' בעצמו מתפלל... אביו ר' מאיר יארבלום עם ר' אלחנן ספקטור ור' לוי יצחק בנדר כולו לב, כולו רגש . ר' משה ירוסלבסקי 68 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 69
מה יש שם? ואמר שמפני שהוא פולני אינו יכול לסבול את האויר הרוסי ועל כן רוצה לשהות באוקראינה שאוירה קרוב יותר לאויר הפולני, ואכן שלחוהו לאומן... כשהיה אסיר ולא היה ברשותו נעליים, לקח פיסת צמיג של רכב והשתמש בו כמגפיים, עד שפגש את ר' מיכל דורפמן שעבד במפעל ונתן לו זוג נעליים, אך ר' מיכל הזהירו שלא ינעלם אלא רק כשיכנס לבנין יחלוץ במהירות את הצמיג וינעל את הנעליים, כדי שלא יבחינו בכך ויבוא לידי סכנה. כשהגיע לאומן לא הכיר איש. שוטט ברחובות עד שראה יהודי הולך עם טו"ת, ופסע אחריו בשתיקה, כשנכנס האיש לאחד הבתים נכנס אחריו. באותו בית התקיים מנין והיה סמוך ובטוח שאחר התפילה יזמינו אחד המתפללים לבוא אל ביתו לשבת. עם סיום התפילה התפזרו כולם לביתם, ונותר בבית רק ר' דניאל ה'גר' )ה"ה הגר צדק ר' דניאל זגייבסקי(, שהתפלל לאט לאט - ומשראה שאף אחד אינו מזמינו רמז לו שהוא יזמין אותו. אחרי הסעודה אמר לו שלמחרת אחרי התפלה יקחהו לקבר של 'צדיק גדול' - ולא ידע שהוא חסיד ברסלב. שם שידכוהו עם בתו של ר' אברהם דער בעדער )דז'רובסקי(, ר' אברהם התגורר באומן ובמחסן שבחצר שלו העמיד בית השחיטה מוסתר היטב לתושבי אומן וכשבאו לבדוק ראו רק מחסן. הוא גם חפר בביתו לעומק ובנה מקוה טהרה שהיה מוסווה היטב והיה צורך לרדת אליו במדרגות רבות, על שם זה היה נקרא ר' אברהם 'דער בעדער'. בימים הללו היו זקוקים למידה מסוימת של מסירות נפש בכדי ללכת למקווה. ורבה של אומן, רבי שלום מלמד, על אף שנמנה על חוג החסידים שהתנגדו לברסלב, לא אבה לשמוע דבר סרה והתנגדות על אנשי שלומינו, באומרו: "הביטו וראו מי זהיר כיום ללכת מקוה זולתם". זכרונות מן הקיבוץ זכית להיות בקיבוץ בעיר העתיקה? אכן. הקיבוץ בעיר העתיקה התקיים ב'עץ חיים', והשתתפו בו בסביבות מאה חמישים עד מאתיים אנשים. כבעל מוסף שימש ר‘ דוד חלדנקר )שטפר(, שניחן בקול ערב ונעים, והמשיך בתפקידו זה גם לאחר שעבר הקיבוץ לישיבת ’חיי עולם‘. מסופר שכאשר הגיע ר' דוד בפעם הראשונה לכותל המערבי, נשכב על הרצפה ומירר בבכי מאין הפוגה, ולא היה מסוגל להתיק את רגליו מהכותל המערבי ולשוב לביתו. כבעל שחרית שימש בתחילה ר‘ יענקל זאב ברזסקי, שהיה בעל לב נשבר והיה מעורר את הציבור בקולו. בהמשך החל לנסוע לקיבוץ במירון, שם שימש גם כן כבעל תפלה. את מקומו בירושלים מילא בנו ר‘ יצחק גרשון – ששימש גם כבעל קורא - במשך שנים רבות, ונעימות תפילתו המיוחדת עוד מהדהדת באוזני כל משתתפי הקיבוץ הקדוש. בקרב חסידים האם אביכם השתתף בשיעוריו של ר‘ לוי יצחק? לאבא היה קשר מיוחד בעיקר עם החסידים שעלו מפולין: ר' וועלוועל ליברמנש, ר' מוט'ל יגלניק, ר' יוסל ארליך ור' יצחק גלבך. לפני שר‘ לוי יצחק עלה ארצה, ר‘ אליהו חיים הוא זה שמסר את השיעורים בליקוטי מוהר“ן וסיפורי מעשיות. מעת לעת, כשהיה ר‘ בנציון אפטר – שהתגורר בתל אביב ובבני ברק – מגיע לירושלים, מסר ר‘ אליהו חיים בידו את רשות הדיבור, אולם הוא נענה לעומתו בנוסח ומבטא פולין: ”איך בין נישט געקומען לערנען, איך בין געקומען הערן“ )”לא באתי להשמיע דיבורים, באתי לשמוע“(. כשהיה ר‘ בנציון לומד בפני הקהל, לעיתים היה נדמה המעמד כיום כיפור – בשעה שהיה נזכר באנ“ש שבפולין, עליהם היה מרבה לספר בהטעמה והמחשה של תנועותיהם, אולם היו לפעמים רגעים שהיה נדמה כתשעה באב - בשעה שנזכר במוראות השואה ובעולם שנכחד. היה מספר הרבה פעמים, שפעם ערכו אנשי המשטרה הפולנית חיפוש אחר המשתמטים מן הצבא, וזיהו אותם בני הנעורים מרחוק ונפוצו לכל עבר - למעט אחד שאחז באמצע אמירת תהילים והגיע לפסוק ”סורו ממני מרעים“, וניגן את התנועה הרגילה אצל אנ“ש על פסוק זה שוב ושוב ללא הפסקה ]ר‘ נחמן פנחס מנגן את הניגון ודמעות רותחות זולגות מעיניו – נדמה שממש עכשיו יושב אל מול עיניו ר‘ בנציון אפטר ומספר את הסיפור[. הלה היה שקוע כל כולו בפסוק, עד שלא שת לבו כלל למתחולל סביב... המפקד שראהו נתמלא התפעלות ואמר: אילו היה הדבר בידי )כלומר, אילו הייתי הרבש“ע(.. הייתי מוותר לו... כשהגיע ר‘ לוי יצחק הוא מסר את השיעורים. אבי השתתף בהם. יש לציין שבתחילה חבש ר‘ לוי יצחק לראשו כובע רגיל בשבת, עד שר‘ יחיאל גרינוולד – שהיה חייל נאמן ומסור לכל ענייני רבינו וכידוע הוזיל מהונו להדפסת הספרים – והעמיד לרשותו שטריימל שקיבל מאביו בירושה. מסופר שפעם ר‘ אליהו חיים לא היה בשעת סיפורי מעשיות, ולמד תחתיו ר‘ משה ירוסלבסקי )מוסקובר(, והתחיל לקרוא מילה במילה, בלי להוסיף מדיליה מאומה, אך דמעותיו הרותחות היו הפירוש הטוב ביותר. אכן, ר‘ משה ירוסלבסקי היה כולו לב, כולו רגש )”א שטיק הארץ“(. לפרנסתו היתה ברשותו חנות )באדיבות ג.נ.( רבי אליהו חיים רוזין ר' מאיר שפירא העיר 'סרוצק' כיום 68 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 69
70 ראש השנה תשפ"א עץ ובכדי להוביל את העצים החזיק ברשותו סוס ועגלה, והיו אומרים שכאשר ר‘ משה צועק לסוסיו ’דיו‘, נעצרים כל הולכי הרגל, משום קולו הגבוה... גם בסעודה שלישית היה פוצח בקול רם בזמר ’דרור יקרא‘ בקולו הערב שהיה נשמע למרחקים... היו לא מעט אברכים שעבדו את ה‘ בכל לבם. עד היום ניצבת לנגד עיני דמותו של ר‘ משה גלידמן - שהיה עובד ה‘ והקפיד לקום בחצות ואף להעיר אחרים לעבודה זו. כילד זכורני כיצד היה עומד ומתבודד במדרגות שיורדים לכותל, שם נהגו הילדים להשתובב ולקפץ. לא היה משמיע מדברותיו בקהל, רק היה הולך מבית לבית ומעיר אנשים בחצות הלילה, ”יענקל שטיי שוין אויף“... )”יענק‘ל קום כבר“( פעם ’זכה‘ שירוקנו עליו ספל מים... עוד הנני זוכר את ר‘ לייב ביאליסטוקר )לופאטה( שהיה שרוי תמיד בשמחה וברוח של חיות ועליצות )”א לייבעדיגער סחורה“(. ואת ר' מנחם שהיה 'ראש דגל' בחברה קדישא, ובתיקון חצות שמעוהו גונח קולי קולות מנהמת לבו. מפאת מרחק המגורים לא זכיתי להכיר את ר' אברהם שטרנהארץ, רק במשך תקופה קצרה שהתגורר בבתי אונגרין. אבל זאת זכורני שהיה שוקד על לימוד ליקוטי מוהר"ן ללא גבול... ר' הירש לייב היה אש להבה )"א שטיק פייער"(. וסיפרו אודותיו שבחורף עמד בציון רבינו זצ"ל עד שהשלג כיסהו בלובן ונדמה כגוש קרח מתנועע... את ר‘ אלחנן ספקטור הכיר אבי עוד מימות הקיבוץ בלובלין. ר‘ אלחנן הצטיין בענוותנות רוחו וכל הליכותיו היו בשיא הפשטות. למרות שהכול דיברו עמו והכירו בגדלותו, היה זה חזון נפרץ לראותו הולך ברחובה של עיר כשסלי קנייה עמוסי מצרכים בידו. פעם שאלתי אותו דבר מה, וענה לי בפשטות: ”מה אתה שואל אותי?! פתח שו“ע סי‘ פלוני בסעי‘ אלמוני“. למרות ששימש כרב במונקוביד, כאשר באו לשאלו שאלה בהלכה, היה מתחמק: וכי אין לכם רב?! ר' יענקל תפילינסקי היה בעל לב זהב. "א שטיק גוטסקייט". היה מסור לכולם ומקרב את כולם. חיכה זמן רב לזרע בר קיימא, ולאחר שזכה לנסוע במסירות נפש ולעלות ולהשתטח על ציון הק' באומן בימים ההם, נולדה לו בת יחידה שזכתה להשאיר אחריה דורות ישרים. יש לנו נכדים משותפים. היה את ר' אברהם אליהו מייזעס, שהיה גאון עולם ושימש כרב במינסק לפני השואה. הוא היה הבעל תוקע בקיבוץ... אמרו שמי שלא איבד אחד מילדיו אצל הקומוניסטים לא יכול להיות בעל תוקע בקיבוץ. לפני התקיעות היה משמיע דרשה קצרה. פעם אמר בערגה והשתוקקות: הלוא הייתי רב )במינסק(, והכרתי חסידים באומן שהיו נדמים לאנשים פשוטים, ולמרות זאת כשראיתי את עבודתם והקשבתי לשיחת התבודדתם התביישתי מהם... לבי עוד הומה לזכרם של התקיעות המיוחדות שלו... הוא היה קנאי אמיתי ונעצר על ידי השלטונות פעמים רבות... פעם חלף בסמוך לבית המדרש של חסידי 'שומרי אמונים' ושמע את צעקותיהם בשעת התפילה, שאל: מי הם המתפללים כאן? אמרו לו: זה בית כנסת של חסידי 'שומרי אמונים'. נענה ואמר: כך צעקו אנ"ש באומן בתפילה.. כילד זכור לי היטב, שבשעה שר' שמואל הורביץ היה מתחיל ללמוד, ידעתי שזה יקח הרבה זמן. לא הבנתי מה הוא אומר ועל כן לא היתה לי סבלנות לשבת בשיעור, אולם זאת חקוק בזכרוני שבשיעורו היה נשמע כל הזמן המילים "דער צאדיק" "דער צאדיק" )עם קמץ"(... היה באותם שנים מישהו שעסק עם הבחורים לקרבם? ר‘ וועלוועל חשין היה אחד מהמקרבים הגדולים. היה מוסר שיעור לבני עדות המזרח ושיעור לחסידים, ובבני ברק - שיעור לבחורים הלומדים בישיבות סלבודקא ופוניבז‘ - וכשנודע הדבר, פעלו בישיבות לעצירת הסחף. כמו כן היתה גם חבורתו של ר‘ הירש לייב מלפנים בעיר העתיקה ולאחר מכן בקטמון. אולם - התנופה הגדולה ביותר של ההתעסקות עם בני הנעורים החלה כאשר ר' לוי יצחק הגיע ארצה. ר' לוי יצחק לא נח לרגע, הוא חולל מהפיכה ושינה את הכל מן הקצה אל הקצה. חמיכם ר‘ אליהו ידלר היה חסיד ברסלב? הוא התקרב לאנ“ש בעקבות דיבוריו המעוררים של החסיד ר‘ משה אריה רוזנטל ז“ל שלא עצר מילין והיה משוחח עם בני עליה שבשכנותו בדבר האור הגדול של הרבי – על ידו התקרבו כל החסידים הגדולים מ‘שערי חסד‘, ביניהם חמי ז“ל. יש לציין שכשנפטר ר‘ משה אריה ז“ל הספידו הגאון ר‘ שמואל אוירבך ז“ל שהכירו היטב מימי נעוריו וזכה להתבסם ממנו, כשהוא קורא עליו: ”היה ’א שטיק הארץ‘ ואף הרגל שלו היתה כולה לב“.. חמי ז“ל בד בבד שהיה למדן גדול ותלמיד חכם מופלג, היה יהודי מלא תמימות וענווה. פעם, באחד משיעוריו של ראש ישיבת ’עץ חיים‘, ר‘ איסר זלמן מלצר, הקשה על מהלך השיעור קושיא לפי מהלך התוספות, ור‘ איסר זלמן סגר את הגמרא ואמר ”הצדק עמו, אין לי מה לומר“. ואולם ר‘ אליהו חשש שפגע בכבודו והלך לפייסו, אך ר‘ איסר זלמן קיבלו בחביבות ובמאור פנים והודה לו על שהאיר עיניו והעמידו על האמת. ]א“ה: למרות זאת, כל ימיו סבל ר‘ אליהו יאדלר יסורים קשים ותלה זאת באותה ’פגיעה‘ שפגע בר‘ איסר זלמן מלצר[. כל ימיו שקד ר‘ נחמן פנחס ז“ל על תלמודו, בהתמדה עצומה. בסיומה של שיחה זו, שהתקיימה שבועות אחדים בטרם פטירתו, קודם ששב לתלמודו, ביקשנו שיקדיש לנו עת נוספת להמשיך ולדלות פניני זכרונות, שביבי אור והארה. ואמנם ר‘ נחמן פנחס בטוב לבו נעתר לבקשינו והסכים שנמשיך בהזדמנות אחרת – אלא שנגזרה גזירה והמשכה של השיחה יתקיים בעת יקיצו וירננו שוכני עפר במהרה בימינו. בסמוך לארון קודש ישב בקביעות ר‘ אפרימ‘ל קרקובסקי בעל ה“עונג שבת“. כילד הנני זוכר איך אהבתי להתבונן בו בשעה שעמד בתפילה, שהיתה אפופת דביקות והתלהבות שאי אפשר לתאר ולשער כלל... ר' בנימין זאב חשין רבי אפרימ'ל מפשדבורז' בעל לב נשבר. ר' יעקב זאב ברזסקי ז''ל )באדיבות ג.נ.( 70 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 71
שאלה אין דעם רבי'נס הייליגע ספרים, וואו עס רעדט זיך וועגן די גרויסקייט פון קומען צום צדיק אויף ראש השנה, ווערט אפט גענוצט די לשון "קיבוץ ראש השנה". וואס פונקט מיינט אט די באגריף "קיבוץ", און וויאזוי איז מען עס מקיים למעשה? דאס איז קלאר איז די עיקר תיקונים פון ראש השנה ביים צדיק ווערן אויסגעפירט דורך די עצם "קומען צום צדיק" און זיין ביי אים אין די טעג פון ראש השנה, אזוי ווי דער רבי האט גאר שטארק מקפיד געווען דערויף, און מיר זענען עס טאקע מקיים מיט'ן פארן קיין אומאן אויף ראש השנה, דער ארט ווי עס ליגט דער הייליגער רבי ז"ל. אבער בנוסף צו דעם געפונען מיר אויך נאך פארשידענע תיקונים וועלכע מען קען זוכה זיין דארט זייענדיג ביים צדיק, צום ביישפיל: אין פרפראות לחכמה פון הגה"ק מטשעהרין ז"ל ברענגט ער אין תורה ד', ווי דער רבי רעדט פון די תיקון פון "ראיית פני הצדיק" - זיך זעהן מיט'ן צדיק, זאגט ער אז היינט זענען מיר דאס מקיים מיט דעם וואס מיר קוקן זיך ארום אויפ'ן קיבוץ אנשי שלומינו, און מ'זעהט די פנימ'ער פון אונזערע לייט וועלכע זענען זיך צוזאמגעקומען ביים הייליגן רבי'ן אויף ראש השנה. )ענדליך צו דעם ברענגט רבי נתן אין ליקוטי הלכות הל' ברכות הראייה, איבער די גרויסקייט פון זיך זעהן אינאיינעם מיט די חברים מבקשי השם וועלכע זוכן צו זיין דבוק אין אייבערשטן, וואס די עצם זיך זעהן איינער דעם אנדערן טוהט צוגעבן א פרישע 'חיות' פאר אלעמען(. אין תו' ח' תניינא רעדט דער רבי ז"ל וועגן די "ריבוי הבתים" וועלכע ווערן געשאפן דורך די ציבור וועלכע קומט זיך צוזאם צו א דבר שבקדושה, וואס לויט ווי מיר ווייסן - גייט דאס בעיקר ארויף אויפ'ן קיבוץ ביים הייליגן רבי'ן ראש השנה. אבער ווי געזאגט, עס איז נישט מוכרח אז דאס מיינט עפעס מער ווי זיך פשוט צוזאמקומען און זיך געפונען אינאיינעם אין שטאט אומאן, דארט ווי דער הייליגער רבי האט געוואלט מיר זאלן זיין, און מיט דעם זעלבסט זענען מיר מקיים די תיקון פונעם "קיבוץ ראש השנה אצל הצדיק". כאטש עס איז אוודאי א גרויסע מעלה אז אויך בגשמיות זאל מען זיך צוזאמנעמען און זיך האלטן אינאיינעם, ביים דאווענען, אדער סתם זיך טרעפן אינאיינעם און רעדן צוזאמען שיחת חברים אין עבודת השם, וואס דאס אלעס איז א געוואלדיגע חשיבות, אזוי ווי דער רבי האט פיל גערעדט איבער די גרויסקייט פון אהבת חברים און זיך האלטן אינאיינעם. עס איז באקאנט וואס רבי נתן האט געזאגט אמאל, אז אפילו עס וועט אויסקומען אז צוליב די מניעות וועט מען מוזן דאווענען אליין אין א פאליש )עזרה( פון א בית המדרש, איז עס אלץ כדאי, אבי זיין אין אומאן אויף ראש השנה! )כוכבי אור(, און דער ענין פון "קיבוץ" דאס ווערט געשאפן דורכ'ן צדיק אליין, וואס ער נעמט צוזאם די אלע נפשות פון די וואס קומען צו אים, און מאכט מיט זיי די אלע געוואלדיגע תיקונים און בתים דקדושה! קיצור הדברים בתרגום חופשי ללשה"ק מהו העניין שהראש השנה של רבינו נקרא בכמה מקומות בלשון רבינו ומוהרנ"ת בשם 'קיבוץ', מה המשמעות של זה למעשה לגבינו? זה פשוט וברור שרצון רבינו הקדוש הוא שנגיע אליו למקום גניזתו הקדוש בראש השנה בעיר אומאן. אבל בנוסף לזה בעת הנסיעה לר"ה נכללים תיקונים נוספים. לדוגמא: בפרפראות לחכמה מובא עניין שעל ידי ראיית אנשי הצדיק זוכים לתיקון של ראיית פני הצדיק. )ר' נתן מזכיר בדומה לזה שכאשר מתראים עם חברים יראי שמים, שעצם ההתראות יחד גורמת לאדם לחיות והתחדשות בעבודת ה'(. בליקו"מ תורה ח' תניינא רבינו כותב על הבניינים הנפלאים שנבנים מתי שמתקבצים לדבר שבקדושה ועיקר המכוון בתורה זו הוא על ההתקבצות אמל הצדיק בראש השנה. אך זאת יש ליידע שמתי שאי אפשר להתקבץ יחד, אזי פועל רבינו את התיקונים של ההתקבצות אף שאין אנו מקובצים יחד. וכמו שאמר ר' נתן לבנו שם תבוא עת שלא יוכל להתקבץ עם אנ"ש בראש השנה יעמוד במבוא של ביהכנ"ס לבד. ובוודאי שכוח הצדיק יפעל עבורנו את התיקונים שאנו צריכים ויבנה בשלמות את כל הבניינים דקדושה! באדיבות מכון משיב לשואל מהו העניין של ה'קיבוץ' בראש השנה? הר“ר יואל יוזעף שליט“א דין מן דין מקבלין מדור מיוחד לבני חו"ל שאלה שאלה תשובה תשובה 70 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 71 פורסם ע"י מערכת ברסלב גלובל | com.breslevglobal@info
נטפי דמע וגעגוע בשבילי נתיבי חייו המאירים של הרה"ח ר' אברהם יצחק כרמל ז"ל שנסתלק בחטף, בהותירו אחריו מפעלות חיים כבירים, מערך ענף של שיעורים, ויבול חיבורים וביאורים על ספרי רבינו אשר לב תמונות: בעולמה של ברסלב האשכולות איש פורסם ע"י מערכת ברסלב גלובל | com.breslevglobal@info
חזרת הש"ץ דתפילת שחרית, ראש השנה. ב'קלויז'. קולו של השלוחא דצבורא - יצחק כרמל - נשנק ונדם. אך הוציא מפיו את דממה רועמת מתוחה הרה"ח ר' אברהם המילים "ותמלוך עלינו מהרה, כי מחכים אנחנו לך" בנעימת קולו המרטיט - ותיכף געה בבכי נסער ומטלטל. יבבות התייפחותו סוחפים יחד עמו עוד אלפי לבבות. דמעות נקוות בזויות אלפי עיניים. אימת הדין נמהלת בשוועה: "מתי תמלוך בציון". מתי?! מתי כבר נזכה?! ושוב, קולו מתנשא כארי, סוחף אחריו את הנפשות בתקווה, בעוז אמונה - "בקרוב בימינו", בקרוב, בקרוב - - - האשכולות
