שם טוב בנג׳ו

שם, כאן ועכשיו

סיפור חיי

שם טוב בנג׳ו

שם, כאן ועכשיו

סיפור חיי

תוכן העניינים

אילן יוחסין )בכריכת הספר(

ארסילה, עיר הולדתי 6

זיכרונות מוקדמים 6

הבית שאבא בנה 10

אחי ואחיותיי 12

הבית שגרנו בו 14

שכונת מגוריי בארסילה 16

לימודי חול ולימודי קודש 19

החיים במשפחה 23

משפחת אָ נִ יגָ'ר – הצד של אימא 26

משפחת בנג'ו – הצד של אבא 37

ההורים שלי 46

אתגרי הפרנסה 54

סיפורי מאכלים ותענוגות אחרים 59

לימודי קודש 67

פחם כאנרגיה 69

”תִ לְמוד“ 71

לקראת העלייה לישראל 77

העלייה ארצה: ספטמבר 1952 80

היציאה ממרוקו והשהייה במחנה עולים בקזבלנקה:

יוני 1952 81

ההכשרה בצרפת לקראת העלייה לארץ:

יולי עד ספטמבר 1952 88

חבלי הקליטה בארץ – מוסד, קיבוץ:

ספטמבר 1952 99

טקס בר-המצווה שלי 112

נוה עמיאל – שדה יעקב: 1955–1952 114

סיום התקופה בנוה עמיאל: 1955 132

קבוצת יבנה: 1957–1955 133

הגיוס לצה“ל: יולי 1957 138

חזרה לבית ההורים: 1959 146

תובנות שהפכו לערכים 157

לימודי עבודה סוציאלית: ספטמבר 1962 159

לשכת הסעד בצפת: 1963 165

תובנות שהפכו לערכים 169

נישואיי הראשונים: 1964–1989 172

חתונה והקמת משפחה משלי: פברואר 1964 176

התפתחות המשפחה 194

המלחמות: ששת הימים: 1967 ,יום הכיפורים: 1973 212

התפתחות בעבודה סוציאלית 215

קריית שמונה: 1975–1989 224

המחלה – טרשת נפוצה ופטירת חוליה: 1982–1989 243

עולם הדת ואני 257

תובנות שהפכו לערכים 269

טיולי השבת 273

פאול: 1962 עד היום 279

תובנות שהפכו לערכים 287

אני, אחי ואחיותיי 292

משפחה חדשה, עיר חדשה ועבודה חדשה:

1989 עד עצם היום הזה 306

החיים החדשים עם דינה 306

המעבר לירושלים: אוגוסט 1989 317

עבודה בעיריית ירושלים: 1989–2003 330

הניתוח בעמוד השדרה הצווארי: דצמבר 1996 340

סולו – שלמה ששון: 1986–2002 349

פרישה מהעבודה: אוקטובר 2003 358

איציק טיבי – חתני ז\"ל 370

מות ההורים 373

פטירת אבא: 1998 373

פטירת אימא: אוקטובר 2003 382

מכירת בית ההורים בצפת 388

הנכדים 391

דלקת ריאות: יולי 2016 413

טיולים והנאות 416

תובנות שהפכו לערכים 422

הודיה והכרת טובה 428

דברי תודה 430

ברקודים לסרטונים שנמצאים בספר 431

6 | שם טוב בנג׳ו

ארסילה, עיר הולדתי

זיכרונות מוקדמים

נולדתי ב-28 בינואר 1940 ,י\"ח בשבט הת\"ש, יום

ראשון בשבוע. נולדתי נימול. עיר הולדתי היא

ארסילה שבמרוקו הספרדית. נולדתי בבית סבתי

אסתר, אמו של אבי. ההורים שלי התחתנו בחדר

בבית סבתי, ובאותו החדר נולדתי אני.

בית הסבתא- החדר בו ההורים נישאו ואני נולדתי

מספרים שכתינוק תמיד הייתי צובט את אימא שלי

בצוואר.כברכשנולדתיהייתייונקוצובטאותהבצוואר.

זהדברשנשארליעדהיום;גםהיוםאנינוהגלצבוטאת

עצמי בכל מיני מקומות, בעיקר כשאני רוצה להתרכז.

כנער הייתי עושה את זה לחברים שלי – הייתי צובט

אותם,והיו כאלה שזכרו את הצביטות שלי לאורך זמן.

אלו דברים שנשארו מאז שנולדתי, אבל בצורה אחרת

כמובן. על דרך ההשאלה, כך גם התארגן הסיפור הזה:

אני מספר ומתאר את מה שהתרחש, ומדי פעם שותל

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 7

באמצע, כמין צביטות ידידותיות, קטעים מעוררי

מחשבה על תובנות שנשארו איתי מהדרך.

כשהייתי בן שלושה חודשים עברנו מבית הסבתא,

אחרי ריב גדול בין סבתא לאימא. היחסים ביניהן היו

מתוחיםכלהזמן,מאזהנישואיןשלהוריי,אבלאחרי

שכמעט קרה אסון לאימא, כשהתגלגלה במדרגות

מקומת הגג – אימא אמרה לאבא: \"פה אני לא

נשארת\",ובאמת עברנו – לבית קרוב לים. בבית ההוא

גרהעודמשפחה,משפחתקדוש. לאימאשלהמשפחה

הזאת קראו חסיבה. מאוחר יותר עברנו לגור בבית

שאבא שלי בנה מהיסוד, אבל על כך בהמשך.

גרם המדרגות מהן נפלה אמא שלי בזמן שהייתה בהריון שלי

אני רוצה לספר בקצרה על ההיסטוריה של העיר

ארסילה. ארסילה היא עיר לא גדולה על חוף

האוקיאנוס האטלנטי, שכנראה הייתה בתחילתה כפר

דייגים. בשנת 1492 ,עם גירוש ספרד, התחילו להגיע

8 | שם טוב בנג׳ו

אליהיהודים– כ-250 יהודיםשנשלחועל ידיהרב יצחק

אברבנאל, שהיה רב גדול מאוד בספרד. בשנת 1497

הגיעו לארסילהיהודיםמפורטוגל,התיישבו בהועסקו

בעיקר במסחר. לפי מה שקראתי – יש לי ספר שלם

על ארסילה – היהודים הראשונים שהגיעו לארסילה

היו עבדים – הפורטוגזים הביאו אותם, ואחר כך הם

השתלבו במסחר בעיר. בשנת1691 כבשוהמוסלמיםאת

העיר, והיהודים השתלבו בה תחת שלטון המוסלמים.

בארסילה לא היה גטו יהודי, מֵ לָאח; בהרבה ערים

במרוקו יש גטו שבו היהודים גרו, אבל בארסילה לא

היה גטו. בשנת 1912 פורטוגל כבשה את העיר, פחות

או יותר בזמן מלחמת העולם הראשונה, והפורטוגלים

ביצרו אותה בחומה, שקיימת עד היום. בשנת 1972

עזבו אחרוני היהודים את ארסילה. לפי מה שרואים

בבית הקברות שם, היהודים הראשונים שנקברו בו

היו ממגורשי ספרד, שנפטרו באונייה שהביאה אותם,

ובשנת 1966 הייתה שם הקבורה היהודית האחרונה.

יש כמובן עוד הרבה פרטים שאפשר לספר על העיר,

בהמשך אספר עליה עוד.

ארסילה עיר הולדתי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 9

התמונה הראשונה שלי, בגיל שנה בגן התותח בארסילה

ליד גן התותח, בו הצטלמתי כשהייתי תינוק

10 | שם טוב בנג׳ו

הבית שאבא בנה

אני זוכר שכשהייתי אולי בן שלוש – זה אחד

הזיכרונות הראשונים שיש לי – הסתובבתי בעיר

וראיתי את אבא ברחוב. ניגשתי אליו ומשם הגענו

יחד לבית שלנו, שהיה אז בתהליך בנייה. ראיתי שם

את הקבלן הערבי שבנה את הבית – קראו לו מָ עְ לֵם

מֵ עְ לִ י. אומנם הייתי קטן, אבל יצרתי איתו קשר, וכך

התחלתי לראות את תהליך הבנייה.

הסימטה והבית שלנו, אותו אבא בנה בארסילה

כשעברנו לגור בבית הוא עדיין לא היה גמור; היה

לנו שם חדר שינה גדול מאוד, חדר אוכל ומטבח,

והייתה לנו עליית גג שממנה היה אפשר להשקיף

על מה שנקרא פוֹ נְדָ אק – מקום שכל הסוחרים

הערבים היו מביאים אליו את הסוסים והחמורים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 11

שלהם וקושרים אותם שם, מעין חניון לבהמות.

אחרי שעברנו לשם אהבתי לעלות לגג ולהסתכל על

ההתנהלות של כל התנועה שם, עם החיות.

כשעברנו לגור בבית, היה בו חדר שהיה מיועד להיות

חדר האוכל, אבל למעשה עדיין לא היה בו כלום,

אפילו גג לא היה מעליו, וכשעברנו לשם ישנו כולנו

בחדר גדול אחד, עם ההורים. אני זוכר עד היום את

הפינה שבה ישנתי בחדר הזה. כשביקרנו שם רציתי

מאוד לראות את הבית מבפנים, אבל הוא היה סגור

ולא יכולתי לראות. אני יודע שכיום יש בו חנות

בגדים. זיכרונות מהבית הזה מלווים אותי עד היום.

12 | שם טוב בנג׳ו

אחי ואחיותיי

אני הבן הבכור במשפחתי. שנתיים אחריי נולדה

אחותי אסתר, ושנתיים אחריה נולד אחי דויד. אחר

כך נולדה אחותי חוליה, בערך באותו הפרש זמן,

ולאחר זמן קצר נולדה לונה. אחריה כרמלה, ואז

רבקה. אורה נולדה כשכבר היינו בארץ. בבית שלנו

בארסילה גרנו כולנו יחד, ההורים והילדים, בחדר

גדול אחד. הייתה אווירה די מיוחדת, שאפשרה

לכולנו לגדול יחד. לא הייתה אפשרות לא לשמוע,

לא לראות. גם אם לפעמים הייתי ישן, ספגתי כל מה

שהיה מסביב, כולל מערכת היחסים בין ההורים.

אני זוכר שתמיד כשההורים היו קמים, הייתי אוהב

להתכרבל במיטה שלהם ולדמיין ולחשוב.

ליוויתיאתהלידהשל כלאחדמהאחיםשלי,שמעתי

את השירים שאימא שלי הייתה שרה לכל אחד

מהקטנים כדי להרדים אותם, ועד היום נמצא אצלי

בראש הניגון הזה, השיר הזה שאימא הייתה שרה.

שיר ערש של אמא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 13

אניזוכרשכשאימאהייתהבאהלבקר, כשכברהייתה

מבוגרת, הייתי מבקש ממנה שתשיר את השיר הזה.

כשכבר לא הייתה לה יכולת לשיר אותו הייתי אני

מתחיל לשיר לה אותו והיא הצטרפה. זה היה מין

שיר ערש לילדים, ניגון כזה.

14 | שם טוב בנג׳ו

הבית שגרנו בו

בבית לא היה ברז מים, אבל הייתה באר בפרוזדור,

והיה דלי שהיינו זורקים לבאר כדי להעלות בו מים,

ולא פעם כשהיינו מרימים את הדלי הוא היה נופל

והיינו צריכים לזרוק לבאר מה שקראו לו \"גָּרָ וָטוֹ \",

מין ווים שהיינו זורקים כדי לדלות את הדלי מתוך

הבאר. אני זוכר שכילד – הייתי ילד קטן, בהתחשב

בזה שבגיל 11 וחצי כבר עזבתי את הבית ועליתי

לארץ – מאוד אהבתי את הקטע הזה של העלאת

הדלי מהבאר, ועם זה, כשהייתי מסתכל לתוך הבאר

ורואה את הדמות שלי במים זה מאוד הפחיד אותי

– פנים הבאר היה חשוך וכל הזמן חשבתי מה יקרה

אם אפול.

מתחת למדרגות לעליית הגג היה כד ענק שהיינו

ממלאים במים מהבאר, ואלה המים שהיינו שותים,

ובהם היינו מתרחצים. הכול נעשה מהמים שבכד

הזה. במטבח כמובן לא היו כיור וברז. הבישול נעשה

בכלי שנקרא \"אָ נָאפֶה\" – זה כלי שהיינו שמים בו

פחמים; פחם היה אז הדלק: היו קונים שקים של

פחם וכך היו מבשלים. והאוכל, היה לוקח המון זמן

עד שהוא היה מוכן, אבל הוא היה טעים מאוד. לא

היה מקרר, וכל יום היו מבשלים מה שצריך, אוכלים

וזהו – לא היה נשאר. כל יום היו מבשלים מחדש.

גם בשירותים, שהיו מסוג \"בול קליעה\", לא היו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 15

מים. אני זוכר שהיינו צריכים לטפס מדרגה כדי

להגיע לשירותים, ומאותם המים מהבאר היינו

שופכים כדי לנקות. עד היום אני לא מבין איך זה

היה מתנהל, אבל זאת עובדה. לא היו מרצפות בבית.

היה משטח בטון שאימא פעם בשבוע או שבועיים

הייתהמסיידת, לֶצָ'דָ הבספניולית,והביתתמידהיה

לבן ונקי. וכל פעם שהצבע היה דוהה, היה צריך שוב

לצבוע. זה היה דבר מאוד מיוחד. כשאני נזכר בזה

היום, קשה להאמין שפעם היו חיים בצורה כזאת.

בזמן שגרנו בבית השלימו את בניית החדר שהפך

להיות חדר האוכל. אני זוכר שעוד לפני שסיימו את

הבנייה שלו, תמיד לקראת יום כיפור היו קונים

עופות לכל אחד מבני הבית – לאבא, לי ולאחי היו

קונים תרנגול, ולאימא ולכל אחת מהבנות תרנגולת,

והיינו משחררים אותם בחדר הזה. לא פעם היינו

לוקחים את התרנגולים – הזכרים בעיקר – למלחמת

תרנגולים, ונהנים לראות מי התרנגול שינצח. בחדר

הזה היינו עושים הרבה – למשל היו לנו שכנים

מוסלמים שהיינו איתם ביחסים מאוד טובים – היה

לי חבר מהמשפחה הזאת, וליד הייתה גם משפחה

של נוצרים, ומשפחה יהודית – והם היו באים אלינו

והיינו משחקים שם יחד, בחדר הזה, כל הילדים –

יהודים, נוצרים ומוסלמים.

16 | שם טוב בנג׳ו

שכונת מגוריי בארסילה

כשהיה חג למוסלמים, השכנים היו מביאים לנו

מהלחמיםהמיוחדיםשהיואופים, עםביצהבאמצע,

ובקריסמס של הנוצרים הייתי נהנה מהמשחקים

שהילדים הנוצרים היו מקבלים ומביאים גם לי – אם

למשל קיבלו חיילי משחק, היו מביאים לי חייל – כי

לנו לא היו קונים צעצועים. בשכונה הייתה מערכת

יחסים מאוד קרובה ומשולבת, ומאוד מיוחדת.

אפילו התחלתי להתאהב בילדה נוצרית שהייתה

בערך בגיל שלי. היינוילדים קטנים, אבל כבר אז היו

מושגים של התחלת אהבה ראשונה.

הייתהבשכונהמשפחהיהודית, לאישהקראוסניורה

חנינה ולבעלה סניור רפאל. לא היו להם ילדים.

האישה הייתה מכינה גבינות, שהיינו קוראים להן

\"לוֹ סקֶ זִ יטוֹ סדֶ הסֶ נְיוֹ רָ החֲ נִינָה\". לאהיהביתחרושת,

וזו הייתה הגבינה הכשרה היחידה בעיר. סניורה

חנינה הייתה מכינה המון גבינות בעיקר לקראת חג

שבועות, וכולנו היינו אוכלים מהגבינות האלה. אני

זוכר שהיא הייתה אישה מאוד קפדנית, לא תמיד הכי

סימפטית, אבל מאוד כיבדנו את הזוג הזה. הם עלו

לארץ וקבורים היום בבית העלמין בדימונה.

קרוב לבית שלהם היו מטעים ובוסתן שהיה שייך

למשפחת דרעי. בבוסתן, שהיו בו פירות וכל מיני

גידולים חקלאיים, הייתה באר שממנה שאבו מים,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 17

עם חמור שהיה מסתובב וככה היו מעלים מים כדי

להשקות את כל הבוסתן, בתעלות מים. אני נזכר

בתמונה שלנו הולכים לשם – היו שם ילדים יהודים

שהתחברנו אליהם. אני זוכר שארבה הגיע לעיר

והתחיל לאכול את כל הגידולים בבוסתן, וכולנו

יצאנו עםפחיםלגרשאותו.זהלאתמיד עזר,והארבה

גרם נזקים רבים.

לא היו לנו הרבה שכנים. היו אלה שמניתי כעת,

וכשאני נזכר בשכנים שהיו לנו אני זוכר את הרמדאן

של הערבים. מאוחר בלילה, כדי להעיר את

המאמינים לקום להתחלת הצום, היו עוברים ברחוב

עם תוף ומתופפים, ואני זוכר שקול התופים בחושך

מאוד הפחיד אותי והייתי מתכרבל בשמיכות. לפני

שבירת הצום היה תותח שהספרדים היו מפעילים,

ואני זוכר שאני ועוד כמה ילדים היינו מתחברים

עם חיילים ספרדים והם הראו לנו את הנשק שלהם

ואיך הם מטפלים בתותח. עד היום אניזוכר את טעם

המרק שהם היו אוכלים כדי לשבור את הצום, מרק

חרירה. אני זוכר את הכלים שהם היו אוכלים בהם,

ועד היום כשמדברים על חרירה אני תמיד זוכר את

המעדן הזה.

אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לבית הזה,

מתגעגע למה שהיה אז, להורים, שתקעו בו יתד,

ולשכנים – המוסלמים, הנוצרים והיהודים, שכולם

18 | שם טוב בנג׳ו

השאירו תמיד דלת פתוחה לחברים מהשכונה ומחוץ

לה. שיחקנויחד חמש אבנים, סטנגה וקלאס,וכל זה

יחד יצר אווירה מיוחדת. אני מתגעגע לימים ההם,

לא תמיד הם היו כל כך אידיליים, אבל בהחלט היו

ימים שאפשר להתגעגע אליהם. הבית הזה שלנו,

שתיארתי, קבע לא מעט את תחנות החיים שלי

ואת דרכי בחיים – בית-הספר הספרדי שלמדתי בו,

ולימודי היהדות – שיעורי התורה והגמרא בבית

הכנסת שבו התפללנו.

בכניסה לבית הכנסת של הקהל בו התפללתי ולמדתי לימודי קודש

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 19

לימודי חול ולימודי קודש

בבית הספר הספרדי נחשבתי תלמיד מצטיין, כי

ידעתי לקרוא ולכתוב כבר בכיתה א', שנת הלימודים

הראשונה. הזמינו אותי לכינוס בבית הספר ונתנו לי

פרס, ספר, שעלה איתי לארץ ובשלב כלשהו אבד לי,

אני לא יודע איך ולאן הוא נעלם.

בביתהספרהספרדיהיהנהוג ללוותאתהשםהפרטי

של כל תלמיד בשם משפחה ראשון, של האב, שאצלי

בספרדית היה Bengio ,ולזה היו מוסיפים את שם

המשפחה של האם, שאצלנו בספרדית היה Anidjar.

את שמי הפרטי היו הוגים Sento .בלימודי העברית

היו קוראים לי בשמי, שם טוב, ורק בשם המשפחה

של אבי, בנג'ו )הכתיב המדויק: ן\"ג'ו(.

לבית הספר הספרדי הינו מגיעים בתלבושת אחידה,

שנקראה בָבי – חלוק לבן. כולם היו מגיעים לבית

הספר לבושים בחלוקים לבנים.

בבית הספר הספרדי, לפני העלייה לארץ, לבוש בבי

20 | שם טוב בנג׳ו

היות שהמצב הכלכלי של היהודים לא היה כל כך

טוב, היה בבית הספר מפעל הזנה, כלומר קיבלנו

בבית הספר ארוחת צוהריים. הייתה שם מבשלת

יהודייה, אסתר לָה דֵ ה אווליטו. אסתר זו, המבשלת,

חיתנו אותה עם הסבא רבא שלי. היא הייתה צעירה,

אווליטו היה הסבא רבא שלי, סבא של אימא, לכן

בבית קראנו לה אסתר לה דה אווליטו. היא ילדה לו

בן, שזו כמובן היסטוריה בפני עצמה, אבל הוא נפטר,

ובת – שנפטרה אבל השאירה ילדים. בבית הספר

הספרדי היה גם חצרן ערבי, סוּסִ י. אני זוכר שהסוסי

הזה היה אחראי לשמירת הסדר, וכשהיינו יוצאים

לשחק בהפסקות הוא מי ששמר על הכללים.

בבית הכנסת עסקנו בלימודי יהדות. בסיום יום

הלימודים בבית הספר הספרדי הייתי הולך הביתה,

משאיר את ספרי הלימוד הספרדי בבית והולך לבית

הכנסת. שם היינו לומדים את פרשת השבוע, את

ההפטרה, כל מה שקשור, וגם לימודי גמרא ותלמוד.