בפתע פתאום, אדמת לבם של המוני אנשי שלומינו בארץ הקודש ובכל רחבי תבל, נעקרה ממקומה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה - לשמע דבר הבשורה המרה: ר' אברהם יצחק כרמל איננו! קול הבוכים העמוק שסחף אחריו את אלפי המתפללים ב'קלויז' בימי ראש השנה - איננו! הנפש, הלומת רעם, ממאנת להשלים עם המציאות החדשה שנחתה על ראשינו. ממאנת להינחם על אחד ומיוחד מבני החבורה שנקטף בחטף, בשיא פריחתו והשפעתו. ממאנת לקבל את העובדה שעזבנו לאנחות איש האשכולות - אשר הפליא לשלב בין מוח ללב, בין שידוד מערכות ועמקות דעת נדירה, אשר הקנתה לו בקיאות נפלאה בכל רחבי פרד"ס התורה, לבין לב רך ומרגיש שכל כולו רגש, אשר די להעיף מבט חטוף בדמעות הזולגות על לחייו ובבכי הגעגוע המציף את לבו על גדותיו בכל עת מצוא, בשעת עמדו בתפילה ובשעה שנתלהט בגעגוע בעת מסירת שיעור, בכדי לקבל שמץ של מושג אודות החזון האמור לעת גאולתם של ישראל: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" )יחזקאל לו, כו(. היהודי הירא והנעלה הזה - שהתמיד במשך שנים על גבי שנים בעקשנות אופיינית לקיים עצת צדיק לשפוך את לבו דבר יום ביומו, לפני צורו ויוצרו. האיש שהעמיד לנגד עיניו את זכרון עלמא דאתי, עד יומו האחרון ממש - ועם זאת, ידע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ברוח טובה ונפש חפצה, ולהעניק את ידידותו לכל דורש. הלב מבקש להתכחש. האיש אשר רגליו בארץ, בפשטות אופיינית, וראשו בשמים, בקיא בכתבי הנסתר, עסוק בקשירת כתרים לכל קוץ וכל תג ב'ליקוטי מוהר"ן' והנחלת המסורה לבני הדור האחרון - איננו! המשפיע שכיתת את רגליו והתרוצץ משיעור לשיעור בכל רחבי הארץ, תוך הענקת עצה ותושיה לכל דורש - איננו! מתוך רצון לשרטט מעט קווים - ולו דלים ובלתי ממצים - לדמותו של אותו יהודי שהקדיש את חייו לעבודת השי"ת צרופה על פי דרכי עצותיו של רבינו הק', פנינו לשוחח עם החסידים היקרים הרב ר' יעקב מאיר ברבר, ידיד נעורים של ר' אברהם יצחק ז"ל עוד מתקופת בחרותו והתקרבותו לרבינו, הרב ר' יהושע גרוס שעסק בהדפסת ספריו, ועם חתנו-כבנו הרב ר' אלעזר אנגל אשר מתחילה הכירו בתקופת לימודיו בישיבת ברסלב ולאחר מכן מתוך ביתו פנימה. אלה ועוד הסיטו בפנינו את פרוכת המסך והעניקו לנו פיסות של אור ממגילת חייו הרוממה. אם מבקשים אנו לסכם את מסכת חייו של ר' אברהם יצחק על רגל אחת - הרי שנטלנו על עצמינו משימה בלתי אפשרית - מסכימים כולם פה אחד. ר' אברהם יצחק היה יהודי רב-גווני ושילב באישיותו האשכולית הנדירה מכלול נדיר של מעלות ותכונות מיוחדות. מידות תרומיות ושמחת חיים לצד קנאות בלתי מתפשרת, מתק שפתיים והשפעה רבת היקף לצד תובענות עצמית, נפש רגישה ולב רך לצד עמקות מחשבה ועיון דקדקני. ברם, על שני יסודות לא פסק פומיה מלדבר ולעסוק בידי חייו - הלוא המה: עצת העצות שהעניק לנו רביה"ק, להתבודד בכל יום חוק ולא יעבור, ולהעמיד לנגד עינינו את זכרון יום המיתה, עד שנהיה בבחינת "ותשחק ליום אחרון". שני עמודי תווך אלו, עליהם השתית את עולמו הפנימי ושימש בהם 'דוגמא אישית' של ממש, היו שזורים ושלובים אצלו זה בזה באופן בל ינתק. משכך, כמה מופלאה היא העובדה הבאה שנתפרסמה מפי בנו ר' ישראל יוסף כרמל יבלחט"א: "בליל שבת של השבעה, באמצע התפילה, היה לי רגע של שבירה ופרצתי בבכי. פתחתי את הספה"ק ליקוטי מוהר"ן כדי להתעודד, ונפתח לי במקום בו אבי ז"ל השאיר סימניה – בתורה ל"ח... כאשר עמדתי לסגור את הספר, גיליתי דף שרשם אבי יום לפני פטירתו, בט"ו תמוז - ובו הוא כותב בזה הלשון: בס"ד ט"ו תמוז תש"פ רבונו של עולם, אני מתחייב בזה בלי לשון ומשמעות של נדר ח"ו שבכל יום ויום אפרש כל שיחתי לפניך, שהיא העצה הנקראת התבודדות, ואשתדל ואתאמץ בזה בכל כוחי בל"נ. ואני תפילה שתחזקני ותאמץ לבבי לקיים זאת כל ימי חיי עד שגם ביומי האחרון לאחר אריכות ימים ושנים, אזכה לקיים זאת, ויהיו כל ימי בתשובה. אברהם יצחק בן הינדא הנה כי כן, זכה ר' אברהם יצחק לקיים בנפשו "שוב יום אחד לפני מיתתך", וישחק ליום אחרון. ה' קנני ראשית דרכו ר' אברהם יצחק התקרב לאנשי שלומינו בימי נעוריו - מספר ר' יעקב מאיר ברבר, ידידו מנוער. בתחילה נפעם והתפעל ממעשה גדלות של ר' חתנו ר' אלעזר אנגל שליט"א: פעם שאל אותו אי-מי, על אודות אחד הספרים מתי כבר יצא הספר? ענה לו: מה אתה שואל אותי, אני רק האיש של הדואר. כאומר, וכי שלי הוא הספר, וכי אני עשיתי פה משהו. אני כלום, הרבי רק בחר בי לבצע שליחות מסוימת ואני ממלא את תפקידי לבריקוד בלג בעומר בישיבה 74 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 75
וועלוועל חשין ז"ל, בשעה שקיים בנפשו "ישמע בזיונו ידום וישתוק" - ומעשה שהיה כך היה: מידי יום שלישי מסר ר' וועלוועל שיעור ב'כולל ברסלב' בבני ברק. הכולל היה מלא מפה לפה בקהל שומעים הלהוטים אחר כל מילה היוצאת מפיו. והנה, באמצע השיעור נכנס אל השיעור אדם שככל הנראה לא היה שפוי בדעתו, ניגש אל מקום מושבו של ר' וועלוועל וסטר על לחיו לעיני כולם. הזעזוע היה עצום. הדחף הטבעי היה לתפוס את האיש ולהשליכו חוצה בבושת פנים - אולם על אתר ר' וועלוועל ציווה והזהיר שלא לנגוע באיש לרעה. "הקב"ה שלח אותו... זה מגיע לי... כך צריך להיות". סיפור זה השפיע רבות על ר' אברהם יצחק - מהיכן מוצאים כוחות נפש שכאלה... בהמשך פגש בישיבה את הרה"ג ר' יעקב יצחק זילבר, שהיה בחור מלא וגדוש עם תורה ויראת שמים, והוא זה שהשפיע עליו ולקחו עמו אל שיעוריו של הרה"ח ר' נתן ליברמנש - ובכך היה ה'מכה בפטיש' על התקרבותו. זכיתי להשתתף יחד עמו בשיעוריו של ר' נתן, אשר יצקו בלבבות השומעים את אמיתת אורו רבינו הק', וביותר החדירו בעצמות את ענין ההתבודדות מידי יום ביומו בקביעות. שיעור אחרי שיעור חזר ר' נתן וחינך אותנו לעיקרון הברזל הזה ש"אין יום ללא התבודדות" - עד שזרם בעורקינו והיה לנו לקנין נפש. לצד זאת, דיבר רבות על הענין של הרבי, הביקוש, החיפוש, לצאת מתאוות עולם הזה, להעפיל למדרגות גבוהות - ותמיד חזר לנקודת הבסיס, שאת כל זה אי אפשר להשיג כי אם על ידי עצת התבודדות שהעניק לנו הרבי. והנער ר' אברהם יצחק, סבר וקיבל, ומילא אסמיו שבע. הוא בוודאי משלנו... בשמחת אירוסיו של ר' אברהם יצחק כרמל כאשר נלקח לחתן ונהייה לנכדו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל, השתתף רלוי"צ בשמחה. ומכיוון שכבדה עליו הראייה, לא יכול היה להבחין מי החתן המדובר. לכך התעניין הסבא אצל אביו של הכלה אודתיו. ושאל: הוא משלנו? אבי הכלה הרה"ח ר' הלל צוקר ז"ל ענה לו שבוודאי, והוא קרא לר' אברהם יצחק שיתקרב יותר לסבא כדי שיוכל להתאמץ ולזהותו מקרוב. משראה אותו רלו"י וזיהה במי המדובר קרא מיד: הוא?, הוא הלא בוודאי אחד משלנו! גם לאחר נישואיו היה הקשר שלו עם רלו"י חזק מאד, והוא הסתובב אצלו הרבה וחיפש כל הזדמנות לשמש אותו ולשאוב מזיו אורו. שנה אחת בערב יום כיפור ביקש ר' לוי יצחק מהרב כרמל לבוא ולשמש כבעל תפילה בבית המדרש הגדול בירושלים, אך הוא לא הסכים לבוא ונשאר בבני ברק לשאלת רלוי"צ מדוע אינו מעוניין לבוא ולגשת ענה לו ר' אברהם יצחק שהוא אינו רוצה חלילה לתפוס את מקומו, ואינו מעוניין שהציבור יפסיד את תפילתו העריבה כל כך של ר' לוי יצחק. אולם רלוי"צ לא קיבל את הטענה, הוא חשב שר' אברהם יצחק ראוי מאד לגשת לעמוד, ואף הוסיף ואמר לו אם תשקיע את עצמך בספרי רבינו ותתן מקולך ורגשות לבך, בוודאי תהיה בעל תפילה מיוחד ביותר. אוירה גבוהה ובלתי- מתפשרת בתקופת חייו האחרונה שוחחתי עמו על האוירה הרצינית שהצליח ר' נתן להחדיר באותם ימים בקרב אברכי אנ"ש, אשר יקדו ובערו באשו הגדולה והמאירה של הרבי - ואשר השפיעו רבות על התקרבותינו. ור' אברהם יצחק נענה לעומתי בסיפור, אשר לפי הגדרתו "מראה על הכל": היה זה ביום כיפור באחת השנים הראשונות להתקרבותי, לאחר שנסתלק על פני אבי מורי ר' ישראל יוסף ז"ל. את תפילות היום הקדוש והנורא התפללנו בכולל ברסלב, ובמוצאי הצום הלכנו הביתה לשבור את הצום, שכן בימים ההם עדיין לא היה נהוג להגיש בסיום הצום 'מזונות'. הדרך לבית הוריי, שהתגוררו בשכונת נוה אחיעזר, היתה ארוכה - ועל הדרך נכנסתי לאחד מבתי בני החבורה, שהוא וכמה מאחיו התקרבו לדרכי רבנו, בשביל לעשות הבדלה ולשבור את רעבוני. כשנכנסתי אל הבית, ניגשה אלי אם המשפחה ואמרה: "ראה את החבר שלך, שנכנס לחדר ולא מסכים לצאת לעשות הבדלה ולשבור את הצום. אני דואגת לו. גש אליו בבקשה ותשפיע עליו שילך לאכול". מדובר היה בבחור צעיר, כבר חמש עשרה לערך. התפלאתי לשמוע את דבריה וניגשתי לברר מה קורה עמו. ומה התברר? אותו בחור שמע מר' נתן שאין יום שלא צריך לעשות בו התבודדות, ואפילו ביום כיפור, שהוא היום של כל השנה, ומפני שכל היום מהבוקר עד הערב נמצאים בתפילה, החכם שעיניו בראשו, קם בחצות או לכל הפחות שעה במסירת שיעור בתורה הזמנית 74 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 75
קודם התפילה ואז הוא מתבודד בינו לבין קונו. אותו בחור לא הצליח להתעורר מוקדם ומפני שעמד במשך כל היום בתפילה בבית הכנסת ולא מצא פנאי להתבודדות, חשש שמא כשיבדיל ויטעם דבר מה יתעייף ותחטפו שנה, ואזי יעבור יום בלי התבודדות. על כן קיבל על עצמו שלא יעשה הבדלה עד שלא יעשה התבודדות. ולא הועיל מאומה. רק לאחר שסיים את שעת ההתבודדות יצא החוצה ושבר את הצום. במעשה זה המחיש ר' אברהם יצחק את האוירה הגבוהה ששלטה בנפשות באותם ימים: מושגים של בחור צעיר שקיבל את החינוך הבלתי מתפשר של ר' נתן ליברמנטש... במסירות נפש אל הקיבוץ 'מסירות נפש' מן הסוג הזה אפיינה גם את דמותו של ר' אברהם יצחק. בהיותו בן זקונים להוריו - ממשיך ר' יעקב מאיר ברבר לספר - אחיו ואחיותיו היו גדולים ממנו בהרבה, ובשנים האחרונות התגורר לבד בבית עם הוריו. בהתקרב ימי ראש השנה, התגברה בלבו ההשתוקקות לנסוע ולהשתתף ב'קיבוץ' בירושלים, אך הבין כי לא יצליח לקבל את רשות הוריו לדבר. בלית ברירה, גמר אומר בלבו לעשות מעשה. בערב החג עם שחר טמן פתק לאמו בין החלות, כדי שבשעה שתסדר את החלות תמצאהו ותדע שאין מקום צורך לדאוג או להזמין את המשטרה לחפשו, כיון שנסע להתפלל בראש השנה בירושלים. במוצאי ראש השנה ישבתי לידו באוטובוס חזור. הוא היה שרוי בלחץ גדול, כי ידע שעתיד לפגוש את אביו וחשש מפני תגובתו. למחרת סיפר לי שאביו המתין לו כבר מחוץ לבית וקידמו בסבר פנים יפות, וסיפר לו שגם הוא בימי נעוריו התלווה אל חסידי ברסלב שבישיבתו ונסע לראש השנה להשתתף בקיבוץ החסידים שעיר לובלין. לעומקו ולרוחבו של ים התלמוד כחיצים ביד גיבור כן ניצל ר' אברהם יצחק את שנות נעוריו, בלי להביט ימין או שמאל, בדביקות בלתי מתפשרת במטרה האחת והיחידה: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי". חבריו ראו בו תמיד דוגמא לבחור עובד ה', מתמיד, ירא ושלם, שיחד עם זאת מצליח שתהא דעתו מעורבת בין הבריות, בעל נפש עליצה ורוח טובה, שהשמחה שורה על פניו תדיר, משמח אלוקים ואנשים, בענוות חן ובפשטות הליכות. עד היום הנני זוכר מן העת שלמדתי עמו יחד בישיבה גדולה רוז'ין, את התמדתו ושקידתו הרבה, שהיתה מגדר הרגיל. למדנו אז אצל הרה"ג ר' צבי יעקב אדלשטיין, שהיה המגיד שיעור וראש הישיבה שלנו - והרבה קיבל ר' אברהם יצחק ממנו ומיתר הרמ"ים. כבר אז הונחו היסודות לעיונו המעמיק אשר בא לידי ביטוי בשנים האחרונות לעיני כל באופן שעיין בליקוטי מוהר"ן. כבר בתור בחור היה מעיין עצום, ולצד לימוד הבקיאות בהתמדה יתירה וההספקים המרובים שלו, התבלט כמעיין נפלא שמסוגל לשקוד בסבלנות ברזל על 'אבני מילואים' אחד במשך שעות על גבי שעות. זכור לי שפעם היה שקוע במשך כמה ימים כל כולו בכמה שורות של רא"ש בקידושין. כולם סביבו כבר איבדו את הסבלנות אך הוא לא אמר נואש. ואמנם, על דרך המאמר שהיה שגור בפי ר' נתן ליברמנטש ש"כל כמה שעמלים יותר בשנות הנעורים, כן זוכים להיות 'ערליכע יוד' בשנות ההתבגרות" - זכה ר' אברהם יצחק להקדיש את כל כולו גם בהמשך שנותיו לשמש את הרבי בצורה שכמעט ואינה בנמצא בקרב בני דורינו. ליקוטי מוהר"ן 'מקור חכמה' את "הרב כרמל" ז"ל הכרתי לראשונה - מספר ר' יהושע גרוס - כשבאתי לבקש את הסכמתו הפתק המרטיט 76 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 77
לסידור "עבודת הלב" שזכיתי ללקט ולחבר. חמי הרה"ח ר' אברהם מרדכי פלברבוים ז"ל, הפנה אותי אליו ואל ר' משה קרמר, באומרו כי הם שני הסמכויות שיכולים לכוון אותי נכונה ולהעניק הסכמה על הסידור. למרות שלא הכירני קיבל את פניי במאור פנים, שיבח אותי והביע את התפעלותו מן הסידור, עודדני מאוד והעניק לי הסכמה חמה. כשאמרתי לו שזכיתי להיות חתן של ר' אברהם מרדכי פלברבוים, סיפר לי על הקשר המיוחד שיש לו עמו, באומרו כי חלק ניכר מהתקרבותו וההתעוררות שלו לרבינו הק' קיבל מתוקף התבערה של חמי לעבודת ה' בתקופת צעירותו. גם חמי מצדו העריכו מאוד והחשיבו כבר סמכא גדול. סיפר לי על תקופת נעוריו כיצד שהם היו בקשר, למדו והתחזקו ביחד, ועמדו בקשר הדוק מאוד. הוא ראה בו יהודי שבאמת בקי בכל ספרי ברסלב ויש לו את ההשקפה הברורה, לצד ידיעות עצומות בכל מרחבי תורת הנגלה והנסתר. פעם סיפר לי חמי שכאשר היה מחדש בליקוטי מהר"ן חידוש עפ"י כל מיני מהלכים בקבלה, היה נהנה לשתף את ר' אברהם יצחק בחידושו ולראות כיצד רק שומע את הענין בקצרה ומיד קולט את כל המהלך ואף מוסיף לו ראיות ותוספות. אחרי הדפסת הסידור, התחלתי לכתוב פירוש על ליקוטי מוהר"ן, והבאתי את החיבור לפני ר' אברהם יצחק להגהה. תוך כדי עיון החיבור הוא התחיל להיכנס לעניין ועלה ברעיונו להתחיל לכתוב לבדו פירוש יותר מורחב, שם יוכל להביא בפני ציבור הלומדים את חידושיו וביאוריו. שכן ר' אברהם יצחק למד את התורות בליקוטי מוהר"ן בעיון עצום, וכפי שסיפר לי פעם לדוגמא שאת תורה י"ט למד בעיון בשנות צעירותו במשך כמה חודשים בדיבוק חברים. ואכן היו לו על כל תורה מהלכים וביאורים שונים, הן על פי קבלה והן על פי ספרי מוסר וחסידות וליקוטי הלכות ועוד. אומר ועושה, ניגש אל מלאכת הכתיבה. כאשר גם משמים סיבבו שיתפנה לו יותר זמן למלאכת הכתיבה. למרות שלא היה מורגל בכתיבה כי אם במסירת שיעורים על-פה, הקדיש לכך זמן רב, והעביר את מה שכתב לכמה וכמה אנשים שיגיהו את דבריו. אף ממני ביקש שאני יעבור על זה ואומר לו האם אכן הדברים מובנים וערוכים כראוי. בתורות הראשונות נתן להרה"ח ר' משה קרמר שיעבור על דבריו, ורבי משה עבר ממש מילה במילה על כל התורות הראשונים. ר' משה בעצמו אמר לי פעם שהוא מפיק הנאה מרובה מן הביאור וכי ר' אברהם יצחק הוא מהמעיינים הגדולים בליקוטי מוהר"ן וזכותו גדולה מאוד. ב"ה הציבור נהנה מן הספרים שנמכרו ללא כוונת רווח, מתוך מטרה לפתוח צוהר של הבנה בליקוטי מוהר"ן לכמה שיותר קהלים, כאשר הלומד בספריו רואה בין השאר כיצד כל קטע קטן בליקוטי מוהר"ן מכיל בתוכו יסודות רבים מספרי קבלה מוסר וחסידות. אי אפשר לתאר כמה מאמצים ויגיעה השקיע בחיבור. במשך שעות על גבי שעות ליטש והגיה ודקדק. הוא חתר להביא את התוכן לרמה הגבוהה והמדויקת ביותר, והשקיע בכך כוחות עצומים. חודשים ארוכים היה שוקד על כל פרט, מוסיף מראי מקומות וביאורים - וככה ב"ה זכינו לכרכים שיצאו לאור עד כה. בחצי שנה האחרונה דיבר הרבה על כך שברצונו להזדרז ולהספיק יותר... בספרים האלו ניכרת גאונותו ובקיאותו בכל חלקי התורה. בניגוד לעוסקים במלאכת העריכה בדור האחרון, עד ממש לאחרונה לא היה ברשותו תוכנות חיפוש, ואת כל מראי המקומות שהוא מביא בספר מספרי הקבלה המוסר החסידות, נגלה ונסתר, ש"ס ופוסקים, הכול דברים שלמדם וזכרם בעצמו. יצא ששאלתיו על ציטוטים ומקורות לכל מיני דברים, ותוך דקות ספורות השיבני את המקור המדויק לדבר. ולמרות גדולתו התורנית המפעימה, מעולם לא עשה מעצמו עסק ולא ביקש לנופף בגאונותו, כברסלב'ר חסיד אמיתי התהלך בין האנשים בפשטות, כשווה בין שווים, דיבר עם כולם ב"גובה העיניים" בנעימות ופשטות. אולם מי שקצת דיבר אתו בנגלה ובנסתר, עמד על בקיאותו העצומה וראשו החריף. תמיד למד ליקוטי מוהר"ן בעיון - שח חתנו כבנו ר' אלעזר אנגל. לפני שנים רבות כבר חיבר ספר קטן 'מקור חכמה' על תורה א', ואף רשם מחברות רבות על מספר תורות וכן על כמה מעשיות מסיפורי מעשיות. לפני כשמונה שנים, התפנה מתפקידו בישיבת ברסלב - שם היה לומד בבוקר את סוגיות העיון עם כמה בחורים, ואחרי צהרים שימש כ'משיב' והיה אחראי על סדר הבקיאות - היה בידו את הפנאי להתחיל לכתוב את פירושו, וגמר בדעתו לסדר את הפירוש לפי סדר מהלך התורות, והתחיל בתורה א' והלאה. הציבור התלהב מאוד מהביאור שהלך והשתפר מכרך לכרך. היתה לו תכנית סדורה לסיים את הכל. לפני זמן עשינו חשבון מדוקדק כמה זמן לוקח לכתוב כל תורה, ויצא שתוך עשר שנים בערך הוא יסיים את הביאור על כל ליקוטי מוהר"ן - והנה פתאום הכול נעצר... יש לציין שבתחילה היו כאלה שהרפו את ידיו, באמרם לו: מה לך להוציא ספרים, למי יש כיום כח ללמוד ליקוטי מוהר"ן בעיון? ועוד לקרוא כל כך הרבה על כל תורה? הדור צריך פירוש קל וקצר, קצת 'למעשה' וזהו. גם המדפיס אמר לו, מה אתה מדפיס כל כך הרבה ספרים? אבל בסייעתא דשמיא עצומה, עוד לפני שהספרים הגיעו לבית, כבר היה הזמנה על כל המהדורה. הספר נחטף בארץ ובחו"ל בצורה שלא תאמן. הרה"ח ר' יעקב מאיר ברבר שליט"א: בלית ברירה, גמר אומר בלבו לעשות מעשה. בערב החג עם שחר טמן פתק לאמו בין החלות, כדי שבשעה שתסדר את החלות תמצאהו ותדע שאין מקום צורך לדאוג או להזמין את המשטרה לחפשו, כיון שנסע להתפלל בראש השנה בירושלים 76 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 77
בהרבה מקומות נוצרו חברותות והוקמו שיעורים עם הספר זה, המשמש כמגיד שיעור נפלא. גם רבנים ומשפיעים מאנ"ש אמרו לו שלפני שהם מוסרים שיעור, הם נעזרים בספרו הנפלא על התורה בה הם עוסקים. כמעט בכל יום קיבל מכתבים והודעות וטלפונים, גם ממקומות נידחים בעולם. אברכים מכל החוגים והעדות ואף מנהיגי קהילות מפורסמים - שהספר הגיע אליהם העידו שממנו התחילו לראות את גדולת הליקוטי מוהר"ן ולהיכנס אל חדריו – רבים מהם התקשו להבין כיצד איש אחד מצליח לכתוב את כל המדורים שמרכיבים את יצירת המופת הזו. ולמרבה הפלא - שאת כל המלאכה עשה בעצמו. לבד כתב, לבד שלח להקלדה עריכה ועימוד, לבד השיג את הכספים, לבד הלך לדפוס ולבית הכריכה. היה בדעתו להוציא ספרים נוספים על עניני ההתחזקות ועל ענין הצדיק, כדוגמת הספר "אשפוך לפניו שיחי" שהוציא על התבודדות - חבל על דאבדין. פעם שאל אותו אי-מי, על אודות אחד הספרים מתי כבר יצא הספר? ענה לו: מה אתה שואל אותי, אני רק האיש של הדואר. כאומר, וכי שלי הוא הספר, וכי אני עשיתי פה משהו. אני כלום, הרבי רק בחר בי לבצע שליחות מסוימת ואני ממלא את תפקידי. למה הוא בחר בי? אני לא יודע. קיבלתי מתנה. אני רק מבצע את מלאכתי והולך. לפני כל הוצאת ספר נתקל במניעות, והיה מספר לנו על כל המניעות ברוח טובה ובחיוך: "איך קוראים לזה בברסלב? מניעות.." בתקופה האחרונה עמד לקראת הוצאת הכרך הרביעי, שעומד בשלביו האחרונים ממש, ואמר לאחד חתניו: "תראה, כל ספר שיוצא יש לי מניעות, מעניין איזה מניעות יהיה הפעם, מעניין לראות ולעקוב איזה מניעות יצוצו הפעם"... הותיר אחריו מחברות מלאים בחידושים על ספרי רבינו ובנגלה. כמו כתב ספר על ה'תכלת', על 'חלה' ועוד הרבה מאמרים על תורות. אנו מקווים להוציא את הכל לאור, אבל אפשר ללמוד מכך גם על עמל התורה שלו והשקיעות שלו בלימוד בכלל ובספרי רבינו בפרט. "אשפוך לפניו שיחי" כאמור למעלה, שני נקודות מרכזיות היו בחייו: התבודדות - לדבר עם ה' בפשטות בכל יום, וזכרון עלמא דאתי - שיהודי צריך לזכור על מאי להאי עלמא. את נושא ההתבודדות הקיף בספר "אשפוך לפניו שיחי", אותו החל לכתוב בעקבות שיעורים שמסר על תורה ט"ו, בעיר אלעד ובכולל ברסלב, לפני כשבע שנים. בתורה ט"ו הרי הרבי מדבר מסוד ההתבודדות, בתוך כך כבר נכנס להסביר את הנושא לעומק, כשציבור השומעים ביקש: "במקום שהשיעורים יהיו על פי התורות, תמסור שיעורים שיבארו בהרחבה את נושא התבודדות". בעקבות כך, החל למסור סדרת שיעורים הנוגעת בכל הנושאים הקשורים להתבודדות: יישוב הדעת, משפט, תפילה, בקשה - וכשהתקבץ חומר רב על נושא התבודדות, החליט להוציאו כספר. על בסיס שיעורים אלו נכתב הספר "אשפוך לפניו שיחי". עליו הוסיף פרקים נלבבים משובבי לב, בשפה מליצית נעימה ופשוטה, כשהוא כותב במכתב שכביכול ה' שולח אלינו, ומאידך מכתב שאנחנו משיבים ועונים לה'. אחרי שכתב את הפרקים המיוחדים והמעוררים הללו – שמומלץ מאוד לקרוא בהם - אמר לי שהוא חש שלא הוא כתבם, אלא כמין סייעתא דשמיא התלוותה לכל זאת, היה זה בעת רצון בעת שהותו בציון הקדוש באומן ובציון הרשב"י, או סתם כך באמצע התבודדות, ופשוט הרגיש התעוררות בלבו ומיהר לקחת דף ועט, ובבת אחת שפך מלבו אל הנייר פרק שלם, ברצף, בלי תיקונים ובלי עצירות. בספר זה בא לידי ביטוי מיוחד השילוב הנדיר בין שכל ללב... בלי לדחוק את השעה ביישוב הדעת מידה נוספת שהצטיין בה - אומר ר' יהושע גרוס, היא שלוות הנפש. לפחות פעם בשבוע הייתי משוחח עמו, ויכולני להעיד בו שמעולם לא ניכר בו כעס. גם שצפו ועלו בשיחה נושאים כאובים לא נפגע נועם שיחו ושלוות נפשו. כך גם לפני נסיעות לחו"ל, בשעה שנצרך לסדר סידורים רבים, תמיד שמר על שלווה, נחת ויישוב הדעת. תמיד דיבר עמי על כך שאסור לדחוק את השעה, בפרט בענין הוצאת הספרים. היה רגיל לומר: "עניין הספרים בוער בי, חשוב לי מאוד שהספרים יצאו כמה שיותר מהר - אבל, בלי לדחוק את השעה". את הכל עשה במתינות. ניסה להזדרז ככל שניתן במסגרת האפשר, אך ברגע שהדברים לא התקדמו - ידע להרפות. לנוכח עיכובים שונים היה אומר בניחותא וברוח טובה: "משמים מסובבים שהדברים יתעכבו... כנראה יש מניעות..." מי שמאזין לקלטות משיעוריו של ר' לוי יצחק, יודע שתמיד דיבר על עניין ישוב הדעת ומתינות, שגם בעבודת ה' צריך לעלות מדרגה לדרגה לאט לאט, במתינות, איש איש כפי כוחו, בסבלנות ובאורך רוח, בלי לדחוק את השעה ובלי לאבד את השכל ואת הכוחות. נקודה זו היתה בולטת אצל ר' אברהם יצחק באופן מיוחד. מצד אחד הספיק הרבה, מצד שני הכול נעשה מתוך מתינות ויישוב הדעת. תמונתו יושב שעות על גבי שעות היה יושב אצל השולחן בבית וכותב, מעיין, פותח ספרים - צרובה בלב בני המשפחה. כל השנים למד הרבה מאוד נגלה ש"ס ופוסקים וכן זוהר הק', כתבי האריז"ל. הרבה אנשים היו מתקשרים אליו כדי שימצא להם מראי מקומות. חוץ ממכתבים שהוא היה שולח לכל מיני אנשים ומקורבים בפרט בענין של התקרבות. היה נאה דורש ונאה מקיים. פעמים רבות בשיעוריו דיבר על מדרגות גבוהות - כגון: למאוס לגמרי בעולם הזה ולרצות רק את "כלות הנפש אל האלוקים". ובאמת זאת היתה כל שאיפת והווית חייו כל הימים - מעיד חתנו ר' אלעזר אנגל. ר' יהושע גרוס מספר: פגשתי בהלוויה בחור בישיבה קטנה מאחת מישיבות ברסלב שסיפר הרה"ח ר' יהושע גרוס שליט"א: היה רגיל לדבר על מאמר רבינו בתורה י"ג, שאפילו אדם שלא יצא מהתאוות ונראה לו שלא התקדם מאומה, כאשר הוא מגיע לרבי באומן, עליו לדעת שגם אותו הצדיק מעלה בעיבור, וגם הוא מקבל תיקון עצום. והיה מרבה לדבר על הרצונות והכיסופים דקדושה שהצדיק מכניס בנפשות, גם אם הם עדיין מצויות במצב נמוך... 78 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 79
לי כי הדבר שנחרט ביותר בזכרונו מר' אברהם יצחק הוא, כיצד היה מבטל לגמרי את תאוות העולם הזה. הוא לא היה יכול להבין כיצד יכולים בחורים לבזבז אפילו זמנים כמו ימי שישי וכדומה ולא לנצלם ללימוד התורה ועבודת ה'. מהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד תחושת היתמות הגדולה שחשו רבים וטובים שהילכו אחרי מיטתו, וההרגשה שאיבדו אדם קרוב - נובעת בעיקר מן המידות התרומיות שעטרו את אישיותו המיוחדת של ר' אברהם יצחק. כל מי שקצת הכירו - אומר ר' יהושע גרוס - ראה את מסירותו לכל אחד ואחד. באמת היה אכפתי למה שעובר על סביבתו. אני זוכר שכמה פעמים התקשר אלי לשאול ולהתעניין בשלום חמי, איך הוא מרגיש? מה קורה אתו? פעם כשאחד מבני המשפחה לא חש בטוב, הוא שמע על כך והתקשר לשאול איך הלה מרגיש והאם אפשר לעלות ולבקרו? כ"איש אשר רוח בו", ידע להלך בניחותא ובנעימות כנגד רוחו של כל אחד ואחד. עם כל גאונותו ושקיעותו בעבודת ה', זכר להתייחס בפשטות ובנעימות לכל אחד. היה משתתף כל כולו בשמחות של אנשים, ומצא לו פנאי להתעניין בפרטי פרטים - בצרות ובבעיות, לייעץ לאנשים ולרדת לרמה של בן שיחו, וכמה השתדל לחזק את האנשים שהתקשרו אליו ושיתפוהו במבוכות חייהם. תמיד כשהיינו נפגשים - מוסיף חתנו ר' אלעזר אנגל - היה מברר אצלי מה עם פלוני, מה עם אלמוני, איך ההוא מרגיש... לא הצלחתי להבין איך מצליח 'לאחוז ראש', איך מצליח להתעסק בכל כך הרבה נושאים ועם זאת מוצא זמן לשאול מה עם ההוא. יום אחד בא אל ביתי כשכולו שבור ורצוץ. ובניגוד לרוב הפעמים שעלה הביתה והשתעשע עם הנכדים, הפעם התאנח ולא היה לו חשק לטעום מאומה. שאלנו: מה קרה? והוא סיפר ששמע עכשיו מאחד כל מיני צרות שעוברים עליו, ולבו עמו... גם כשאבי נפטר לפני כמה שנים, הרגשתי שהוא שותף בצערי כאילו שאביו נפטר. מסירותו לכל יהודי היתה עצומה. וגם זאת ללא שעשה עסק מעצמו אלא כדבר פשוט. הוא העניק תחושה כל כך טובה למי ששיתף אותו בחייו, שהרגשת בנוח לעשות זאת... מסכת קשריו היתה עניפה. אנשים רבים היו קשורים אליו בקשר בלתי מצוי. כשהייתי הולך איתו ברחוב בבני ברק, השתאיתי לראות שלכל מי שעובר הוא מהנהן בראשו, או מחליף כמה משפטים. בדרך זו אף הסיר הרבה התנגדויות ודעות קדומות אודות ברסלב, כאשר ראו שיש בנמצא יהודי משכמו ומעלה, נעים הליכות ובקי בכל חדרי תורה כששם רבינו הק' נקרא עליו. בעבותות של אהבה בלבו, לב בשר, יקדה אהבה אינסופית לרבינו הקדוש. סיפרו שבעת שהיה ניגש לציון, היה עומד במרחק מה ומסתכל על הציון, מסתכל ומסתכל עד שעיניו הצטעפו בדמעות של געגועים. רק אז היה אץ אל הציון ומתרפק עליו בכזאת אהבה והשתוקקות... היה אוהב את הרבי בכל נימי נפשו ולבו, מקושר אליו בעבותות וחי עמו ממש את כל חייו. ואת האהבה הכבירה הזו זכה ר' אברהם יצחק להנחיל לכל כך הרבה יהודים, באמצעות שיעוריו המרובים שמסר בכל כך הרבה מקומות על פני קצוות כל הארץ. באומן, מזכיר ר' יהושע גרוס, היה רגיל לדבר על מאמר רבינו בתורה י"ג, שאפילו אדם שלא יצא מהתאוות ונראה לו שלא התקדם מאומה, כאשר הוא מגיע לרבי באומן, עליו לדעת שגם אותו הצדיק מעלה בעיבור, וגם הוא מקבל תיקון עצום. והיה מרבה לדבר על הרצונות והכיסופים דקדושה שהצדיק מכניס בנפשות, גם אם הם עדיין מצויות במצב נמוך... בהלוויה עמד אברך מקרית ביאליק הסמוכה לחיפה, וסיפר בדמעות שלפני שלושה שבועות הרב כרמל התחיל למסור אצלם שיעור קבוע, אחרי שהמון זמן ביקשו ממנו והוא לא היה יכול... ובדרך זו זכה לחזק אלפי יהודים, מכל הסגנונות ומכל החוגים. כל מקום ובית הכנסת שנפתח בברסלב, הוא בא וחיזק ודיבר. לכל מקום כיתת את עצמו - כאשר הרגשתו הפנימית היא: אני משרת, יש פה רבי גדול מאוד, והנני הולך להפיץ אורו ולהסביר ולבאר דבריו. מי ימנה ומי יספור כמה יהודים זכו להתחזק ביהדותם ובהתקשרותם לרבינו הק' בזכותו - החל מיהודים יראים ושלמים, בעלי תשובה, מכל הציבורים, מכל הגוונים, ואף יהודים רחוקים ביותר. הוא התאים את דבריו לנפשות השומעים ,כך שכולם הרגישו שהוא מדבר אליהם. יראתו קודמת לחכמתו דבר פלא הוא - שכל דברות החיזוק שהיה שופע להמונים, לא סתרו בכהוא זה את יראתו הקודמת לחכמתו. היה מלא וגדוש ביראת שמים פשוטה. היה אכפת לו כל תג של הלכה, וכמה נגע לו עד דכדוכה של נפש כל מה שקשור בצניעות ובקדושה. מחד, חיזק כל יהודי ומסר שיעורים במקומות של בעלי בתים שידיעתם ביהדות היתה קלושה ביותר, והיה מחזקם ומעודדם באהבה גדולה ומלווה אותם בדרך העולה בית אל. - ומאידך, עמד במלוא העוז על משמר הקדושה, והתייצב בעוז על משמר הגדרים ומסורת הדורות לבלי יפרצו בה פרץ. 78 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 79
האור הזך, הנצחיות הברורה, הדעת הנקיה של הרבי גם אחרי 210 שנה האור הזך, הנצחיות הברורה, הדעת הנקיה של הרבי גם אחרי 210 שנה האור הזך, הנצחיות הברורה, הדעת הנקיה של הרבי גם אחרי 210 שנה רצון רצונם העז והשתוקקותם העצומה של כלליות אנ"ש המקושרים בלב ונפש לתקוות כל הדורות, שעניינו הנשגב של רבינו הקדוש יימשך הלאה לדורות הבאים, בדיוק כפי שניתן לנו מפי קדשו ובדרך שהועברה אלינו על ידי מוהרנ"ת - הם הם אלו שהביאו לאור עולם את היוזמה האדירה של שופר תורני רוחני שייצג את הטוהר הזה באופן עקבי. בא להיות חלק מהדבר העצום הזה 5396363-02 לנצח. לנצח. לנצח.......
העלות של כל המערך העצום הזה מסתכמת בכ-000,38 ש"ח בממוצע לחודש. חלק ניכר נאסף פרוטה לפרוטה מרצונותיהם הזכים של אנ"ש, המאמינים בסגולתו וכוחו האינסופיים של רביז"ל, ומתגייסים למען עניינו אפילו בזמנים הקשים ביותר. גיוס זה מספיק על מנת לכסות את העלויות באופן הבסיסי ביותר, כשהשאר עדיין מבוסס על התנדבות חלקית או מלאה של חברי המערכת היקרים מוסרי הנפש. להלן פירוט ההוצאות: הדפסה: 000,15 ש"ח | הפצה ארצית ועולמית: 000,5 ש"ח | כתיבת תוכן ועריכה וכו': 000,9 ש"ח | עיצוב גרפי: 000,4 ש"ח | הוצאות משרד: 000,5 ש"ח סה"כ לחודש: 000,38 ש"ח )$000,11) ממון טירחה בא להיות חלק מהדבר העצום הזה 5396363-02 בניית רעיונות • השגת חומרים מבוררים ומעוררים • ראיונות • כתיבה רעיונית • כתיבה תורנית • כתיבה יצירתית • כתיבה לילדים • תמלול • הקלדה • ניקוד • עריכה • הגהה • ושוב הגהה... • עיצוב • עימוד • ושוב הגהה... • סגירה והכנה לדפוס • הדפסה • כריכה • הובלה מבית הדפוס • מיון ופילוח לאזורי חלוקה • הכנת מערך חלוקה לוגיסטי • הפצה במשלוחים למוקדי חלוקה • חלוקה מבית לבית לידידי בית אבקשה • חלוקה בפריסה רחבה למספר עצום של בתי כנסת בכל רחבי הארץ • משלוח בדואר לבתים
בחלוף תשע עשרה שנה למתקפת הטרור הגדולה ביותר שידעה ארצות הברית, בערב ראש השנה תשס"א, חוזרים ארבעה חסידי ברסלב אל נסיעתם הפלאית בדרך-לא- דרך לקיבוץ הקדוש | "עולה על הכל" דרך מחופה "אם היה הדרך לשם מחופה בסכינים, הייתי רוחש על ידי ורגלי לבוא לשם על ראש השנה" )דברי מוהרנ"ת - כוכבי אור, אנשי מוהר"ן חלק ג'( בסכינים מים רבים ר"ה תשפ"א לא יוכלו לכבות אור בהירות הדרכים
"אם היה הדרך לשם מחופה בסכינים, הייתי רוחש על ידי ורגלי לבוא לשם על ראש השנה" )דברי מוהרנ"ת - כוכבי אור, אנשי מוהר"ן חלק ג'( בסכינים