למדנו גם את ספר תהילים – כל פעם היינו צריכים

לדעת פרק בעל-פה, ואוי ואבוי היה למי שלא ידע

לקרוא את הפרק כמו שצריך; העונש שחיכה לו היה

שהחברים ירימו לו את הרגלים והוא יקבל מכות –

כי הוא טעה.

המורה בבית הכנסת, שהיה גם החזן ורב העיר, היה

דוד שלי, אח של אבא, והוא לא עשה פרוטקציה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 21

לאף אחד. יש לי הרבה סיפורים עליו. אם היה צריך,

הוא היה מעניש, אבל היה מאוד אכפת לו, הוא

רצה שנלמד ונתקדם. היינו נשארים בבית הכנסת

ללמוד עד תשע בערב רצוף. באמצע היינו מתגנבים

קצת החוצה, לשחק בגולות וגוגואים, המשחקים של

העונה. לאתמידהיומרשיםלעשותאתזה,ולפעמים

היינו עושים את זה בגנבה. בלילה היינו חוזרים לבד

הביתה. היינו ילדים צעירים, עד היום אני מתפלא

איךהיינוחוזריםלבד בחושךהביתהבלי פחד.הייתי

הולך עם חבר ללימודים, אברהם סררו. אני הייתי

בן שמונה ואברהם היה בן שבע. לימים אברהם נשא

לאישה את שרי גיסתי. בזמן מלחמת השחרור בארץ,

כשהתחילה להיות אווירה עוינת ליהודים, אני זוכר

שפעם אחת בדרך חזרה מבית הכנסת ערבי זרק עליי

ועל אברהם סכין ושנינו ברחנו הביתה. בעקבות

המקרה הזה התחלנו להרגיש פחד, והיינו צריכים

להסתגר בבתים ולהיות כמה שפחות בחוץ כדי שלא

יפגעו בנו.

בבית הכנסת היו מסדרים אותנו בסדר ישיבה לפי

הרמה, לפי מה שכל אחד מאיתנו ידע. אני זוכר

שהייתי השלישי מבחינת הידע, ובמשך הזמן,

כשקצת גדלנו, נתנו לי ולעוד שניים מהתלמידים

ללמד ילדים חדשים, שרק התחילו ללמוד את הא\"ב

ואיך לכתוב וכאלה שהיו מתקשים. כתבתי אז בכתב

22 | שם טוב בנג׳ו

הרגיל של היום, כתב אשורי,והיינו כותבים מחברות

שלמות בכתב הזה, וגם בכתב רש\"י, שזה כתב מאוד

מיוחד שעד היום אני קורא וכותב בו. אפילו קיבלנו

שכר על זה, כמה פרוטות. הדוד שלי היה מקבל

שכר מהשלטונות, וממה שקיבל היה נותן לנו כמה

גרושים, וזה נתן לנו הרגשה טובה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 23

החיים במשפחה

אני זוכר שכשאבא היה קם בבוקר הוא היה עושה

התעמלות – נתלה על המשקוף של הדלת בחדר

ועושה עליות וירידות. הוא דאג גם להכין עם אימא

את ארוחת הבוקר. ארוחת הבוקר הייתה מין חוויה

אצלנו. היינו יושבים ואוכלים כולנו יחד. עיקר

ארוחתהבוקרהיהתהעםשיבהולחםמרוחבחמאה

אמיתית, שהערבים היו מביאים לנו – הייתה ערבייה

שהייתה מביאה לנו חמאה מהבקר שהייתה חולבת,

וזיתים, זיתים שחורים. עד היום אני אוהב לשתות

תהעםשיבהולאכול לחםעםחמאהוזיתיםשחורים.

זאת תמיד הייתה ארוחת הבוקר שלנו, ואלו טעמים

שנשארו בי עד היום. כשאני רוצה לאכול משהו טעים

אני תמיד חושב על לחם עם חמאה.

היהגםלחםשהיוקוליםלצְניםושופכיםעליושמןזית

וסוכר – קראנו לזה ּ\"פָאן אָ סֶ יְטֶ ה אִ י אָ סוּ ּכָר\": לחם

עם שמן וסוכר. זה היה הרבה פעמים גם הסנדוויץ'

שהכי אהבתי לאכול. בדרך כלל היינו מכינים לחם

בבית ולוקחים אותו למישהו שהיה לו תנור אפייה,

horno El .כשהלחם היה חוזר חם אהבתי לפרוס

ממנו. בעיקר אהבתי לחם מקמח שעורה, שכשהוא

היה חם היינו שמים בתוכו שמן וסוכר... חבל שאני

לא יודע איפה היום אופים לחם כזה. הייתי רוצה

למצוא לחם מקמח שעורה. זה היה מאוד טעים.

24 | שם טוב בנג׳ו

הסנדוויץ' הכי טעים שיכול להיות. כשהייתי מתעכב

בבית הכנסת בלימוד תורה עד שעה מאוחרת,ואימא

ידעה שלא אכלתי מהבוקר, היא הייתה שולחת לי

את הסנדוויץ' הזה עם אחי או אחת מאחיותיי.

את הלחם אימא הייתה מכינה לפי כל הכללים.

לבעל תנור האפייה שהיינו אופים אצלו את הלחם

היה נער שעבד אצלו, שקראו לו טֵ רָ אח. כשרצינו

לקרוא למישהו בכינויגנאי, היינו קוראים לו טראח,

כי הנער הזה היה יחף. הוא היה בא הביתה עם קרש

שעליו היו מניחים את הלחמים, ואז הוא היה מניח

את הקרש על הראש ולוקח אותו לתנור, ואחרי

האפייה היה מחזיר. הכול בתשלום כמובן. לפעמים

הייתי הולך לתנור האפייה, מחכה שהלחם שלנויצא

ומביא אותו הביתה בעצמי, כדי שבדרך אוכל לאכול

ממנו כשהוא עדיין חם, כמו שאני אוהב.

התנור הזה שימש לשני דברים; בימי השבוע הוא

שימש לאפייה, וביום שישי, לקראת שבת, היו

מביאים אליו את החמין. בשבת בבוקר, אחרי

התפילה, כל אחד היה בא ואוסף את סיר החמין

שלו. זה היה יוצא מאוד טעים. אצלנו בדרך כלל

הכינו את החמין בבית. היה לנו דָ אפִ ינֵרו, מין כלי

שהיו שמים בו כמות גדולה של פחם, מספיק כדי

לבשל את החמין כל הלילה ולמוחרת. אבל מי שהיה

עושה הוֹ רִ יסָ ה, שזה חמין מחיטה, היה לוקח את

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 25

התבשיל לתנור האפייה. זה היה יוצא טעים מאוד.

מעלהתנורהזההיהביתמרחץ.הרצפההייתהתמיד

חמה, מהחום של התנור, ואני זוכר שהיינו צריכים

ללכת על קרשים כדי להיכנס לחמאם, שהיה ממש

רותח. אבא היה לוקח אותי איתו והיינו מתרחצים.

זה היה מצב מביך, להיכנס עם המבוגרים לחמאם,

לכן בשלב מסוים כבר לא הסכמתי לבוא לחמאם

והייתי מתרחץ בבית. כמו שכבר סיפרתי, בבית לא

הייתה לנו מקלחת; אימא הייתה מחממת מים

מהבאר, וככה היינו מתרחצים, בתוך איזו גיגית,

פָלַנְגָנָה. אחרי הרבה שנים, כשהיינו בביקור שם,

בעיר, עברתי לראות איפה התנור הזה – והוא כבר

היה סגור כמובן. לא קיים. גם החמאם לא פעיל.

מאוד רציתי לראות שוב את התנור ואת החמאם,

כדי להיזכר בימים של פעם.

26 | שם טוב בנג׳ו

משפחת אָ נִיגָ'ר – הצד של אימא

שםאימאשליסֵ טֶ ה,בספרדיתסֶ לְיָה,ובעברית–צילה.

הבת שלי צילה נקראת על שמה. אמי נולדה למשפחת

אניג'ר. זה היה שם המשפחה של האבא שלה, ושם

המשפחהשלאמה,אָ וֵולִ יטָה,לפניהנישואיםהיהלוי.

אווליטה זה בספרדית סבתא. כשאומרים אווליטה

מתכוונים למישהו אהוב, סבתא מיוחדת, מתוקה.

לסבתא אסתר קראנו אָ וֵולׇה – זה כינוי לדמות רצינית

יותר. אווליטה זו הייתה חביבה, אהבתי אותה מאוד

ושמחתי בכל פעם שהיא באה לבקר.

מימין- אווליטה ג'ימול, סבתי מצד אמא

משמאל - אווליטו דוד, סבי מצד אימי

חוזליטו שר על אווליטה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 27

אני זוכר שכשאימא הייתה מבקרת אצל אווליטה

תמיד הייתי מצטרף אליה. אהבתי לבקר אותה; היא

גרה עם כל המשפחה – עם הבת קמילה והנכדים,

ואימא של בעלה, שקראו לה חולה – כולם גרו באותו

בית,שהיהדיגדול,והיאתמידאהבהלתתלי דברים

טובים. אני אהבתי לראות סרטים בספרדית, והבן

שלה, ניסים, שעבד בקולנוע כשוער, היה מביא משם

כל מיני פוסטרים ותמונות של סרטים שונים, ואני

אספתי אותם. אהבתי את זה.

עד היום, כשאני מדבר על אווליטה וזוכר אותה, אני

זוכראתהדמותהחביבה,הנעימה,החמהוהמחבקת

שהיא הייתה בשבילי ובשביל אחי ואחיותיי. אישה

מיוחדת. כשעשינו את טיול השורשים למרוקו, לפני

11 שנים בערך, חיפשנו את הקבר שלה – היא קבורה

בטנג'יר – מצאנו אותו ואפילו עשינו שם אזכרה,

אמרנו עליה קדיש, היה מאוד מרגש.

ההורים של אמא שלי היו ממשפחת לוי, אבל הלכו

יותר לפי השם של האבא. את מקור השם אניג'ר אני

לא יודע, אולי הוא קשור למשפחת נגרים, אבל אני

זוכר שאימא הייתה מספרת לי על אבא שלה שהוא

דווקא היה ספר. אני זוכר את המספריים שלו שהיא

שמרה והייתה משתמשת בהם. הוא היה מספר

אנשים בבתים שלהם או שהם היו באים אליו.

אבא של אימא, דויד שמו, היה אלמן לפני שהתחתן

28 | שם טוב בנג׳ו

עם אימא שלה, סבתי, וכבר היו לו שני בנים, אחים

למחצהשלאימא.לאחדמהםקראומסעוד,והואנהרג

במלחמה שהייתה שם, במרוקו, בין הקומוניסטים,

לוֹ ס רוֹ כוֹ ס, האדומים, לבין השלטונות – המלוכה

שהייתה שם. במקרה הוא הגיע שם לאיזה גבול, ולא

ברורמהקרה–הואנהרגשם, עלהגבול,וקברואותו

במרוקו, בעיר שֵׁ פְשׁווּאָ ן. הבן השני, קראו לו אברהם,

היה דוד מיוחד – הוא למד, היה משכיל. היה מורה

באליאנס בקזבלנקה ובטנג'יר ולימים עבר לברזיל

והיה הרב של ריו דה ז'ניירו. כשהיינו בברזיל ביקרנו

אצלו. הוא כבר היה נכה, אחרי אירוע מוחי. יש לנו

תמונות וסרטונים שצילמנו איתו – הוא שמח מאוד

לפגוש אותנו, וגם אנחנו שמחנו, אפילו שהיה קשה

להבין אותו כשדיבר. אנחנו בקשר עם הילדים שלו –

לא עם כולם, בעיקר עם הבנים. יש לו בן, יעקב, שחי

פה, בארץ, בביתר עילית,ויש לו עשרה ילדים, חלקם

כבר נשואים.

כשדודאברהםנפטרהעלואתגופתו לארץ,והואקבור

בירושלים. עד לפני שנתיים שלוש עוד הזמינו אותי

לבוא לאזכרות שלו, אבל אחר כך התנתק הקשר.

אימא שלי, כבר אמרתי שקראו לה סטה – על שם

אימא של סבא שלי דויד. לאשתו הראשונה קראו

אסתריה. לאחותה הבכורה של אימא קראו קמילה,

כרמלה, והיא, שהייתה דודה שלי, לימים נעשתה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 29

גם חמותי. על זה אספר כשנגיע לסיפור של נישואיי.

לקמילה היו חמש בנות: צ'לי, חוליה, שרי, קלרי

וסליה. צ'לי, חוליה וקלרי נפטרו, ונשארו שרי

וסליה, ייבדלו לחיים ארוכים.

קמילה הייתה נשואה לאברהם אניג'ר, שהיה בן דוד

שלה. בחוץ לארץ, במיוחד בעירקטנה,היומתחתנים

עם קרובים, כדי לשמור על השבט, שהכול יהיה בתוך

המשפחה. כך היה נהוג אז. אלה דברים שקרו בעבר

הרחוק, אבל אני חוויתי את זה די מקרוב כאשר אני

עצמיהתחתנתי עםבתדודהשלי. דודאברהם,שהיה

נשוי לקמילה – קראנו לו דוֹ ד, כי לכל מי שהיה נשוי

לדודה קראנו דוד – עבד בשוק שנקרא אֶ ל טֶ סֶ נִ ין,

ושם הוא היה כל השבוע. באמצע השבוע היה בא

לבקר, ואז חוזר לשם ומגיע שוב רק לשבת. הוא עבד

שם באיזו קנטינה. אף פעם לא ידעתי איך זה נראה,

עד שבאחד הטיולים הגעתי לשם. בדמיון ראיתי

משהו ענק, ואז כשהגעתי ראיתי צריף פח די עלוב.

היה שם מחנה של הספרדים, והם היו באים וקונים

ממנו סיגריות. הוא היה מכין שם גם סנדוויצ'ים

וחביתות. מכל זה אפשר להבין שהמצב הכלכלי

בעיר הולדתי לא היה טוב במיוחד; מעטים היו יותר

מסודרים. תמיד אמרו שם: ״מי שיש לו גרוש נחשב

עשיר ומתנהג כעשיר״. אנשים עבדו קשה מאוד.

אני חוזר לסבא שלי, דויד אניג'ר, שהיה נשוי

30 | שם טוב בנג׳ו

לאסתריה ממשפחת בן טולילה. אחרי שאסתריה

נפטרה הוא נשא לאישה את מי שלימים הייתה

לסבתא שלי, ג'ימול. לאימא של סבא דויד קראו

סטה, ואימא שלי נקראה על שמה. לא כולם יודעים

את זה – מזל שתחקרתי פעם את הדודה פרלה,

ברגעים שהיא ידעה לספר, לקראת סוף החיים שלה,

אחרת גם מקור השם סטה לא היה ידוע כל כך.

לסבא דויד היו אחים. לאח הגדול שלו קראו עמרם,

ואני זוכר אותו בשם טִ יוֹ )דוד( עמרם, כי הוא היה

דוד של אימא, אח של אביה. אני זוכר שהוא עסק

במסחר, הייתה לו חנות שבה היה מוכר בדים ועבד

בעיקר עם ערבים – היה מוציא סחורה לשוק. בימי

השוק הוא היה מוכר גם בגדים לערבים, וכל מיני

ּכָשָבוֹ ת. ּכָשָבָה זה מלבוש כמו מין שמלה ארוכה

שהערבים היו לובשים. עם המשפחה של טיו עמרם

הייתי די בקשר. לאשתו קראו אסתר, והיו לו בן בשם

אברהם ובת בשם קמילה, ועוד ילדים. עם הצעיר

ביותר, שקראו לו חביב, היה לי הכי הרבה קשר,

כי היינו בני אותו גיל. הוא נפטר לפני ארבע שנים

מאירוע מוחי, ולפני כן כבר היה משותק חלקית.

חביב היה נשוי לבת הדודה שלי רשל, שבארץ קראו

לה רחל. היינו בקשר כשהיינו ילדים בחוץ לארץ,

והיו לנו חוויות משותפות. כשהם עלו לארץ חידשנו

את הקשר. לאחת הבנות של טיו עמרם קראו סטה,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 31

גם כן על שם אימא שלו. אחת הבנות שלו נקראה

סטה, והיא התחתנה עם הדוד שלי ניסים. נולדו

להם שתי בנות עם פיגור קשה. לצעירה יותר קראו

אסתר,והיא נפטרה לאמזמן, כשהייתה במוסד. הבת

השנייה, מרשי, מסודרת היום במוסד, כי אימא של

הבנות, סטה, מעדה ונפלה באזכרה שעשינו לאחיה,

חביב, קיבלה מכה בראש ואחרי שבועיים או חודש

נפטרה, כך שהאחיות נשארו ממש לבד. הדודה שלהן

קמילה, שגרה בפתח תקווה, היא היחידה שנשארה

בקשר עם מרשי.

לסבא שלי הייתה אחות בשם חוֹ לָה – אני נותן כאן

דוגמה איך השבט שמר על עצמו, בנישואי קרובים:

אחותו של הסבא, טִ יָה )דודה( חולה, רחל, ילדה בן,

אברהם, הבן היחיד שלה, והוא התחתן עם קמילה,

שהייתה אחותה של אימא שלי. מהנישואים האלה

נולדו הבנות רשל – צ'לי וחוליה אישתי, זיכרונן

לברכה, שרי, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, קלרה

– שנפטרה לאחרונה,וסליה, שתיבדל לחיים ארוכים

וטובים.אתטִ יָהחולההייתי רואהכשהגעתי לביקור

אצל הסבתא,ואניזוכר אותה כאישה מאוד קפדנית,

שהייתה שומרת על הילדות, הבנות של דוד אברהם,

ומטפלת בהן.

לסבאהייתהגםאחותשרה,שהיינוקוראיםלהזהרה.

זהרה הייתה נשואה לשמואל נאון. היא הייתה אימא

32 | שם טוב בנג׳ו

של סטה נאון – גם היא, זהרה, קראה לאחת הבנות

שלה סטה, והבת התחתנה עם משפחת נאון. הילדים

שלההיומרסדס,יהודהואברהםנאון.הבנים,יהודה

ואברהם, שניהם היו פייטנים. היה להם קול מאוד

יפה. אני זוכר את יהודה כפייטן בחו\"ל, הוא היה

שר הרבה פיוטים בתפילה עצמה. את אברהם הכרתי

יותר בארץ. הייתה לה גם בת בשם ג'ימול, שהתחתנה

עם ראובן בנג'ו הנגר, שקראו לו ראובן אל ּ קַ רְ פִ ינְטֶ רוֹ .

היה לנו קשר די טוב עם מרסדס, אחרי שהתאלמנה,

נישאה לרב וגרה בבאר שבע.

הכרנו את הבנות של הדודה זהרה כשהן עלו לארץ,

הן נהגו לבוא לבקר והיו לנו חוויות משותפות, בעיקר

עם מרסדס, למרות הפרשי הגילים הגדולים בינינו.

את ג'ימול הכרתי יותר בחו\"ל, ובעיקר היה לי קשר

עם הילדים הצעירים שלה, לאחד קראו לאון ולאחר

אברהם. את שניהם לקחו ללונדון אנשים חרדים והם

גדלו ונעשו רבנים, עם פאות, לבושים שחור. גם אותי,

כשהייתי בן שש או שבע, רצו לקחת לאותה מסגרת

בלונדון – באו לאסוף ילדים יהודים כדי לחנך אותם

חינוך חרדי. אבא שלי מייד הסכים, והתכוון לשלוח

אותי, למרות גילי הצעיר מאוד אז. אימא שלי לא

הסכימה בשום פנים ואופן שייקחו אותי, וכך ניצלתי

מהגורל הזה. הייתי קרוב מאוד לזה, עובדה שלקחו

את שני הילדים האלה, שהיו חברים טובים שלי והיו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 33

לנו חוויות משותפות רבות. כאב לי מאוד שהם נלקחו

ונעלמו, ולא ראיתי אותם מאז.

לסבא שלי מצד אמי, דויד אניג'ר, הייתה עוד אחות,

קלרה, שבעברית זה אורה. היא הייתה נשואה

לשלמה רואיף, אבל לא היו לה ילדים,ואימא סיפרה

שבאונייה, בעלייה ארצה, כשהיא הייתה בהיריון

עם אורה אחותי, קלרה באה אליה בחלום ואימא

הבטיחה לה שכשהיא תלד, אם זו תהיה בת היא

תיקרא על שמה. ובאמת כשאימא ילדה, במעברה,

קראו לאחותי קלרה, על שמה. היינו קוראים

לה קְ לָרִ יטָ ה, ואחר כך עברתו את השם לאורה.

היום אורה חיה בארצות הברית, ובמשפחה שלה

ממשיכים להנציח את השם. לאחת הנכדות שלה

קוראים קלייר, על שמה, והבן שלה מני קרא לאחת

הבנות שלו קלריס, גם כן על שמה. גם שרון, הבת של

אורה, קראה לאחת הבנות שלה קְ לָרִ יטָ ה.