לפני תשע עשרה זה קרה שנה בדיוק. ביום שלישי, כ"ג אלול תשס"א - שבוע בדיוק לפני ראש השנה תשס"ב. ביום ההיסטורי שנחקק בספרי ההיסטוריה לדורות. בתוך מאה ושתיים דקות השתנתה אמריקה מן הקצה אל הקצה. עגל הזהב האמריקאי הוכנע והובס, וסוגדיו איבדו את אמונם בו. באבחת דקות הפכה מתקפת טרור מחרידה את מגדלי התאומים, הגאווה האמריקאית הגדולה, מגדל בבל המודרני, לעיסת מתכת בלולת אדם ואבנים, וגדעה את חייהם של קרוב לשלושת אלפי קורבנות. במשך ימים ארוכים עקבו מיליוני עיניים קרועות, מכל פינה ברחבי ניו יורק רבתי, אחר עמוד הענן המיתמר אל על, ונחרדו מן הכבשן הבוער שסרב לדעוך - המעיד על מימדי האסון המפלצתיים. בין מיליוני העיניים הנשואות השמימה, היו אלפים בודדים ששלוותם הופרה בשל סיבה אחרת והגבהת העיניים למרום היתה מהולה בתפילה חרישית, בדמעות של אמונה ותקווה. היו אלו אלפי חסידי ברסלב המתגוררים מעבר לים, הכוספים בכל לבבם להיכלל בקיבוץ הקדוש של הרבי בראש השנה. אלו, בניגוד למיליוני האדם, לא נחרדו רק מן הידיעה על קריסתם של מגדלי התאומים, כי אם מן הידיעה שיצאה מטעם הבית הלבן, דקות לאחר מכן - על סגירה מוחלטת של כל גבולות המדינה לחלוטין באופן מיידי. בתוך שעתיים- שלוש קורקעו כל הטיסות, ונחסמה היציאה מארצות הברית לכל יעד שהוא. אין יוצא ואין בא! הבשורה נחתה על ראשם כרעם ביום בהיר. לכולם כבר היה כרטיס טיסה מסודר בימים הקרובים, הלב הכוסף אל המעיין ספר את הימים ואת הרגעים, והנה לפתע פתאום - נערמת בדרכם כזו מניעה... המסקנה המתבקשת שיאלצו לחוג את ימי ראש השנה הרחק מאומן, לא הצליחה להתעכל בתודעתם ולהתקבל בנפשם. על אתר, כדרכם של חסידי ברסלב, גמלה בלבם ההחלטה כי לא בקלות ירימו ידיים מול המניעות הנערמים בדרכם אל הרבי. יעשו הכול, כאשר לכל - כמיטב מסורת אבותינו - על מנת לפרוץ את המחיצה המבדלת, יהיה המחיר אשר יהיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. בשורות הבאות יובא סיפורם הנפלא של אלו שלא נכנעו למניעות ויצאו לדרך הארוכה והמפרכת, תוך שהם גומאים מרחקים עצומים, חוצים גבולות יבשתיים ואוויריים, עד שזכו לעמוד - חלקם בדקות האחרונות טרם התקדש חג - על מפתן הציון הק', חלקת מחוקק ולהימנות בין באי הקיבוץ הקדוש. אמנם בשנה ההיא, זכו רק מאות מבין אנשי שלומינו שבארה"ב ליטול חלק בקיבוץ הקדוש, ואילו אלפים-אלפים הרגילים לבוא מידי שנה השתתפו אך ורק במחשבה ובלב - אך קבוצה זו שלא אמרה נואש וזכתה להגיע, האירה בלב כל באי הקיבוץ הקדוש התחדשות נפלאה בכוח האמונה בכוחו של צדיק. שמחה אין קץ הציפה את לבם של אנשי שלומינו, בראותם את אותם מתי-מעט מופיעים בליל ראש השנה בחדוות מנצחים, כאשר כוח רצונם ואמונתם הגדולה מסייעים בעדם לצלוח את כל המניעות וליטול חלק בתיקון העולם. שערי דמעות לא ננעלו ר' נחמן פריד מבורו-פארק שזכה להימנות על אותם יחידי סגולה משתפנו בחוויות, בתהיות, בקשיים, ובדמעות. כל פרט מאותה נסיעה צרוב בזכרונו בבירור. לרגעים קולו משתנק ועיניו נמלאות דמעות רותחות מלאות בגעגוע תזכורת מאותם ימים רצופי קשיים אך מלאי תהיה וכיסופין. אבי עסק למלאכתו כסוכן נסיעות ונטל חלק רב בהבאת אנשי שלומינו לציון המצוינת אף בשנים בהן רוסיה הקומוניסטית היתה סגורה ומסוגרת )ראה מסגרת(. חודש לפני פיגוע הטרור שהביא לידי קריסת מגדלי התאומים, בעיצומה של מלאכת הזמנת הכרטיסים לאומן עבור מאות רבות מאנשי שלומינו דשם, לפתע פתאום הלך לעולמו. בכ"ג אלול כששמענו את מימדי האסון הנוראי, ההלם ניסר באוויר. בעשרים וארבע שעות הראשונות לא יצאנו מהבתים כלל. הייתה תחושה קשה שהנה הנה אנו לקראת מלחמת עולם, ממש פחד פחדים. אמנם מארץ ישראל יכלו לנסוע כרגיל, אך בארה"ב נסגרו השמים, וקו האופק היה נקי מכל כלי טיס אזרחי. הדאגה והחשש שקיננו בלב כולם היה - מה יהיה עם ראש השנה של רבינו. ביום רביעי בלילה, בחלוף שלושים ושש מהפיגוע, יצאנו יחד עם רבים מאנ"ש לאחד משני שדות התעופה הגדולים שבארה"ב 'קנדי' ו'נוארק', אך הכל היה סגור ומסוגר. שהינו שם במשך כמה שעות עד שהבנו שמשם לא תצמח הישועה, הדרך היחידה היתה לנסוע בדרך יבשתית לקנדה, משם קיווינו למצוא דרך לנסוע לקייב או ליעד ביניים כל שהוא. יצאנו אפוא לדרך הארוכה. למרות השמועות כי יתכן והגבול היבשתי סגור אף הוא, נסענו במשך לילה שלם עד הגבול הקנדי, אולם לצערנו אשר יגורנו בא לנו, עמדנו בפני קיר אטום. הגבול סגור. אין יוצא ואין בא. שבנו אפוא על עקבותינו לבורו פארק, מותשים ושבורים, אך בלבנו עדיין תקווה איתנה ותפילות לוהטות שנזכה להגיע. אמי תחי' שלקחה על עצמה את עול משרד הנסיעות של אבי ז"ל הזמינה לנו מקומות 'סטנד ביי' )רשימת המתנה( בכמה טיסות למוצאי שבת, על מנת לשמור על כל האופציות פתוחות במידה ויפתחו השמים, ובמקביל יצרה קשר עם כל סוכני הנסיעות האפשריים, אולם כולם השיבו את אותה תשובה: אין טיסות בכלל! כל יום שעבר הגביר את געגועינו. קיווינו שעד שבת כבר נצליח לצאת מגבולות אמריקה, אך הנה בא ליל שבת ואנו עדיין כאן. אחד מאחיי ערך שמחת 'שלום זכר' לרגל הולדת הבן בבית אמי, כלל אנ"ש המתגוררים באזור התכנסו ובאו, ומטבע הדברים נושא השיחה הבוער ביותר היה כיצד להגיע לאומן. כולנו יודענו כי נותרו מים רבים ר"ה תשפ"א לא יוכלו לכבות אור בהירות הדרכים אנ"ש בדרך לאומן בשדה התעופה קנדי שבניו יורק )צילום: יוסי גולדברגר( 84 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 85
ראש ה'אינטוריסט' שעשה תשובה לא נוכל להזכיר את הרה"ח ר' שלמה פריד ז"ל, אביו של ר' נחמן פריד שסיפורו מופיע בכתבה - מבלי להזכיר את פועלו רב השנים להביא את אנשי שלומינו לאומן, בדרכים לא דרכים, עוד בעת היה מסך הברזל סגור ומסוגר. ר' שלמה שהיה חסיד ברסלב נלהב ואחד מתלמידיו של הרה"ח ר' צבי אריה רוזנפלד ז"ל, 'הפך עולמות' על מנת להגיע לציון הקדוש הן עם הרב רוזנפלד והן באופן עצמאי. בשורות הבאות נספר את סיפורה של הנסיעה הפלאית אותה נסע ר' שלמה יחד עם בנו הקטן ר' נחמן, בטרם הגיעו לגיל שבע. לאור שיחתו של רבינו הק' "שיהיה שמור מן החטא", התאמץ מאוד ר' שלמה על מנת להוציא את הדבר מכח אל הפועל, ואף השקיע לשם כך את כל חסכונותיו. מובן כי אומן שהיתה יעד צבאי באותם שנים, היתה מחוץ לתחום ולא היה ניתן לקבל אישור משום גורם רשמי לבקר בה. משרד התיירות האוקראיני – האינטוריסט - שהיה בעצם שלוחת ריגול של הק.ג.ב אחר תיירים, היה עוקב ושומר על צעדיהם של התיירים בכל דרך, וקשה היה לחמוק מעיניהם הבולשות. באחת הנסיעות בה נסע עם הרב רוזנפלד נחתו השניים באודסה, שם שוכנו אחר כבוד במלון המפוקח על ידי האינטוריסט. תכניתו של ר' שלמה היתה כי יבקש אישור לנסוע לקייב ובדרך יסטה מהמסלול וייכנס לומר את עשרת המזמורים באומן. וכך הווה. ר' שלמה יצא לדרך מאודסה לקייב כשהוא מבטיח לנהג תשלום מכובד עבור סטיה מהמסלול, אולם בשעת מעשה פקו ברכיו של הנהג והוא סירב בכל תוקף לעשות זאת, גם לא בעבור הון. וכך הם המשיכו לקייב מבלי שזכה להגיע לציון הק'. מששב לארה"ב טיכס ר' שלמה עצה מה ניתן לעשות וכיצד יוכל לזכות ולבוא אומנה עם בנו הקטן, ואז צץ במוחו רעיון: עליו לטוס לויניצה שאומן נמצאת במחוזה, שם יקל עליו להגיע אומנה. אומר ועושה, קם וטס עם בנו הקט שטרם מלאו לו שבע שנים ונחת בויניצה. גם שם קיבל את פניו ראש האינטוריסט המחוזי שהסביר לו היכן מותר לו לבקר, אולם כשניסה להעלות את אומן, ענה לו הלה בשלילה מוחלטת: "אומן נייט!" )-אומן, לא!(. צער רב נצטער ר' שלמה בכך, והוא החליט שעליו להגיע לציון הק' עם בנו בכל דרך. באישון לילה הופיעו השניים בתחנת המוניות המקומית, שם איתר ר' שלמה נהג יהודי שעדיין זכר מעט יידיש, נטלו הצידה והבטיח לו שלוש מאות דולר טבין ותקילין באם יאות לקחתו אומנה. סכום זה שהיה שווה ערך לפחות כמו עשרת אלפי דולרים כיום – דיבר אל לבו, ולמרות החשש החליט שהוא נוטל על עצמו את המשימה. הם יצאו לדרך, אולם לאחר מספר שעות רואה ר' שלמה את השילוט המורה על קייב. כששאל את הנהג לפשר הדבר, השיב הלה כי חזר בו והחליט שלא להיכנס לאומן. בצער רב נאלצו השניים לשוב על עקבותיהם, יתרה מזאת, מרוב הפחד שקיבל הנהג הוא החליט למוסרם היישר לידי ה'אינטוריסט' ה"אדיבים", שהגיעו ולקחו את ר' שלמה לחקירה בת שלוש עשרה שעות! ר' נחמן שהיה אז ילד קט, מספר ל'אבקשה' כי בכל אותם שעות מי שדאג לו היה סגן יו"ר האינטוריסט המחוזי - אדם בשם אנטול. הוא נטל אותו לפארק המקומי ואף קנה עבורו מיני פירות ומגדים. בסופו של דבר השתכנעו החוקרים כי אין מדובר במרגלים, כי אם ביהודי ברסלבי שחפץ בכל מאודו לבקר באומן. אולם בפועל, התמידו בסירובם ולא הרשו להם להגיע לאומן בשום פנים ואופן. אנטול שראה את צערם, שאלם האם ישנו יעד שבו כן ירצו לבקר ור' שלמה ביקש שייקחום למעזיבוז שם אמר עם בנו את התיקון הכללי כשהוא מבקש מהבעש"ט הקדוש שיהיה שליח אל נכדו - רבינו הקדוש - שהבטיח מה שהבטיח, ויעלו הדברים כאילו אמרם על קברו... לאחר חזרתם לאמריקה פנה ר' שלמה אל הרב ביק שהיה הרב של מעזיבוז' לפני המלחמה, וסיפר לו את הסיפור. הרב ביק התרגש מאד, ואמר לו לר' שלמה שככל הנראה הוא היהודי הראשון שזכה להגיע מחוץ לאוקראינה כדי להשתטח על קבר הבעש"ט, מאז המלחמה. החידוש העצום שבאותה הנסיעה היה שמאז נוצר קשר מיוחד בין ר' שלמה לאנטול, עד כדי כך שאנטול אמר לר' שלמה שבכל פעם שירצה לבקר בויניצה עליו לשלוח לו מכתב, ובאם אנטול ישיב לו ש"מזג האויר בוינצה מעולה" אות וסימן הוא כי הוא יכול לבוא שוב. ר' שלמה עט על כך כמוצא שלל רב, ולא חלף זמן רב עד שהופיע בויניצה שוב. אנטול שמונה כבר ליו"ר האינטוריסט המחוזי היה למארחו האישי ואף דאג לציידו במסמכים הדרושים ולקחו באופן אישי ברכבו לאומן! בהמשך התחזק הקשר ביניהם כל כך עד שאנטול אמר לר' שלמה כי באם יחפוץ לשלוח ידידים נוספים עליו לציידם בכרטיס הביקור שלו ובחתימת ידו, ואז, הוא - אנטול - ידאג אף להם וייקחם אומנה. ואמנם, מעת לעת היה ר' שלמה שולח יחידי סגולה שומרי סוד שהיו נוסעים עם אנטול, באחת הפעמים כשהגיע רגע מתאים שאל ר' שלמה את אנטול מדוע הוא כה מסייע לאנ"ש, מה עומד מאחורי כל זה. או אז פתח אנטול את סגור ליבו ואמר לו: אומר לך את האמת, כמה חודשים לפני שנפגשנו הסתלקה לעולמה אמי המנוחה. שעות לפני הסתלקותה קראה לי ואמרה, אנטול יקירי, דע לך כי אינך גוי, יהודי הינך, ועליך להשתדל לסייע ליהודים ככל יכולתך... אנטול המשיך לסייע לאנשי שלומינו בכל עת מצוא, ואף בראש השנה הראשון בשנת תש"ן הוא היה האחראי לארגון קווי האוטובוס והנסיעות. כעבור שנתיים, עת החל גל העליה העצום לארץ ישאל, סייע ר' שלמה רבות לאנטול לעלות לארץ ישראל. אנטול שעלה ארצה, החליף את שמו לנתן, חזר בתשובה והכיר את בוראו. בכך נשלם לו מעגל פלא שראשיתו בערבות אוקראינה אי שם בשנות השבעים וסופו כאן - על אדמת ארץ הקודש. ר' שלמה פריד בחברת איש האינטוריסט ראש השנה באומן תש"ן מים רבים ר"ה תשפ"א לא יוכלו לכבות אור בהירות הדרכים 84 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 85
לנו יומיים בלבד בכדי להגיע... בתוך כדי דברים שמעה אמי את השיח העולה מן הסלון והכריזה בקול: "אין שום סיכוי להגיע, ניסיתי הכל!". רוחנו נפלה בקרבנו. בלבי התרעמתי מעט על כך שלא הותירה בדבריה פתח כלשהו של תקווה, וחיזקתי את הציבור שאסור להתייאש מתפילה וכיסופין. במקביל, רבים מקרב אנ"ש החלו לחשוב כיצד להתארגן לתפילה בבורו פארק, אם וכאשר: מי יהיה החזן, היכן יתפללו. לבי חישב להתפלץ! מעולם לא שהיתי בראש השנה בבורו פארק. אף לפני פתיחת השערים שהינו במירון על ציון רבי שמעון בר יוחאי. הרהורי ייאוש החלו להזדחל למחשבותיי, השתדלתי לסלקם ולא להניח להם מקום. בעת רעוא דרעוין למדנו כל הציבור את תורה מ' בחלק שני, העוסקת במעלת הנוסע לצדיק על ראש השנה. מה אומר ומה אדבר, עד עצם היום הזה מונח בפי טעמה הערב של תורה זו שנלמדה בבכיות עצומות של כל הציבור. אי אפשר לתאר את עוצמת הכיסופין, הגעגועים, שהתעצמו לנוכח תחושת חוסר האונים. תוך כדי הלימוד קמנו והחלנו לשיר בגעגועים וכיסופים עצומים את המנגינה המפורסמת "אומן אומן ראש השנה" ו"מי יתן לי אבר כיונה". חלל ביהמ"ד נמלא בקולות התייפחות וגעגועים עד שמי השמיים... מיד לאחר הריקודים שמענו פתאום קול מבחוץ. ברגע הראשון לא האמנו למשמע אוזנינו, אך ברגע השני פרצנו כולנו בריצה לחצר בית הכנסת, נשאנו עינינו למרום ונוכחנו לראות כי אכן לא טעינו - מטוס נוסעים אמיתי של חברת התעופה "לוט" הפולנית חורש את קו הרקיע. צהלת תרועה פרצה מפינו: נפתחו השמיים! מיהרנו לגשת לתפילת מעריב בשמחה עצומה בקולות וברקים. מיד לאחר הבדלה הורדו חיש למטה המזוודות שהיו ארוזות כבר מאמצע השבוע ומיהרנו לנסוע במהירות לשדה התעופה. כשנכנסנו אל בית-הנתיבות קידם את פנינו שקט עצום, דממה שאין ניתן לתארה. דומני כי מיום הקמת שדה התעופה לא שרר בו שקט כה מצמית. הכל היה ריק ושומם, סגור ומסוגר, פה ושום יכולת לראות אנשים נואשים שעושים מאמץ לפרוץ את ההסגר ומנסים למצוא טיסות ליעדים מיעדים שונים. רבים מאנשי שלומינו עמדו שם, מנסים כל דרך אפשרית למצוא טיסה. בירור קצר העלה כי ישנה טיסה לוורשא עם חברת 'לוט' הפולנית. דא עקא, שההנחיות הפדרליות לא אפשרו לרכוש כרטיס במקום כי אם לאלו שהזמינו מראש. כאן התברר למפרע כי תושייתה של אמי להזמין מקומות בכמה מטוסים בכדי "לשמור את כל האופציות פתוחות", עמדה לימיננו. הסתבר שהוזמנו עבורנו מקומות 'בדיוק' לטיסה זו... קבוצתנו שמנתה שבעה עשר איש, הורשתה לעלות אל הטיסה. חוץ מאתנו אף אחד לא קיבל את האישור הנכסף, אף לא אנ"ש שעמדו עמנו בשדה התעופה. בודדים אך מאושרים התיישבנו במקומותינו, כשפינו ממלל תפילות ותחנונים על אלו שנותרו בשדה התעופה. ביום ראשון בשעות הצהריים נחתנו בוורשא, שכרנו רכב משא גדול - ללא כיסאות - ובמשך כל שעות הנסיעה, קרוב לעשרים שעות של טלטולי דרכים, ישבנו על כיסאות מתקפלים... בדרך הספקנו לעצור לתפילה קצרה במעזיבוז. בעומדינו לסליחות 'זכור ברית' על אם הדרך התקשרנו בדעתנו עם כלל אנשי שלומינו העומדים ושופכים צקון לחשם. בהתרגשות עצומה עומדות היו רגלינו בשעריך אומן, בערב ראש השנה בשעה 00:14 בצהריים, כשאת ההתרגשות והשמחה אי אפשר לתאר בשום צורה. בחסדי השי"ת חוץ מקבוצתנו, היתה עוד קבוצה גדולה של למעלה ממאה איש שהצליחה להתארגן עם טיסה ישירה לקייב שיצאה ביום ראשון בלילה. הם נחתו בקייב שעות ספורות טרם התקדש החג והגיעו לאומן ממש בדקות האחרונות... "אין ספק", מסיים ר' נחמן את סיפורו בנימה של התרגשות, "שגם היום - תשע עשרה שנה לאחר מכן, כאשר שוב השערים נעולים ואי הוודאות שולט, מי שבאמת מאמין שיגיע ורוצה אי אפשר לתאר את עוצמת הכיסופין, הגעגועים, שהתעצמו לנוכח תחושת חוסר האונים. תוך כדי הלימוד קמנו והחלנו לשיר בגעגועים וכיסופים עצומים את המנגינה המפורסמת "אומן אומן ראש השנה" ו"מי יתן לי אבר כיונה". חלל ביהמ"ד נמלא בקולות התייפחות וגעגועים עד שמי השמיים... 86 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 87
להגיע - בוודאי יצליח להגיע. כל מה שצריך, זה פשוט לא לכבות את הרצון. כל אחד יכול להגיע, צריך רק לרצות ולא להרפות". מסביב לגלובוס על חשבון רבינו את ר' אברהם )שם בדוי(, חסיד ברסלב ותיק מזה עשרות בשנים, תפסנו לשיחה בעת ההכנות המוקדמות לנסיעה לציונו הקדוש לקראת ראש השנה תשפ"א. ר' אברהם לא פספס אפילו ראש השנה אחד אצל רבינו מהיום בו זכינו ונפתחו הגבולות. אף השנה, אין ר' אברהם מרשה לעצמו ליטול סיכונים ולאבד את המרגניתא הנפלאה הזו, ועל כן יוצא הוא שבועות מספר טרם התקדש החג. בשיחתנו אנו שבים באחת לזכרונות ערב ראש השנה תשס"ב, אותה שנה לא שגרתית שהביאה אף אותו להתנסות בכור האמונה והכיסופין עד לקצה גבול היכולת. למרות שר' אברהם הינו בן ארץ ישראל, נוהג הוא לשהות ימים רבים בארצות הגולה לרגל עסקיו, מה שהביא לידי כך שבאותו יום שלישי, כ"ג אלול תשס"א, מצא את עצמו בארץ זרה סגורה ומסוגרת כשליבו בל עימו ומשאת נפשו רחוקה ממנו מאי פעם. "מרגלא בפומיה דהרה"ח ר' שמואל הורביץ זצ"ל שלרבינו הקדוש יש לבוא מארץ ישראל" – פותח ר' אברהם, "וכך היה מקובל בידי, שאף אם הנני שוהה בחוץ לארץ לרגל עסקיי הריני מקדים ושב לארץ ישראל ומכאן אני יוצא לאומן. בניגוד להרגלי, דווקא בשנה ההיא לא עלה בידי לשוב לארץ ישראל, והזמנתי כרטיס טיסה ישירות לקייב במשרד הנסיעות של ר' שלמה פריד ז"ל - שנוהל על ידי אלמנתו. התאריך בו הייתי אמור לצאת היה יום שלישי כ"ג אלול. אולם, למרבה הפלא כשהגעתי ביום שני, יום לפני הנסיעה, למשרד הנסיעות כדי לקבל את הכרטיס, התרחשה תקלה והכרטיס לא היה בידם. כמובן שהצטערתי מאוד, אך אנשי המשרד התנצלו בכל פה על העיכוב והבטיחו לי כי למחרת ביום שלישי, יום הנסיעה, אקבל את הכרטיס לידי. כמובן, מיד בשומעי על אסון התאומים המזעזע חשכו עיני... ימים ספורים לפני כן שהיתי על גגו של מגדל התאומים לצורך כלשהוא... מי היה מאמין שלא יחלפו ימים ספורים והכל יהפוך עיי חרבות... לאחר שניסינו לעכל את הבשורות האיומות אליהם התוודענו באסון המגדלים, התחלנו לחשב את דרכינו כיצד להגיע אל ציונו הקדוש. התכנסנו יחד עם כמה ידידים בני המקום והחלנו לחשב את צעדינו. הבנו כי אנו מצויים במרוץ כנגד הזמן, ויש למצוא כל דרך לפרוץ את ההסגר. הבאנו בחשבון כל אפשרות, ימית או אווירית, לא היתה אופציה שלא נבחנה - החל משכירת יאכטה פרטית והפלגה למדינה שכנה, ועד נסיעה יבשתית בת יממה לקליפורניה. הקמנו כמין חמ"ל שבו עלתה לדיון כל דרך אפשרית. התקשרנו וביררנו, במשך יומיים הפכנו כל אבן, אולם כל האופציות היו לא רלוונטיות, אם מחמת סגירת הגבולות ואם מחמת אורך המסלול שהיה ארוך מידי ביחס לימים הספורים שנותרו בידינו... לא אוכל לתאר את עומק הצער והשבר... ישבתי בגינה הקטנה שמאחורי הבית ובכיתי בדמעות שליש לפני ה' יתברך: היתכן שלא אהיה בקיבוץ הקדוש... במשך שעות רבות חיליתי את פניו בכל לב שאמצא את הדרך לצאת מן המדינה הסגורה במצור ולבוא אל המקום אליו נשואות עיני וליבי עוד מימות הקומוניזם. אדהכי והכי פרשה שבת המלכה את כנפיה, לא לפני שביקשתי מבניי תושבי ארץ הקודש שכבר היו באומן לקרוע שחקים ולחלות פני ק-ל בציונו הקדוש שאזכה לשבר את כל המניעות ולבוא להיות על קברו בראש השנה. עם צאת השבת שעטנו לבית הנתיבות 'קנדי' בניו יורק שהיה שומם לגמרי. היה בידי כרטיס טיסה של חברת 'לוט' הפולנית לקייב, אולם אף נציג של חברת התעופה לא היה שם וכרטיס הטיסה היה חסר ערך. היינו קבוצה של שלושה אנשים, ולפתע ראינו מרחוק המולה כלשהי בסמוך לדלפק הטיסות של חברת 'לופטהנזה' הגרמנית. ניגשנו לשם והתחלנו לדבר בלהט ובקול רווי תחנונים שעלינו להגיע באופן דחוף לאוקראינה, ביקשתי שיעשו כל דרך לסייע בידינו ואף הצטיידתי בסכום של אלפי דולרים. מוכן הייתי לשלם כל הון דעלמא ובלבד אזכה לעלות ולהיראות בציון הקודש אומנה. דבריי שיצאו מן הלב נכנסו בחסדי שמים באוזניו של הערל שעמד שם, והלה השיב לי כי כעת יוצאת טיסה יחידה לפרנקפורט. אמנם הוא איננו יודע כיצד נמשיך משם לאוקרינה, כי אין טיסת המשך שלהם לאוקראינה. אמרתי לו: מים רבים ר"ה תשפ"א לא יוכלו לכבות אור בהירות הדרכים הרב מנחם דוד וועבער 86 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 87 פורסם ע"י מערכת ברסלב גלובל | com.breslevglobal@info