בעלה של קלרה אחותו של סבא התאלמן לפני

שהתחתן עם קלרה, ומאשתו הקודמת היה לו בן,

יצחק–איזקה– רואיף. הואהיה נשוי לבת דודהשלי

אסתר, הבת של דודה רבקה מצד אבא שלי. איזקה

רואיף היה הבן של שלמה רואיף, שהיה נשוי לקלרה,

אחותו של סבא, בנישואים שניים. עם הילדים של

שלמה רואיף, הבן של איזקה רואיף, היינו די בקשר.

יש לו אחיות שגרות בראש פינה. שלמה עצמו גר

34 | שם טוב בנג׳ו

בנהרייה היום.

אחרי שאשתו של הסבא שלי אסתריה נפטרה, הוא

התחתן עם הסבתא שלי ג'ימול, אווליטה, שהייתה

הבת של יהודה לוי. מהנישואים האלה נולדה

קמילה, שסיפרתי עליה, ונקראה על שם אימא של

סבתא ג'ימול, נולדה אסתריה, שנקראה על שם

אשתו הראשונה של הסבא, ונולד גם לאון, שנקרא

על שם האבא של אווליטה.

מימין - ההורים של חוליה, דודי אברהם ודודתי קמילה,

משמאל - דודתי אסתריה, ממשפחת אניג'ר, אחות של אמא שלי

משמעות השם לאון זה אריה, הסמל של יהודה.

לאון היה אדם מאוד חולני. אני חושב שהייתה לו

אפילפסיה. אף אחד לא אמר לי, אבל זה מה שאני

חושב. כשהייתי מגיע לבקר כילד, והיה לו התקף, זה

היה מחריד, אבל אף אחד לא דיבר איתנוולא הסביר

– לאידעומהזה.היהליקשרמאודטוב עםדוד לאון.

היה לו קיוסק בקולנוע, שם הוא מכר סנדוויצ'ים.

כשבאנו להיפרד מדוד לאון לפני העלייה לארץ הוא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 35

נתן לי למזכרת מטבע ישנה ששמרתי אותה כל זמן

שהיינו בצרפת, אבל אחר כך היא נעלמה לי.

והיה דוד ניסים, שהיה נשוי לסטה, הבת של דוד

עמרם. מהנישואים האלה נולדו שתי הבנות עם

הפיגור, שסיפרתי עליהן. אימא שלי, סטה, נולדה

מהנישואים של דויד וג'ימול, וגם דודה פרלה,

שהייתהגרהברחובות. פרלההייתההבתהכי צעירה

מהנישואים האלה, ובשבילי היא הייתה הדודה

בה\"א הידיעה. הפרש הגילים בינינו הוא רק עשר

שנים, ואני זוכר שכשהייתי קטן היא הייתה מגיעה

לבקר והייתה כל כך מאושרת מזה שאימא שלי ילדה

אותי. היא הייתה מרימה אותי על הידיים ומשחקת

איתי, ועד היום האחרון שלה היה בינינו קשר מאוד

מיוחד. ארגנתי לה \"חיים שכאלה\", ויש לי הקלטה

של זה. שאלתי אותה שם המון שאלות וכך קיבלתי

הרבה אינפורמציה על המשפחה.

דודה פרלה הייתה נשואה לדוד איזקה ממשפחה

סררו.פה,לשםשינוי,לאהיהקשרמשפחתי.משפחת

סררו זה סיפור בפני עצמו. לא אכנס אליו, רק אציין

שבכל זאת יש קשר – האחיין של דוד איזקה, אברהם

סוררו, נשוי לבת דודה שלי שרי, ולאימא של אברהם

קוראים טיה קלרה, ויש לה קשר משפחתי עם אימא

שלי, כךשבעקיפיןישבכל זאתקשרמשפחתי. כנראה

גם היא קרויה על שם אותה קלרה, אחותו של סבא.

36 | שם טוב בנג׳ו

דודתי פרלה ודודי איזקה סררו, ביום חתונתם

עכשיו שאני מספר את כל זה מתחדד לי מאוד עניין

השבטיות שהייתה קיימת במשפחה, דבר שלא שמתי

לב אליו קודם אבל כנראה היה מאוד חזק. כפי

שסיפרתי,זו הייתה עיר קטנה,ושמרו על החלק הזה

של השבט על ידי כך שקרובי משפחה התחתנו.

משמאל: דודתי פרלה ואני, ב\"חיים שכאלה\" בביתה ברחובות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 37

משפחת בנג'ו – הצד של אבא

בחוץ לארץ היינו כותבים בעברית את שם המשפחה

כך: ן\"ג'ו, בלי הבי\"ת. בבית הספר הספרדי קראו

לי bengio ,וכשעלינו לארץ פשוט העתיקו את שם

המשפחה מספרדית, כי כך היה כתוב בכל התעודות.

אותי רשמו בעברית בשם בנג'יו, אבל את אבא רשמו

בשם קצת אחר, בנזיו,וכך השםמופיע בתעודת הזהות.

מקור השם, לפי מה ששמעתי, הוא בן יוסף – יוסף זה

ג'ו – ככה אני מעריך, ואבא שלי, שבתעודת הזהות שלו

שם המשפחה כתוב בנזיו, היה אומר שמקור השם הוא

בן זִ יו, שהביאו איתם מגורשי ספרד למרוקו. אבל לי

נראהשהשםבנג'ו כמושכותביםאותוהיוםהואהנכון.

לגביהצורהשהיינו כותביםבעברית, עםהנו\"ןהסופית

בהתחלה, אני זוכר שכשעלינו לקבר של הדוד שלי

חיים,שהיהרבהעירארסילהוקבור בקזבלנקה, ראינו

ששם המשפחה כתוב בדיוק ככה: ן\"ג'ו. יש אולי טעות

גם בתעודת הזהות שלי, שבה הוסיפו את האות יו\"ד:

בנג'יו. כל השנים בכלל לא שמתי לב שזה כתוב ככה,

ורק לאחרונה אבי ונדב שאלו אותי למה כתוב \"בנג'יו\"

ולא \"בנג'ו\", כמו שאנחנו כותבים היום.

אפשר לגשתלמשרדהפניםולבקששיורידואתהיו\"ד,

אבל זה סיפור שלם והם דורשים להביא תעודות.

מי שירצה לעשות את זה יכול לנסות להפוך את זה

מבנג'יו לבנג'ו.

38 | שם טוב בנג׳ו

לי קוראים שם טוב על שם סבא שלי, אבא של אבא.

לא הכרתי אותו, הוא נפטר כשאבא שלי היה ממש

קטן. אבא כןזכר אותו, אבל הוא נפטר והשאיר אותם

כילדים קטנים – הם היו שלושה בנים ושלוש בנות,

עם סבתא אסתר, שהייתה צריכה לגדל אותם ולפרנס

אותם לבדה, ולא היו לה שום מקורות פרנסה. היא

פרנסה אותם בעיקר מייצור ומכירת ערק במעבדה

שהייתהלהבעלייתהגג; ערביםהיומביאיםלהשקים

של תאנים יבשות, גרוגרות, ומהן היא הייתה מכינה

את הערק בתהליך מעניין: היא הייתה מרתיחה את

התאנים, והאדים שהיו עולים היו מגיעים בסוף

התהליך כנוזל, שהיה ערק %100 אלכוהול. אחרי

שהיא התאלמנה היא פרנסה את המשפחה בעיקר

מהתעשייה הזאת. היא הייתה מוכרת לערבים

וליהודים מהערק שהייתה מכינה. כשהילדים גדלו,

היא הייתה מחלקת מהערק לבנים, ואני זוכר שהיא

הייתה נותנת לנו דֶ מִ יז'וּאָ נָה, מין קנקן זכוכית גדול,

שממנו אבא היה מוזג ושותה ערק כל השנה.

סבתא אסתר

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 39

סבתא אסתר, אמא של אבא, עם המשפחה בחתונה של אתסר אחותי

לסבתא אסתר היה אופי מאוד קשה. אף אחד לא

הסתדר איתה. הכי התאים לה לגור לבד, וגם בחוץ

לארץ היה לה בית לבד. דוד חיים, האח הגדול של

אבא, דאג שהיא לא תישאר לגמרי לבד וסידר שהבת

שלו לוניטה, הקרויה על שם אימא של הסבתא, תגור

איתה. אני זוכר שתמיד בליל שבת, כשיצאנו מבית

הכנסת, עברנו אצלה – הבן והילדים, הנכדים שלה –

אבא שליואני היינו עושים לה קידוש ומברכים אותה

בשבת שלום, ואחר כך היא הייתה נשארת בבדידות

שלה. תמיד היו לה הערות עוקצניות. כשעלינו לארץ

היא עברה לגור בטנגי'ר עם הבת שלה לונה, ולפי מה

ששמעתי היא לא הסתדרה איתם שם. כשהם עלו

לארץ הם הביאו אותה איתם, והיא גרה עם הדודה

לונה בבית שאן. כעבור תקופה לא ארוכה דודה לונה

החליטה שהיא לא יכולה יותר וביקשה מאבא שלי

40 | שם טוב בנג׳ו

שייקח אותה. אני זוכר שאבא מצא לה בצפת דירה

בשכירות – דירת חדר בהתחלה, ואחר כך אישרו לה

בעמידר דירה עם עוד דיירת. הדיירת הייתה אישה

די משכילה – הסבתא לא ידעה לקרוא ולכתוב,

והדיירת הייתה קוראת ספרים, אבל סבתא ירדה

לחייה והדיירת פשוטברחהמהדירה כל עוד נפשהבה

והשאירה את כל הדירה לסבתא. זה בעצם מה שהיא

רצתהלהשיג,ובדירההזאתהיאגרהלבדה.אבאשלי

ארגן כל פעם שאחת האחיות שלי תישן אצלה, כדי

שלא תהיה לגמרי לבד. היא הייתה אישה כבדת גוף

שאהבה מאכלים שמנים; אבא היה מביא לה כל יום

שישי עוף לחמין, והיא הייתה עומדת על כך שהעוף

יהיה שמן. לפי מה ששמעתי היא גם הייתה שותה

שמן בכוס ואוכלת ביצים טריות בלי לבשל. בבית הזה

היא נשארה עד שנפטרה בערך בגיל 90 .היא קבורה

בצפת, ובכל שנה כשאנחנו עולים לקברי ההורים

אנחנו עולים גם לקבר שלה ועושים לה אזכרה.

רבקה אחותי על הגג בו סבתי אסתר הייתה מייצרת ערק

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 41

דוד חיים, האח הגדול של אבא, שכבר הזכרתי ועוד

אזכיר אותו, היה הרב של ארסילה אחרי שנפטר

הרב הראשי של העיר, רבי ג'ודי – רבי יהודה, שהיה

החותן שלו. רבי יהודה היה המוהל שלי. הדוד, רבי

חיים בנג'ו, המשיך בעצם את עניין הרבנות בעיר,

והיה מלמד את כל הילדים היהודים עברית ותורה.

כמו שסיפרתי כבר קודם, הוא היה מאוד קפדן בדרך

ההוראה שלו, ואני זוכר שכשהייתי עומד מולו הייתי

אחוז חיל ורעדה, כי הוא היה משרה פחד. הוא היה

גם המוהל והשוחט של העיר וגם החזן בבית הכנסת,

הקורא בתורה – הוא היה הכול בעצם, והיה רב

מקובל על כולם בעיר. כשאנשים במשפחה היו במצב

כלכלי לא כל כך טוב, הוא מי שהיה עוזר. הייתה לו

גם חנות של כל מיני דברים – אוכל, דברים לבית,

והוא התפרנס מזה, וגם היה מקבל משכורת כרב

מהשלטונות הספרדיים. מצבו הכלכלי היה טוב,

והוא היה עוזר לכל אחד במשפחה. המצב הכלכלי

של אבא לא תמיד היה טוב, ודוד חיים היה מתגייס

ועוזר לו כל פעם שהיה צורך.

בתקופה ההיא היו מגיעות חבילות care מארצות

הברית – היו שולחים לכל הקהילה היהודית נעליים

ובגדים, והדוד היה בוחר לי ולאחים שלי נעליים

ובגדים כשהיינו צריכים. אני זוכר שתמיד כשהייתי

מקבל נעלים חדשות ישר הייתי הולך בהן לשחק

42 | שם טוב בנג׳ו

כדורגל, כעבור יום הן כבר היו משופשפות ואחרי זמן

קצר הסוליות היו קרועות, ואבא היה שולח אותי

לסנדלר לתקן אותן. הסנדלר היה עושה לי סוליות

מגומי של צמיג, וככה, עם מסמרים, היה עושה לי

סוליה כל כך עבה שבקושי יכולתי להרים את הרגל,

ולפעמים המסמרים היו בולטים מבפנים ופוצעים לי

את הרגל. כשאני אומר כדורגל – צריך להבין שלא

היהלנו כדור; כדישיהיהלנו כדורהיינותמידמחכים

שאימא תזרוק גרבי ניילון שלה שהתבלו, ומהם

היינו עושים כדור. היינו מכניסים לגרב סמרטוטים

וניירות, מגלגלים ומקפלים עד שהיה יוצא מזה כדור.

לפעמים הייתי נותן לכדור הזה בעיטה והוא היה

עף באוויר וכל מה שבתוכו היה מתפזר. בכל מקרה,

כשהייתי מקבל נעליים חדשות, מאחר שהייתי קורע

אותן מהר במשחקים, היו שולחים אותי לסנדלר

כשהן עדיין היו חדשות, והוא היה שם להן ברזלים

על כל נעל, וגם בעקבים, כדי שהסוליות לא ייקרעו

כל כך מהר. זה כמובן לא אומר שהגפה למעלה לא

הייתה נקרעת לפעמים. אבא שלי תמיד היה נדהם:

\"איך אתה קורע את הנעליים?\", והדוד היה שואל:

\"מה, עוד פעם קרעת את הנעליים?\". היו גם נעליים

מקרפ–סוליהמגומי לבן, במקוםסולייתעור,ובחורף

זה היה בסדר אבל כשהיה מגיע קיץ הסוליה הייתה

מתחממת ומתפשטת מהחום, וזה היה מרתיח את

הרגליים ומראה הסוליות המתרחבות היה ממש

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 43

מצחיק. אלה דברים שנשארים בזיכרון.

לאבא שלי היה עוד אח, יוסף, שהיה קצב. הוא היה

אדם עם מבנה גוף חזק, גדול כזה. אני זוכר אותו

מניף גרזן כדי לשבור עצמות בקצבייה שלו. ליוסף

הייתה משפחה גדולה. אני זוכר שלילה אחד פתאום

באו להודיע לאבא שהוא נפטר. הוא היה אדם צעיר

– עבר איזה ניתוח, והניתוח הצליח, אבל לא ברור

מה קרה בדיוק ואז הכול התפוצץ והוא נפטר. זה

היה בטנגי'ר. הוא השאיר משפחה עם הרבה ילדים

קטנים,וגם להם הדוד חיים עזר ופרנס את המשפחה

עד שהילדים גדלו. לבן הגדול של דוד יוסף קראו שם

טוב, כמו לי, והוא חי היום בבית שאן. לבת הגדולה

שלו קראו אסתר, על שם סבתא, והיא כבר נפטרה.

את עצמותיו של דוד יוסף העלו לארץ והוא קבור

בבית שאן.

לאבא היו גם שלוש אחיות; לגדולה קראו טִ יה

)דודה(מֶ סוֹ דִ י;היו להידייםגדולותולב רחב,וכלמה

שהייתה עושה היה בגדול. היא הייתה אומרת: \"בוא

תיקח עוגייה\" ומגישה לך עוגה גדולה. הייתי אוהב

לבוא אליה עם הבן שלה אלישע אחרי הלימודים

בבית הספר ולאכול אצלה, כי היא הייתה מכינה

אוכל טעים ונותנת ברוחב לב. היא מאוד אהבה

אותי, ואם ילד אחר היה מקניט אותי היא תמיד

הייתה מגינה עליי.

44 | שם טוב בנג׳ו

הייתה לאבא אחות בשם רבקה, שהייתה טובת לב

ותמיד הייתה רגועה ונחמדה. מהילדים שלה אני

זוכר בעיקר את פרדי. רבקה התאלמנה מבעלה

בארץ, וגם היא נפטרה בארץ וקבורה בקריית

שמונה. אניזוכר את ימי הכביסה אצלה; היא הייתה

מכבסת בגיגית, ואני זוכר שהיא תמיד הייתה גוזרת

לילדים את הציפורניים יותר מדי, עד שממש ירד

להם דם, וכדי להרגיע את הכאב הם היו מכניסים

את הידיים לגיגית הכביסה. את הבן שלה אברהם

)פרדי( היא הניקה עד גיל שלוש; אני זוכר שהוא היה

משחק בחוץ, הולך הביתה, יונק ואז יורד מהברכיים

של אימא שלו וחוזר לשחק. אנחנו הילדים חשבנו

שזה קצת מוזר. בזמן האחרון אני בקשר איתו, הוא

מתקשר ומספר הרבה – יש לו הרבה זיכרונות ממה

שהיה פעם.

האחות הצעירה ביותר של אבא הייתה לונה, דודה

לונה.אניבקשרעםהבןשלהלאון,שגרבאשדוד.לונה

הייתה דודה מיוחדת, אהבתי לבוא לבקר אצלה,

אבל היא הלכה לעולמה די צעירה, בגיל שישים,

אולי פחות, באופן פתאומי. היא נקראה לונה על שם

אימא של סבתא שלי. לאימא של הסבתא, אסתר,

קראו לונה. אימא שלי הייתה מספרת שקראו לה

עֲמְ צִ י )חמותי( לונה, והיא הייתה אישה מאוד טובה,

עם אופי שונה לגמרי מזה של סבתא אסתר. אימא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 45

שלי טיפלה בה עד שהיא נפטרה, בבית שלנו, ותמיד

סיפרה עליה דברים טובים. כל האחים והאחיות של

אבא כבר נפטרו.

בחתונה של אתי, הבת של דודי חיים בנג'ו

ההורים שלי עם דודה מסודי, אחות של אבא שלי, ובעלה משה, בכותל

46 | שם טוב בנג׳ו

ההורים שלי

ההורים לא סיפרו לנו איך הם הכירו, וגם לא כל דבר

שאלנו. אני יודע שאימא הייתה אולי בת 19 כשהם

התחתנו, ואבא היה יותר מבוגר – לפי התעודות

היא נולדה בשנת 1920 ואבא נולד בשנת 1911 ,כך

שהפרש הגילים ביניהם היה תשע שנים. סיפרתי

הרבה על איך השבט שמר על עצמו בנישואי קרובים,

אבל ההורים שלי לא היו מאותו שבט. אבא היה

ממשפחת בנג'ו, ואימא ממשפחת אניג'ר, ולא היה

שום קשר משפחתי ביניהם. לפי מה שאני יודע, אבא

מאוד רצהאתאימאשלי,והואזהשהציע להיותכמו

שהיום אומרים – חבר, או מאורס. הדברים התחברו,

כי הוא ביקש, המשפחה הסכימה וגם אימא שלי

הסכימה. הם נישאו בשנת 1938 בארסילה.

ההורים שלי, אברהם וסטה בנג'ו, בזמן עלייתם ארצה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 47

כשאימא הייתה צעירה היא הייתה מאוד דינמית,

אהבה לעשות חיים, להשתתף בנשפים, לצאת

לרקוד. היא תמיד הייתה מראה לנו איך הייתה

רוקדת צ'רלסטון. היא הייתה טיפוס שונה מאבא.

אבא לא אהב את הבילויים האלה, והיה בכיוונים

אחרים לגמרי, הם היו שני עולמות בעצם. ממש

שני עולמות. כשהם התחתנו אימא הפסיקה עם כל

הבילויים, כיזהלאהיהלרוחושלאבא.היאכבר לא

הלכה לנשפים ולריקודים, והייתה צריכה לוותר על

הרבה דברים שהייתה עושה כשהייתה רווקה. מטבע

הדברים היא גם יותר התמקדה במה שקורה בבית,

כי שנה אחרי הנישואין אני נולדתי. היא הייתה אז

בת עשרים, משהו כזה, כשנולדתי, ומאז כל עולמה

היה גידול המשפחה, כי אחר כך באו הילדים אחד

אחרי השני – משפחה גדולה.

אמא שלי

48 | שם טוב בנג׳ו

אימא הייתה עושה הכול כדי שאבא יהיה מרוצה.

אבא אהב אותה מאוד ובבית ראינו כל הזמן כמה

אימא מיוחדת בשבילו. בדרך כלל אימא הייתה זו

שתמיד מרגיעה ומפייסת, עד היום האחרון שלה,

ואבא היה טיפוס מאוד שונה ממנה, יותר חם מזג,

מגיב ומדבר יותר בכעס,ואימאהייתהתמידמפייסת

ודואגת להרגיע, וכך העניינים היו מתנהלים. גדלנו

על מערכת יחסים כזו, ואני, מה שהכי השפיע עליי

מההורים, ומה שהפנמתי מהבית כחלק מהאישיות,

היה ההתנהגות של אימא שלי. איתה יותר הזדהיתי.