"משם אמצא כבר דרך להמשיך, העיקר שאעזוב את אדמת ארצות הברית". הוא נטל ממני את כרטיס הטיסה הפולני ונתן לי עבורו כרטיס טיסה לגרמניה, בלא ליטול אף לא סנט אחד בשכרו... יצאנו לדרך בהקלה עצומה מחד, ובמתח סמוי מאידך. המירוץ נגד הזמן החל... בעלות השחר של יום ראשון הגענו לפרנקפורט, שם עוד הספקנו לטבול במקווה המקומי והתפללנו בחיות והתלהבות בבית הקהילה המקומית, ומיד הזדרזנו להמשיך במסע. מעשה נסים ופלא התרחש אז כאשר נציגי חברת התעופה הגרמנית שהיו במקום, פשוט התקבצו כולם יחד והוגיעו מוחם ודעתם במשך כמה שעות כיצד נוכל להספיק להגיע בזמן שנותר. נתיבי התעופה שהשתבשו ברמה עולמית לא הקלו על המלאכה. הם בחנו עבורנו אופציות שונות, פתחו מפות וחישבו חישובים רבים ושונים, כגון אם כדאי לשלב נסיעה ברכבת, והאם להגיע מכיוון כזה או אחר, ואיזו היא הדרך שאגיע טרם יתקדש החג אומנה - ויהי לפלא. לבסוף התברר שהאופציה הנכונה ביותר היא לנסוע בחברת 'טורקיש' הטורקית לאיסטנבול ומשם לאודסה. ושוב עולה אני על מטוס בלא שאדרש לשלם מאומה - - הגענו לאיסטנבול וכעבור שעה עלינו על מטוס לאודסה, כששוב למרבה הפלא איננו נדרשים לשלם מאומה. בליל 'זכור ברית' נחתנו באודסה בשמחה עצומה וכעבור כמה שעות דרכה רגלינו בקלויז, בעת חזרת הש"ץ של תפילת שחרית, כשפינו מלא שירה כים ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע בראותנו עין בעין כי מי שאינו מתייאש, רבינו הקדוש יכול להפוך עולמות ולהביאו בדרך לא דרך, חינם אין כסף. ששת הראשונים שהגיעו עוד לפני שבת סיפורים רבים ונוספים ניתן להעלות עלי כתב - כיצד הצליחו להגיע אומנה כל אלו שצלחו את כל המניעות, איש איש וסיפורו, אולם ללא ספק הסיפור המפתיע ביותר היה של ר' מנחם דוד וועבער שהצליח להגיע עוד לפני כניסת השבת לאומן. סיפור זה מפתיע במיוחד לאור העובדה כי עד למוצאי השבת היו הגבולות סגורים לגמרי, כפי שתואר עד כה - ומעשה שהיה כך היה: בתחילה לא שמעתי כלום על האסון שהתרחש. טיסתי אמורה הייתה לצאת ביום שלישי כ"ג אלול. לאחר תפילת שחרית פגש בי ידידי ושאלני אם אני נוסע לאומן, השבתי בוודאות מוחלטת: "בוודאי מה השאלה?"... הלה הבין כי עדיין לא התוודעתי לקורות השעות האחרונות וגולל בפני את הבלבול והשגעון ששולט בכל המערכות. שערות ראשי סמרו בפרט לנוכח העובדה שכל המטוסים קורקעו. באותו רגע חלחלה בי ההבנה כי אנו מצויים בבעיה מורכבת ביותר... ידיד היה לי שהתעסק במכירת כרטיסים מוזלים לאומן, ושבועות ספורים לפני כן סיפר לי על ידיד שלו, יהודי הנמנה על חסידי בעלזא במונטריאול שבקנדה, שגם הוא מוכר כרטיסים בזול. הלה ביקש ממנו שיעביר אליו מעט לקוחות וישתף עמו פעולה באופן שיסייע לפרנסת שניהם. לפיכך הציע לי להזמין דרכו כרטיס במחיר משתלם במיוחד. הסכמתי וקניתי את הכרטיסים לאומן דרכו. עתה, כשהבנתי שאנו מצויים במצב לא שגרתי בעליל, הלכתי ליישב דעתי מה לעשות ולפתע נצנצה בקרבי ההבנה כי ניתן לנסוע דרך מונטריאול שבקנדה. הרמתי טלפון ישיר לסוכן הבעלזאי ושאלתיו בדריכות האם הגבולות הקנדיים פתוחים, להפתעתי הלה השיבני בחיוב. מיד השבתי לו שאני רוצה לנסוע. ביום רביעי בבוקר התארגנו יחד קבוצה של כמה ידידים שביקשו להצטרף לנסיעה. הבוקה והמבולקה עדיין שלטו בכל, והדבר היה נראה רחוק מאי פעם. שום טיסה לא עלתה לאוויר. מחמת שחששתי כי שותפיי לדרך יתלבטו כל הדרך האם הצעד הזה נכון והאם איננו עושים את הנסיעה הארוכה הזו - המתארכת כדי שמונה שעות נסיעה - לחינם, התניתי עמהם מראש כי מי שיוצא עמי עליו לדעת כי אין דרך חזרה. אנו נוסעים ולא מרפים עד להגעה לשדה התעופה. כך האיר ה' בדעתי. ביום רביעי בלילה יצאנו יחד עם עוד חמישה ידידים. כעבור כמה שעות של נסיעה אומר לי אחד מידידיי, שאמו התקשרה ואמרה לו שהגבולות הקנדיים נסגרו ועל כן עלינו לשוב על ישבתי בגינה הקטנה שמאחורי הבית ובכיתי בדמעות שליש לפני ה' יתברך: היתכן שלא אהיה בקיבוץ הקדוש... במשך שעות רבות חיליתי את פניו בכל לב שאמצא את הדרך לצאת מן המדינה הסגורה במצור ולבוא אל המקום אליו נשואות עיני וליבי עוד מימות הקומוניזם. 88 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 89
עקבותינו ולנסוע חזרה. אמרתי לחברי בעדינות אך בתקיפות, שאם הוא חפץ בכך יש ביכולתי להשאירו באחת הערים שנעבור דרכם, משם ימצא דרך לשוב אחורנית, אולם אנו ממשיכים! נסענו במשך כל הלילה. עם שחר של יום חמישי עצרנו לתפילת שחרית נרגשת ביער, ולאחר מכן התקשרתי לסוכן הנסיעות הקנדי לומר לו שאנו בדרך. אולם, אשר יגורתי בא - ולצערי הוא בישר לי שאין לי למה לבוא ושהשמיים כבר נסגרו והגבול נעול. משום מה נתן ה' בדעתי להתעקש. ביקשתי ממנו רק את כתובת משרדו - והמשכנו בדרך, ואכן, למרבה הפלא, כשהגענו לגבול הקנדי אפשרו לנו לעבור ללא בעיות מיוחדות. נס גלוי היה לנו. מעודדים מהנס הראשון המשכנו למשרד הנסיעות. כשהגענו למשרדו שבקנדה ראיתי תכונה רבתי במשרד. היו שם הרבה מאנ"ש שרצו לטוס לאומן ואף קבוצה גדולה של חסידי בעלזא שרצתה לנסוע לארץ ישראל לראש השנה. סוכן הנסיעות שראה שהגעתי תמה בפניי מדוע עשיתי את כל הדרך. "הלא אין לי דרך לעזור לך?" לקחתיו לצד ואמרתי לו: תראה, לך יש עמלת סוכן שאותה אתה מרוויח, אני אתן לך אותה בכל מקרה - גם אם לא נטוס, אם כן מה זה משנה לך, תזמין לנו כרטיסים וה' יעזור. בשמעו את הדברים, הואיל אפוא בטובו להזמין לנו כרטיסים לטיסה שהיתה 'אמורה' לצאת באותו יום. אך הודיענו שהזמין עבורנו כרטיסים ומיד יצאנו אל שדה התעופה. כאן ארע הנס השני, הגדול והמשמעותי. הסתבר שישנה טיסה אחת ויחידה של חברת "אייר קנדה" שיוצאת לפרנקפורט, בכדי להטיס אישיות חשובה שהגיעה לביקור - וחברת התעופה נאותה להעלות גם אותנו אל אותה הטיסה. משדה התעופה לקחנו מונית והגענו לאומן ביום שישי סמוך לשבת. ההתרגשות היתה גדולה מאוד. כשהגעתי לציון נזכרתי שלפני שנים, כאשר נגאל הציון בממון רב זכיתי להיות בין אלו שגייסו סכומים גדולים מנדיבי עם בעבור משימה עצומה זו. חשתי כי כעת רבינו הקדוש לא נותר חייב והשיב לו בכפל כפליים. בשבת קודש פעלתי שיכריזו ב'קלויז' בפני כל הציבור להתפלל בעבור אנ"ש דאמריקה, שיזכו להגיע אף הם לקיבוץ - ואכן התארגנו לאמירת תהילים ברוב עם בציון הקדוש בשבת אחר הצהריים. הדבר היה נראה מופרך בעיני רבים, שטענו כי מדובר בתפילת שווא וכי אין שום היתכנות שהציבור האמריקאי יוכל להגיע. אולם בחסד ה' כל מי שהתעקש ולא חסך ברצון ממון וטרחה, זכה להגיע. לסיומא - בימים אלה מצויים אנו בתקופה דומה. קושי גדול מסתמן לקראת ההגעה לציון הקדוש, במועד כתיבת השורות, ראש חודש אלול, רבים מתלבטים האם יעלה בידם לנסוע וכיצד יצליחו להגיע. מסביב יהום הסער. ממשלות מתנצחות האם וכיצד ניתן להצר את בואם של האלפים אומנה. נראה לעיני המתבונן כי מלחמה של ממש מתנהלת בין כוחות הקדושה לכוחות הסטרא אחרא. אולם אין ספק כי אלו שיאחזו בדברי מוהרנ"ת, שאף אם הדרך היתה מחופה בסכינים היה רוחש על ידיו ועל רגליו והיה מגיע לאומן - יעשו כל טצדקי שבעולם להיות חלק מן הקיבוץ הקדוש, ואכן תצלח דרכם, שכן בראש השנה של רבינו תלוי כל העולם - - - מים רבים ר"ה תשפ"א לא יוכלו לכבות אור בהירות הדרכים ר' נחמן פריד יחד עם אביו ר' שלמה 88 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 89
ניצוץ של ניצוץ קטן יכול להדליק יער שלם | זרקור לפעילות הפצת אור האורות על פני תבל אור הקו הטלפוני שמחבר את אנ"ש לדרך המסורה לנו מדור לדור ונתתי לכם לב בשר יו"ר המערכת הטלפונית "מערכת ברסלב", הר"ר אשר מרדכי פריעדמאן הי''ו מוויליאמסבורג, משתף את ציבור הקוראים במעט ממה שמסתתר מאחורי הפרויקט האדיר שכל כולו "קנקן חדש מלא ישן" המחבר בין אלפים מאנ"ש דוברי האידיש | מאזין ומקשיב אין ברסלב ברענט א פייער ברסלב מערכת ארץ ישראל ארצות הברית 7387.560.02 2985.585.646 דוברי שפת האידיש שבקרב אנ"ש כבר מכירים זה מכבר את קו "מערכת ברסלב", קו טלפוני נפלא המחבר אלפי לבבות לאשו היוקדת של רבינו הק'. במהלך השנים האחרונות צובר הקו מידי יום ביומו אלפי דקות של שיחות נכנסות, כאשר כל מתקשר מקשיב לתחום הקרוב ללבו: מי לשלוחת השיעורים, מי לשלוחת שיחת החברים. לא מעט אנשים מוצאים בקו מקום להתוודע לחדשות אנ"ש וכן להתחזק מראיונות בעבודת השם, על פי הדרך המסורה והישרה. כמעט מידי יום - מספר הר"ר אשר מרדכי פריעדמאן הי''ו, מייסד הקו המתגורר בוויליאמסבורג, בשיחה ל'אבקשה' - משאירים לנו מאזינים הודעות בקו, בנוסח: "הפעם הראשונה שנודע לי מה זה ברסלב'ר-חסיד אמיתי, היה כשקבלתי המספר הטלפון של קו "מערכת ברסלב". וההודעות הללו מתקבלות מאנשים המתגוררים על פני ארצות רבות ברחבי תבל. מה משך אתכם להיכנס לפרויקט כה רציני ולשאת בעול התפעול של קו מורכב כל כך? מאז שזיכני השי"ת להתקרב לאור הנפלא של רבינו, לראות עין בעין עד כמה רב כולו של הרבי לפעול בנפשו של האדם פנימה, בינו לבין קונו, נוכחתי לדעת כמה רב הוא ההפסד כאשר לא יודעים מרבינו - וכמאמר רביה"ק: "אִ י אֶ פְ שָׁ ר לִ הְ יוֹת אִ ישׁ כָּ שֵׁ ר בֶּ אֱ מֶ ת כִּ י־אִ ם כְּ שֶׁ מִּ תְ קָ רְ בִ ין לְ הַ צַּ דִּ יק הָ אֱ מֶ ת שֶׁ בַּ דּ וֹר, וקֹדֶ ם שֶׁ נִּ מְ צָ א הַ צַּ דִּ יק הָ אֱ מֶ ת בָּ עוֹלָ ם יְכוֹלִ ים לְ הִ תְ קָ רֵ ב לְ הַ שֵּׁ ם יִתְ בָּ רַ ךְ מֵ עַ צְ מוֹ. אֲ בָ ל אַ חַ ר שֶׁ כְּ בָ ר נִ מְ צָ א הַ צַּ דִּ יק הָ אֱ מֶ ת בָּ עוֹלָ ם אִ י אֶ פְ שָׁ ר לְ הִ תְ קָ רֵ ב לְ הַ שֵּׁ ם יִתְ בָּ רַ ךְ בֶּ אֱ מֶ ת בְּ שׁ וּ ם אֹפֶ ן כִּ י־אִ ם כְּ שֶׁ זּ וֹכִ ין לְ הִ תְ קָ רֵ ב אֵ לָ יו" )חיי''מ רצ''ט(. מתוך כך הרהרתי ביני לבין עצמי, כיצד יתכן שאנשים כה מרובים עדיין לא יודעים מן האור המופלא הזה. בחלוף הזמן הבחנתי בחלל גדול שיש בפרט פה, בארצות הגולה, שאין בנמצא בקרב אנ''ש רבים שנפלה בחלקם הזכות לשמש את הדור הקודם ולספוג אל קרבם את הרוח השורשית שנישבה בין אנשי שלומינו בדורות הקודמים. ביותר הבנתי כי פעור כאן חלל ריק, כאשר התוודעתי לכך שענין שימוש התלמידים הוא אחד מהיסודות עניינו של רבינו, וכמו שהתבטא רבינו בפירוש שה"תלמידים יעשו תלמידים". לעומת זאת, ראיתי שמעבר לים, בארץ ישראל, מצויים ונפוצים האוצרות בשפע רב. יש בנמצא כל-כך הרבה אנשים יראים ושלמים מלאים וגדושים באסמי שבע שקיבלו במחיצת אנ"ש בדור הקודם - והמה יכולים למסור הלאה את אשר ראו עיניהם אצל הזקנים מהדור הקודם. בראותי את כל זאת, עניתי ואמרתי: "וואס טוט מען, אז מען זאל די גאנצע וועלט מחזיר למוטב זיין, מען זאל זיי אלע ברענגן צום אמת" )"מה עושים להחזיר למוטב את כולם ולהביאם להאמת" - לשון רבינו בסיפו''מ, מעשה ז(. כמה זמן הנכם עוסקים בפעילות יקרה זו? למעשה, הקו פעיל כבר כמה שנים. אולם בתחילה שימש הקו רק את החבורה הקרובה שלנו, אך בקיץ תשע''ט כאשר ראינו את התועלת הנפלאה שהקו מביא לכולנו, מצאנו לנכון לגלות את הסגולה לעם סגולה, שיטעמו גם הם מטעמו הטוב. וכך התחלנו לצאת בפרסום ציבורי לכלל אנ"ש ולשאר הציבור המבקשים לשמוע ולדעת 'מה זה ברסלב'. ובחסדי שמים הפעילות התפתחה והתרחבה מאד, עד שכיום רבים רואים בקו זה את "הקו הרשמי" של חסידי ברסלב דוברי האידיש. כמה שלוחות יש בקו? השלוחה הראשונה והעיקרית בקו היא ה'נייעס'. כמובן, אין עסקנו כלל ב'חדשות' העולם הזה, אלא בחדשות האמיתיות ברוח ברסלב, שהינן אך ורק אודות הנוגע לעבודת השם על דרך רביה''ק - ש"כל עניינו הוא בחינת התחדשות נפלא ונורא מאד מאד שיכול להרים ולחדש הנפשות שירדו ונפלו מאלפי שנים" )עלים לתרופה ש"נ(. אחד מן החידושים הנפלאים של הקו, שלוקחים בו דיבורים ויסודות פשוטים בתורת רבינו הק', "דעם רב'ינס זאך", ומפיחים בהם חיות והתחדשות. הופכים את היסודות לנושא מעניין ומרתק, כך שאפילו מי שאינו אוחז עכשיו בלימוד וכו', יכול לפקח דעתו ולהתחזק בכל מיני נושאים בעבודת ה'. זו המטרה העיקרית ב'חדשות' הקו, להכניס לעולם אוויר של עבודת ה'. דבר זה בא לידי ביטוי גם בכל הראיונות המוגשים בצורה מעניינת. למשל, מביאים לשומעים סיפורי התקרבות לרביה''ק, שיחות עם 90 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 91 פורסם ע"י מערכת ברסלב גלובל | com.breslevglobal@info