אמא שלי עם טל

עם אבא תמיד היה לי ברור שאני צריך לדעת איך

לדבר. אסור היה להגיד לו מילה או אפילו אות

מיותרת, כי אז הוא היה אומר: \"למה אמרת את

האות הזאת? למה אמרת את המילה הזאת?\" ואני

הייתי צריך לפרש את הדברים. עם אימא זה היה

אחרת לגמרי. אומנם זה היה בולט בעיקר כשהייתי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 49

ילד, אבל גם כשהתבגרתי זה נמשך, אף שכבר ידעתי

יותר איך להתמודד עם זה וגם העזתי קצת יותר, כי

גם אז לא תמיד זה התקבל אצל אבא שאני מפר את

הכללים שהוא קבע.

אני גם זוכר שאבא קיבל את כל ההחלטות בעצמו,

ולא תמיד שיתף אפילו את אימא, למשל בעניין

העלייה לארץ, וגם סיפרתי איך אבא התכוון לשלוח

אותי עם החרדים ללונדון כדי שאלמד להיות רב,

ואז אימא עמדה על שלה ולא הסכימה. עד היום אני

חושב שלמזלי היא עמדה על דעתה אזורק כך ניצלתי

מחייםאחריםלגמרי.זו דוגמהלכךשההוריםיכולים

לקבוע את גורל הילדים שלהם. יכולתי להיות כבר

בכיוון אחר לגמרי, ולמזלי ההחלטה הייתה אז יותר

בכיוון הרצון של אימא.

אמא שלי

50 | שם טוב בנג׳ו

אבל כמו שכבר אמרתי, אבא לא תמיד שיתף

בהחלטות שקיבל, כמו בעניין העלייה לארץ. זו

הייתה החלטה שהוא קיבל ובלי לשאול או להכין

אותנו הוחלט שאנחנו נפרדים. בסך הכול הייתי אז

בן 11 וחצי, ואחותי אסתר הייתה בת תשע.

אבא שלי עם הנכדים אבי ועדנה

אבא לא תמיד שיתף בהחלטות שבמובן מסוים קבעו

את אופי החיים ואת הגורל שלנו. אני מאמין שהכול

היה מתוך כוונה טובה בסך הכול. אניזוכר את שליח

הסוכנות, אָ לְבוֹ קראו לו, שבא לארגן אותנו לעלייה

לארץ. הוא אמר לאבא שאם נעלה לארץ, הוא יכול

להיות בטוח שאנחנו הילדים נלמד ונתקדם, ויהיה

לנו מקצוע, ושכנע אותו בכל מיני מילים כאלה, וכך

אבא החליט שזה יהיה הכיוון.

כשעלינו לארץ והפרידו בינינו, ואפרט בהמשך בנוגע

לכך, אני יודע שבאיזשהו שלב זה מאוד הפריע לאבא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 51

שלי שכילדים שלחו אותנו לבד, אבל הוא לא הסכים

אף פעם שנשאל אותו על ההחלטה הזאת. אני זוכר

שבכל פעם שהייתי מעז לפתוח בשאלה מהסוג הזה,

אפילו כשכבר הייתי נשוי ועם ילדים, הוא היה

מתרתח, הפנים שלו היו מאדימות מרוב כעס וכך

השיחה הייתה נגמרת.

אבא איתי ועם לאון הבן של דוד חיים, דויד ואסתר,

בבית של אסתר בצפת

מובן שאף פעם לא יצא לנו לדבר על זה ולפתור את

הבעיה הרצינית שהייתה לי לגבי העובדה ששלחו

אותי עם אסתר כילדים לארץ בלי הכנה מוקדמת,

ורק כשכבר הייתי סבא בעצמי הצלחתי לפתור אותה

עם עצמי. אבל אני יודע, כי אחותי אסתר סיפרה לי,

שלפני שהוא נפטר הוא אמר לה: \"אני מבקש מכם

סליחה ומחילה על ששלחתי אתכם לארץ בגיל צעיר

52 | שם טוב בנג׳ו

כל כך\".זה כל כך כאב והפריע לו שהוא לא היה מוכן

לגעת בזה, ורק לפני פטירתו הוא מצא דרך לבקש

שנמחל לו.

בעתיקות הכותל עם ההורים שלי, דודה אסתריה ונדב

הבדלה עם ההורים שלי, נדב ושרון

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 53

ההורים שלי עם רונית ונדב בטיול לראש הנקרה

מימין- בחתונה של צילה בתי עם ההורים שלי, שרי, רונית ונדב

ביקור של אמא שלי בבית שלנו ברמת דניה בירושלים לצד דוד אחי

54 | שם טוב בנג׳ו

אתגרי הפרנסה

מבחינת חלוקת התפקידים היה ברור לאבא שהוא

צריך להיות המפרנס, והוא היה מרוכז ומצוי בכל

מה שקרה במסחר בעיר.

אימא עבדה בבית – היא תפרה, ניקתה, סיידה,

ובישלה – עבודה בפני עצמה. הייתה לה מכונת

תפירה, ואני זוכר שהיא הייתה תופרת בגדים

אבל בעיקר הייתה עסוקה בתיקונים. אני, למשל,

הייתי משפשף את המכנסיים, והם היו נקרעים

מרוב שימוש, אז היו שמים טלאי על טלאי – לא

היו זורקים כלום, כי לא היה כסף לקנות חדש. עד

היום יש לי בראש תמונה של אימא יושבת ותופרת

ומתקנת, ובפרידה מהבית – אחת התמונות שתמיד

הכי נגעו לי ללב זה המראה של אימא יושבת בבית

ומסדרתדברים–מתקנת,מבשלת,מנקה,והתמונה

הזאת זכורה לי כמין טוּב כזה. היא הייתה אישה

כל כך טובה שזה היה נוגע ללב. עד היום אני רואה

את התמונה הזאת. אבל אחרי שעזבתי את הבית

היה עצוב לי להיזכר בבית, שבעצם עזבתי ללא שום

הכנה מוקדמת.

אבא היה צריך תמיד ליזום כל מיני דרכים ורעיונות

כדי לפרנס את המשפחה, וזה היה לא כל כך פשוט.

אם אני מנסה להיזכר היום במה שקשור לפרנסה של

אבא, אז בהתחלה הייתה לו חנות מכולת, ואז הוא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 55

מכר אותה והפך להיות סוחר בדגנים.

החנות של אבא שלי בארסילה

כשאני חושב על העיסוק הזה שלו, אני זוכר שהייתה

טחנת קמח שתמיד לפני פסח היו מכשירים אותה

בשביל לאפות מצות, ואבא שלי היה אחראי לזה

מטעםהקהילההיהודית.היומביאיםלטחנההזאת

את החיטה, שהייתה נשמרת לפי כל הכללים כדי

שלא תיגע בחמץ,והיו טוחנים אותה. אניזוכר ביקור

שלי בטחנה כשאבא היה שם וטחנו חיטה לקמח.

האוויר היה מלא אבק, מהטחינה, ואבא אמר לי:

\"מה אתה עושה פה, יש הרבה אבק, לך הביתה\".

56 | שם טוב בנג׳ו

זה זכור לי עד היום. גם עליו זה לא השפיע לטובה,

אבל הוא היה חייב לעבוד. הוא היה מאוד רגיש,

והיו לו התקפי אסטמה בגלל האבק הזה. אני זוכר

כילד קטן את אחד מההתקפים הקשים שלו. היינו

חייבים אז להוציא אותו אל פתח הבית כדי שינשום

אוויר – היה לו קשה לנשום, חשבתי שהוא הולך

להיחנק. הגיעו קרובי משפחה והדוד חיים אמר לו:

\"תתגבר, מה אתה נחנק\". אני זוכר שאבא מאוד כעס

ואמר לו: \"אתה אח בכלל? איזה מין אח אתה שאתה

מדבר אליי בצורה כזאת?\" – זה אירוע שאני זוכר.

בגלל בעיות הנשימה אבא שלי הפסיק בסופו של דבר

לעבוד במסחר בדגנים ועבר לעבוד בצאן. הוא היה

מוכר כבשים ועיזים עם הערבים וגם לערבים, וגם

מזה התפרנס תקופה מסוימת.

היינו משפחה גדולה, כל שנה וחצי היה מגיע עוד ילד,

כמו שסיפרתי, והיה תמיד צריך לדאוג ליזום ולעבוד

בכל מיני דברים כדי להתפרנס. לא שאני זוכר שהיה

חסר משהו, אבל אני יודע בדיעבד שהיו לא מעט

קשיים.אניזוכרשענייןהאסטמהליווהאתאבאשלי

עד שעלינו לארץ. כשעלינו לארץ צפת כנראה מאוד

התאימהלוואזההתקפיםנעלמו לגמריוהואהבריא.

ברורשהפרנסההייתהעניין לאקל והמצבהאקונומי

של ההורים שלי היה לא פשוט. אומנם לאבא תמיד

היו יוזמות – פעם, כפי שסיפרתי, הייתה לו חנות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 57

מכולת, שכנראה לא בדיוק נתנה הרבה הכנסה, ואז

הוא מכר אותה. כשביקרנו בעיר אחרי שנים ראיתי

את החנות מבפנים. המוכר היה ערבי והמדפים היו

ריקים. לא היה הרבה מה למכור שם. אחר כך אבא

עבר לסחור בדגנים, וכאשר זה השפיע על הבריאות

שלו הוא עבר להתעסק במסחר בצאן – מכר עיזים

וכבשים, וכן הלאה.

בהקשר של הקשיים הכלכליים אני זוכר שכשאימא

הייתה יולדת, הסבתא אווליטה הייתה באה להיות

איתנו כדי לטפל בה, כי במשך 40 יום לא היו נותנים

ליולדת להתרוצץ ולהתאמץ. היה צריך לפנק אותה,

להביא לה מרק מיוחד, וסבתא אווליטה הייתה

באה ונשארת איתנו תקופה. בשבילי זו הייתה חוויה

מאוד מיוחדת, שסבתא הייתה אצלנו ודאגה שאימא

תקבל כל מה שהיא צריכה, ובעיקר את המזון שהיא

זקוקה לו כשהיא מיניקה.זה דברמאודמיוחד,שאני

לא רואה היום, אבל אז היו מקפידים מאוד שבמשך

תקופה מסוימת היולדת תקבל את המזון שהיא

צריכה, היו מכינים מרק שהתאים לה וכן הלאה.

בתקופה הזאת סבתא אפילו הייתה ישנה ליד אימא

ואבא היה ישן בנפרד.

פעם אחת, כשסבתא הייתה צריכה לעזוב אותנו

ולחזור לביתה, אימא שלי לקחה כיכר לחם שאבא

הביא ונתנה לה אותה. כשאבא חזר הביתה הוא

58 | שם טוב בנג׳ו

חיפש את כיכר הלחם, ואימא אמרה: \"נתתי לאימא

שלי, שעזרה לי כל התקופה הזאת\". אבא מאוד כעס,

כי הפרוטה לא הייתה מצויה אז,והוא עבד קשה כדי

לפרנס. אני זוכר שהתפתח עימות ביניהם, ואימא

יצאה מהבית. אני, חרד כולי, יצאתי אחריה. זה

נשאר לי בזיכרון. אני זוכר שאבא בא מייד אחרינו

והחזיר אותנו הביתה. בפעם הזאת אבא רץ לפייס,

אבל בדרך כלל אימא הייתה זו שתמיד מרגיעה

ומפייסת, עד היום האחרון שלה.

אני זוכר היטב את העימות הזה, על אותה כיכר

לחם שאימא שלי נתנה במתנה לסבתא. זה מראה

שגם במערכת היחסים המצוינת שהייתה ביניהם,

כשהמצב היה קשה מבחינה כלכלית זה לפעמים היה

יוצר עימותים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 59

סיפורי מאכלים ותענוגות אחרים

כמו שסיפרתי, אבא היה סוחר,וחלק מהזמן סחר גם

בדגנים. הוא היה מביא אז הביתה כל מיני גרעינים,

כמו חיטה, שעורה, סוֹ רְ גוּם )דוּרָ ה( – חלק מהדגנים

האלה היום נותנים יותר לפרות, אבל אז היו טוחנים

אותם – את השעורה, או הדורה, וזה היה ממש חי,

מאוד אהבתי את זה. לידנו הייתה טחנת קמח, וכל

מישרצהלטחון דגניםהיהמביאאליהאתהגרעינים

שהוא רוצה. אבא היה מביא גרעינים של כל הדגנים

האלה לטחנת הקמח בכמות שהיה רוצה, ואת

הקמח הטרי שהיה מקבל היה מביא לאימא. אימא

הייתה מכינה בצק, מפרישה חלה כמו שצריך – אני

זוכר את הברכה שהיא הייתה אומרת כשהייתה

מפרישה חלה – מעבירה מעין לעין, מנשקת ושמה

את זה בצד, ואז הייתה מכינה כיכרות לחם. את

הכיכרות היו מביאים לתנור, כמו שתיארתי קודם,

עם אותו טֵ רָ אח, שהיה לוקח אותן על לוח מיוחד

שהיה מחזיק על הראש. כל כך נהניתי מהלחם החם

כאשר היה מגיע. אני לא יודע אם היום אפשר להשיג

קמח שעורה וקמח דורה – סורגום, גרגרים עגולים,

שהלחם שהיו עושים מהם היה מאוד טעים. זה דבר

שנשאר אצלי בזיכרון, אני לא רואה לחם כזה היום.

אני גם זוכר שהיה בעיר תמיד אוהל ענק שהערבים

היו מכינים בו ּבִ ינוּאֶ לוֹ ס, ספינג', וכל פעם שעברתי

60 | שם טוב בנג׳ו

ליד האוהל והייתי מריח ורואה את זה התחשק לי

לאכול, אבל אף פעם לא היה לי כסף לקנות. פעם

אחת אבא נתן לי כסף לקנות לחם, ואני במקום זה

הלכתי ישר לאוהל של הספינג', וקניתי. המוכר עשה

לי הרבה בינואלוס כאלה, ונתן לי אותם קשורים.

הייתי מרוצה ובאתי עם זה הביתה. אבא שאל מייד:

\"מה זה? ואיפה הלחם?\", וכשאמרתי לו שקניתי

בינואלוס במקום לחם הוא כעס מאוד, לקח אותי

לאוהל והחזיר לערבי, אמר שזה טעות, וכך נשארתי

רק עם הטעם של הבינואלוס בפה. הלכנו למכולת

שהייתה פעם של אבא שלי וקנינו את הלחם – כי

מבחינת אבא שלי היה חשוב שיהיה לכולנו מה

לאכול בארוחת הבוקר. זה סיפור שזכור לי וממחיש

עד כמה הקשיים הכלכליים לא תמיד אפשרו לעשות

את כל מה שרצינו.

לקראת פסח אני זוכר איך כל המשפחה הייתה

מתגייסת וכולנו היינו בבית של טִ יָה מסודי, אחות

של אבא, מכינים בצק למצות, ואז היו מכינים את

המצות, ולפני שיחמיצו היו לוקחים אותן לתנור,

אותו תנור חמין שבעיקר היהודים השתמשו בו,

שסיפרתי עליו קודם, והיו צריכים להכשיר גם אותו.

כשהמצותהיומוכנותהיומיידמכניסיםאותןלתנור,

ואלוהיוהמצותשהיינואוכליםבפסח. לאהיומצות

אחרות. כילד אני זוכר את התהליך הזה, כי הייתי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 61

בא עם כל המשפחה, לא שמישהו היה מסביר לנו

– ראיתי את כל התהליך של טחינת הדגנים והכנת

המצות והוא נחרת בזיכרון. היום כשאנחנו אוכלים

מצות זה נראה כאילו דבר פשוט, אבל אז זה היה

כרוך בהרבה עבודה. כשעשינו ביקור והגענו לטטואן,

עיר הבירה של מרוקו הספרדית, הגענו לבית הכנסת

היחיד שנשאר פתוח – על שם הרב בן ואליד, אחד

הרבנים הגדולים שהיו במרוקו, וראינו שם מתקן

להכנת מצות. יש לי תמונה של מְ כל לבצק, וממש

מולו התנור, כדי שמייד יכניסו את המצות לאפייה.

זו מזכרת מאוד יפה להמחשה.

אני זוכר שכאשר הייתי בא לבקש מאבא שלי

דמי כיס – התשובה המיידית הייתה: אין לי כסף.

וכשכבר הייתי כבר מקבל משהו זה היה – הכסף

הספרדי שהיה מחולק לגוֹ רְ דָ ה – גרוש, וצִ 'יקָ ה שזה

היה מיל. אז אם הייתי מקבל גורדה, בשבילי זה

היה דמי כיס ממש, ועם הגורדה הייתי רץ למקום

בעיר שהיה נקרא ּב ּ ַב אֶ ל חוֹ מָ ר, שער החומה. היו שם

ערביות שמכרו ּפָלְמִ יטוֹ ס – דִ קְ לוֹ נִ ים, עצי דקל קטנים

שהיו גדלים כספיחים והיו ממש טעימים. היינו

אוכלים אותם כמו ארטישוק, וכשהיינו מגיעים ללב

של הפלמיטוס, זה היה מאוד טעים. בביקור מאוחר

יותר, ראינו שהערבים מוכרים את הפלמיטוס עד

היום. לפעמים הייתי רץ לקנות אָ דוּמֵ ס, שזה דוּמִ ים,

62 | שם טוב בנג׳ו

מין תמרים, אבל משהו בר כזה, והייתי קונה כמות

יפה. או היו מוכרים אָ רְ קָ טוֹ פָס, שגם זה מין פרי,

שאני לא יכול לתאר. כמו חלקים של שורשים וזה

היה טעים מאוד – מתוק כזה. היו עושים מין שקית

של נייר עיתון ונותנים. עם הגורדה יכולתי לקנות

כמות של שקית קטנה, וכשהייתי מקבל דמי כיס,

אלו בעיקר הדברים שהייתי קונה.

היה גם ערבי שהיה מוכר מין פשטידה, שקראו לה

קָ לֵנְטִ יטוֹ – חמים – סוג של פשטידה חמה. היה

מסתובב עם תבנית וחותך מהפשטידה הזאת,

שהייתה מאוד טעימה, ולפעמים הייתי קונה

חתיכה עם הגורדה. ראיתי לא מזמן את המתכון של

הקלנטיטו ועשיתי, אבל לא יצא בדיוק אותו הטעם.

הייתי גם מחכה שתבוא העגלה של הגלידה. אֶ ל

אֶ לָדו. היו לוקחים מין ביסקוויט, שמים עליו גלידה

ואז עוד ביסקוויט – היה יוצא טעים מאוד. את זה

הייתי קונה עם הגורדה, דמי הכיס שקיבלתי.וכשלא

הייתה גורדה, הייתי מקבל את הצִ 'יקָ ה, מטבע

שאיתו היה קשה לקנות משהו. הייתי צריך לאסוף

צ'יקה ועוד צ'יקה כדי שתהיה לי גורדה אחת.

היה לי מזל שהדוד ניסים, אח של אמא, היה שוער

בקולנוע, כפי שסיפרתי, וכשהייתי רוצה לראות

סרט הייתי מחכה לו בכניסה עד שיהיה מקום פנוי

והוא הכניס אותי. הוא היה מכניס אותי לקולנוע

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 63

בלי לשלם וכך ראיתי את כל הסרטים של פעם –

טרזן וקאובוי, שעד היום אני זוכר אותם, בזכות

הדוד ניסים. כשהיינו לאחרונה בעיר וביקרנו ראינו

כמובן שהקולנוע סגור. נשאר רק סימן שהיה שם

פעם קולנוע.

כל זהבאלהמחישעד כמההפרוטהלאהייתהמצויה

בכיס וכמה קשה היה. אני מדבר על דמי הכיס ועל

הקולנוע, כי זה מה שעניין אותי, אבל מה עם לפרנס

משפחה שלמה שכל שנה שנתיים התווספה עליה עוד

נפש? לא היה פשוט בכלל. ומה עם דברים פשוטים

כמו ביגוד? לקנות בגדים לא היה קל כל כך. אני

זוכר שאף פעם לא הייתה לי גופייה כשהייתי ילד,

לפני שעליתי לארץ. במקום גופייה הייתה חולצה

ישנה, שהייתי לובש, ועליה הייתי לובש את החולצה

שהייתי הולך איתה. אז נכון שגופייה זה לא בדיוק

דבר נחוץ, כאילו. אבל ככה היה גם עם תחתונים –

לא תמיד היו תחתונים. ישר מכנסיים על הגוף, וככה

היינו יוצאים. אבל כשהיה מגיע החורף, זה כבר היה

סיפור. לאתמידהיו בגדיםחמיםללבוש. כברסיפרתי

שהיינו מחכים לחבילות מחו\"ל, ה-care – שיגיעו,

עם בגדים, ואם היה מזל היינו גם מקבלים משהו

חם יותר, אבל בעיקר חיכינו לנעליים. זה מלמד על

המצב הכלכלי, שבעיקר אבא התמודד איתו.

סיפרתי קודם איך היינו מכינים מצות לפסח, ואני

64 | שם טוב בנג׳ו

זוכר שיין לקידוש אימא הייתה מכינה בבית, כי

יהודים לא היו מוכרים יין ואסור היה לקנות יין

מהגויים – זה נקרא \"נסך\". ואימא, איך היא הייתה

מכינה את היין? אבא היה מביא צימוקים, והיא

הייתהמבשלתאותם,ואזאתהצימוקיםהמבושלים

הייתה שמה בתוך בד וסוחטת, והיה יוצא יין מתוק

לקידוש – ממש יין מתוק. כילד הייתי מחכה שהיא

תגמור לסחוט את הצימוקים כדי לאכול את מה

שנשאר בתוך הבד. זה היין שהיה לנו כל יום שישי.

פעם בשבוע היו מכינים, כי אם היו משאירים את

היין הזה, במהלך השבוע הוא היה הופך לחומץ –

וִ ינָגְרָ ה, חומץ יין, והיה שימוש גם לזה. עד היום אני

אוהב חומץ יין, בעיקר בסלט חסה. אהבתי מאוד

סלט חסה עם חומץ יין מאותו יין שהיו מכינים לימי

שישי, שהיו משאירים אותו והיה מחמיץ. שום דבר

לא היה נזרק אז, והכול היה תעשיית בית.

אני זוכר את הבסיס של כל בישול שאימא הייתה

מבשלת, ועד היום, גם כשאני מבשל, אני הולך לפי

הבסיס הזה: שמן שמרתיחים, ואז מוסיפים לו

פפריקה, מרתיחים יחד, לא נותנים לרתוח הרבה,

ועל זה שופכים מים – וזה הבסיס של כל רוטב. ואם

רוצים לשפר, מוסיפים כמוןופלפל שחור. הייתי עומד

ומחכה שאימא תכין את הרוטב הזה, ואז הייתי

לוקח פרוסת לחם, טובל את כולה ברוטב ואוכל. זה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 65

היה מאוד טעים. עד היום, כשאני מבשל, אני מבשל

על הבסיס הזה.

אני מאוד אוהב דגים – סיפרתי שהעיר שגרנו בה

התחילה ככפר דייגים, אבל בזמננו היא כבר גדלה

והתפתחה לעיר עם נמל שהיו מגיעות אליו אוניות

עם דגים – אונייה כזאת נקראה בספרדית לָה

אָ לְמָ דְ רָ בָה– והןהיו פורקותאתהסחורהבעירשלנו.

אני אוהב דגים, כי גדלתי על דגים – כל סוגי הדגים.

אני אפילו זוכר את השמות של הדגים שהיו מביאים

באוניות האלה, ואני זוכר איך אבא היה קונה דגים;

שניים שלושה אנשים היו קונים ארגז של דגים, ואז

הם היו מחלקים את הדגים בארגז לערמות ועושים

הגרלה ביניהם איזו ערמה כל אחד מהם יקבל. ככה

היו קונים דגים. אם היה דג גדול, כמו למשל דג

חרב – שהיה לו בשר נהדר, או דג טבעת – דג שהפה

שלו כמו טבעת – היו חותכים אותם ועושים אותו

דבר – שניים שלושה אנשים היו קונים דג כזה, והיו

חותכים אותו, מחלקים לערמות, עושים הגרלה, וכל

אחד, לפי הסימון שלו, היה לוקח את החלק שלו.

אהבתי מאוד לראות את הדייגים מביאים את הדגים

מהאונייה ומעבירים אותם לארגזים.

הכי אהבתי סרדינים – הם היו מגיעים כל כך טריים,

ואהבתי איך שאימא הייתה מכינה אותם בבית.

בעיקר אהבתי אותם מטוגנים, לא מבושלים. היה

66 | שם טוב בנג׳ו

גם דג בקלה טרי, שהספרדים היו פורסים, מייבשים,

ממליחים ואוכלים – מוכרים אותו כדג מלוח

ומשמרים בצורה הזאת, ואחר כך היו מטגנים אותו

עם ביצה, או טורטייה, והיו קוראים לזה טורטייה

דֶ ה ּבָקָ לָאוֹ . אני מאוד אהבתי את התבשילים שאימא

הייתה מכינה מהדגים שאבא הביא. אני זוכר את

טעם דג הטבעת, אל אָ ניוֹ ; היה לו בשר כל כך טעים,

ואימא בישלה אותו בתפוחי אדמה, בישול איטי,

על הפחמים שהיו אז. עד היום אני זוכר את הטעם

המיוחדשהיהלמאכלהזה. כמושאמרתי,ומישמכיר

אותי יודע, אני מאוד אוהב דגים. ספגתי את האהבה

לדגים מהעיר שבה גדלתי, שבאמת הביאה דגים מכל

הסוגים, ואני גדלתי על הדברים האלה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 67

לימודי קודש

אני רוצה לספר כעת על משהו שקרה כשהייתי ילד

ונשאר חרות בזיכרוני. סיפרתי שאחרי הלימודים

בבית הספר הספרדי הייתי הולך ללמוד לימוד קודש

בבית הכנסת, ומי שלימד שם היה הדוד שלי חיים,

אח של אבא, שהיה אדם מאוד קפדן. אני זוכר שפעם

אחת ילד שישב לידי הציק לי ואז שיקר והלשין –

אמר לדוד חיים שאני הצקתי לו. זה כל כך הכעיס

אותי. ואז הדוד שלי שאל אותי: \"למה הצקת לו?\",

אמרתי שלא הצקתי לו. \"אבל הוא אמר שהצקת\",

הדוד אמר, ואני עניתי בחוצפה: \"אם הוא אומר

שאני הצקתי לו, אז ככה אני רוצה\". הדוד שלי נהיה

חמור סבר והושיט את היד להרביץ לי. לקחתי את

הרגליים וברחתי מבית הכנסת, והוא אחריי – תארו

לעצמכם איש מבוגר רץ אחריי ולא משיג אותי –

רצתי בכל הכוח. רצתי הביתה, והוא התעייף ולא

המשיך לרדוף אחריי. סיפרתי את כל זה לאימא שלי.

שבוע שלם לא הלכתי ללימודי קודש. אבא שלי ניגש

אליו ואמר לו: \"שם טוב מפחד להגיע\". הדוד אמר

לו, \"תגיד לו שלא יפחד, שיבוא, הכול יהיה בסדר\".

אחרי שבוע, עם ההבטחה שהוא הבטיח, אבא אמר

לי: \"לך, אל תדאג, הוא לא ירביץ\" – והלכתי. ואיך

שאני נכנס לבית הכנסת, הדוד אומר לאיזה שני

ילדים: \"תרימו לו את הרגלים\", ונתן לי כאלה מכות

68 | שם טוב בנג׳ו

על הרגליים על כל השבוע שלא הייתיועל ההתנהגות

שלי קודם. עד היום אני זוכר איך הוא הפר את

ההבטחה ואת ההרגשה הלא-טובה שהוא נתן. זה

דבר שיצר בי חוסר אמון ומאוד פגע בי. באותו יום

באתי הביתה וסיפרתי מה קרה, אבל לא עשו עם זה

שום דבר, ואני המשכתי לבוא ללימודי הקודש בבית

הכנסת. זה כאילו נגמר, אבל המשיך ללוות אותי,

עובדה שאני זוכר את זה עד עכשיו.

אני זוכר שסיפרתי את זה לבת שלו, אתי ג'ניאו, ולא

היה לה נעים כל כך לשמוע על ההתנהגות של אביה.

היא שאלה אותי: \"אתה עדיין אוהב את אבא שלי?\",

אמרתי שכן, שאני מעריך אותו, אבל זו התנהגות

שאני לא מוכן לקבל – אחרי שמבטיחים, מה

מועבר בזה לילד? שהבטחות לא מקיימים ולא צריך

להאמין למי שמבטיח. זה הזיכרון שיש לי מהעניין

הזה. אומנם באמת מאוד הערכתי את דוד חיים,

ואני יכול לדבר על דברים שהוא נתן מבחינה ערכית

ולימודית ולספר הרבה על איך שהוא קידם אותי

בלימודי הקודש, וגם נקשרתי אליו, אבל הסיפור

הזה הפריע ונשאר חקוק בזיכרון שלי כשיעור על מה

לא צריך לעשות, בעיקר עם ילדים, כי כשמבטיחים

ולא מקיימים זה עלול לפגוע מאוד. זאת המסקנה

שלי מכל העניין הזה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 69

פחם כאנרגיה

אני זוכר שלפני שהיו משאיות שנוסעות על בנזין,

היו כאלה שנסעו על פחם. היו מכלי פחם במשאיות,

שהיו מבעירים אותם, ומים, וזה היה יוצר קיטור

כנראה, וככה היו מפעילים את המנוע. אני זוכר בן

דוד של אימא שלי שהיה נהג, והוא תמיד היה שחור

מפחם. מעניין לחשוב על זה – היום מעטים האנשים

שזוכרים שפעם מכוניות היו נוסעות על פחם. בעיקר

משאיות – רק תתארו לעצמכם אילו כמויות פחם

היה צריך כדי לספק אנרגיה למשאית שתיסע. אני

זוכר שלאט לאט עברו לבנזין, ואולי גם סולר, ואז

הפחם נעלם לגמרי.

אני גם זוכר את שוק הפחם. סיפרתי שבבית בישלנו

על פחם, באָ נָאפֶה, מין כלי מחימר שהיו שמים בו

פחם והיו מבעירים ומבשלים עליו. לא פעם אבא

שלי היה שולח אותי לקנות פחם, כשהיה צריך, אבל

הרבהפעמיםהיומזמיניםשקשלפחם,שיהיהבבית,

כי בזה בעצם היו משתמשים – בעיקר לבישול, אבל

גם לחימום מים, למשל כדי להתרחץ, בעיקר בחורף.

היינו מחממים מים וככה היינו מתקלחים, בגיגית.

לא הייתה מקלחת. כשביקרנו בארסילה אחרי

שנים בדקתי במקום שבו היה השוק, והיום כבר לא

מוכרים שם פחם. השוק קיים עדיין, אבל פחם לא

מוכרים שם. הסיפורים האלה, חשוב מאוד לספר

70 | שם טוב בנג׳ו

אותם, כי כבר עכשיו כשאני מספר אותם אנשים לא

מאמינים שככה הדברים היו מתנהלים פעם.

ליד חוף האוקיאנוס האטלנטי בארסילה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 71

”תִ לְמוד“

הלימודים היו ערך חשוב מאוד אצלנו בבית, ולא

רק בבית, בקהילה היהודית בכלל. היה מאוד מאוד

חשוב ללמוד, ואבא שלי היה אומר: \"תִ לְמוד\" – מין

מנטרה כזאת שהלכה איתי לאורך כל הדרך, ואני

לומד עד עצם היום הזה. אני לומד כל הזמן, גם

לבד, ובעבר כמובן בבית הספר, ובאוניברסיטה. אני

זוכר שבחוץ לארץ, לפני שעלינו לארץ, היה לי מורה

שקראו לו דון פולי – שמו היה פולי, אבל בספרד

התואר שמוסיפים, כמו \"מר\", היה דון. דון פולי.

גם הוא, המורה הזה, כמו דוד חיים, היה מאוד

קפדן, ותמיד הזמין ללוח – הוא לימד חשבון, בין

היתר, ופעם אחת הזמין אותי לפתור תרגיל חשבון

על הלוח, וטעיתי בפתרון. אני זוכר את היד שלו עד

היום – הזרת הייתה מקופלת, ואני זוכר את עצמי

חוטף מכה בעורף שהדביקה לי את הראש ללוח, על

זה שטעיתי בפתרון התרגיל. זה יצר בכולנו פחד.

פחדנו לא לדעת. למדנו שצריך להיות מושלם –

ללמוד ולדעת, ואם אתה לא יודע – שיטת המכות

הייתה השיטה הנהוגה, גם אצל הספרדים וגם אצל

היהודים. היום קשה לתפוס בכלל שדבר כזה היה

קיים, אבל זו הייתה השיטה. למדת מתוך פחד.

הבנת שאתה חייב ללמוד ולדעת, ואם לא – יש עונש

על זה. אם אתה לא לומד, יש עונש. זה היה כך גם

72 | שם טוב בנג׳ו

בלימודי הקודש וגם בבית הספר הספרדי, ואומנם

בלימודים בדרך כלל הייתי ממש מתקדם, ולמדתי

יפה, אבל זה לא נתן לי שום הנחה. אם הגעתי למצב

שלאידעתימשהו,נענשתי. לכןהייתיחייב ללמוד כל

הזמן ולהיות מוכן להראות שאני יודע הכול. זה אף

פעם לא באמת אפשרי, אבל העניין של פרפקציוניזם

נשאר בי מאז. להיות מושלם. זאת הייתה הציפייה

– שאתה לומד, ואתה חייב לדעת, ויש דרכים להביא

אותך למצב שאתה תדע ותהיה מושלם.

כשעזבתי את הבית כדי לעלות לארץ הייתי בן 11

וחצי. קודם הגעתי לצרפת, וכשהגעתי לארץ כבר

הייתי קרוב לגיל 12 .לפי הגיל הייתי צריך להיות

בכיתה ו', אבל היות שלא למדתי עד כיתה ו' כמו

שמקובל בארץ, נוצר פער גדול – בגלל העלייה

ומשום שהגענו לארץ חדשה, ובהמשך, כשהתבגרתי,

הייתי צריך להשלים את הלימודים. רציתי שתהיה

לי תעודת בגרות, אבל בעיכוב שנוצר בגלל העלייה

לארץ לא למדתי עד כיתה י\"ב, והכול היה מעוכב.

אני זוכר שכשהתגייסתי לצבא היה לי מאוד חשוב

ללמוד,והיהאזמהשנקרא\"המכון להשכלהבכתב\",

שהכשיר לבגרות בכל המקצועות. נרשמתי, והם היו

שולחים לי חומר בספרות, במתמטיקה, בהיסטוריה

ועוד. אני הייתי צריך לענות על שאלות ולהחזיר

להם, והייתי מקבל משוב, איפה טעיתי ומה לתקן,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 73

או משימות אחרות, כמו למשל לכתוב חיבור בנושא

מסויםלפי כל כלליהתחביר,ואזהייתי כותב ומחזיר,

והם היו עושים לי תיקונים, וככה למדתי. היום אני

בטוח שאף אחד לא זוכר שבכלל היה דבר כזה, המכון

להשכלה בכתב.זה היה מיועד בעיקר לאנשים כמוני,

שלא הספיקו ללמוד בתהליך מסודר והיו צריכים

לסגור פערים.

אחרי הצבא, כשכבר הייתי נשוי, נרשמתי לתיכון

ערב, אקסטרני, ואז התחלתי ללמוד בצורה יותר

מסודרת,משהויותרפרונטלי,וכךהתכוננתילבגרות,

ובסופו של דבר זה מה שעזר לי להתקדם לשלב הבא.

אבל באמת השקעתי בזה המון, גם כדי שאוכל אחר

כך ללמוד באוניברסיטה.זה לא היה פשוט,גם משום

שכשלמדתי בתיכון ערב כבר היו לי שני ילדים, אבי

וצילה. כדי ללמוד לקראתמבחןהייתימסתגר בחדר,

ואני זוכר את אבי וצילה דופקים לי בדלת, קוראים

לי שאצא לשחק איתם. הייתי צריך להשקיע מאמץ

כדי להספיק גם את זה וגם את זה. כל זה מראה

שהדברים לא היו פשוטים, עצם העלייה לארץ, וכל

העיכובים שהיו, וזה שלמעשה הכול התאחר והיה

לא מסודר – זה לא כמו לעבור מכיתה לכיתה ולהגיע

לכיתה י\"ב בצורה מסודרת כמו שזה היום. זה היה

שונה לגמרי.

כשהייתי במוסד בנוה עמיאל, שעוד אספר עליו,

74 | שם טוב בנג׳ו

הייתי עם הקבוצה שאיתה עליתי לארץ, והיות

שהייתי בשלב מתקדם יותר מכל הקבוצה, מכל

הבחינות, צירפו אותי לקבוצה שהייתה יותר ותיקה

במוסד, המחזור שלפנינו, ואיתם למדתי. אז המחזור

שלמדתי איתו – אם נניח הקבוצה שעליתי איתה

הייתה מחזור ט\"ז, אז הם היו מחזור ט\"ו – סיימו

שלוש שנות לימודים ועברו לקבוצת יבנה, אבל אני

הייתיקשור לקבוצהשלי,זאתשהגעתיאיתה,ואמרו

לי שאין במוסד מסגרת לימודית מתאימה בשבילי,

ואני יכול לעבור לקבוצת יבנה עם המחזור שאיתו

למדתי ולהמשיך ללמוד איתם. זה היה הדבר הנכון

לעשות, אבל היה לי מאוד קשה; הייתי מאוד קשור

לילדים שהגעתי איתם ממרוקו – אפילו שלא גדלתי

איתם,אלאהכרתיאותםיותר במחנהעולים. עשיתי

את הצעד הזה בכל זאת, עברתי לקיבוץ עם הקבוצה

המתקדמת יותר וניסיתי, אם אני זוכר, ללמוד

איתה, אבל ראיתי שזה לא באמת מה שמתאים

לי וחזרתי למוסד. מכיוון שלא הייתה שם מסגרת

מתאימה לי, כי הייתי מתקדם יותר משאר הילדים,

סידרו לי אפשרות ללמוד בבית הספר של בני המושב,

הצברים, בשדה יעקב. שיבצו אותי בכיתה ז', אני

חושב, עם בני המושב, ואיתם למדתי. יצרתי קשרים

אישיים ממש טובים עם הילדים שם, גם עם הבנות,

והיינו חברים טובים, כילדים, עד שכולנו, כלומר אני

והקבוצה שאיתה הגעתי לארץ, סיימנו את שלוש

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 75

שנות הלימודים שלנו ועברנו לקבוצת יבנה. זה היה

התהליך אז, שמסיימים שלוש שנות לימודים במוסד

ועובריםלקיבוץ עדהגיוסלצבא.והיותשגםבקבוצת

יבנה הייתי במצב מתקדם יותר בלימודים, סידרו

שאלמד עם בני הקיבוץ. איתם לא כל כך הלך לי, לא

כל כך הסתדרתי שם, וחזרתי ללמוד עם החברים

שאיתם עליתי לארץ.

התחום הזה, של הלימודים, נשאר חשוב לי עד

היום, ואני חושב שזה גם ערך שהעברתי לילדים שלי

– ללמוד, \"תִ לְמוד\", כמין מנטרה חשובה. אני חושב

שהתהליך שעברתי – שעזבתי את מקום הולדתי,

התנתקתי מהלימודים בחוץ לארץ, עליתי לארץ

ונכנסתי כאן למשהו חדש לגמרי, למסגרת חדשה,

והייתי צריך להשקיע הרבה כדי לסגור פערים

וללמוד דברים שלא למדתי כי לא הייתי כאן – כל זה

הוכיח לי שהכול אפשרי, ותמיד אפשר ללמוד. בכל

גיל. בכל מצב. זאת באמת המסקנה שלי, ואני תמיד

אומר שמי שרוצה ללמוד יכול ללמוד, לא משנה מה

קורה. אני יכול להעיד על עצמי, שאם הייתה לי דרך

יותר מסודרת, יותר קלה, ללמוד ולהתקדם – היה

יותר טוב כמובן, אבל בחיים תמיד נוצרים מצבים

שמאפשרים להתקדם, אז צריך ללכת עם מה שיש.

אני יודע שזה נכון, כי הדרך שעשיתי הוכיחה לי שזה

אפשרי, עובדה שעליתי על דרך שבה התקדמתי מכל

76 | שם טוב בנג׳ו

הבחינות – גם באוניברסיטה, תואר ראשון ותואר

שני, עם כל הקושי שאני מספר עליו, ולמדתי עוד

המון קורסים ורכשתי ידע ומיומנויות שאני משתמש

בהם עד עצם היום הזה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 77

לקראת העלייה לישראל

אני זוכר את התקופה שלפני העלייה לארץ – באו

מהסוכנות לבית שלנו, שאבא בנה, ואמרו לנו: \"אתם

עולים עכשיו לישראל, קדימה, תתחילו למכור את

הבית, לקפל את הדברים\". הדוד שלי אברהם, אח

של אימא, שהיה מורה באליאנס, תמך בכיוון הזה

ושכנע את אבא לעשות את הצעד. אבא מיהר להוציא

את הבית למכירה, והבית נמכר. המצב הכלכלי

שלנו היה קשה מאוד, כי עברו שנתיים מאותו רגע

עד שבפועל העלו אותנו לארץ. בשנתיים האלה אבא

היה ללא עבודה, והשתמש בכסף ממכירת הבית כדי

לפרנס את המשפחה. אניזוכר את הכעס שלו, בעיקר

על הדוד ששכנע אותו לשתף פעולה עם הסוכנות.

הבית נמכר לערבייה, והיא דאגה שיהיה בבית

ברז מים – התקינה צנרת והכול – כי עד אז נהגנו

להשתמש בעיקר במים מהבאר, כך שבשנתיים האלה

לפחות נהנינו מברז מים בבית, אבל שנתיים הן

תקופה ארוכה, והמצב הפך להיות קשה מאוד, מכל

מיני סיבות. היינו צריכים לחכות שהסוכנות תבוא

ותגיד: עכשיו אתם זזים.