גדולי וזקני אנ"ש, זכרונות וסיפורים מאנ"ש מהדורות הקודמים, שו"ת בעבודת השם המולבש במאורעות הזמן וכל כיוצא בהנה. אפילו בשיעורים הנמסרים עושים מאמץ על מנת להגיש לשומעים את החלקים המרתקים של השיעור, בעיבוד ההופך את ההאזנה לחוויה נעימה... בשלוחה השנייה ניתן להאזין למבחר עצום של אלפי שיעורים, המסודרים לפי שמות מגידי השיעורים, או לפי ספרי רבינו. זאת לצד מאות ראיונות ערוכים, סיפורי התקרבות, שו''ת בעבודת השם, מועדים וזמנים וכן שיעורים בפרשת השבוע. שלוחה נוספת מכונה בשם "טועמיה", בה ניתן להקשיב לשיחה יומית בת 5 דקות בלבד, המלוקטת משיעורים של חשובי אנ"ש. שלוחה זה מיועדת לאנשים שאין בידם כרגע פנאי או יישוב הדעת לשמוע שיעורים ארוכים, ומאפשרת להם להקשיב בכל יום לקטע נבחר מתוך שיחה של אחד מחשובי אנ"ש שליט"א. שלוחה שרבים נהנים להאזין לה היא שלוחת שיחות החברים. שם אפשר לשמוע שיחות בעבודת ה' במהלך כל שעות היממה. בשלוחה זו כבר התלבנו מאות נושאים בעבודת ה'. בשלוחה זו ניתן להשאיר שאלות בעבודת ה' ואברכים ובחורים עונים ומחדדים יחד בדרך רבינו. מקורבים רבים שבתחילת התקרבותם לא הסתובבו בין אנ"ש מצאו בשלוחה זו מענה להתברר בדרכי רביה"ק - אמונה עם דעת. חידוש נוסף יש בשלוחת שיחות החברים, שהינה מאחדת את כל אנ''ש מכל רחבי העולם תחת קורת גג אחת, דבר המביא לאחדות נפלאה בין אנ"ש. ואמנם בשלוחה זו משתתפים אברכים ובחורים מכל קצוות תבל - ביניהם: וויליאמסבורג, בארא פארק, מאנסי, קרית יואל, לעיקוואד, מאנטריאל, טראנטא, קרית טאהש, מאנטשסטער, אנטווערפן, לאנדאן, בית שמש, ירושלים, בני ברק - ובעצם, מאיפה לא? כמובן, לצד כל השלוחות הללו יש עוד שלוחות רבות וטובות שאין כאן המקום להרחיב אודותן. על רגל אחת ניתן לומר שכיום, כל מי שמחפש לשמוע דברי חיזוק או "גישמאקע שיעור" בעבודת השי"ת, אין משנה היכן עומדות רגליו, מכל מקום בעולם יכול הוא להתקשר אל הקו ולמצוא את אשר אהבה נפשו. מהיכן מגיעים למערכת כל השיעורים? אכן, נקודה נכונה וחשובה. מן הראוי לציין שבעבודה זו של איסוף והקלטת השיעורים מושקע עמל רב ויגיעה מרובה. לצד זאת, למערכת יש הרבה מכשירי הקלטה, המפוזרים בקרב אנ"ש המתגוררים בשכונות ואיזורים שנמסרים בהם שיעורים מאנ"ש באידיש, והם דואגים להקליט את השיעור. על מנת להביא לקהל השומעים הקלטות איכותיות של שיעורים ברורים וצלולים, שנעים לשומעם, השקענו במכשירי הקלטה מקצועיים המקליטים בצורה ברורה. )ואמנם, מקום בזה לפנות אל כלל אנ"ש, כל מי שיודע אודות שיעורים המתקיימים באזור מגוריו שאינם מובאים במערכת, נא ליצור עמנו קשר בהקדם(. מהי מטרת הקו? מטרה עיקרית עומדת לנגד עינינו - להחזיר מחדש את הטעם הישן. רואים בחוש בימינו את הצימאון העצום שיש בציבור לשמוע ולדבוק בדרכם של אנ''ש בדור הקודם. ישנם לא מעט עניינים שלפני שלושים שנה היו פשוטים מאוד לכל חסיד ברסלב, אך היום בעקבות ההתפשטות העצומה של אור רבינו הק' הפכו להיות קשים להשגה. לא מעט אנשים מתקשים למצוא את דרך רבינו בטהרתה, לדעת מה נהגו אנ"ש ומה רבינו רצה בכל נושא וכל כיוצא בזה. הקו נמצא כאן במטרה לאחד את הכל תחת קורת גג אחת, ולהעביר לדור החדש אשר לא הכיר את אנ"ש מהדור הקודם את כל היסודות של רביה"ק - בדרך המסורה. אולם כמובן, בכדי שאכן נצליח להעביר את אותו יין המשומר בטעם זקנים, אנו נועצים ושואלים כל דבר את זקני אנ''ש שליט''א, הפותחים בפנינו את דלתם ומדריכים אותנו על כל צעד ושעל - על מנת לוודא שאכן אנו פוסעים בדרך הסלולה לנו מכלל זקני אנ''ש שבדור הקודם. בחסדי שמים אנו רואים גם את הפירות - ויודעים על מאות מקורבים שהעמידו עצמם בדרך הנכונה בזכות "מערכת ברסלב". אשרינו מה טוב חלקינו. שמועות אלו נוסכים בנו את הכוחות להמשיך הלאה והלאה, ביתר שאת וביתר עוז. רבים שואלים: מה סוד ההצלחה שלכם? איך הצלחתם להפוך בתוך שנים ספורות לקו שאלפי מאזינים מקשיבים לו דבר יום ביומו? אין לכך הסבר הגיוני. אולי אפשר לומר שאחת הסיבות היא, שחברי המערכת יודעים מעצת התפילה של רבינו ומתפללים על כך בכל יום את התפילות ב'ליקוטי תפילות' על ענין קירוב נפשות להשי''ת, ומתפללים "שֶׁ יִכָּ נְ סוּ דְ בָ רֵ ינוּ הָ אֲ מִ תִּ יִּים בִּ לְ בָ בָ ם, עַ ד אֲ שֶׁ ר יִתְ חַ מֵּ ם לְ בָ בָ ם בַּ חֲ מִ ימוּ ת וְ הִ תְ לַ הֲ בוּ ת גָּדוֹל דִּ קְ דֻשָּׁ ה לָ שׁ וּ ב אֵ לֶ יךָ בֶּ אֱ מֶ ת" )לש''ק של מוהרנ''ת בלקו''ת(. מי יודע, אולי בזכות זאת זכינו למתנה כזו. מה תבקשו למסור לכלל אנ"ש? בהזדמנות זו נבקש מכלל אנ"ש להעתיר עלינו בתפילה. רבינו אמר )שיש''ק( "דֶ ער רַ בִּ י וֶועט אוֹיס פִ יהְ רְ ן זַיינְ 'ס, אָ בֶּ ער יֶעדֶ ער אֵ יינֶער דַ ארְ ף צוּ זֶעהְ ן אַ ז דֶ ער רַ בִּ י זָאל אוֹיס פִ יהְ רְ ן דוּ רְ ךָ אִ ים אוֹיךְ " ]"רבינו יגמור את שלו, אבל כל אחד צריך לראות שרבינו יגמור את זה גם דרכו"[. וכן כתב מוהרנ''ת: "שֶׁ כָּ ל אָ דָ ם אֲ פִ לּ וּ הַ פָּ חוּ ת שֶׁ בַּ פְּ חוּ תִ ים צָ רִ יךְ לַ עֲ סֹק בקירוב נפשות להשי''ת". ובטוחים אנו כי כל מי שנשאו לבו לעזור ל'מערכת' וישפוך בעדה תפילות ותחנונים שחפץ ה' בידינו יצליח - יטול בוודאי חלק כחלק עמנו בזיכוי הרבים האדיר הזה. ובפרט שהשאיפה היא להמשיך הלאה ביתר שאת, להוסיף עוד הרבה דברים חדשים לקו - וכשניגשים לדבר גדול שכזה בוודאי זקוקים אנו לתפילות מרובות ורוב סייעתא דשמיא. בס"ד אין ברסלב ברענט א פייער מערכת ברסלב אינטערוויאס מועדים וזמנים מהנעשה והנשמע סיפורי התקרבות ניגונים / נוסחאות 'טועמיה' 5 מינוט חיזוק שיחת חברים אוצר השיעורים אמעריקא 2985.585.646 ארץ ישראל 7387.560.02 ענגלאנד 0487.390.0330 מיין פייער'ל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען! 90 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 91
לַ יְּלָ דִ ים שֶׁ ל בְּ רֶ סְ לֶ ב יֶ לֶ ד ׁשַ עֲ ׁשּוּעִ ים ְ עַ ל ּכִ ּסּופִ ים ׁשֶ ּגָ ברּו ְ חֹומֹות ׁשֶ ּקָ רסּו ו ְ צִ ּפִ ּיָה מְ הּולָה ּבְ חֹסֶ ר אֵ מּון. הִ תְ רַ ּגְׁשּות ׁשֶ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְהָכִ יל, ּתְ נָאִ ים ִ ּגַׁשְ מִ ּיים יְרּודִ ים ּומִ ּנֶגֶד הִ תְ עֹורְ רּות וְ ׂשִ מְ חָה עֲצּומָ ה ׁשֶ ּנֶחְ קְ קּו הֵיטֵ ב ּבְ לֵב ּכָל מִ ׁשְ ּתַ ּתְ פֵי הַּקִ ּבּוץ הַּקָדֹוׁש ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה תש“ן לִפְ נֵי ׁשְ ֹלׁשִ ים ׁשָ נָה. הר“ר יִצְ חָק ש. ׁשֶ ּכְ יֶלֶד הִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ף ּבַּקִ ּבּוץ הָרִ אׁשֹון )ּכִ מְ עַט( ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה ׁשֶ הִ תְ קַּיֵם ּבְ אּומָ ן לְאַ חַר נְפִ ילַת מָ סַ ְך הַּבַרְ זֶל נֵאֹות לְׁשַ ּתֵ ף אֹותָ נּו ּבְ רִ ּׁשּומָ יו מֵ אֹותָ ּה נְסִ יעָה ּבִ לְּתִ י נִׁשְ ּכַחַת. רַ ּבִ י יִצְ חָק, מָ ה הִ ּנְָך זֹוכֵר מֵ הַהֲכָנֹות לַּנְסִ יעָה הַהִ סְ טֹורִ ית? אֲנִי זֹוכֵר ׁשֶ ּכֻּלָם הִ תְ הַּלְכּו נִרְ ּגָׁשִ ים, הָיִינּו ּכְ חֹולְמִ ים מַ ּמָ ׁש. אֲנָׁשִ ים לֹא הֶאֱמִ ינּו ׁשֶ הַּדָ בָר אָ כֵן קֹורֶ ה ּבַּמְ צִ יאּות, לְאַ חַר ּכָל ּכְָך הַרְ ּבֵה ׁשְ נֹות נֶתֶ ק וְ גַעְ ּגּועִ ים ּבִ לְּתִ י ּפֹוסְ קִ ים הֹולְכִ ים לִזְּכֹות לְהַגְׁשָ מַ ת הַּתִ קְ וָה הַּגְדֹולָה, לַּזְכּות הַּכַּבִ ירָ ה וְ הָעֲצּומָ ה ׁשֶ ל הִ ׁשְ ּתַ ּתְ פּות ּבַּקִ ּבּוץ עַל צִ ּיּון רַ ּבֵנּו הַּקָדֹוׁש ּבְ אּומָ ן. אּולַי ּתּוכַל קְ צָת לְפָרֵ ט מֶ ה הָיָה הָרֶ גַע לַּגַעְ ּגּועִ ים הָעַּזִים וְ לַהִ תְ רַ ּגְ ׁשּות הַּגְ דֹולָה? ּכֵן, ּבְ וַּדַ אי! אָ כֵן הַּדֹור הַּצָעִ יר ׁשֶ ל הַּיֹום לֹא יָכֹול לְתָ אֵ ר לְעַצְ מֹו רֹאׁש הַּׁשָ נָה לְלֹא הַּנְסִ יעָה הַּקְ דֹוׁשָ ה לְאּומַ אן, אַ ְך לִפְ נֵי ׁשְ ֹלׁשִ ים ׁשָ נָה הַּזְכּות הַּזֹו לֹא הָיְתָ ה מּובֶנֶת מֵ אֵ לֶיהָ, וְ לִפְ נֵי אַ רְ ּבָעִ ים-חֲמִ ּׁשִ ים ׁשָ נָה הָיָה זֶה ּבְ גֶדֶ ר חֲלֹום ּבִ לְּתִ י נִּתָ ן לְהַּׂשָ גָה. הַּׁשִ לְטֹונֹות ּבְ רּוסְ יָה הַּקֹומּונִיסְ טִ ית ׁשֶ ל אָ ז מָ נְעּו ּכָל אֶ פְ ׁשָ רּות ׁשֶ ל ּכְ נִיסַ ת נְתִ ינִים זָרִ ים לְׁשִ טְ חָּה, וְ הַּגִיׁשָ ה לַּצִ ּיּון הַּקָדֹוׁש לֹא הִ תְ אַ פְ ׁשְ רָ ה ּבִ כְ לָל )מַ ה ּׁשֶ ּמִ תְ רַ חֵׁש הַּיֹום ּבְ עִ קְ בֹות הַּקֹורֹונָה אֲפִ ּלּו לֹא מִ תְ קָרֵ ב לְגֹדֶ ל הַּמְ נִיעֹות וְ הַּקְ ׁשָ יִים ׁשֶ הָיּו נַחֲלַת הַּדֹור הַּקֹודֵ ם(. מִ י ׁשֶ ּבְ כָל זֹאת הִ סְ ּתַ ּכֵן וְ נָסַ ע ּבְ דֶ רֶ ְך לֹא ּדֶ רֶ ְך ׂשָ ם נַפְ ׁשֹו ּבְ כַּפֹו ּכִ פְ ׁשּוטֹו. הַּׁשִ לְטֹון הַּסֹובְ יֵיטִ י לֹא הִ ּסֵ ס לְהַׁשְ לִיְך לַּכֶלֶא אֲפִ ּלּו עַל ּדְ בָרִ ים ׁשֶ ל מַ ה ּבְ כְָך, ּוכְ בָר הָיּו ּדְ בָרִ ים מֵ עֹולָם. ׁשֶ עִ ּקַר קַּבָלַת עֹל מַ לְכּותֹו יִתְ ּבָרַ ְך הּוא לְבַּטֵ ל עַצְ מֹו לְגַמְ רֵ י ּולְקַּבֵל עָלָיו הַנְהָגָתֹו יִתְ ּבָרַ ְך ּבִ תְ מִ ימּות ּופְ ׁשִ יטּות. וְ כָל מַ ה ּׁשֶ עֹוׂשֶ ה עִ ּמֹו ה‘ יִתְ ּבָרַ ְך יַמְ ׁשִ יְך לְעָבְ דֹו ּבְ חִ ּיּות ּובְ ׂשִ מְ חָה ּובְ טּוב לֵבָב. ּולְמָ ׁשָ ל, לִפְ עָמִ ים קֹורֶ ה וְ יֵׁש לְיֶלֶד קֹׁשִ י מְ סֻּיָם, אֹו הַרְ ּגָׁשָ ה רָ עָה אֹו מִ ּׁשּום ׁשֶ אֶ חָד ּבִ ּיֵׁש אֹותֹו, אֹו ּבִ גְ לַל ׁשֶ אֵ ין לֹו חַבְ רּותָ א ּכִ לְבָבֹו אֹו סְ תָ ם קָם ּבְ לִי מַ ּצַב רּוחַ וְ כַּדֹו‘. אֲזַי ּבָא הַּיֵצֶר הָרָ ע ּומְ פַּתֶ ה אֹותֹו ׁשֶ ּבְ מַ ּצָב זֶה אֵ ין צָרִ יְך לְהִ תְ אַ ּמֵ ץ לִלְמֹד ּולְהִ תְ ּפַּלֵל אֹו לִהְ יֹות ּבְ ׂשִ מְ חָה ֺ ּולְקַּיֵם מִ צְ ות ּכִ י הֲלֹא אֲנִי נִמְ צָא ּבְ מַ ּצָב לֹא נָעִ ים. אֲבָל אִ ם יַמְ לִיְך עָלָיו אֶ ת הַּקָדֹוׁש ּבָרּוְך הּוא וְ יֵדַ ע נֶאֱמָ נָה ׁשֶ ה‘ יִתְ ּבָרַ ְך הִ ׁשְ לִיְך אֹותֹו הַּיֹום לְמַ ּצָב ׁשֶ ּכָזֶה ִ לְמַ עַן הַּנִּסָ יֹון ׁשֶ ּירְ אֶ ה אִ ם הּוא מַ צְ לִיחַ לְהַמְ לִיְך אֹותֹו יִתְ ּבָרַ ְך עָלָיו ּולְרֹומֵ ם אֶ ת עַצְ מֹו עַל אַ ף הַרְ ּגָׁשָ תֹו, ּבְ הַמְ לָכָה זֹו יֵצֵא אִ ם יִרְ צֶה ה‘ מֵ הַּקֹׁשִ י ׁשֶ ּלֹו ּומֵ הַרְ ּגָׁשֹותָ יו לְאֹור ּגָדֹול. ּובְ דֶ רֶ ְך זֶה נַמְ ׁשִ יְך לֵילְֵך ּגַם ּבְ יָמִ ים טְ רּופִ ים אֵ ּלּו. ׁשֶ הַרְ ּבֵה אַ נְׁשֵ י ׁשְ לֹומֵ נּו עֲדַ יִן אֵ ינָם יֹודְ עִ ים אֵ יפֹה יִהְ יּו ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה, צָרִ יְך ּגַם ּכֵן לָדַ עַת ׁשֶ ּלֹא מְ ׁשַ ּנֶה הֵיכָן הִ ּנְכֶם נִמְ צָאִ ים ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה אִ ם זְכִ יתֶ ם לִנְסֹעַ לְאּומָ ן אֹו ׁשֶ ּנִׁשְ אַ רְ ּתֶ ם ּבְ אֶ רֶ ץ יִׂשְ רָ אֵ ל אֹו אֲפִ ּלּו נִתְ קַעְ ּתֶ ם ּבְ טּורְ קִ ּיָה אֹו ּבְ בִ לַארּוס אֹו ּבִ ׁשְ אָ ר מְ קֹומֹות ּבָאָ רֶ ץ ּובָעֹולָם )נ.ב. אָ נּו מְ קַּוִ ים מְ אֹד ׁשֶ עַד ׁשֶ הָ‘אֲבַּקְ ׁשָ ה‘ יַּגִ יעַ לִידֵ יכֶם ּכְ בָר נִהְ יֶה ּכֻּלָנּו אֵ צֶל רַ ּבֵנּו זַ“ל ּבְ אּומַ אן אֹו ּבִ ירּוׁשָ לַיִם עִ יר הַּקֹדֶ ׁש יַחַד עִ ם מֶ לְֶך הַּמָ ׁשִ יחַ( ּבְ כָל מָ קֹום ׁשֶ הּוא זָכֹור נִזְּכֹר לְהַמְ לִיְך עָלֵינּו אֶ ת הַּבֹורֵ א יִתְ ּבָרַ ְך ׁשֶ הּוא הַּמֵ כִ ין צְ עָדֵ ינּו וְ הּוא הּוא הַּמֹולִיְך אֹותָ נּו וְ אֶ ת ּכָל הָעֹולָם לְטֹוב לָנּו ּכָל הַּיָמִ ים. אָ מֵ ן! הֲ רֵ י לָ כֶ ם ְרֶ סלֶ בֶ ‘ר חֲ סִ ידִ ים! ּב ְ 92 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 93
אָ ז לְמַ עֲׂשֶ ה ּכֵיצַד הִ ׁשְ ּתַ ּנָה הַּכֹל? הַּכֹל הִ תְ חִ יל ּבַּקְ רִ יסָ ה ׁשֶ ל מָ סַ ְך הַּבַרְ זֶל )ּכִ ּנּוי לַחֹומֹות הַחֲזָקֹות ׁשֶ הִ ּקִ יפּו אֶ ת ּבְ רִ ית הַּמֹועֲצֹות. אֵ ין הַּכַּוָנָה לְחֹומֹות ׁשֶ ל מַ ּמָ ׁש אֶ ּלָא לְחֹומֹות ׁשֶ ל ׁשִ לְטֹון עָרִ יץ ׁשֶ ּמָ נְעּו ּכְ נִיסָ ה מִ ּכֹל וָכֹל(. לְאַ חַר ׁשִ בְ עִ ים ׁשְ נֹות ׁשִ לְטֹון רֹודָ נִי ׁשֶ ל מַ לְכּות הָרְ ׁשָ עָה ּבָּה נִרְ ּדְ פּו עַד חָרְ מָ ה ּכָל מִ י אֲׁשֶ ר רֵ יחַ יְהּודִ י נֹודֵ ף מִ ּמֶ ּנּו, לְאַ חַר ׁשִ בְ עִ ים ׁשְ נֹות סֶ בֶל אֲיֻּמֹות וְ נֹורָ אֹות, הִ תְ מֹוטְ טָ ה הַּמֶ מְ ׁשָ לָה הַּקֹומּונִיסְ טִ ית ּבִ ן לַיְלָה, לְלֹא חֲרָ בֹות לְלֹא יְרִ ּיֹות רַ ק ּבְ פֶתַ ע ּפִ תְ אֹם חָדְ לָה לְהִ תְ קַּיֵם, וְ ׁשִ לְטֹון אַ חֵר, נֹחַ יֹותֵ ר הֶחְ לִיף אֶ ת מְ קֹומֹו. לָאֲנָׁשִ ים הָיָה קָׁשֶ ה לְעַּכֵל אֶ ת הַּמִ פְ נֶה הַחַד. זֶה הָיָה נִׁשְ מָ ע לָקּוחַ מֵ חֲלֹום ּדִ מְ יֹונִי, אּולָם אֵ צֶל חֲסִ ידֵ י ּבְ רֶ סְ לֶב הָיּו ’חֲדָ ׁשֹות‘ אֵ ּלּו ּבְ ׂשֹורָ ה ׁשֶ ל מַ ּמָ ׁש. הֵם הֵחֵּלּו אַ ט אַ ט לְהַפְ נִים ׁשֶ אָ כֵן יֵׁש ּתִ קְ וָה וְ הַּתְ פִ ּלֹות הָרַ ּבֹות ׁשֶ ּׁשָ פְ כּו לְהַּגִיעַ לַּצִ ּיּון הַּקָדֹוׁש לֹא ׁשָ בּו רֵ יקָם. ּבְ ׁשָ נָה זֹו - תש“ן, אָ כֵן הִ תְ קַּיֵם הַּקִ ּבּוץ הָרִ אׁשֹון ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה לְאַ חַר נְפִ ילַת הַחֹומֹות? לֹא ּכָל ּכְָך מְ דֻּיָק. לְמַ עֲׂשֶ ה, ּבַּׁשָ נָה ׁשֶ ּלְפָנֶיהָ - ׁשְ נַת תשמ“ט הִ תְ קַּיֵם ּגַם קִ ּבּוץ ׁשֶ ל אַ נְׁשֵ י ׁשְ לֹומֵ נּו ּבְ אּומַ אן, ּובָּה ּגַם זָכָה לְהִ ׁשְ ּתַ ּתֵ ף סָ בִ י הרה“ח רַ ּבִ י ׁשְ מּואֵ ל ׁשַ ּפִ ירָ א ּבִ ׁשְ אֵ רִ ית ּכֹחֹותָ יו ּבַּׁשָ נָה הָאַ חֲרֹונָה לְחַּיָיו. אַ ְך הָיָה זֶה קִ ּבּוץ מֻגְּבָל ּומְ צֻמְ צָם לְעֻּמַ ת הַּקִ ּבּוץ ׁשֶ ל ׁשְ נַת תש“ן. ּכְ ׁשֶ הֵחֵלּו לְדַ ּבֵר ׁשֶ ּמִ תְ ּכֹונְנִים לְאַ רְ ּגֵן קִ ּבּוץ הֲמֹונִי )ּבַּמֻּׂשָ גִים ׁשֶ ל ּפַעַם( ׁשֶ ל ּכְ אֶ לֶף אִ יׁש לְרֹאׁש הַּׁשָ נָה, הָיָה זֶה מַ ּׁשֶ הּו חֲסַ ר ּתַ קְ ּדִ ים. אֲנָׁשִ ים הִ תְ קַּׁשּו לְהַאֲמִ ין ׁשֶ ּזֶה אָ כֵן יֵצֵא לַּפֹעַל. הָיּו ׁשְ מּועֹות לְכָאן ּוׁשְ מּועֹות לְׁשָ ם, חֶלְקָן אָ מְ רּו ׁשֶ ּלֹא ּכֻּלָם יִזְּכּו לִנְסֹעַ אֶ ּלָא רַ ק קְ בּוצָה מֻגְּבֶלֶת )מַ זְּכִ יר מְ אֹד אֶ ת הַּמַ ּצָב הַּיֹום(, אַ ְך ּבְ עֶזְרַ ת ה‘ יִתְ ּבָרַ ְך הַּתַ חֲזִּיֹות הַּׁשְ חֹורֹות לֹא הִ תְ מַ ּמְ ׁשּו וְ נָסַ עְ נּו ּכֻּלָנּו לְמַ עְ לָה מֵ אֶ לֶף אִ יׁש לְרֹאׁש הַּׁשָ נָה. ְ הֵיכָן הִ תְ קַּימּו הַּתְ פִ ּלֹות וְ הַּסְ עֻּדֹות? הַּכֹל הָיָה מְ רֻ ּכָז ּבְ מִ תְ חָם אֶ חָד ׁשֶ הָיָה נִקְ רָ א ’זַאוָוד‘ ּבֹו הָיָה הֵיכַל הַּתְ פִ ּלָה, חֲדַ ר הָאֹכֶל, וְ אּולָמֹות הַּׁשֵ נָה, הַּתְ נָאִ ים ׁשָ ם לֹא הָיּו מִ ן הַמְ ׁשֻּפָרִ ים ּבִ לְׁשֹון הַמְ עָטָ ה, אֲפִ ּלּו אֲנִי ּכְ יֶלֶד הִ רְ ּגַׁשְ ּתִ י ׁשֶ הַמְ בֻּגָרִ ים סֹובְ לִים. אַ ְך מֵ אִ ידָ ְך הַּׂשִ מְ חָה הַּגְדֹולָה ׁשָ רְ תָ ה עַל ּפְ נֵי ּכֻּלָם ּובְ כָל עֵת מְ צֹוא יָצְ אּו ּכֻּלָם ּבְ רִ ּקּודִ ים ּובִ פְ רָ ט לְאַ חַר ּכָל ּתְ פִ ּלָה ׁשֶ אָ ז רָ קְ דּו ּבְ מַ עֲגָלִים וְ ׁשָ רּו אֶ ת הַּנִּגּונִים הַּסֹוחֲפִ ים ’ּובְ כֵן צַּדִ יקִ ים‘ ’וְ יֵדַ ע ּכָל ּפָעּול‘ ּבִ דְ בֵקּות ּובְ הִ תְ לַהֲבּות. הַהִ תְ עַּלּות ּבְ רּוחָנִּיּות הָיְתָ ה מַ ּמָ ׁש נַחֲלַת הַּכְ לָל. אֲנִי זֹוכֵר אֶ ת רִ גְעֵי הַהִ תְ עֹורְ רּות ּבִ סְ לִיחֹות ’זְכֹר ּבְ רִ ית‘. ּכֻּלָם לְלֹא יֹוצֵא מִ ן הַּכְ לָל הִ תְ עֹורְ רּו מֻקְ ּדָ ם ּונְעִ ימַ ת הַּתְ פִ ּלָה הִ ׁשְ ּתַ ּפְ כָה ּבְ לַּבַת אֵ ׁש. וְ עַל ּכֻּלָנָה ּתְ פִ ּלֹות רֹאׁש הַּׁשָ נָה ׁשֶ הִ גְּבִ יהּו אֶ ת ּכֻּלָם טֶ פַח מֵ עַל הַּקַרְ קַע. ּכָזֶה רֹאׁש הַּׁשָ נָה לֹא אֶ ׁשְ ּכַח ּכָל יְמֵ י חַּיַי. ּומִ קְ וֶה הָיָה לָכֶם? ּגַם מִ קְוֶה נַעֲׂשָ ה ּבְ אֹפֶן ּפְ רִ ימִ יטִ יבִ י עַל יְדֵ י אַ נְׁשֵ י ׁשְ לֹומֵ נּו ׁשֶ ּפָׁשּוט חָפְ רּו ּבְ מֹו יְדֵ יהֶם ּבֹור לְמִ קְוֶה ּבַּיָמִ ים הַּסְ מּוכִ ים לְרֹאׁש הַּׁשָ נָה, וְהִ ּטּו אֶ ת מַ סְ לּול ִ הַּנָהָר ׁשֶ הָיָה צָמּוד לַּמִ תְ חָם ּכְָך ׁשֶ ּיזְרֹם לְתֹוְך הַּבֹור וְכְָך הָיָה לָנּו מִ קְוֶה ּכָׁשֵ ר לִמְ הַּדְ רִ ין. לְמֹותָ ר לְצַּיֵן ׁשֶ ּבְ מִ קְוֶה זֹו לֹא הָיּו מִ רְ צָפֹות וְלֹא קֶרַ מִ יקָה. זֶה הִ זְּכִ יר יֹותֵ ר ּבִ ּצָה מֵ אֲׁשֶ ר מִ קְוֶה. אַ ְך אַ ף אֶ חָד לֹא הֶעֱלָה ּבְ דַ עְ ּתֹו לְוַּתֵ ר עַל הַּתַ עֲנּוג הָרּוחָנִי ּבִ טְ בִ ילַת מִ קְוֶה לַמְ רֹות הַּקֹׁשִ י ׁשֶ ּבַּדָ בָר. הקיבוץ באומאן בשנת תש"ן 92 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 93