זאת הייתה תקופה שבה לא תמיד דיברו. הייתי צריך

לנחש מה קורה, כי אותנו הילדים לא שיתפו – לא

דיברו איתנו, כילדים. אותי לפחות לא שיתפו. כאשר

מכרו את הבית הייתי בן תשע, ואחרי התקופה

78 | שם טוב בנג׳ו

הזאת הייתי בסך הכול בן 11 ,אבל אם אני משווה

את זה להיום, זה גיל שבו כבר משתפים את הילדים

במה שקורה ומה שעומד לקרות. אני הייתי צריך

לחוש ולנחש מה קורה בבית, להבין כמה המצב קשה

ולראות איך ההורים מתמודדים איתו. הסגירות

הזאת, בעיקר של אבא, ההתעקשות שלא לדבר על

הדברים, כל זה מאוד הפריע לי, וכך זה נמשך גם

יותר מאוחר – אבא היה אדם שלא משתף. אומנם

כשכבר גדלתי יותר יכולתי קצת יותר לדבר איתו

ולראות כמה שהוא חכם. אילו היה מדבר קודם,

או משתף, הייתי יכול לגלות את זה ולהעריך את זה

יותר כבר אז.

אבא היה אדם באמת חכם. כשהתחלנו לדבר ראיתי

שהוא ידע לעשות חשבונות, התמצא במתמטיקה,

ראה דברים שלא כל אחד רואה – ידע לנתח מצבים.

הוא ידע גם לתת עצות מעשיות בכל מיני מצבים

ולהעלות כל מיני פתרונות לבעיות – ותמיד הזהיר

אותנו כשעמדנו בפני סכנה או עמדנו לעשות צעד

שעלול היה לעלות לנו במחיר גבוה. אני זוכר

שכשעדיין הייתי רווק התחשק לי – אני לא יודע

מאיפה צץ הרעיון, כנראה השתכנעתי מחבר – לקנות

מכולת. לא היה לי מספיק כסף לזה, אבל לוויתי

כסף. אבא התנגד לכל המהלך, כי הוא ידע מה זה

להיות בעל מכולת, וניסה לשכנע אותי להימנע

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 79

מלעשות את הצעד הזה. הוא טען שזה צעד שאם

אתה עושה אותו אתה משתעבד, אתה חייב להיות

יום ולילה בתוך זה. כשהבין שלא השתכנעתי, הוא

בא לקראתי, ואמר לי: \"אם החלטת, אני אעזור לך,

וגם אבוא לעזור לך בחנות\". בסוף זה לא יצא לפועל,

כי החבר שהיה צריך להיות שותף שלי קיבל רגליים

קרות. מזל שהעסקה לא יצאה לפועל, ומזל שלא

השתמשתי בכספים של ההלוואה ולא קניתי את

החנות הזאת, וכך יכולתי להחזיר את ההלוואה.

ידעתי שאבא צדק בעצה שנתן לי. הוא היה אדם

חכם, ובעל ניסיון, שלמד ממה שהוא עבר בחיים –

והוא עבר הרבה דברים בחיים, יזם הרבה דברים

ולמד מכל דבר שעשה. כשהיה אפשר לדבר איתו,

והוא היה משתף פעולה, יכולתי לראות את החוכמה

שלו ולדעת שכדאי להקשיב לעצות שנתן.

80 | שם טוב בנג׳ו

העלייה ארצה: ספטמבר 1952

כפי שסיפרתי קודם, אחרי שהודיעו לנו שאנחנו

עולים אבא מכר את הבית וגרנו בשכירות. אני

רוצה לדבר על זה בצורה קצת יותר מסודרת, כי כל

נושא העלייה מאוד מאוד משמעותי בחיים שלי.

חוויתי אותו – ואפילו עד היום אני חווה אותו –

כשינוי פתאומי של החיים, שנפל עליי ללא כל הכנה

מוקדמת. אני מזכיר שהייתי בסך הכול בן 11 וחצי.

נכון שקצת יותר מוקדם אמרו לנו שאנחנו עולים

לארץ, אבל לא הייתה איזושהי שיחה שבה הסבירו

מה הולך לקרות. על כל נושא הפרידה מההורים

והמפגש עם אנשים אחרים לא הייתה שום שיחה.

דובר רק באופן מאוד כללי על כך שעולים לארץ.

כשהגיע זמן העלייה, אחרי שחיכינו לו זמן רב למדי,

אני זוכר שלילה לפני הלכנו להיפרד מהמשפחה של

אימא שלי, וההתרגשות הייתה גדולה. נפרדנו מכל

אחד ואחד, מהסבתא, מהדודים, ואני עשיתי סיבוב

בעיר ולכל מי שפגשתי סיפרתי שאנחנו עולים לארץ.

נפרדתי מכל מי שראיתי, וכולם איחלו לי הצלחה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 81

היציאה ממרוקו והשהייה במחנה עולים

בקזבלנקה: יוני 1952

אני זוכר שלקחנו איתנו חבילות – לא ברור לי

איך החבילות האלה הגיעו אחר כך לארץ. אני

זוכר שעלינו לאוטובוס, ואחרי שהעמיסו את כל

החבילות וכל הדברים שרצינו לקחת איתנו, הגענו

לתחנת הרכבת בארסילה כדי לנסוע לקזבלנקה, שם

היה מחנה עולים. חיכינו לרכבת, כבר היה חושך,

וכשהרכבת הגיעה פגשנו בה קבוצה קטנה של אנשים

שלא הכרתי קודם; הם הגיעו מטנג'יר וגם הם היו

בדרכם לארץ.

נסענו כחמש שעות, ולפנות בוקר הגענו למחנה

העולים בקזבלנקה. מייד כשהגענו הפרידו את

אסתר אחותי ואותי מההורים ומכל האחים – ממש

הפרידו אותנו, כי אנחנו עלינו דרך עליית הנוער,

וייעדו אותנו להיות חלק מעליית הנוער גם בארץ.

אני זוכר שהעלו אותנו למשאית שהיו בה הרבה

ילדים בערך בגילנו, שדיברו ערבית. בשבילי זה היה

שוֹ ק – הם דיברו ערבית, ואני חשבתי שאני נמצא בין

ערבים. לא הבנתי איך מעלים אותנו למשאית כזאת.

רק יותר מאוחר התברר לי שזו הייתה שפת הדיבור

של כל הקבוצה; אלה היו ילדים מכמה וכמה ערים

במרוקו ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה

ערבית מרוקאית.

82 | שם טוב בנג׳ו

במחנה העולים שיכנו אותנו בבניין גדול מלא מיטות

דו-קומתיות – בדמיון שלי ראיתי אפילו שלוש

קומות, אבל אני לא יודע בדיוק. בבניין הזה הפרידו

בין בנים לבנות, אז כמובן הפרידו אותי מאחותי.

אני ישנתי בקומה העליונה, וזאת הייתה הפעם

הראשונה בחיים שלי שבכלל ישנתי מחוץ למשפחה,

עם אנשים שאני לא מכיר, ושוב, הכול ללא הכנה

מוקדמת. ההורים שלי חסרו לי, התגעגעתי אליהם

מאוד. לא ידעתי איפה הם נמצאים – זה היה מחנה

די גדול, ולמוחרת בבוקר יצאתי לחפש את המשפחה

שלי. אני כבר לא זוכר אם אסתר אחותי הייתה איתי

באותו חיפוש. בסופו של דבר מצאתי אותם. המפגש

אחרי הפרידה היה לי מאוד קשה, ואני חושב

שבכיתי, אבל לא ידעתי להגיד מה אני רוצה או מה

אני מרגיש.

אני זוכר שאימא ניסתה להרגיע אותי, וכדי לשפר

קצת את הרגשתי אמרה: \"אל תדאג, אנחנו פה

עכשיו\", כלומר כולנו פה, במחנה העולים, ועוד

ניפגש, אבל אני הייתי צריך לחזור לבניין הגדול

שבו ישנתי ולקבוצה שבה לא הכרתי שום ילד ולא

הייתה לי שפה משותפת עם אף אחד. כולם דיברו

ערבית, חלקם דיברו גם צרפתית, אבל אני דיברתי

רק ספרדית וקצת עברית, שלא הייתה שפה מדוברת

בקבוצה, כךשלאהייתהליגםאפשרותלדבר ולעשות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 83

איזושהי היכרות, מה גם שהייתי ילד די סגור, כזה

שלא ממהר כל כך להיכרויות חדשות, ופה, במצב

הזה, הסגירות שלי נעשתה עוד יותר קשה. הרגשתי

זרות מוחלטת, התחלתי אפילו לפחד, לא ידעתי מה

הולך לקרות איתי. היות שכבר ידעתי איפה ההורים

והמשפחה נמצאים, חיפשתי כל הזדמנות לצאת

וללכת אליהם. אני לא יכול להגיד היום אם היה

שם מישהו אחראי שהייתי צריך לבקש ממנו רשות

ללכת, אבל אני זוכר שיצאתי וחזרתי ולא זכורה לי

דמות כזו במחנה העולים בקזבלנקה.

אני כן זוכר שבזמן ששהינו במחנה העולים

בקזבלנקה, רוב היום ביליתי עם ההורים והמשפחה

בביתן שלהם, ובבוקר הייתי הולך עם אבא להתפלל

בבית הכנסת שהיה שם. התפילה במחנה גם היא

נראתה לי מוזרה; הייתי רגיל לתפילה מסוימת –

אומנם בחוץ לארץ עדיין לא הנחתי תפילין, אבל

כילד הייתי מאוד דתי. בחוץ לארץ, לפני העלייה,

הקפדתי על כל כללי הדת, על כל המצוות, כיסוי

ראש מלא – בבית הספר הספרדי היינו בגילוי ראש,

אבל מייד אחרי הלימודים בבית הספר הייתי הולך

עם מין ברט כזה, שקראו לו \"לָה ּבוֹ אִ ינָה\" – כובע

כומתה, אני זוכר שהוא היה בצבע שחור, והייתי

חובש אותו בכל מקום חוץ מבית הספר הספרדי,

כי שם לא הרשו לנו לשבת בכיסוי ראש, אבל מייד

84 | שם טוב בנג׳ו

אחרי בית הספר הייתי חובש את הכובע והולך לבית

הכנסת ללימודי דת. אני זוכר שקרובי המשפחה שלי

מצד אימא היו אומרים לי: \"תוריד קצת, לא צריך

כיסוי ראש, לא צריך יותר מדי\", אבל אני לא הייתי

שומע בקולם והייתי הולך בכיסוי ראש מלא. היו

ילדים שהרשו לעצמם ללכת בלי כיסוי ראש, אבל

אני מאוד הקפדתי. בקולנוע למשל הייתי יושב עם

הכובע. היו אומרים לי: \"בקולנוע אפשר להוריד\",

ואני הייתי אומר, \"לא, אני לא מוריד את הכובע\".

מאוד הושפעתי מהדוד שלי, אח של אבא, הרב חיים,

שכפי שסיפרתי קודם היה הרב של העיר והמורה

ללימודי קודש, והוא החדיר בנו את עניין הדת

בצורה מאוד עמוקה, או לפחות כזו שלא משתמעת

לשתי פנים: לקיים מצוות, ללמוד תורה, להתפלל.

הוא הכניס אותנו לאט לאט לכל מה שקשור לדת,

ולכן מאוד הקפדתי, לפני שעלינו לארץ. כשהגענו

למחנה העולים היה מאוד חשוב לי להתפלל, ולא כל

כך הסתדרתי עם נוסח התפילה שם, לא תמיד הבנתי

אפילו את החזן שהתפלל, וגם על זה הייתי צריך

להתגבר. בכל אופן, העובדה שבמשך היום יכולתי

להיות עם בני המשפחה שלי די הרגיעה אותי.

הדוד שלי אברהם, שסיפרתי עליו שמאוחר יותר

נעשה רב בריו דה ז'ניירו, והיה אז מורה בבית הספר

אליאנסבקזבלנקה, באלבקראותנו במחנההעולים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 85

אני מאוד אהבתי אותו ושמחתי להיות איתו, אבל

היה לו קטע עם אבא שלי, כי הוא מי ששכנע אותו

לעלות לארץ, ואומנם אבא לא אמר לי את זה, אבל

הרגשתי שאבא כועס עליו. למרות זאת הוא בא

לבקר אותנו, ואני זוכר שלפני שהוא הלך הוא נתן לי

מטבע – פרנק, או חמישה פרנק, אני לא זוכר – כסף

מרוקני שירשו מצרפת, ואני, ישר אחרי שנפרדתי

ממנו, הלכתי וקניתי לעצמי בקבוק קוקה קולה.

אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים

שטעמתי קוקה קולה. בעיר שלנו היה אפשר למצוא

קוקה קולה, אבל מי היה יכול לקנות את זה? פה כל

כך השתוקקתי לזה שקניתי לי בקבוק קוקה קולה

בכסף שהדוד אברהם נתן לי, וזה מאוד שימח וניחם

אותי. בעצם מאז הביקור הזה של הדוד לא ראיתי

אותו עד גיל מאוד מתקדם, כשכבר הייתי נשוי.

אני זוכר שהיינו במחנה והגיע יום שישי, ורצינו

להתרחץ. המקלחת הייתה משותפת,ואני, כל הקטע

הזה של מקלחת משותפת עם כולם נראה לי מוזר

מאוד. לא הייתי רגיל לדבר כזה. אבא שלי היה איתי

שם, ואני חושב שגם אח שלי דויד, וכמובן היה צריך

להוריד את כל הבגדים כדי להתקלח. אבא התקלח

בתחתונים. גם זה היה מצב שלא הייתי מוכן לו, ולא

ידעתי איך בדיוק להתנהג. התביישתי, ואפשר להגיד

שזאת הייתה מין פתיחה או הקדמה למה שהיה

86 | שם טוב בנג׳ו

בהמשך בכל מה שקשור למקלחת, כי אחר כך בכל

מקום שהגענו אליו הייתה רחצה משותפת, ולי זה

היה מוזר והייתה לי התנגדות להתקלח עם כולם.

אחרי שבוע ימים במחנה העולים בקזבלנקה באו

והודיעו לנו שאחותי אסתר ואני נפרדים מהמשפחה

וממשיכים לבדנו – לוקחים אותנו באונייה לצרפת.

הקטע הזה, של פרידה מהמשפחה, עוד לא קלטתי

אותו – אני זוכר את אימא שלי, שהייתה אז בהיריון

מתקדם עם אחותי אורה, נפרדת ממני ומאחותי

אסתר ואנחנו עולים לאוטובוס. התמונה הזאת

ליוותה אותי כל תקופת הפרידה אחר כך. הרגשתי

שזהו זה, נפרדנו ולא אראה את המשפחה שלי יותר.

זו הייתה פרידה ללא כל הכנה מוקדמת, והרגשתי

כאילו נוטשים אותי.

אני זוכר שהגענו לנמל של קזבלנקה ועלינו לאונייה,

וכשהאונייה התחילה בהפלגה לכיוון מרסיי בצרפת

שיכנואותנו,הילדים, בבטןהאונייה,והיושםריחות

ועשן שהגיעו אלינו כנראה בשל הקרבה למנועים של

האונייה. כשהיינו צריכים לשכב לישון – אני לא

זוכר בדיוק על מה ישנתי שם, אני רק זוכר שהייתה

לי בחילה, והתחלתי להקיא. אני לא זוכר ביוזמת

מי העלו אותי לנשום אוויר על הסיפון, אבל זוכר

שזה שיפר לי מאוד את ההרגשה. ועדיין, ההורים

כבר לא היו איתי – כשאני מספר את זה עכשיו אני

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 87

חוזר לסיטואציה הקשה הזאת, כאילו אנחנו לבד

בעולם, ובפרט במצב כזה של סחרחורת ובחילות –

זה כשלעצמו היה מאוד קשה, ולקח המון זמן עד

שההרגשה הזאת נעלמה, כי האונייה היטלטלה

כל הזמן. אני זוכר שלמוחרת בבוקר הגענו לטנג'יר,

שהייתה לא רחוקה מהעיר שבה נולדתי. האונייה

חנתה שם, ואני לא יודע איך, אבל קרובי משפחה

שלי שגרו בטנג'יר הגיעו לנמל להגיד לנו שלום. הם

כנראה ידעו שהעולים לארץ מגיעים לנמל טנג'יר

ובאו לפגוש אותנו. זה שימח אותי מעט, אבל מהר

מאוד האונייה זזה והמשכנו בהפלגה. אחרי שלושה

ימים הגענו למרסיי. הייתי ממש מפוחד מכל מה

שקורה, וחסרה לי מאוד היד המלטפת והמרגיעה

של אימא.

88 | שם טוב בנג׳ו

ההכשרה בצרפת לקראת העלייה לארץ: יולי עד

ספטמבר 1952

כשהגענו למרסיי לקחו אותנו באוטובוס למחנה

עולים. זה היה מחנה שכנראה הגרמנים בנו ואז

הצרפתים כבשו מהם. המבנים היו ארוכים ובצורת

חצאי חביות – עגולים כאלה, כמו חביות שחתכו

אותן באמצע,וכשהגענו היו שם משפחות עולים מכל

צפון אפריקה: מטוניס, ממרוקו, מאלגי'ר, והיינו

אנחנו, הקבוצה של עליית הנוער. שיכנו אותנו בביתן

גדול שהיו בו מיטות מתקפלות ללא מזרונים, וכל

אחדקיבלמיטהכזאת.אניחושבשאחותי לאהייתה

איתי שם. אולי הפרידו בינינו, כי אני לא זוכר אותה

שם. אני חייב לציין שאסתר אחותי התנהגה בכל

הסיטואציה הזאת בצורה הרבה יותר בוגרת ממני.

היא זאת שהייתה מרגיעה אותי – אני לא הפסקתי

לבכות, והיא לא רק שלא בכתה כמוני, אלא הייתה

עוזרת ומרגיעה, כנראה הרגישה שהיא צריכה להגן

עליי. היות שבכיתי כל כך הרבה,ולא שיתפתי פעולה

עם המדריך שהיה אחראי שם, במחנה העולים

במרסיי, זה כנראה הרגיז אותו מאוד שאני ככה, כל

הזמן בוכה ולא נעים כזה,ואני לא זוכר מה הוא אמר

לי, אבל פתאום הוא נתן לי סטירה. זה כמובן לא

עזר לי להתגבר על כאב הפרידה. אני זוכר שאסתר

אחותי כעסה וממש התנפלה עליו, מה פתאום הוא

נותן לי סטירה. זה היה חלק מהצורך שלה להגן

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 89

עליי. ההתנהגות של אסתר הייתה הרבה יותר

בוגרת משלי, ואני הייתי יותר רגיש ופגיע והתקשיתי

להתמודד עם כל מה שקרה לי.

אחרי משהו כמו שבוע במחנה העולים במרסיי לקחו

אותנו, עם כל הקבוצה, לוִ וילָה גָאבִ י, אני לא יודע

איפה זה היה בצרפת, אני רק זוכר שנסענו ונסענו.

זאת הייתה וילה מאוד יפה, ובהחלט היה פה שיפור

בתנאים;ישנו במיטותרגילות,נוחותיותרמהמיטות

המתקפלות שבמחנה, אם אני זוכר נכון, והייתה שם

מדריכה ש-אני לא יודע למה, היא הזכירה לי מישהי

שדמיינתי שאולי הכרתי בעיר הולדתי, או משהו

כזה, והיות שהיא גם הייתה טובה אליי, והתייחסה

אליי גם מבחינה רגשית, התחלתי להרגיש יותר טוב.

לא שהייתי שלם עם כל מה שקרה. בכל מקרה, כל

הקטע הזה נמשך רק כמה ימים, הווילה הייתה מין

מקוםמעברוממנהלקחואותנולמקוםשנקראשָ אטוֹ

דה ז'ילאנס. זה היה ארמון נוסף בבעלות הסוכנות,

שהיו קולטים בו קבוצות לפני העלייה לארץ. לימים

נודע לי שאחרי מלחמת העולם השנייה המקום הזה

שימש לקליטת הרבה ילדים שניצלו מהנאצים, וגם

הם שהו בשאטו הזה בדרך לארץ.

אני זוכר שכשהגעתי לשאטו הרגשתי פתאום מין

רוגע, כאילו המקום עצמו הרגיע אותי. הטירה הזאת

הייתה בין מטעים, והייתה שם בריכה, האווירה

90 | שם טוב בנג׳ו

הייתה אחרת לגמרי, הרגשתי השתנתה. יכול להיות

שגם כבר קצת הסתגלתי – אומנם לא עבר הרבה

זמן, אבל בכל זאת עברו משהו כמו שלושה שבועות

מאז הפרידה מההורים, או חודש, משהו כזה. יותר

מאוחר תמיד רציתי לחזור לראות את המקום הזה,

ובאמת באחת מהנסיעות שלנו לצרפת עם סולו

וגילה, שאספר עליהם בהמשך, הגענו אליו. היה

מרגש לראות את המקום.