לַ יְּלָ דִ ים שֶׁ ל בְּ רֶ סְ לֶ ב יֶ לֶ ד ׁשַ עֲ ׁשּוּעִ ים לְהֵיכָן הֲלַכְ ּתֶ ם לְתַ ׁשְ לִיְך? לְהֵיכָן ׁשֶ הֹולְכִ ים ּכְ הַּיֹום? אֶ ת הַּתַ ׁשְ לִיְך עָרַ כְ נּו מַ ּמָ ׁש צָמּוד לְמִ תְ חָם ’זַאוָוד‘ ׁשֶ ּבֹו שהינו. יֵׁש ׁשָ ם נַחַל ּדֵ י ּגָדֹול ׁשֶ עֹובֵר מַ ּמָ ׁש ּבְ סָ מּוְך, אָ מְ נָם הּוא לֹא ׁשָ וֶה ּבְ גָדְ לֹו לַּנָהָר הָעֲנָק ׁשֶ ּלְמַ רְ ּגְלֹות הַּקְ לֹויז ׁשֶ ּכָל הֲמֹונֵי אַ נְׁשֵ י ׁשְ לֹומֵ נּו מִ תְ קַּבְ צִ ים ּבֹו לַאֲמִ ירַ ת ּתַ ׁשְ לִיְך, אַ ְך הּוא ּגַם ּכֵן נָהָר מַ סְ ּפִ יק ’מְ כֻּבָד‘ לַאֲמִ ירַ ת ּתַ ׁשְ לִיְך, לִי ּכְ יֶלֶד הָיָה זֶה חִ ּדּוׁש ּגָדֹול ׁשֶ אֹומְ רִ ים ּתַ ׁשְ לִיְך ּבַּנָהָר ּכְ מֹו ׁשֶ ּכָתּוב ּבַּׁשֻלְחָן עָרּוְך ּובְ סִ פְ רֵ י הֲלָכָה, ּכִ י ּבִ מְ קֹום מְ גּורַ י ּבִ ירּוׁשָ לַיִם וַאֲפִ ּלּו ּבְ מִ ירֹון ׁשָ ם הִ תְ ּפַּלְלּו עַד לִנְפִ ילַת הַחֹומֹות אֵ ין נְהָרֹות מְ צּויִים, וְ לֹא הֻרְ ּגַלְּתִ י לַּמֻּׂשָ ג הַּזֶה ׁשֶ ל ּתַ ׁשְ לִיְך מְ הֻּדָ ר ּכָזֶה. זְכּורַ נִי ׁשֶ ּסִ ּפְ רּו אָ ז ּבְ ׁשֵ ם הַּזְקֵנִים ּתֹוׁשָ בֵי אּומַ אן ׁשֶ ּנָהָר זֶה ׁשֶ ּבֹו עָרַ כְ נּו ְ אֶ ת הַּתַ ׁשְ לִיְך, ּבִ זְמַ ן הַּפֹוגרֹומִ ים שְ הִ תְ קַּימּו בְ ּאּומַ אן הָיָה ּכֻּלֹו אָ דֹם ְ מִ ּדַ ם הַּיהּודִ ים הָרַ ּבִ ים ׁשֶ ּנִרְ צְ חּו ּבֹו ה' יִּקֹום ּדָ מָ ם. ּכְ יֶלֶד זֶה הִ כְ נִיס ּבִ י הִ תְ עֹורְ רּות רַ ּבָה וְ ׂשִ נְאָ ה עֲמֻּקָה לְגֹויֵי הָאֲרָ צֹות ׁשֶ ּכֹה עֹולְלּו לְעַּמֵ נּו. ִ הַאִ ם ּפְ גַׁשְ ּתֶ ם ׁשָ ם יְהּודִ ים מְ קֹומִ ּיים? יֹותֵ ר נָכֹון יִהְ יֶה לֹומַ ר ׁשֶ הֵם ּבָאּו לִפְ ּגֹׁש אֹותָ נּו. ּכְ ׁשֶ ּנֹודַ ע לָהֶם ׁשֶ ּיֶׁשְ נָה הִ תְ קַּבְ צּות ׁשֶ ל יְהּודִ ים ּבְ עִ ירָ ם, הִ תְ אַ ּסְ פּו ּכֻּלָם ּבַהֲמֹונֵיהֶם זְקֵנִים עִ ם נְעָרִ ים לַחֲזֹות ּבַּפֶלֶא הֶעָצּום ׁשֶ ל יְהּודִ ים עִ ם מַ רְ אֶ ה יְהּודִ י מְ קֹורִ י ּכְ פִ י ׁשֶ חֶלְקָם עֹוד זָכְ רּו לִפְ נֵי הַחֹׁשֶ ְך וְ הָאֲפֵלָה ׁשֶ ּכִ ּסּו אֶ ת אַ רְ צָם. אֵ צֶל רֻ ּבָם הָיָה זֶה מַ חֲזֶה נָדִ יר ׁשֶ ּלֹא הֻרְ ּגְלּו אֵ לָיו. הָיָה עָצּוב לִרְ אֹות יְהּודִ ים ׁשֶ ּכִ מְ עַט וְ לֹא יֹודְ עִ ים ּדָ בָר מִ ּיַהֲדּותָ ם, יְהּודִ ים ׁשֶ ּנֻּתְ קּו ּבְ כֹחַ מִ ּמְ קֹור חִ ּיּותָ ם. אֲנִי זֹוכֵר ּבִ מְ יֻחָד יֶלֶד מְ קֹומִ י ׁשֶ ּקָרְ אּו לֹו אֲלֶּכְ סַ נְּדֶ ר ׁשֶ הֶחֱזִיק ּבְ יָדָ יו מַ חֲזֹור ׁשֶ ּכַּנִרְ אֶ ה לֹא יָדַ ע אֲפִ ּלּו לִקְ רֹא ּבֹו אֲבָל הּוא לֹא זָז מֵ הֵיכַל הַּתְ פִ ּלָה ּבְ מֶ ׁשֶ ְך יֹומַ יִם. הּוא עָמַ ד ּובָהָה ּבָנּו וְ רַ ק רָ צָה לִהְ יֹות ּבְ קִ רְ בָתֵ נּו ְ וְ לִסְ ּפֹג עֹוד וָעֹוד מֵ הַּקְ דֻּׁשָ ה. מִ סְ ּתַ ּבֵר ׁשֶ אֶ ת הַּנְׁשָ מָ ה הַּיהּודִ ית וְ הַּגַחֶלֶת ׁשֶ ּבָּה הִ יא אֶ פְ ׁשָ ר לְכַּבֹות--- מְ סֻּפָר עַל הָרַ ב הַּקָדֹוׁש רַ ּבִ י זּוׁשָ א מֵ אֲנִיּפֹולִי ׁשֶ הִ פְ לִיג רַ ּבֵנּו זַ“ל מְ אֹד מְ אֹד ּבְ ׁשִ בְ חֹו, ּבִ קְ דֻּׁשָ תֹו ּובְ תַ בְ עֵרַ ת לְבָבֹו )חיי מוהר“ן תקי“ח תקנ“ג( ׁשֶ ּפַעַם אֶ חָד ּכְ ׁשֶ ּנִּגַׁש אֶ ל הָעַּמּוד ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה לֹומַ ר ”הַּמֶ לְֶך“ נִתְ עַּלֵף מֵ רֹב ּפַחַד וְ אֵ ימָ ה. לְאַ חַר הַּתְ פִ ּלָה ּכְ ׁשֶ ּׁשְ אֵ לּוהּו לְפֵׁשֶ ר הַּפַחַד ׁשֶ ּנִתְ קַף עַד ּכְ דֵ י הִ תְ עַּלְפּות, הִ סְ ּבִ יר לַחֲסִ ידָ יו ׁשֶ ּבְ בֹואֹו לֹומַ ר ”הַּמֶ לְֶך“ ּולְהַמְ לִיְך עָלָיו וְ עַל ּכָל הָעֹולָם ּכֻּלֹו אֶ ת הַּקָדֹוׁש ּבָרּוְך הּוא, ּבָא אֶ ל לִּבֹו מַ אֲמָ רָ ם ׁשֶ ל רַ ּבֹותֵ ינּו זַ“ל ׁשֶ ּסִ ּפְ רּו )גיטין נו.( עַל רַ ּבִ י יֹוחָנָן ּבֶן זַּכַאי ׁשֶ ּלְאַ חַר זְמַ ן רַ ב ׁשֶ אַ סְ ּפַסְ יָינּוס קֵיסָ ר עָׂשָ ה מָ צֹור עַל יְרּוׁשָ לַיִם יָצָא רַ ּבִ י יֹוחָנָן ּבֶן זַּכַאי ּבְ לִוְ יַת ׁשְ נֵי ּתַ לְמִ ידָ יו רַ ּבִ י אֱלִיעֶזֶר וְ רַ ּבִ י יְהֹוׁשֻעַ לַעֲׂשֹות ׁשָ לֹום עִ ם אַ סְ ּפַסְ יָינּוס, ּבְ רָ ם ּכַאֲׁשֶ ר נִפְ ּגַׁש רַ ּבִ י יֹוחָנָן ּבֶן זַּכַאי עִ ם הַּקֵיסָ ר אַ סְ ּפַסְ יָינּוס וְ אָ מַ ר לֹו ”ׁשְ לָמָ א עֲלְָך מַ לְּכָא“ )ׁשָ לֹום עָלֶיָך מֶ לְֶך( הִ תְ קַּצֵף עָלָיו אַ סְ ּפַסְ יָינּוס קֵיסָ ר וְ אָ מַ ר לֹו ”מִ תְ חַּיֵב אַ ּתָ ה מִ יתָ ה“! ּדְ “אִ י מַ לְּכָא אֲנָא עַד הָאִ ידָ נָא אַ ּמַ אי לָא אֲתֵ ית לְּגַּבַאי“?! )ׁשֶ אִ ם אֲנִי מֶ לְֶך ּכְ מֹו ׁשֶ אַ ּתָ ה קֹורֵ א אֹותִ י, עַד עַכְ ׁשָ ו מַ ּדּועַ לֹא ּבָאתָ אֵ לַי?!( ּדְ בָרִ ים אֵ ּלּו - נַעֲנָה רַ ּבִ י זּוׁשָ א - הִ כְ נִיס ּבְ לִּבִ י ּפַחַד ּומֹורָ א ּגָדֹול ּבְ בֹואִ י לְהַמְ לִיְך עָלַי עַּתָ ה אֶ ת הַּמֶ לְֶך מַ לְכֵי הַּמְ לָכִ ים הַּקָדֹוׁש ּבָרּוְך הּוא, אּולַי יָׁשִ יב הַּמֶ לְֶך אֵ לַי ּגַם ּכֵן טַ עֲנָה זֹו ׁשֶ אִ ם אֲנִי הַּמֶ לְֶך הֵיכָן הָיִיתָ ּבְ מֶ ׁשֶ ְך ּכָל הַּׁשָ נָה ּכֻּלָּה? מַ ּדּועַ נִזְּכַרְ ּתָ מִ ּמֶ ּנִי רַ ק עַכְ ׁשָ ו?! יְלָדִ ים יְקָרִ ים! ּבְ עֹוד ּכַּמָ ה יָמִ ים עֹומְ דִ ים אָ נּו לְהַמְ לִיְך עָלֵינּו אֶ ת הַּקָדֹוׁש ּבָרּוְך הּוא לְמֶ לְֶך עַל ּכָל הָאָ רֶ ץ, ּוכְ דֵ י ׁשֶ ּלֹא יִהְ יֶה עָלֵינּו טַ עֲנָה הֵיכָן הָיִינּו עַד עַכְ ׁשָ ו, ׂשּומָ ה עָלֵינּו ּכְ בָר מֵ עַכְ ׁשָ ו לְהַתְ חִ יל ּולְקַּבֵל עָלֵינּו עֹל מַ לְכּותֹו יִתְ ּבָרַ ְך ּכְ דֵ י ׁשֶ ּבְ בֹוא הַּיֹום הַּקָדֹוׁש וְ הַּנֹורָ א ּכְ בָר נִהְ יֶה ּבְ אֶ מְ צַע הַהַמְ לָכָה וְ לֹא יּוכְ לּו הַמְ קַטְ רְ גִים לְקַטְ רֵ ג עָלֵינּו חַס וְ ׁשָ לֹום. ּובְ כֵן ּבְ רֶ סְ לֶבֶ‘ר קִ ינְדֶ ער! ּבַּמֶ ה וְ אֵ יְך אָ נּו מַ מְ לִיכִ ים אֹותֹו יִתְ ּבָרַ ְך? הֵא לָכֶם לְׁשֹון מֹוהֲרַ נַ“ת )ליקוה“ל נט“י שחרית ג‘(: וְ עַל ּכֵן צָרִ יְך הָאָ דָ ם לְבַּטֵ ל אֶ ת עַצְ מֹו לְגַמְ רֵ י, רַ ק לְהַמְ לִיְך אֹותֹו יִתְ ּבָרַ ְך ּבֶאֱמּונָה ּובִ תְ מִ ימּות ּגָמּור ּבְ לִי ׁשּום חָכְ מֹות ׂשֵ כֶל. זֶה עִ ּקַר עֲבֹודָ תֵ נּו ּבְ רֹאׁש הַּׁשָ נָה וְ יֹום הַּכִ ּפּורִ ים ׁשֶ אָ נּו עֹוסְ קִ ים רַ ק לְגַּלֹות מַ לְכּותֹו ּבְ לִי ׁשּום חָכְ מָ ה ּכִ י אָ נּו מְ סַ ּלְקִ ין ּדַ עְ ּתֵ נּו לְגַמְ רֵ י ּומְ בַּטְ לִין עַצְ מֵ נּו לְגַמְ רֵ י ׁשֶ ּזֶהּו עִ ּקַר עֲבֹודָ תֵ נּו ּבְ אֵ ּלּו הַּיָמִ ים הַּנֹורָ אִ ים, ׁשֶ אָ ז עֹוסְ קִ ים ּכָל יִׂשְ רָ אֵ ל ּבִ תְ פִ ּלֹות וְ תַ חֲנּונִים ּובְ ׁשִ ירֹות וְ תִ ׁשְ ּבָחֹות וַאֲמִ ירַ ת ּתְ הִ ּלִים ּוׁשְ אָ רֵ י מִ ינֵי ּבַּקָׁשֹות ּותְ חִ ּנֹות ּוסְ לִיחֹות ּופִ ּיּוטִ ים וְ כּו‘ ׁשֶ ּכָל זֶה הּוא ּבְ חִ ינַת ּתְ מִ ימּות ּופְ ׁשִ יטּות ּבְ לִי חָכְ מֹות ּכְ לָל. עַד ּכָאן לְׁשֹונֹו. 94 ראש השנה תשפ"א
מערכת אבקשה בשם כלל חסידי ברסלב בארץ ובעולם שולחת תודה מיוחדת מעומקא דליבא לכל העסקנים היקרים שעובדים ללא לאות ומשקיעים את כל כוחם ומרצם ימים כלילות, לבטל ולהמתיק את המניעות העצומות. כולם כאחד וכל אחד בפני עצמו, עבור הראש השנה של רביה"ק ש"עולה על הכל" ועבור רווחתם של אלפי חסידי ברסלב המטלטלים בדרכים לא דרכים ומצפים בכליון עיניים לפתיחת השערים, וכן עבור כל אנ"ש השוהים באומן בצל ציונו הקדוש של הנחל נובע, במזון, במקומות לינה, במאמצים דיפלומטיים, ועולה על כולנה הפעילות ללא הפסק לחתירה להסכם שיאפשר את הגעתם של רבבות הנפשות המשתוקקות לחסות בצילו של הרועה הנאמן בראש השנה ה"ה הנגיד המפואר הרה"ח ר' אליעזר שיינער שליט"א ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלמה מאת ה' אלוקיהם, ויזכו בוודאי לשפע רוחניות וגשמיות, ולחתימה לשנה טובה ומתוקה בספרן של צדיקים אמיתיים, וכבר הבטיח רבינו הקדוש "אצלי לא הפסיד איש" בשם רבבות אלפי חסידי ברסלב בארץ הקודש ובאומאן ושאר מקומות פזוריהם הראש השנה שלי
סיּפּור ְ זָ כַ ר ְ ּתִ י לָ ְך חֶ סֶ ד נעּורַ יִ ְך / חֵ לֶ ק ב' ּתַ קְ צִ יר: הַּנַעַר ׁשִ מְ ׁשֹון מִ תְ קָרֵ ב לְרַ ּבִ י נָתָ ן עַל אַ ף הַּמְ נִיעֹות הָעֲצּומֹות וְ סֹובֵל עֲבּור זֶה אַ ף ׂשְ חֹוק וְ לַעַג, רַ ּבִ י נָתָ ן מַ בְ טִ יחֹו ׁשֶ ּזְכּות זֹו עֹוד יַעֲמֹד לֹו לְטֹובָה ּבָעֹולָם הַּבָא... ׁשָ נִים רַ ּבֹות חָלְפּו, רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון הָפְַך לִ‘בְ רֶ סְ לֶבֶר-חָסִ יד‘ נִלְהָב הַמְ קַּיֵם אֶ ת עֲצֹותָ יו ׁשֶ ל רַ ּבֵנּו ּבִ תְ מִ ימּות ּופְ ׁשִ יטּות וְ דִ ּבּוק אֵ לָיו ּבְ כָל נַפְ ׁשֹו ּומְ אֹדֹו. הּוא הֵקִ ים אֶ ת ּבֵיתֹו וְ זָכָה לְבָנִים ּובָנֹות יִרְ אֵ י ה‘ הַהֹולְכִ ים ּבְ דֶ רֶ ְך הַּנַחַל נֹובֵעַ מְ קֹור חָכְ מָ ה. הִ תְ קַּׁשְ רּותֹו לְרַ ּבִ י נָתָ ן רַ ק הָלְכָה וְ הֶעֱמִ יקָה ּומִ ּפַעַם לְפַעַם הָיָה מְ קַּבֵל אִ ּגְרֹות חִ ּזּוק מִ ּמֶ ּנּו, מִ תְ וַעֵד עִ ּמֹו יַחַד ּומְ מַ ּלֵא אֶ ת נִׁשְ מָ תֹו ּבְ אֹוצָרֹות אֵ ין סֹוף ׁשֶ ל ּתֹורָ ה וַעֲבֹודָ ה ּבְ דֶ רֶ ְך רַ ּבֵנּו הַּקָדֹוׁש. ּבְ יֹום מִ ן הַּיָמִ ים ּפָגַׁש הֶחָסִ יד רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער מִ ּטְ ׁשֶ עהרִ ין נֶכֶד רַ ּבֵנּו זַ“ל אֶ ת רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון וְ הִ ּצִ יעַ לֹו לְׁשַ ּמֵ ׁש ּכְ ׁשֹומֵ ר יַעֲרֹותָ יו ּומְ נַהֵל חֶׁשְ ּבֹונֹותָ יו. רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער הַמְ כֻּנֶה רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶערנְיּו הִ תְ ּבָרֵ ְך ּבְ מָ מֹון ִ ּונְכָסִ ים רַ ּבִ ים לְצַד הָאֹוצָרֹות הָרּוחָנִּיים ׁשֶ ּקָנָה ּבְ עָמָ ל. הּוא זָכָה הּוא לְתֹורָ ה ּוגְדֻּלָה ּבְ מָ קֹום אֶ חָד. הָיּו לֹו יְעָרֹות רַ חֲבֵי יָדַ יִם ׁשֶ ּסִ ּפְ קּו עֵצִ ים לְכָל הַּסְ בִ יבָה. ּבַּיָמִ ים הָהֵם הָיּו הָעֵצִ ים אַ חַד הַּדְ בָרִ ים הַּנִצְ רָ כִ ים ּבְ יֹותֵ ר לְחַּיֵי הַּיֹום יֹום. אִ ם ּבְ ׁשֶ ל הַחֹמֶ ר לַהֲסָ קַת הַּתַ ּנּור ׁשֶ ּׁשִ ּמְ ׁשּו לְלֹא הַפְ סָ קָה ּבַּיָמִ ים הַּקְ פּואִ ים וְ הָיּו מַ ּמָ ׁש עִ נְיָן ׁשֶ ל חַּיֵי נֶפֶׁש. אִ ם ּבְ ׁשֶ ל חֹמֶ ר ּבְ עֵרָ ה לְבִ ּׁשּול ׁשֶ ּסִ ּפְ קּו, וְ אִ ם ּבְ ׁשֶ ל ּבְ נִּיַת הַּבָּתִ ים ׁשֶ הָיּו רֻ ּבָם ּכְ כֻּלָם מֵ עֵץ, ּומִ י מְ דַ ּבֵר עַל ּבְ נִּיַת ּכְ לֵי רֶ כֶב ּכַעֲגָלֹות, סִ ירֹות וְ רַ פְ סֹודֹות ׁשֶ ּנַעֲׂשּו מֵ עֵצִ ים, אֹו סְ תָ ם עַל רָ הִ יטִ ים וְ כֵלִים. ּתַ עֲׂשִ ּיַת הָעֵצִ ים הִ ּוְ תָ ה אֵ יפֹוא מָ קֹור חָׁשּוב ׁשֶ ל ּפַרְ נָסָ ה לְאַ לְפֵי ּפֹועֲלִים וְ הָיָה צֹרֶ ְך ּבְ אָ דָ ם נֶאֱמָ ן ׁשֶ ּיַׁשְ ּגִיחַ עַל חֲטִ יבַת הָעֵצִ ים וַאֲרִ יזָתָ ם, יְנַהֵל אֶ ת חֶׁשְ ּבֹונֹות הַּמִ פְ עָל וְ יִׁשְ מֹר לְבַל יִּטְ לּו ּגֹויֵי הָאֵ זֹור מֵ עֲרֵ מֹות הָעֵצִ ים הַּמּוכָנִים לִׁשְ לִיחָה. רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער סָ בַר ּכִ י אֵ ין מַ תְ אִ ים יֹותֵ ר מֵ רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון לְמַ ּלֵא ּתַ פְ קִ יד זֶה. יֹוׁשְ רֹו וְ נִקְ יֹון ּכַּפָיו ׁשֶ ל רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון הָיּו יְדּועִ ים לַּכֹל. רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון אַ ף הּוא סָ בַר ּכִ י אֵ ין מִ ׂשְ רָ ה טֹובָה יֹותֵ ר עֲבּורֹו. ”וְ כִ י מַ ה ּצָרִ יְך ’ּבְ רֶ סְ לֶבֶר-חָסִ יד‘ יֹותֵ ר מִ ּמָ קֹום הַּפָנּוי מֵ הֲמּולַת הָעִ יר ּוׁשְ אֹונָּה ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיּוכַל לַעֲבֹד אֶ ת ה‘ ּבְ יִּׁשּוב הַּדַ עַת? וְ אִ ם הַּמָ קֹום עֹוד מְ סַ ּפֵק לֹו אֶ ת צָרְ כֵי ּפַרְ נָסָ תֹו, הֲיֵׁש לְָך ּדָ בָר מֻׁשְ לָם מִ ּזֶה?“ ּבְ רִ גְׁשֵ י הֹודָ יָה ּוׂשְ בִ יעּות רָ צֹון עָקַר רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון אֶ ת ּדִ ירָ תֹו יַחַד עִ ם ּבְ נֵי ּבֵיתֹו אֶ ל ּתֹוְך מַ עֲבֵה הַּיַעַר ּכְ דֵ י ׁשֶ ּיּוכַל לְטַ ּפֵל וְ לִׁשְ מֹר הֵיטֵ ב עַל נִכְ סֵ י יְדִ ידֹו רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶערנְיּו. רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון מִ ּלֵא אֶ ת ּתַ פְ קִ ידֹו עַל הַּצַד הַּיֹותֵ ר טֹוב, אֶ ת מְ לַאכְ ּתֹו עָׂשָ ה נֶאֱמָ נָה וְ אֶ ת הַּזְמַ ן הַּנֹותָ ר הִ קְ ּדִ יׁש ּכָלִיל לַעֲבֹודַ ת ּבֹורְ אֹו ּבְ הִ תְ חַּדְ ׁשּות ּובְ הִ תְ עֹורְ רּות נִפְ לָאָ ה. ּתְ פִ ּלֹותָ יו הָיּו מִ ׁשְ ּתַ ּפְ כֹות ּבֵין עֲצֵי הַּיַעַר וְ קֹול לִּמּודֹו הֶעָרֵ ב הִ נְעִ ימּו אֶ ת הָאֲוִ יר הַּצָלּול ׁשֶ ּנָׁשַ ב ּבֵין צַמְ רֹות הָעֵצִ ים. ּגַן עֵדֶ ן עֲלֵי אֲדָ מֹות הָיּו חַּיָיו ׁשֶ ל רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון ּבַּיַעַר. הּוא יָכֹל לַעֲבֹד ִ אֶ ת ּבֹורְ אֹו ּבְ אֵ ין מַ פְ רִ יעַ, ּפָנּוי מִ ּטִ רְ דֹות הַחַּיים ּומֵ עֹל הַּפַרְ נָסָ ה, מַ ּמָ ׁש ’מֵ עֵין עֹולָם הַּבָא‘. אָ מְ נָם הָיָה צָרִ יְך לְהַקְ ּדִ יׁש זְמַ ן מְ סֻּיָם ּבְ יֹום לְנַהֵל אֶ ת הַחֶׁשְ ּבֹונֹות ּולְפַּקֵחַ עַל הָעֲבֹודֹות אַ ְך הָיָה זֶה ּכְ אַ יִן ּוכְ אֶ פֶס לְעֻּמַ ת הַּמַ עֲלֹות הָרַ ּבֹות ׁשֶ הִ רְ וִ יחַ מִ ּמְ גּורָ יו ּבַּיַעַר. ּגַם ּבַּלֵילֹות לֹא הֻטְ רַ ד רַ ּבֹות מִ ּתַ פְ קִ יד הַ‘ּׁשֹומֵ ר‘ ׁשֶ הָיָה מֻּטָ ל עָלָיו 96 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 97
מֵ אַ חַר ׁשֶ ּבְ אֹרַ ח ּפֶלֶא מִ ּיֹום ׁשֶ ּנִכְ נַס רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון לְתַ פְ קִ ידֹו חָדְ לּו הַ‘ּׁשְ קָצִ ים‘ לִגְנֹב מֵ עֲרֵ מֹות הָעֵצִ ים. הִ תְ קַּיֵם ּבֹו: ”ּכָל הַמְ קַּבֵל עָלָיו עֹל ּתֹורָ ה מַ עֲבִ ירִ ין מִ ּמֶ ּנּו עֹל מַ לְכּות וְ עֹל ּדֶ רֶ ְך אֶ רֶ ץ“. רֶ וַח נֹוסָ ף הָיָה לֹו מִ ּטּוב וְ רֹחַב לִּבֹו ׁשֶ ל יְדִ ידֹו רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער ׁשֶ ּסָ מַ ְך עָלָיו ּבְ עֵינַיִם עֲצּומֹות וְ אָ מַ ר לֹו: ”ּכָל אֵ ימַ ת ׁשֶ ּתִ צְ טָ רֵ ְך לְמָ עֹות ּתּוכַל לִּטְ לָם מִ ּקֻּפַת מִ סְ חַר הָעֵצִ ים, וַאֲפִ ּלּו ּבְ עֵת נִּׂשּואֵ י צֶאֱצָאֶ יָך ּגַם אָ ז אַ ל ּתְ הַּסֵ ס מִ ּלָקַחַת אֶ ת ּכָל הַהֹוצָאֹות מִ ּקֻּפָה זֹו“. וְ אָ כֵן ּכְ ׁשֶ הִ ּגִיעַ עֵת ּדֹודִ ים וְ רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון הִ ּׂשִ יא אֶ ת ּבְ נֹו נָטַ ל אֶ ת ּכָל הֹוצָאֹות הַּׂשִ מְ חָה מֵ אֹוצַר ּכַסְ ּפֵי הַּמִ סְ חָר. אָ מְ נָם לֹא אָ רְ כּו הַּיָמִ ים וְרַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון הִ סְ ּתַ ּלֵק ּבְ פֶתַ ע ּפִ תְ אֹם לִמְ גִּנַת לֵב ּכָל מַ ּכִ ירָ יו. ּכָל יְדִ ידָ יו וְרֵ עָיו ּבִ ּכּו אֶ ת הָאֲבֵדָ ה הַּגְדֹולָה ׁשֶ ל נֶפֶׁש נָקִי וְצַּדִ יק ׁשֶ ּנִפְ טַר ּבְ ׂשִ יא ּפְ רִ יחָתֹו. הֵם חָלְקּו לֹו אֶ ת ּכְ בֹודֹו הָאַ חֲרֹון, ִ לִּוּוהּו לִמְ נּוחַת עֹולָמִ ים ּוקְבָרּוהּו ּבְ בֵית הַחַּיים הֶחָדָ ׁש ּבְ אּומַ אן סָמּוְך לְצִ ּיֹון רַ ּבִ י נַפְ ּתָ לִי ּתַ לְמִ יד רַ ּבֵנּו וַחֲבֵרֹו ׁשֶ ל מֹוהֲרַ נַ“ת. הַרְ חֵק מִ ּׁשָ ם ּבָעִ יר טְ ׁשֶ עהרִ ין מִ תְ הַּלְֵך לֹו רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶערנְיּו ּבְ ׁשַ לְוָה, אֵ ין הּוא יֹודֵ עַ ּכְ לָל מִ ּפְ טִ ירַ ת אִ יׁש אֱמּונֹו רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון. אַ ְך ּבַּלַיְלָה וְ הִ ּנֵה הּוא חֹולֵם חֲלֹום נֹורָ א, ּבַחֲלֹומֹו רֹואֶ ה הּוא אֶ ת יְדִ ידֹו רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון ּכְ ׁשֶ הּוא נֹוׂשֵ א מַ ּׂשָ א עַל ּכְ תֵ פֹו וְ אֹומֵ ר לֹו: ִ ”ּדַ ע לְָך יְדִ ידִ י! ּכְ בָר אֵ ינִי ּבֵין הַחַּיים ּובָאתִ י אֵ לֶיָך מֵ עֹולַם הָאֱמֶ ת ּכִ פְ קֻּדַ ת זְקֵנְָך רַ ּבִ י נַחְ מָ ן מִ ּבְ רֶ סְ לֶב ׁשֶ ּצִ ּוַנִי לְבַּקֵׁש מִ ּמְ ָך מְ חִ ילָה עַל ּכִ י נָטַ לְּתִ י מִ ּכַסְ ּפְ ָך יֹותֵ ר מִ ּמַ ה ּׁשֶ הִ סְ ּפַקְ ּתִ י לַעֲבֹד אֶ צְ לְָך, ּבַאֲׁשֶ ר חִ ּׁשַ בְ ּתִ י ּכִ י אֶ ת הֹוצָאֹות הַחֲתֻּנָה אֲנַּכֶה מִ ימֵ י עֲבֹודָ תִ י ּבַּתְ קּופָה הַּקְ רֹובָה אַ ְך ּכֵיוָן ׁשֶ ּנִלְקַחְ ּתִ י לְבֵית עֹולָמִ י נִמְ צָא ׁשֶ ּלֹא עָבַדְ ּתִ י ּתְ מּורַ ת ּכָל הַּסְ כּום ׁשֶ ּלָקַחְ ּתִ י“. ”מָ חּול לְָך! מָ חּול לְָך!“ - הֱׁשִ יבֹו רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער רֹועֵד ּכֻּלֹו - ”אַ ְך נָא, יְדִ ידִ י, אּולַי ּתְ סַ ּפֵר לִי מֵ הַּקֹורֹות אֹותְ ָך ּבְ עָלְמָ א ּדִ קְ ׁשֹוט!“ רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון נֵאֹות וְ הֵחֵל לְסַ ּפֵר לֹו אֶ ת הִ ׁשְ ּתַ לְׁשְ לּות הַּדְ בָרִ ים מֵ רֶ גַע ּפְ טִ ירָ תֹו: ”לְאַ חַר ּפְ טִ ירָ תִ י ּפָנִיתִ י לְרַ ּבִ י נַפְ ּתָ לִי הַּקָבּור סָ מּוְך אֵ לַי ּובִ ּקַׁשְ ּתִ י מִ ּמֶ ּנּו ׁשֶ ּיַעֲׂשֶ ה לִי טֹובָה וִ יבִ יאֵ נִי אֶ ל רַ ּבֵנּו, אַ ְך הּוא הֱׁשִ יבַנִי: ”עִ נְיָן זֶה ׁשַ ּיְָך רַ ק לְרַ ּבִ י נָתָ ן, עֹוד מְ עַט יָבֹוא וְ הּוא יִהְ יֶה לְָך לְעֵזֶר“. אֹו אָ ז נִזְּכַרְ ּתִ י ּבְ דִ בְ רֵ י רַ ּבִ י נָתָ ן ׁשֶ הִ בְ טִ יחַ לִי ּבִ ימֵ י נְעּורַ י: ”זֶה עֹוד יַעֲמֹד לְָך לְטֹובָה ּבָעֹולָם הַּבָא ---“ וְ אָ כֵן לְאַ חַר זְמַ ן מָ ה הִ ּגִיעַ רַ ּבִ י נָתָ ן ּולְקָחַנִי אֶ ל הֵיכָלֹו הַּנֹורָ א ׁשֶ ל רַ ּבֵנּו הַּקָדֹוׁש. וְ זֹאת ּתֵ דַ ע יְדִ ידִ י רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער ׁשֶ הֵיכְ לֹות הַּצַּדִ יקִ ים ּבָעֹולָם הַּבָא הּוא ּכְ פִ י עֲבֹודָ תָ ם וְ הַּׂשָ גָתָ ם ּבְ עֹולַם הַּמַ עֲׂשֶ ה, וְ רַ ּבֵנּו הַּקָדֹוׁש ׁשֶ ּזָכָה ּבְ כָל יֹום מִ ימֵ י חַּיָיו לְהַּׂשָ גֹות חֲדָ ׁשֹות וְ לֹא עָמַ ד אַ ף ּפַעַם עַל מַ דְ רֵ גָה אַ חַת, ּגַם ׁשָ ם הּוא אֵ ינֹו עֹומֵ ד ּבְ מַ דְ רֵ גָה אַ חַת, אֶ ּלָא עֹולֶה ּבְ כָל ּפַעַם מִ ּמַ דְ רֵ גָה לְמַ דְ רֵ גָה ּומְ חַּדֵ ׁש חִ ּדּוׁשִ ים לָכֵן הֵיכָלֹו מְ ׁשַ ּנֶה אֶ ת ּגְוָנָיו ּבְ כָל עֵת ּובְ כָל ׁשָ עָה. ּבְ בֹואֵ נּו אֵ לָיו נַעֲנָה רַ ּבֵנּו וְ אָ מַ ר: ”צָרִ יְך אֲנִי לִבְ ּדֹק ּבְ פִ נְקָסִ י אֲׁשֶ ר ּבֹו רְ ׁשּומִ ים ּכָל הַמְ קֹרָ בִ ים אֵ לַי אִ ם ׁשִ מְ ָך מֹופִ יעַ ּבֹו“. ּולְאַ חַר ׁשֶ עִ ּיֵן הָרַ ּבִ י ּבְ פִ נְקָסֹו אָ מַ ר: ”אָ כֵן מֵ אֲנָׁשַ י אַ ּתָ ה! אּולָם עָלֶיָך לִטְ ּבֹל ּתְ חִ ּלָה ּבִ נְהַר ּדִ ינּור“. בית החיים החדש באומאן 96 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 97