שאטו דה ז׳ילאנס ליד רוקפור שבצרפת, בו שהיתי לקראת העליה

ארצה בביקור בשנת 1994

שיכנו אותנו בחדרים גדולים – זה היה ארמון עם

חדרים גדולים, אבל המיטות היו דו-קומתיות. עוד

שינוי שהיה הוא שנתנו לי תפקיד. אני לא יודע איך

הגיעו לזה, אבל אני הייתי מאלו שידעו להתפלל,

וידעתי לקרוא בתורה, עוד לפני הבר-מצווה, אז

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 91

אמרו לי: \"אתה אחראי לבית הכנסת\". זה מצא חן

בעיניי. נתנו לי את המפתח של בית הכנסת והייתי

צריך גם להיות החזן והקורא בתורה, ולארגן את

הילדים לבוא להתפלל. עשיתי את זה בצורה ממש

טובה, אני חושב. מושלמת.

מאוד העריכו את האופן שבוניהלתי את כל חיי הדת

בבית הכנסת, ואת התפילות, כי הייתי בין היחידים

שםשידעוממשלקרואולהתפלל כמושצריך.המדריך

שהיה אחראי לקבוצה, שהיה מהארץ, נתן לי תמיד

משימות לעשות, וזה היה אחד הדברים שעזרו לי

להרגיש טוב יותר אחרי הפרידה. למשל הייתי צריך

לקחת ספרי קודש שיצאו מכלל שימוש כדי לגנוז

אותם, שלחו אותי לעשות את זה במקום רחוק ואני

הגעתי לשם ועשיתי את זה. בעיר הולדתי היה בבית

הקברות מקום גניזה, שהיו קוברים בו את כל דברי

הקודש שנפגמו ויצאו מכלל שימוש, ואני ידעתי איך

לעשות גם את זה.

חילקו אותנו לכיתות לימוד, והמדריכים הסבירו לנו

שאנחנו שם כדי לקבל הכשרה לקראת העלייה לארץ

– ללמוד את השפה העברית, וגם לעבוד בחקלאות,

ולכן עבדנו שם במטעים שהיו מסביב. הכשירו אותנו

גם מבחינה רגשית, בכל מיני שיחות שהיו לנו. היות

שידעתי לדבר עברית, וגם לקרוא ולכתוב, הכיתה

שבה שיבצו אותי בעצם לא התאימה לי מבחינת

92 | שם טוב בנג׳ו

הרמה–הייתימאודמתקדםיחסיתאליה,ולאתמיד

היה לי מה לעשות שם, אבל בכל זאת השתלבתי.

בשאטו כבר התחלתי להיות יותר מודע לקבוצה

שהייתי בה, והכרתי ילדים שדיברו ספרדית, שעלו

כמוני ממרוקו הספרדית, והיינו ממש קבוצה

– אולי עשרה ילדים שדיברו ספרדית. זה שיפר

מאוד את ההרגשה שלי, כי יכולתי לדבר, ולהכיר,

ובאמת הכרתי שם ילדים ממרוקו הספרדית – לא

מהעיר שלי, ארסילה, אלא מערים אחרות במרוקו

הספרדית, ומה שייחד אותנו מהשאר היה הקושי

בפרידה מההורים. אני זוכר שהיינו מתקבצים כולנו,

מתחילים לדבר על הבית ועל ההורים ומתחילים

לבכותיחד,מין בכיקבוצתי.אבל במקוםשנרגיע ככה

זה את זה, הדבר הזה רק הגביר אצלנו את העצב.

היינו ממש עצובים. ילדים אחרים היו מסתכלים

עלינו בוכים בקבוצה ואני לא יודע מה הם חשבו.

כל אחד היה מספר על הקושי שלו ועל ההורים

שלו. היה שם אחד, קראו לו שמעון כהן – הוא היה

מתֶ טוּאָ ן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, והוא

לא הפסיק לבכות. יותר גרוע ממני. הוא היה מדבר

על אבא שלו ואימא שלו, והדודים, וכל פעם בבכי

מר, וזה היה גורם לכולנו לבכות עוד יותר. אלו היו

מפגשים עצובים, בקבוצה הזאת. אומנם התגבשנו

כקבוצה, אבל לא תמיד אהבתי את כל הילדים שהיו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 93

שם, כי אחר כך, כשהכרתי אותם לאט לאט, למדתי

שהיו שם שניים שלושה ילדים שהיו קצת עבריינים,

וההתנהגות שלהם במקום שממנו הם באו הייתה כל

כך לא טובה שההורים העדיפו לשלוח אותם לארץ,

אולי שם יתחנכו. ידעתי לזהות את זה ולהתרחק

מזה, וגם ידעתי לזהות עם מי אני כן יכול להתחבר.

אבל כן היינו קבוצה של דוברי ספרדית, והילדים

המרוקאים היו קוראים לנו \"הספניולים\".

על מדרגות שאטו דה ז׳ילאנס, בביקור בשנת 1994

עוד דבר טוב בשאטו הזה היה האוכל. אני לא זוכר

מה היה בתחנות הקודמות שלנו, ובקזבלנקה, אבל

פה היה אוכל צרפתי. אני זוכר את הבגטים, ואת

כמויות החמאה שיכולתי למרוח על בגט ולאכול,

94 | שם טוב בנג׳ו

וגם שמרו מאוד על כשרות. כשביקרנו במקום אחרי

שנים ראינו שעדיין סימנו במטבח חלב ובשר. הקפידו

מאוד על העניין הזה, כך שהחלק הזה, של האוכל,

עזר לי להסתגל. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני

מסתגל לאנשים ולמצב החדש, גם אם עדיין בכינו

בקבוצה, כמו שסיפרתי,ועדיין הייתה לי קשה מאוד

הפרידה מההורים, וכל פעם כשחשבתי על הבית

בארסילה ונזכרתי בהוריי ובאחים שלי היה לי עצוב

מאוד. אסתר הסתגלה מהר מאוד, והיו לה חברות

בשאטו. היא נקלטה יפה בקבוצה הזאת, של עליית

הנוער, ותמיד דאגה לבדוק ולשאול איך אני מרגיש.

אני זוכר שגם החברות שלה באו תמיד להרגיע אותי

ולעזור לי להרגיש יותר טוב.

שאטו דה ז'ילאנס הייתה סמוכה לעיר רוקפור, לא

מאוד רחוק ממרסיי, ואחרי שנים, כשחיפשנו את

השאטו, ושאלנו על רוקפור, הראו לנו איזה מקום

בצפון צרפת, וכשהגענו לשם הבנו שזה לא המקום.

בסופו של דבר מישהו כיוון אותנו והגענו למקום

הנכון.זההיהמקוםעלחוףהים,שעושיםבוגבינות,

מקום מאוד נחמד. במחנה הקיץ הזה בילינו על שפת

הים, ישנו באוהלים, והיו הרבה פעילויות והפעלות.

היינו שם שלושה שבועות בערך. אהבתי גם את

הטיולים שהיינו עושים שם. זו הייתה תקופת הקיץ,

הייתה במקום גם בריכת שחייה, והיינו שוחים בה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 95

להנאתנו, וכל התנאים גרמו להרגשה יותר טובה.

היה לנו ממש טוב שם.

בשאטו, הארמון הזה, היו מדריכים מהארץ, שלקחו

אותנו לטיולים – היינו מטיילים הרבה, בעיקר

בלילות.הכולמסביבהיהירוק,והיויערות,וגםהרים

מולנו.כלהקטעשללראותהריםהיהראשוניבשבילי,

כי בסביבה של ארסילה לא היו הרים בכלל, הכול שם

היה מישורי, ועד אז כל החיים שלי שם לא ראיתי הר.

כשהגענו לצרפת פתאום ראינו הרים גבוהים,וגם זאת

הייתה חוויה ראשונית שזכורה לי משם.

אהבתיגם לטייל לבד במקומות האלה,וכבר סיפרתי

שכאחראי בית הכנסת הייתה לי הזדמנות לעשות

טיול לבדי כשהייתי צריך לקחת ספרי קודש לגניזה

במקום די רחוק. אני זוכר שהלכתי לבדי וקברתי שם

את דפי הקודש.

במשך כל התקופה הזאת לא ידעתי מה קורה עם

ההורים שלי, כי לא היה טלפון, וגם מכתבים לא היו

מגיעים. רק פעם אחת הגיע אליי מכתב מההורים –

הם כבר היו בארץ, ואנחנו עדיין היינו בצרפת. אימא

כתבה לי מה עבר עליהם ואיפה הם עכשיו – הם היו

במעברה בצפת – איפה אבא שלי עובד וכמה הוא

מרוויח – נתנה לי, ככה, תמונת מצב על מה שקורה,

וגם זה עזר. זמן לא רב אחר כך הגיע גם תורנו. הגענו

לשאטו ביולי 1952,ובאחד הימים בספטמבר, ללא כל

96 | שם טוב בנג׳ו

הכנה מוקדמת, הודיעו לנו שגם אנחנו עולים לארץ.

אניזוכר שהגיע אוטובוס והעלינו את המזוודות שלנו

דרךהחלונות.גםהפעםלאהייתהכלהכנהאופרידה

ושוםשיחהמיוחדתעלמהשהולךלקרות.הודיעולנו

שאנחנו עולים לארץ, עלינו לאוטובוס ונסענו. הגענו

לנמל מרסיי, אותו נמל שדרכו נכנסנו לצרפת, עלינו

שם לאונייה שנקראה \"ארצה\", והפלגנו בה שבעה

ימים עד שהגענו לחיפה. ככל שהאונייה התקרבה

לנמל חיפה התרגשנו יותר ויותר. האורות של חיפה

היו מחזה יפה, והתרגשתי כל כך לראות את הכרמל

ואת כל אותם דברים שכילד שמעתי על ישראל.

המטבח כפי שהוא היום

מקבץ תמונות משאטו דה ז׳ילאנס, בביקור בשנת 1994

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 97

מימין - עלייה במדרגות לתוך השאטו, משמאל - גילה בכניסה לשאטו

אחד הכלים החקלאיים שנשארו בשאטו

98 | שם טוב בנג׳ו

בכניסה למטבח

מחלון זה הורדנו את המזוודות לאוטובוס שלקח אותנו לנמל לקראת

העלייה ארצה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 99

חבלי הקליטה בארץ – מוסד, קיבוץ: ספטמבר 1952

כשהגענו לנמל חיפה ההרגשה שלי כבר הייתה יותר

טובה; תקופת ההסתגלות בשלושת החודשים בצרפת

עשתה את שלה, אבל עדיין העיקה ההליכה לקראת

הלא-נודע – לא היה לי מושג לאן אני מגיע ומה הולך

לקרות. אומנם התחברתי כבר יותר לקבוצה של

הילדים, וגם עם אלה שדיברו ערבית תקשרתי; חלק

כבר ידעו קצת עברית מההכשרה שעברנו בצרפת,וגם

אני התחלתי לקלוט את השפה הערבית – למדתי

מהחברים בקבוצה ערבית מרוקאית, שקודם לא

ידעתי, והתחילו להיווצר קשרים. אני אומר, חבל

שלא היו בקבוצה ילדים מאנגליה – יכולתי ללמוד

אנגלית באותה הזדמנות. במקום זה למדתי ערבית,

אבל כזאתשאין בההרבהשימוש– ערביתמרוקאית.

עָרָ בִ ּיָה מוּגְרָ בִ ּיָה. אל-מגרב זה מערב.

האונייה עגנה בחיפה, ואנחנו כולנו, ככה,

מסתדרים – ואז מתחילים לְגָפֵר אותנו בדי-די-טי

עם איזו משאבה – בלי להסביר לנו כלום. אחרי זה

הבנתי שזה נגד כינים וכל מיני מחלות שאולי הבאנו

איתנו מבחוץ. אחרי שעברנו את הדי-די-טי, שהיה

מסריח, עלינו לאוטובוס, כבר היה לילה, ושוב – כל

הזמן הזה אף אחד לא הסביר לנו מה הולך לקרות.

גם באונייה לא היה רגע שבו אספו אותנו והסבירו

לנו מה צפוי. זה אפיין את כל תהליך העלייה –

100 | שם טוב בנג׳ו

לפני העלייה ובזמן העלייה. לא דיברו ולא הסבירו.

כאילו לקחו את החלק של ההבנה שלנו כמובן

מאליו. בכל אופן – היה חושך, עלינו לאוטובוס

ונסענו, התברר שלנתניה.

במחנה עליית הנוער בנתניה, מיד עם העלייה ארצה, בספטמבר 1952

הגענו לנתניה, ושוב היינו במחנה. הפעם זה כנראה

היה מחנה בריטי. שיכנו אותנו בביתנים ארוכים, גם

שם היו מיטות מתקפלות לא נוחות, הגענו והלכנו

לישון – אני לא זוכר אם נתנו לנו משהו לאכול

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 101

לארוחת ערב. אני לא בטוח. אני זוכר שלא היה לי

ברור מה הולך לקרות שם. רק בהמשך התברר שזה

היה מחנה מעבר של עליית הנוער, שבו עשו את כל

המיונים אחרי הקליטה בארץ, ושם היו מייעדים

אותנו ומשם היו מפזרים אותנו למסגרות, מי

לקיבוץ, מי למוסד וכו'. זה היה התהליך שם.

באותו לילה הלכנו לישון, ובאמצע הלילה שמעתי

בפעם הראשונה בחיים שלי יללות של תנים. זה דבר

שאף פעם קודם לא שמעתי. הילדים המרוקאים

התחילו להגיד \"אֵ ל דְ יוּב\", \"דיוב\" – אני חשבתי שזה

כמו בספרדית דִ יאָ בְּלו – שד. אבל דיוב אצלם היה תן,

ורק אני חשבתי שהם מתכוונים לשד. אלה היויללות

שבפעם הראשונה שמעתי, ועם הפירוש הזה זה היה

מאוד מפחיד. למוחרת הסבירו לנו מה זה היה. היו

שם כנראה הרבה תנים – זה היה שטח לא מאוכלס

עדיין, לא כמו נתניה של היום.

במשך השנים חיפשתי את המקום הזה הרבה

פעמים, רציתי לראות איך הוא נראה היום, ורק

לפני כמה שנים כשהיינו באיזה נופש הגענו לאזור.

מובן שהמקום השתנה, הוא הפך להיות מחנה

צבאי – מחנה דוֹ רָ ה, אבל גם המחנה הזה נמחק

במשך הזמן ובמקומו בנו שם בתים, כך שיכולתי

לראות רק בדמיוני את המקום הזה, שאליו הגענו

כשעלינו לארץ.

102 | שם טוב בנג׳ו

למוחרת קמתי והסתכלתי החוצה, לראות איפה

אנחנו נמצאים, ובפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי

ממטרות מסתובבות. לא הבנתי מה זה, ורק אחר

כך הבנתי שככה משקים את הדשא. אחר כך לקחו

אותנו לארוחתבוקר בחדרהאוכל –אחרישהתרגלתי

בצרפת לאכול בגטים עם חמאה נתקלנו פה בלחם

שחור פשוט כזה. זה היה אוכל של צנע, שכן הארץ

היתה באותו הזמן בתקופת הצנע.

בזמן שאכלנו אמרו לנו שנפטר נשיא המדינה שלנו,

חיים ויצמן. אנחנו שמענו על חיים ויצמן בחוץ

לארץ. עכשיו דיברו על מותו במילים כמו \"נפלה

עטרת ראשנו\" ונכנסנו כולנו ממש לאווירה של

אבל. אני מדבר על ספטמבר 1952 ,בסך הכול ארבע

שנים לאחר קום המדינה. אני זוכר שישבתי וכתבתי

מכתב לדוד חיים, שכזכור היה הרב שלי בארסילה

וממש התגעגעתי לתפילה שלו ולכל הדברים שהיינו

לומדים איתו, ותיארתי לו מה שקורה בעלייה לארץ.

סיפרתי לו גם שנשיא המדינה נפטר, והשתמשתי

במילים האלה שאמרו לנו, \"נפלה עטרת ראשנו\" –

פשוט ציטטתי. לקחתי עשב יבש ושמתי במעטפה, עם

המכתב, וכתבתי: \"זה מארץ הקודש, משהו מיוחד\".

שלחתי את המכתב הזה, אבל לא קיבלתי תשובה, כך

שאני לא יודע מה קרה למכתב, אם הוא הגיע לידיו.

הסבירו לנו שמתחילים להכין אותנו למעבר למוסד,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 103

אפשרות שהתנגדתי לה, אבל היות שכבר היינו

קרובים לראש השנה כל העניין נדחה לאחרי החגים,

ואמרו לנו: \"עכשיו אתם הולכים לעבור את החגים

עם המשפחות שלכם\". ההורים אפילו לא ידעו

שהגענו לארץ, הם היו במעברה ולא הייתה לנו כל

דרך להודיע להם. הייתה לי הכתובת, מהמכתב

שקיבלתי בצרפת מאימא שלי. נתנו לנו כסף, ולי

ולאחותי אמרו: \"תיסעו לצפת\".

הייתה לי מזוודה – מזוודה שאבא שלי ביקש מהנגר

להכין. הנגר, שהיה דוד של אימא, אח של סבתא

שלי, הכין לנו מזוודה מעץ, מאוד כבדה ומגושמת,

עם ידית ברזל דקה. המזוודה הזאת הלכה איתי כל

הדרך עד אותה עת. היו בה כל מעט הדברים שהיו

לי. המנעול התקלקל, וכך לא יכולתי לנעול אותה.

כל פעם שהייתי צריך לזוז איתה, הייתי צריך

להחזיק את המנעול באצבע כדי שהיא לא תיפתח

לי. אז כשאמרו לנו לנסוע – גם זה בלי שום הכנה

מוקדמת, וכמו שאמרתי, בלי שיכולתי להודיע

להורים – לקחנו אחותי אסתר ואני את הדברים

שלנו במזוודה המגושמת, שתמיד השאירה סימנים

ביד, הלכנו לתחנת האוטובוסים בנתניה ומשם

נסענו לתחנת אגד בחיפה. באוטובוס לא הרגשתי

טוב, קיבלתי בחילה ואפילו הקאתי, אני חושב.

כשהגענו לחיפה עדיין לא ידענו לאן אנחנו נוסעים.

104 | שם טוב בנג׳ו

מזל שידעתי קצת עברית ויכולתי לשאול, וכך כיוונו

אותנו לקופה. קנינו כרטיסים והסבירו לנו איפה

תחנת האוטובוס לצפת.

זה היה אחד מהאוטובוסים הישנים, \"סופר ווייט\"

עם הילוכים ידניים, וכמובן לא היה וינקר; לנהג

היה איזה חץ בצד, עם ידית, והוא היה מרים את

החץ ביד כדי לסמן שהוא יוצא ימינה או שמאלה.

אוטובוס מאוד ישן. התחלנו לנסוע. הכול היה זר

ומוזר לי. כשהתקרבנו לצפת, התחילו סיבובים

ועליות והיה ממש מפחיד להיות באוטובוס הזה

כשהוא טיפס בסיבובים האלה. כבר היה חושך,

ודמיינתי שהאוטובוס מטפס לשמים – מטפס,

מסתובב וממשיך לטפס... ועדיין הרגשתי בחילה,

ומין הרגשה לא הכי טובה, כי לא היה לי מושג איך

נגיע ואיך נמצא את ההורים שלנו.

בסוףהגענו לתחנההמרכזיתשל צפת.זאתלאהייתה

התחנה של היום, אלא מין בית ערבי שעשו ממנו

תחנה. ירדנו מהאוטובוס עם המזוודה המצ'וקמקת

שלנו.הכתובתשהייתהלנו:מעברהד'.שאלתימישהו

איך מגיעים והוא הצביע בכיוון כלשהו,ומישהו אחר

אמר: \"תלכו משם\". התחלנו ללכת בכיוון שהראו לנו

והגענו למחנה אוהלים. הצצתי לתוך אחד האוהלים

וכמובן ראיתי אנשים שלא הכרתי, שנראו לי קצת

מוזרים. בהמשך התברר שזו הייתה מעברה ששוכנו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 105

בה עולים מעירק. שאלתי אם זאת מעברה ד' ואמרו

לי: \"לא, תמשיכו לרדת, זה למטה\".

התחלנו לרדת. השביל היה לא סלול, מלא אבנים,

והיהקשהמאודלהתנהלבועםהמזוודה,שכברחתכה

לי את האצבעות. המשכנו לרדת והגענו לצריפים.