סיּפּור ּבְ לִוְ יַת רַ ּבִ י נָתָ ן הָלַכְ ּתִ י לְעֵבֶר נְהַר ּדִ ינּור, ּבַּדֶ רֶ ְך ּפָגַׁשְ נּו ּבְ כִ ּתַ ת מַ לְאֲכֵי-חַּבָלָה אֲׁשֶ ר רַ ק לְמַ רְ אֵ יהֶם נֹופֵל אֵ ימָ ה ּופַחַד ּגְדֹולִים, ּכַאֲׁשֶ ר הִ תְ קָרְ בּו מַ לְאָ כִ ים מַ בְ עִ יתִ ים אֵ ּלּו לְעֶבְ רֵ נּו קָרָ א רַ ּבִ י נָתָ ן אֲלֵיהֶם: ”רַ ּבֵנּו רַ ּבִ י נַחְ מָ ן ׁשָ לַח אֹותָ נּו“ רַ ק ׁשָ מְ עּו הַּמַ לְאָ כִ ים ּכַּדְ בָרִ ים הָאֵ ּלּו נָמֹגּו הֵם חִ יׁש קַל וְ נֶעֶלְמּו. ּכְָך נִׁשְ נָה הַּדָ בָר מִ סְ ּפַר ּפְ עָמִ ים, ּבְ כָל ּפַעַם ׁשֶ ּפָגַׁשְ נּו ּבְ מַ חֲנֵה מַ לְאֲכֵי חַּבָלָה, הִ זְּכִ יר רַ ּבִ י נָתָ ן אֶ ת ׁשְ מֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵנּו הַּקָדֹוׁש וְ הַּלָלּו נִתְ ּבַּטְ לּו וְ לֹא נִרְ אּו עֹוד, עַד ׁשֶ הִ ּגַעְ נּו אֶ ל נְהַר ּדִ ינּור - אֹותֹו נָהָר הַּנַעֲׂשֶ ה מִ ּזֵעַת חַּיֹות הַּקֹדֶ ׁש ּבְ ׁשָ עָה ׁשֶ אֹומְ רִ ים ּבְ חִ יל ּורְ עָדָ ה: קָדֹוׁש! ִ מָ ה אֹמַ ר לְָך יְדִ ידִ י! אֵ ינִי יָכֹול לְתָ אֵ ר לְָך אֶ ת הַּיּסּורִ ים ׁשֶ הִ רְ ּגַׁשְ ּתִ י ּבִ טְ בִ ילָה זֹו. אֲבָל ּגַם אֶ ת הַּתַ עֲנּוג ׁשֶ הִ רְ ּגַׁשְ ּתִ י אַ חֲרֶ יהָ - ּגַם זֹאת אֵ ינִי יָכֹול לְצַּיֵר לְָך ּכְ לָל. ּכְ ׁשֶ חָזַרְ נּו מֵ הַּטְ בִ ילָה אָ מַ ר לִי הָרַ ּבִ י: ”עֲדַ יִן מַ רְ ּגִיׁשִ ים ּבְ ָך רֵ יחַ עֹולָם הַּזֶה, צָרִ יְך אַ ּתָ ה לִטְ ּבֹל ׁשּוב!“ לְאַ חַר הַּטְ בִ ילָה הַּׁשְ נִּיָה אָ מַ ר לִי הָרַ ּבִ י: ”אָ כֵן הִ זְּדַ ּכַכְ ּתָ ! אּולָם צָרִ יְך אַ ּתָ ה לָלֶכֶת אֶ ל נֶכְ ּדִ י רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער לְבַּקֵׁש מִ ּמֶ ּנּו מְ חִ ילָה עַל הַּמָ מֹון ׁשֶ ּנִׁשְ אַ רְ ּתָ חַּיָב לֹו“. וְ הִ ּנֵה עַּתָ ה עָׂשִ יתִ י ּכִ דְ בָרֹו ּולְאַ חַר ׁשֶ ּמָ חַלְּתָ לִי אּוכַל לְהִ ּכָנֵס אֶ ל הֵיכָלֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵנּו. הַּנִפְ טָ ר רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון סִ ּיֵם אֶ ת ּדְ בָרָ יו הַּמַ רְ טִ יטִ ים ּודְ מּותֹו הָלְכָה וְ נֶעֶלְמָ ה. רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער מִ תְ עֹורֵ ר מֵ הַחֲלֹום נִרְ ּגָׁש, וְ נִדְ הַם לִׁשְ מֹעַ לְאַ חַר זְמַ ן מָ ה ּכִ י אָ כֵן יְדִ ידֹו רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון הִ סְ ּתַ ּלֵק לְעֹולָם ׁשֶ ּכֻּלֹו טֹוב ּומְ נּוחָתֹו ּכָבֹוד ּבָעִ יר אּומַ אן. רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָם ּבֶער סִ ּפֵר אֶ ת חֲלֹומֹו הַּנֹורָ א לַחֲבֵרָ יו - ּתַ לְמִ ידֵ י רַ ּבִ י נָתָ ן ׁשֶ הִ קְ ׁשִ יבּו ּפְ עּורֵ י ּפֶה לְקֹורֹות יְדִ ידָ ם רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון. ּכַּמָ ה מֵ הֶם אַ ף נִזְּכְ רּו ּבַּמִ ּלִים הַמְ נַחֲמֹות ׁשֶ אָ מַ ר אָ ז רַ ּבִ י נָתָ ן לְרַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון ּבִ ימֵ י נְעּורָ יו - ”ּדָ בָר זֶה עֹוד יַעֲמֹד לְָך לְטֹובָה“-- ְ הַ ּזֹוכֶ ה הּוא הַ ּיֶ לֶ ד: נַ חמָ ן שַ ּפִ ירָ א מִ ירּוׁשָ לַ יִ ם ְ ּפִ ת ְ רֹון הַ חִ ידָ ה ל ִג ְ ּלָ יֹון ּבֵ ין הַ ּמ ְ צָ רִ ים הּוא: אַ ׁשרֵ י ְ הַ ּזֹוכָ ה ל ְהַ ר ְ ּגִ יׁש נעִ ימֹות ּבַ ּתֹורָ ה יְלָ דִ ים יְקָ רִ ים! ְ ”אֹור הַ ּנֶ עלָ ם“ ְלִ פ ְ נֵ יכֶ ם טַ ב ְ לָ ה הַ ּמֻ ר ְ ּכֶ בֶ ת מִ ּמִ ׁש ְּבצֹות ְ הַ ּמֻ גְ ּדָ רֹות עַ ל י ְ דֵ י אֹותִ ּיֹות ּומִ ס ְ ּפָ רִ ים. לכָ ל ְמִ ׁש ְ ּבֶ צֶ ת עֻ ב ְ ּדָ ה ׁשֹונֶ ה. אִ ם הָ עֻ ב ְ ּדָ ה נכֹונָ ה ְהַ ׁש ְ חִ ירּו אֶ ת הַ ּמִ ׁשּבֶ צֶ ת הַ ּתֹואֶ מֶ ת. אִ ם ְ הָ עֻ ב ְ ּדָ ה ׁש ְ גּויָ ה, הַ ׁש ְ אִ ירּו אֶ ת הַ ּמִ ׁשּבֶ צֶ ת ְ הַ ּתֹואֶ מֶ ת רֵ יקָ ה. ּכ ְׁשֶ ּת ְסַ ּי ְמּו ּת ְקַ ּבלּו מִ ּלָ ה ְ ׁשֶ הִ יא מַ ׂש ְ אַ ת נַ פ ְ ׁשֹו ׁשֶ ל ּכָ ל חָ סִ יד ּב ְרֶ סלֶ ב ְּברֹאׁש הַ ּשָׁ נָ ה. ּבְ הַ צְ לָ חָ ה א1 .רַ ּבִ י לֵ וִ י יִ צְ חָ ק מִ ּבַ רְ דִ יטְ ׁשֹוב ּכִ ּנָ ה אֶ ת רַ ּבִ י נָ תָ ן ”מַ יין נָ תָ הלֶ ‘ן“. א2 .רַ ּבֵ נּו הָ יָ ה ּבֶ ן יָ חִ יד. א3 .רַ ּבֵ נּו זַ “ל הִ קְ ּפִ יד לִ לְ ּבֹׁש ּפְ תִ יל ּתְ כֵ לֶ ת. א4 .לְ רַ ּבֵ נּו הָ יּו ׁשְ נֵ י ּבָ נִ ים ׁשֶ ּנִ פְ טְ רּו ּבְ חַ ּיָ יו. א5 .רַ ּבֵ נּו זַ “ל ּכִ ּנָ ה אֶ ת רַ ּבִ י נָ תָ ן ”מַ יין נָ תָ הלֶ ‘ע“. א6 .רַ ּבִ י ׁשִ מְ ׁשֹון ּבַ רְ סְ קִ י הָ יָ ה נֶ כֶ ד רַ ּבֵ נּו זַ “ל. א7 .אָ מַ ר רַ ּבִ י נָ תָ ן: ּכָ ל הָ עֹולָ ם צֹועֵ ק ּבְ רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה ”הַ ּמֶ לֶ ְך“ אֲ בָ ל הַ הַ כְ ּתָ רָ ה הִ יא ּבְ אּומָ ן. א8 .רַ ּבִ י נָ תָ ן הָ יָ ה הַ ּתַ לְ מִ יד הָ רִ אׁשֹון ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו. א9 .רַ ּבֵ נּו נֹולַ ד ּבְ רֹאׁש חֹדֶ ׁש נִ יסָ ן. א10 .רַ ּבִ י נָ תָ ן נֹולַ ד ּבְ ט“ו ּבִ ׁשְ בָ ט. א11 .רַ ּבֵ נּו זַ “ל אָ מַ ר ”אֲ נִ י נָ הָ ר הַ מְ טַ הֵ ר מִ ּכָ ל הַ ּכְ תָ מִ ים“. א12 .רְ צֹון רַ ּבֵ נּו זַ “ל הָ יָ ה ׁשֶ ּנַ עַ ר ּבַ ר מִ צְ וָ ה יַ ּנִ יחַ ׁשְ נֵ י זּוגֹות ּתְ פִ ּלִ ין, רַ ׁשִ “י וְ רַ ּבֵ נּו ּתָ ם. א13 .אַ נְ ׁשֵ י ׁשְ לֹומֵ נּו נָ סְ עּו לְ רַ ּבֵ נּו לְ רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה, ׁשַ ּבַ ת חֲ נֻ ּכָ ה, ּפֶ סַ ח וְ ׁשָ בּועֹות. א14 .רַ ּבֵ נּו נִ פְ טַ ר ּבְ יֹום ׁשְ לִ יׁשִ י. א15 .רַ ּבֵ נּו נִ פְ טַ ר ּבְ יֹום רְ בִ יעִ י ׁשֶ ל סֻ ּכֹות. ב1 .רַ ּבִ י נָ תָ ן נָ סַ ע לְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל עִ ם רַ ּבִ י יְ הּודָ ה אֱ לִ יעֶ זֶ ר זַ “ל ב2 .רַ ּבֵ נּו זַ “ל נֹולַ ד ּבָ עִ יר ּבְ רֶ סְ לֶ ב. ב3 .רַ ּבִ י אֶ פְ רַ יִ ם מִ ּסַ אדְ לִ יקֹוב הָ יָ ה ּדֹודֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו. ב4 .רַ ּבֵ נּו זַ “ל נָ סַ ע לְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל עִ ם ּתַ לְ מִ ידֹו רַ ּבִ י לִ יּפָ א. ב5 .רַ ּבִ י יַ עֲ קֹב יֹוסֵ ף מִ ּפֹולנָ אֶ ה הָ יָ ה ּדֹודֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו. ב6 .רַ ּבִ י ּבָ רּוכְ ‘ל מִ ּמֶ זְ ּבּוז‘ הָ יָ ה ּדֹודֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו. ב7 .הַ חִ ּדּוׁשֵ י הָ רִ י“ם ּכָ תַ ב הַ סְ ּכָ מָ ה לְ לִ ּקּוטֵ י מֹוהֲ רַ “ן. 98 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 99
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 א ב ג ד ה שעשועון אֶ ת הַ ּתֹוצָ אָ ה הַ סֹופִ ית ְ יֵ ׁש לִ ׁש ְ ֹלחַ ּבִ כ ְ תָ ב ּבָ רּור ו ְ קָ רִ יא עַ ד רֹאׁש חֹדֶ ׁש חשוון ּבִ ל ְ בַ ד, ל ְפַ קס הַ ּמַ עֲ רֶ כֶ ת: 0237-318-077 ְ אֹו ל ְהַ ק ְ לִ יט אֶ ת הַ ּת ְ ׁשּובֹות ּבקֹול ְ ּבָ רּור ּבּטֶ לֶ פֹון הַ ּמַ עֲ רֶ כֶ ת: 63-63-539-02ְּ בִ ׁשלּוחָ ה 7ּ ְ בִ לבַ ד, ְ יֵ ׁש ל ְ צַ ּיֵ ן ּב ְ אֹפֶ ן ּבָ רּור ׁשֵ ם ּוכ ְ תֹבֶ ת מ ְ גּורִ ים וטֶ לֶ פֹון ְ ּבֵ ין הַ ּפֹות ְ רִ ים נכֹונָ ה יֻ גְ רַ ל זִ ּכּוי ׁשֶ ל 100 ְ ש"ח ּב ְ רֶ ׁשֶ ת חֲ נֻ ּיֹות סִ פרֵ י ”אֹור הַ חַ ּיִ ים“! ְ ”אֹור הַ ּנֶ עלָ ם“ ב8 .מְ קֻ ּבָ ל ׁשֶ הַ ּמַ ּגִ יד מִ ּמֶ זְ רִ יטְ ׁש הָ יָ ה אֶ חָ ד מֵ הַ ּבַ עֲ לֵ י זִ כְ רֹונֹות ּבַ ּמַ עֲ ׂשֶ ה ׁשֶ ל הַ ּׁשִ בְ עָ ה ּבֶ טְ לֶ ערְ ‘ס. ב9 .רַ ּבִ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל מִ ּקֹוזְ נִ יץ ּכָ תַ ב הַ סְ ּכָ מָ ה לְ לִ ּקּוטֵ י מֹוהֲ רַ “ן. ב10 .רַ ּבֵ נּו צִ ּוָ ה ׁשֶ ֹּלא לֶ אֱ כֹל ׁשּום חַ י. ב11 .רַ ּבֵ נּו ׁשָ הָ ה ּבְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל 12 חֳ דָ ׁשִ ים. ב12 .הַ ּבְ רִ ית מִ ילָ ה ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו הָ יְ תָ ה ּבְ ׁשַ ּבָ ת הַ ּגָ דֹול. ב13 .רַ ּבֵ נּו נִ סְ ּתַ ּלֵ ק ּבִ ׁשְ נַ ת תרע“א. ב14 .חֹותְ נֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו הָ יָ ה רַ ּבִ י אֶ פְ רַ יִ ם. ב15ּ .כְ ׁשֶ הִ ּגִ יעַ רַ ּבֵ נּו לְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל יָ רַ ד מֵ הַ ּסְ פִ ינָ ה ּבִ נְ מַ ל עַ ּכֹו. ג1 . ִ רַ ּבִ י נָ תָ ן נִ סְ ּתַ ּלֵ ק ּבְ גיל 68. ג2 .רַ ּבֵ נּו נִ סְ ּתַ ּלֵ ק ּבִ ׁשְ נַ ת תקע“א. ג3ּ .פֶ רֶ ק מ“ג ּבִ תְ הִ ּלִ ים הּוא אֶ חָ ד מִ ּמִ זְ מֹורֵ י ּתִ ּקּון הַ ּכְ לָ לִ י. ג4 .רַ ּבֵ נּו אָ מַ ר עַ ל סֵ פֶ ר הַ ּמִ ּדֹות: ”זֶ ה עָ ׂשָ ה אֹותִ י לִ יהּודִ י“. ג5ׂ .שִ יחַ ׂשַ רְ פֵ י קֹדֶ ׁש חִ ּבְ רֹו רַ ּבִ י יִ צְ חָ ק ּבְ רַ ייטֶ ער. ג6 .אָ מַ ר רַ ּבֵ נּו: ּגָ אר מַ יין זַ אְך אִ יז רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה. ג7 .אֹוצַ ר הַ ּיִ רְ אָ ה חִ ּבְ רֹו רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָ ם ּבְ רַ ּבִ י נַ חְ מָ ן. ג8 .רַ ּבִ י נָ תָ ן נָ סַ ע לְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּבִ ׁשְ נַ ת תק“פ. ג9 .אָ מַ ר רַ ּבֵ נּו: ’ּגָ אר מַ יין זַ אְך אִ יז ּתְ פִ ּלָ ה“. ג10 . ִ רַ ּבֵ נּו ּבָ א ּבִ בְ רִ ית הַ ּנִ ּׂשּואִ ין ּבְ גיל 14ׁ שָ נָ ה. ג11 .רַ ּבֵ נּו נָ סַ ע לְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּבִ ׁשְ נַ ת תקנ“ט. ג12 .אָ מַ ר רַ ּבֵ נּו לְ עִ נְ יַ ן הַ ּקִ ּבּוץ ּבְ רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה: ”מָ ה אֹמַ ר לָ כֶ ם? אֵ ין ּדָ בָ ר ּגָ דֹול מִ ּזֶ ה“. ג13 .רַ ּבִ י יְ חִ יאֵ ל הַ מְ כֻ ּנֶ ה ’דֶ ער ּדַ ייטְ ׁשֶ ל‘ הָ יָ ה ּתַ לְ מִ ידֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו זַ “ל. ג14 .רַ ּבֵ נּו אָ מַ ר ׁשֶ אֶ ת אֲ נָ ׁשָ יו הּוא מַ עֲ בִ יר ּבַ ּלַ יִ ל הָ רִ אׁשֹון ׁשֶ ל רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה. ג15 .רַ ּבֵ נּו הָ יָ ה ּבְ קֶ בֶ ר ׁשִ מְ עֹון הַ ּצַ ּדִ יק ּבְ בִ ּקּורֹו ּבְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל. ד1 .רַ ּבֵ נּו הָ יָ ה נֹוהֵ ג לְ הַ אֲ רִ יְך מְ אֹד ּבִ תְ פִ ּלָ תֹו ּבְ לַ יִ ל רִ אׁשֹון ׁשֶ ל רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה. ד2 . ִ רַ ּבֵ נּו חִ ּבֵ ר אֶ ת סֵ פֶ ר הַ ּמִ ּדֹות ּבְ גיל ׁשְ מֹונֶ ה. ד3ּ . ָ בְ נֹותָ יו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו הָ יּו: פֵ יגא, חַ ּיָ ה, אָ דְ ל, מִ רְ יָ ם, ׂשָ רָ ה, ּדְ בֹורָ ה. ד4 .מֹוהֲ רַ נַ “ת הָ יָ ה מֹוהֵ ל מֻ מְ חֶ ה מְ אֹד. ד5 .רַ ּבִ י ׁשְ מּואֵ ל הּורְ בִ יץ חִ ּבֵ ר אֶ ת סֵ פֶ ר ”אִ ּבֵ י הַ ּנַ חַ ל“. ד6 .רַ ּבֵ נּו ׁשִ ּבַ ח מְ אֹד אֶ ת הַ ּסִ ּדּור הֶ עָ בֶ ה. ד7 .הַ ּמַ עֲ ׂשֶ ה מִ ּׁשִ בְ עָ ה ּבֶ עטְ לֶ ערְ ס הּוא הַ ּמַ עֲ ׂשֶ ה הָ אָ רְֹך ּבְ יֹותֵ ר. ד8 .205ּ תְ פִ ּלֹות יֶ ׁשְ נָ ם ּבִ ׁשְ נֵ י הַ חֲ לָ קִ ים ׁשֶ ל לִ ּקּוטֵ י ּתְ פִ ּלֹות. ד9 .אָ מַ ר מֹוהֲ רַ נַ “ת: ”הַ ּמָ ׁשִ יחַ ׁשֶ ּלִ י ּכְ בָ ר הִ ּגִ יעַ “. ד10 .רַ ּבִ י נַ חְ מָ ן ּבֶ ן רַ ּבִ י אַ הֲ רֹן הָ רַ ב ּדִ בְ רֶ סְ לֶ ב הָ יָ ה חֲ תָ נֹו ׁשֶ ל מֹוהֲ רַ נַ “ת. ד11 .רַ ּבִ י אֱ לִ ימֶ לֶ ְך מִ ּלִ יזֶ נְ סק ּכָ תַ ב הַ סְ ּכָ מָ ה לְ לִ ּקּוטֵ י הֲ לָ כֹות. ד12 .אָ מַ ר רַ ּבֵ נּו ׁשֶ ּבְ רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה צְ רִ יכִ ין לִ הְ יֹות חָ כָ ם ׁשֶ ּיַ חְ ׁשֹב רַ ק מַ חֲ ׁשָ בֹות טֹובֹות. ד13 .רַ ּבֵ נּו אָ מַ ר עַ ל נְ סִ יעָ תֹו לְ אּומַ אן: ”עַ ל ּכָ ל ּפְ סִ יעָ ה ּופְ סִ יעָ ה הָ יָ ה לִ י מְ סִ ירּות נֶ פֶ ׁש“. ד14 .אָ מַ ר רַ ּבֵ נּו ׁשֶ ּבַ ּיֹום הָ רִ אׁשֹון ׁשֶ ל רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה צָ רִ יְך לְ מַ עֵ ט ּבְ דִ ּבּור מְ אֹד. ד15ּ .תֹורָ ה קמ“ט ּבְ לִ ּקּוטֵ י מֹוהֲ רַ “ן הִ יא הַ ּתֹורָ ה הַ ּקְ צָ רָ ה ּבְ יֹותֵ ר. ה1ּ .כְ ׁשֶ הָ יָ ה רַ ּבֵ נּו ּבֶ ן אַ רְ ּבַ ע ׁשָ נִ ים רָ אָ ה אֶ ת זְ קֵ נֹו הַ ּבַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב ּבַ ּפַ עַ ם הָ אַ חֲ רֹונָ ה. ה2 .סֵ פֶ ר הַ ּנִ ׂשְ רָ ף נִ ׂשְ רַ ף עַ ל יְ דֵ י מִ תְ נַ ּגְ דֵ י רַ ּבֵ נּו. ה3ּ .כְ ׁשֶ רַ ּבֵ נּו ּכָ תַ ב אֶ ת סֵ פֶ ר הִ ׁשְ ּתַ ּפְ כּות הַ ּנֶ פֶ ׁש ּכְ תָ בֹו ּבִ דְ מָ עֹות ׁשָ לִ יׁש. ה4ּ .בִ זְ מַ ן הַ ּקֹומּונִ יסְ טִ ים ֹלא הִ תְ קַ ּיֵ ם קִ ּבּוץ עַ ל צִ ּיּון רַ ּבֵ נּו ּכְ לָ ל. ה5 .רַ ּבִ י יִ צְ חָ ק ּבֶ ן מֹוהֲ רַ נַ “ת מְ נּוחָ תֹו ּכָ בֹוד ּבְ הַ ר הַ ּזֵ יתִ ים. ה6 .רַ ּבֵ נּו זַ “ל הָ יָ ה מְ חֻ ּתָ ן עִ ם ּבַ עַ ל הַ ּתַ נְ יָ א. ה7ּ .בְ סִ ּפּורֵ י מַ עֲ ׂשִ ּיֹות יֶ ׁשְ נָ ם ׁשְ נֵ ים עָ ׂשָ ר מַ עֲ ׂשִ ּיֹות. ה8 .הַ ּנִ ּׂשּואִ ין ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו הִ תְ קַ ּיְ מּו ּבְ מֶ זִ יּבּוז‘ ה9 . ִ רַ ּבֵ נּו נִ פְ טַ ר ּבְ גיל 36. ה10ׂ .שָ רָ ה הָ יְ תָ ה ּבִ ּתֹו הַ ּבְ כֹורָ ה ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו. ה11 .רַ ּבֵ נּו אָ מַ ר ׁשֶ ּלִ ּמּוד ”חֹובַ ת הַ ּלְ בָ בֹות“ מֹועִ יל מְ אֹד. ה12 .רַ ּבִ י ׂשִ מְ חָ ה הָ יָ ה סָ בֹו ׁשֶ ל רַ ּבֵ נּו מִ ּצַ ד אִ ּמֹו. ה13ׁ .שֵ ם אָ בִ יו ׁשֶ ל מֹוהֲ רַ נַ “ת הָ יָ ה רַ ּבִ י ּדָ וִ ד צְ בִ י. ה14 .אָ מַ ר רַ ּבֵ נּו ׁשֶ ּבְ רֹאׁש הַ ּׁשָ נָ ה צָ רִ יְך לִ הְ יֹות ׂשָ מֵ חַ . ה15 .הַ ּלִ ּקּוטֵ י הֲ לָ כֹות נִ דְ ּפַ ס לָ רִ אׁשֹונָ ה ּבִ ׁשְ נַ ת תקס“ב. 98 ראש השנה תשפ"א ראש השנה תשפ"א 99
במסירותם המתמדת של אנ"ש שותפינו הנאמנים, התומכים מהונם כ %75 מעלויות הגיליון רב האיכות. זוכים אנו תוך מאמץ רב והשקעה אדירה, זו כבר השנה הרביעית ברציפות להמשיך להשיג, לכתוב, לערוך, ולהגיש בחן ויופי, את מיטב המאמרים והסיפורים שעולים תדיר על שולחן מלכים - רק ברסלב - "נקי" התחבר לטוב הנח אבן בבית אבקשה וגם קבל את הגיליון לביתך הצטרף גם אתה הנח אבן נצחית ּכִ י עַ ּתָ ה זֶ ה ּכָ ל נֶ חָ מָ תִ י, וְ כָ ל מְ גַ ּמֹותַ י - לְ זַ ּכֹות אֶ ת ּכָ ל הַ ּׁשֹומְ עִ ים לִ דְ בָ רַ י, ׁשֶ ּיִ הְ יּו ּכֻ ּלָ ם עַ ל רֹאׁש־הַ ּׁשָ נָ ה, הַ יְ נּו ּבִ מְ קֹום ּגְ נִ יזָ תֹו הַ ּקָ דֹוׁש ׁשֶ ל אֲ דֹונֵ נּו מֹורֵ נּו וְ רַ ּבֵ נּו, זִ כְ רֹונֹו לִ בְ רָ כָ ה ּכָ ל יְ מֵ יהֶ ם לְ עֹולָ ם )עלים לתרופה ר"ס( וְ הָ עִ ּקָ ר - ׁשֶ ּתִ ׂשְ מַ ח ּבַ ּמֶ ה ׁשֶ ּזָ כִ יתָ לִ הְ יֹות עַ ל רֹאׁש־הַ ּׁשָ נָ ה ּכַ ּמָ ה ּפְ עָ מִ ים, ּובַ ּמֶ ה ׁשֶ אָ נּו מְ קַ ּוִ ים לִ הְ יֹות עֹוד עַ ל רֹאׁש־הַ ּׁשָ נָ ה ּכָ ל יְ מֵ י חַ ּיֵ ינּו