שאלנו, \"זאת מעברה ד'\"? אמרו: \"לא, תמשיכו

הלאה, עוד יותר למטה\". ואנחנו הולכים בחושך, אין

שום אור בחוץ – הצריפים היו מוארים בעששיות נפט

אבל השביל היה חשוך לגמרי, וכך המשכנו הלאה

לרדת ולרדת. בכל פעם ששאלנו אמרו לנו שעדיין לא

הגענו למעברה ד'. ירדנו עוד ועוד, וכשהגענו סוף סוף

הרגשתי כאילו הגענו לסוף העולם. שוב ושוב דפקנו

בדלת של איזה צריף ושאלתי את מי שיצא אלינו:

\"מכירים משפחת בנג'ו?\", ושוב ושוב אמרו לי: \"לא,

לא מכירים\", עד שבסופו של דבר יצאה אישה ואמרה:

\"כן, כן, מכירה את אברהם בנג'ו, הם ממש פה ליד\",

והלכה איתנו לצריף שבאמת לא היה רחוק. המפגש

היה מרגש מאוד. ההורים היו מופתעים לחלוטין,

לא ידעו דבר על כך שאנחנו מגיעים. אסתר הייתה

אומנם קטנה ממני, אבל כבר סיפרתי שהסתגלה יותר

בקלות.אני, כשראיתיאתההורים,קשהלי לתאראת

ההרגשה שהיתה לי. נאלמתי. אני לא יודע לתאר את

זה. אני זוכר שחיבקתי את אימא ולא עזבתי אותה.

בראש שלי היה: זהו, אני יותר לא עוזב את המשפחה

106 | שם טוב בנג׳ו

שלי. אבל ברור שהיה לנו תאריך חזרה למחנה עליית

הנוער בנתניה.

לאט לאט הפשרתי והסתגלתי למפגש. אני זוכר

שרבקה אחותי, שהייתה תינוקת כשנפרדנו, כבר

זחלה על הרצפה, וכולם כבר היו קצת יותר גדולים,

ועדיין התקשיתי להתרגל לראות את כולם. מעניין

שאני זוכר מהמעמד הזה בעיקר את אימא, ותמונת

אבא מאז לא זכורה לי כלל. אני זוכר בעיקר את

ההתרגשות שלי. ניסיתי להיות מרוכז, אני לא יודע

בדיוק איך לכנות את המצב שהייתי שרוי בו – אולי

בלבול. גם עכשיו כשאני מדבר על המפגש הזה

הדברים לא לגמרי מסודרים לי בראש.

אחרי שהתנתקנו ונרגענו קצת מכל הגעגועים

והפורקן על כל מה שעברנו – אחרי הכול היינוילדים

קטנים עדיין – התארגנו איכשהו לשנת הלילה.

הצריף עצמו היה חדר אחד, שהיו בו מיטות סוכנות

– רגליים מברזל שעליהן מצע עץ ועליו מזרן קש.

בלילה היו פותחים את המיטות וישנים, ולמוחרת

מקפלים את כל המיטות האלה ומניחים אותן זו על

זו בערמה אחת. אניזוכר שבלילה הזה נתקלתי בפעם

הראשונה בפשפשים. במזרני הקש היו פשפשים,

והעקיצות שלהם היו מגרדות בצורה איומה.

למוחרת התחלתי קצת יותר להיפתח, והתחבקתי

עם האחיות שלי, אבל מה שאני הכי זוכר זה שהייתי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 107

צמוד לאימא. פשוט לא הייתי מוכן לעזוב אותה.

המפגש כולו היה מרגש, מלא עצב, ובכי, וגם דיבור.

הכול היה לי מאוד מאוד לא ברור, יצאתי מאוד

מבולבל מהמפגש עצמו – מעצם זה שהנה, הגעתי,

ואני שוב עם המשפחה.

אמא שלי במעברה

הדברהראשוןשעבר לי בראשהיה:אניאתהמשפחה

שלי לא עוזב יותר. אני לא חוזר לנתניה. אני נשאר

פה עם ההורים. לאט לאט התחלתי להביע את

המחשבה הזאת, ומובן שההורים לא הסכימו. אבא

הבהיר באופן חד-משמעי שאהיה חייב לחזור לנתניה

108 | שם טוב בנג׳ו

אחרי החגים. הגענו לפני ראש השנה, והיינו צריכים

לחזור אחרי סוכות. אימא אמרה ּ ברכוּת: \"אין דבר,

תחזור\", וניסתה לנחם אותי בזה שלאט לאט גם דוד

חיים וכולם מארסילה יגיעו לארץ, ויהיה גם פה בית

כנסת כמו בחוץ לארץ ונוכל להשתלב. היא הביאה

כל מיני דוגמאות שדיברו אליי כדי שאשתכנע, כי

התעקשתי לא לעזוב את המשפחה ולחזור לנתניה.

לאט לאט התחלתי להסתגל, ועד סוף תקופת החגים

כבר התחיל להיות לי נעים. אני זוכר שראיתי שדויד,

אחי, שהיה בן שבע או שמונה, הוא אחד מהמנהיגים

של הילדים במעברה. הוא התחיל לקחת אותי לטייל

ולהראותלי כלמהשיששם,וראיתי כמההואמוערך

בקרב הילדים במעברה, וכשאיזה ילד ניסה להתחיל

איתי מכות הוא הגן עליי והבריח אותו. אחר כך

שמעתי כל מיני סיפורים על דויד, איך הוא דואג לכל

דבר ועוזר להורים, מביא חלב מהחלבן – היו כל מיני

סיפורים עליו, וגם כשגדלתי ופגשתי אנשים שהיו אז

ילדים במעברה, הם סיפרו על דויד, שקראו לו דָ וִ יקוֹ ,

שהואהיהממשפייטר במעברה.אזאיתוהסתובבתי

בתקופה הזאת, כשהייתי שם בחגים.

מובן שמאוד נהניתי מהאוכל שאימא הכינה. אומנם

לא היה שם מטבח, רק איזה פרימוס שעליו היו

מבשלים, והיה שולחן נמוך, עגול, שהבאנו מחוץ

לארץ, ומסביבו ישבנו. הכול שם היה מאוד דל, אבל

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 109

כל המשפחה, גם ההורים שלי, התחילו להסתגל

לתנאים האלה, וגם אני התחברתי למצב הזה.

המשפחה במעברה: ההורים משני הצדדים, בשורה האחורית: דוד,

אסתר וחוליה, בשורה הקדמית: לונה, כרמלה ורבקה

ואז הגיע היום שבו היינו צריכים לחזור לנתניה.

אמרתי: \"אני בשום פנים ואופן לא חוזר. אני נשאר

פה\". כשאמרו לי שאין ברירה בכיתי והתנגדתי,

אבל אבא, בצורה סמכותית, אמר לי: \"אתה חוזר\",

ואימא תמכה בו. בסופו של דבר הבנתי שאין ברירה,

אסתר ואני חייבים לחזור. אימא ליוותה אותנו

והצטרפה אלינו לנסיעה לנתניה. כשהגענו כבר היה

מאוחר מכדי שתחזור לצפת, אבל היא גם לא הייתה

יכולה להישאר איתנו. היות שקרובי משפחה שלנו

הגיעו לארץ וידענו שהם בשער העלייה, אימא נסעה

אליהםוהתארחהבאוהלשלהםשם,ולמוחרתחזרה

לצפת. גם הפעם הפרידה הייתה לי מאוד קשה.

110 | שם טוב בנג׳ו

במחנה התחילו לדבר איתי ברצינות על סידור

במוסד. את אסתר סידרו בזריזות, היא לא התווכחה

הרבה – אמרו לה שהיא מיועדת למוסד של בית יעקב

בירושלים, משהו חרדי – ידעו שאנחנו ממשפחה

דתית אז זאת המסגרת שמצאו לה, ובלי הרבה

היסוסים לקחו אותה, ואני נשארתי לבד.

אמרו לי שאני מיועד להגיע לנוה עמיאל. לא ידעתי

מה זה. התברר שחלק מהקבוצה כבר היו שם, וגם

אני נסעתי לשם. זה היה חור, הכול שם היה מלא בוץ

והמקום בכלל לא דיבר אליי – רחוק, בוץ, גשם – לא

אהבתי. אמרתי למנהל הפנימיה: \"אני לא נשאר פה,

אני לארוצהלהיותפה,זהלאמקוםשאניאוהב\".הוא

ניסה לשכנע אותי להישאר, אבל בסוף הבין שאני ממש

לא רוצה,נתן לי מכתב ואמר לי לחזור לנתניה, למחנה

עליית הנוער, שהם יסדרו אותי במקום אחר. חזרתי

לנתניה, נתתי את המכתב. שאלו אותי מה אני רוצה

לעשות ואמרתי שאני רוצה לחזור להורים שלי. היו שם

עוד ילדים מאלו שדיברו ספרדית – כמה מהם עוד היו

בנתניה, והתחברנו קצת יותר, אז אמרו לי: \"תראה,

אנחנו לא שולחים אותך להורים, אבל עדיין אין לנו

מקום אחר להציע לך. בינתיים אתה נשאר פה\".

כנראה שמעו שם שבמחנה בצרפת הייתי אחראי על

בית הכנסת, אז גם כאן מינו אותי לתפקיד הזה. בית

הכנסתהיהבתוךאולםגדול עםבמה,שכנראהשימש

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 111

למופעיםבזמןהבריטים. בזמןשנשארתישם, במחנה,

היה לי מפתח והייתי נכנס לבית הכנסת, נצמד לארון

הקודש ומתפלל, מבקש מאלוקים שיחזיר אותי

להורים. האמנתי שאלוקים יעזור לי לחזור להורים

שלי ולא להישאר בנתניה או במקום אחר.

כך הייתי בהמתנה קרוב לחודשיים. לפי בקשת

ההורים לא יכלו להציע לי קיבוץ או מסגרת לא

דתית אחרת, אז לא היה להם מקום להציע לי.

מהתקופה הזאת אני זוכר בין השאר שלמנהל של

המחנה היה כלב מאוד מפחיד, שחור כזה, אני חושב

שזההיהבולדוג,ואניממשפחדתימכלבים.אניזוכר

שהסתובבתי לתומי קרוב לבית של המנהל, ופתאום

אני שומע שהכלב הזה מתחיל לנבוח. התחלתי לרוץ,

והכלב אחריי. עד היום אני זוכר את זה כחוויה

מפחידה מאוד. בסוף מישהו בא ולקח את הכלב,

הציל אותי מהמלתעות שלו.

בסופו של דבר ראיתי שהזמן עובר, לא מוצאים לי

מסגרת וגם לא מוכנים להחזיר אותי להורים –

ההורים עצמם התנגדו שאחזור אליהם בשלב ההוא,

אמרו שאני צריך ללכת ללמוד במוסד – ובלית ברירה

הסכמתי לחזור לנוה עמיאל. ידעתי ששם לפחות

יש קבוצת ילדים שאני מכיר. אז קיבלתי הפניה,

ושוב נסעתי, הגעתי לנוה עמיאל ושיכנו אותי באחד

הצריפים שהיו שם באותו זמן לשינה.

112 | שם טוב בנג׳ו

טקס בר-המצווה שלי

עשו לנו טקס בר-מצווה קבוצתי, בלי ההורים.

ההורים שלי בכלל לא ידעו שמציינים את הגעתי

למצוות. לא אמרו להם. הטקס היה פשוט מאוד:

הנחת תפילין, תפילה, כיבוד, וזהו.

בר-המצווה שלי בנווה עמיאל

אחרכךנסעתיהביתהואמרתילהוריםשעשוליטקס

בר-מצווה. \"מה עשית? בר-מצווה? ולא אמרו לנו?\" –

הם קיבלו את זה מאוד קשה. טכנית לא הייתה דרך

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 113

להודיע, אבל האחראים מטעם עליית הנוער בכלל

לא נתנו את הדעת על הדבר הזה. לא היו טלפונים

– ההורים היו אז במעברה, אז לא הודיעו. וככה זה

היה לאורך כל הדרך, כאילו כל הקשר עם המשפחה

– לא הביאו אותו בחשבון, ודברים שהתרחשו לא

הובאו לידיעת ההורים והמשפחה.

זה היה מין טקס בר-מצווה די מיוחד, במובן שלא

הרגשתי איזו חגיגה סביב האירוע. עשיתי בר-מצווה,

נתנו לי תפילין וזהו זה. אני זוכר שאימא התרגשה

מהאירוע וקנתה לי שעון מיד שנייה – זה מה שהכסף

שהיה להם אפשר, ואני התרגשתי מהמתנה הזאת

שקיבלתי: קיבלתי שעון. בפעם הראשונה בחיים היה

לי שעון.

114 | שם טוב בנג׳ו

נוה עמיאל – שדה יעקב: 1955–1952

זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על זה בצורה

מפורטת, וזה מחזיר אותי לתקופה. מכל התהליך

הזה בסופו של דבר התחזקתי, קיבלתי כוחות, אבל

לכל אורך הדרך, היות שלא היה לי עם מי לדבר,

פרט לילדים שסבלו מכל זה כמוני, ויכולנו רק לספר

זה לזה ולבכות ולכאוב יחד את המצב, התחילה

להתפתח אצלי סגירות שבמשך הזמן התחילה

להתבטא גם פיזיולוגית: היו לי כל מיני טיקים. כל

הזמן הרגשתי כאילו חסר לי משהו, והייתי עושה

מין תנועה בצוואר, או בכתף,ובלי להרגיש זה התחיל

להיות מין משהו לא נשלט שמאוד הפריע לי וגם

למי שראה אותי ככה. אני זוכר שכשבאחת הפעמים

שבאתי לבקראתההורים, כשכבר למדתי במוסד,הם

ראו שזה קורה לי ואבא אמר לי בכעס: \"למה אתה

עושה דבר כזה? תפסיק\", אבל זה כבר היה לא רצוני

בכלל. ההורים לא הבינו למה זה קורה. אני חושב

שזה היה ביטוי לכל הלחצים שעברתי בכל התהליך,

זה שלא דיברו איתנו על שום דבר, ולא הכינו אותנו,

ולא היה לי שום מוצא לכוון אליו את כל הרגשות.

עברתי דברים קשים מאוד, כילד, וזה בא לידי ביטוי

בטיק הזה, והייתה תקופה די ארוכה שהטיקים

האלה לא עזבו אותי.זה מאוד הפריע לי. ממש. בשלב

מסוים שלחו אותי לפסיכולוג של הסוכנות בחיפה,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 115

והתחלתי תהליך של טיפול פסיכולוגי כדי לתת

כיוון למחשבות שלי, לכוון אותי, אבל זה לא בדיוק

עזר, ואפשר להגיד שהתחלתי לגדול עם הדבר הזה.

יכול להיות שכל מה שהיה לי אחר כך בצוואר נבע

מאיזושהי שחיקה שנגרמה מכל התנועות שהייתי

עושה בצוואר. הרופאים לא ידעו להסביר לי מה

הסיבה למה שקרה, אבל אני מנחש שזה קשור.

הטיפול הפסיכולוגי עזר במידה מסוימת, אבל לא

הספיק. הייתי ילד סגור וביישן. לא דיברתי הרבה,

לא שיתפתי במה שאני מרגיש, והכול בא לידי ביטוי

בעיקר בטיקים שהיו לי. זה היה ביטוי למה שהיה

עמוק בתוכי ולא נמצא לו מוצא.

כשנקלטתי במוסד ורצו לשבץ אותי לקבוצה, בחנו

את הידע שלי ולא שמו אותי בקבוצה שהיתי שייך

אליה, כי היו בקבוצה הזאת ילדים שאפילו לא

ידעו קרוא וכתוב ואני הייתי בשלב מתקדם הרבה

יותר. שיבצו אותי בכיתה מתקדמת יותר וראיתי

שלאט לאט אני מסתגל ומוצא את מקומי בקבוצה,

והחברים, וגם המדריכים, התחילו לראות בי מין

מנהיג. היות שידעתי יותר, והייתי מתקדם יותר

בלימודים, והיו לי כל התכונות שבאתי איתן מחוץ

לארץ, כולל עניין הדת, שהיה אצלי מאוד חזק –

נתנו לי תפקידים. הייתי חזן וקורא בתורה כל שבת,

דבר שילדים אחרים לא התאימו לו. כשהייתי קורא

116 | שם טוב בנג׳ו

בתורה הייתי עושה את זה ברצינות ומתכוון לזה.

לאט לאט התקדמתי והגעתי למצב שנבחרתי להיות

ראש הוועד של הקבוצה.

ברגע שהתחילו לשתף אותי ולתת לי תפקידים,

התחלתי להיות פעיל יותר. הייתי צריך להופיע

לפני הקבוצה ולדבר, וכך יותר דיברתי והתבטאתי.

בהתחלה לא יצא לי בדיוק, לפעמים הייתי נעצר

קצת לפני שהייתי מדבר, אבל בסופו של דבר היה לי

תפקיד של מרַ כז הקבוצה, ולמשל לקראת כל טיול

וכל פעילות הייתי צריך לדבר, ואם היה צריך לברך

באיזשהו אירוע – הייתי צריך להכין ברכה ולהופיע.

התחלתי להרגיש שמעריכים אותי ומתייחסים

אליי כאל מנהיג. אני זוכר שבתמונת המחזור שיש

לי מהמוסד שמו אותי ממש במרכז – אני במרכז

וסביבי הכיתה.

בהדרגה התחלתי להיפתח. לפני כן, מכיוון שהייתי

סגור מאוד ולא ביטאתי דברים שהיו בתוכי, הפכתי

להיות ילד מאוד עצבני. היה לי מאוד קשה והייתי

רב עםילדים.איכשהו,אוליהפסיכולוגשכיווןאותי,

אולי המדריך שמצא את הדרך אליי,ובעיקר העובדה

שבכל הפעילויות שעשיתי העריכו את היכולת ואת

הכישרונות שלי, כל זה ניתב אותי למקומות שאפשרו

ליועודדואותי לבואלידי ביטוי.זהכנראההיהכיוון

שעזר לי להיפתח יותר לאחרים ולהיות מקובל על

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 117

החברים בקבוצה. לפעמים אפילו העזתי – דבר שלא

הייתי רגיל אליו לפני כן – להתווכח עם המדריך,

ואפילו להתחצף אליו, דבר שלא הייתי רגיל לעשות.

בשבילי מדריך, ובכלל, אדם מבוגר, היה סמכות

שצריך לכבד.

אני בגיל 14 בנווה עמיאל

בינתיים גם גדלתי, וכשכבר התקרבתי לגיל 14

הדברים התחילו לקבל אופי אחר, וככל שהתקדמתי

והסתגלתי למקום אהבתי אותו יותר, עד כדי כך

שגם כשהיו שולחים אותנו לחופשות ממש התגעגעתי

118 | שם טוב בנג׳ו

וחיכיתי לחזור – למקום, לחברים, לקבוצה. אבל

לקחליהמוןזמן להסתגל.זההיהתהליך דיממושך,

שבו לאט לאט השתחררה המועקה שהייתה לי, וגם

היה שיפור בעניין הטיקים – הם לא נעלמו לגמרי,

אבל ככלשנרגעתיגםהםפחתו.ואזהגיעשלבהסיום

– היינו שלוש שנים במוסד, ובשנת 1955 ,משהו כזה,

הגיעו שלוש השנים האלה לסיומן והתחילו להכין

אותנו למעבר לקיבוץ.

חשוב לספר שהמוסד בנוה עמיאל היה מוסד חקלאי,

שלצידוהיהביתספרחקלאי,ולמדנושםעלחקלאות

וגם איך באופן מעשי להיות חקלאים. ציוותו אותי

עם בעל משק בשדה יעקב, יעקב ּבוּלְקָ ה, וממש

נקשרתי אליו ואל כל המשפחה שלו, ועבדתי אצלו

במשק: למדתי לחרוש במחרשה רתומה לפרדים,

לקצור בחרמש ובמגל ולסדר את הירק על העגלה כך

שיהיה אפשר להוביל אותו בלי שדבר ייפול. למדתי

שם הרבה דברים ונעשיתי חקלאי של ממש. עבדתי

קשה – אני זוכר שהידיים שלי נעשו מיובלות. היינו

מתחרים, בין הילדים – היינו מראים את הידיים

ומתגאים– למיישידהכימיובלת.זההראהשאנחנו

חקלאים, שיש לנו ידיים חזקות ומיובלות.

הקשר עם בולקה, בעל המשק, היה מאוד טוב ונמשך

שנים רבות. הוא היה איש שיחה, הייתי מדבר איתו

הרבה וזה מאוד עזר לי. הוא גם היה דמות מדריכה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 119

ומכוונת, מין אבא כזה. אני זוכר שבימי שישי הוא

היה מזמין אותי אליו הביתה ואשתו הייתה מכינה

עוגה לשבת ומכבדת אותי. זה נתן הרגשה טובה.

המשכנו להיות בקשר גם כשגדלתי, ואפילו כשכבר

הייתי נשוי. מדי פעם הייתי מקבל דרישות שלום

ממנו, עד שלבסוף שמעתי שהוא הלך לעולמו.ניסיתי

לחפש את הילדים שלו פעם. במיוחד רציתי לפגוש

את אחד הילדים, מרדכי. אני זוכר שהוא היה ממש

קטנצ'יק כזה, הייתי מחזיק אותו על הברכיים –

היום הוא בטח סבא לנכדים.

אחד התפקידים שנתנו לי ומאוד אהבתי היה להיות

האחראי לסוס.היהלנוסוסאחדשם–סוסהבעצם,

שקראו לה ּבוּ ּבָה.

על הסוסה בובה בנווה עמיאל

120 | שם טוב בנג׳ו

מאוד נקשרתי אליה. הייתי רותם אותה לעגלה,

וכשהיה צריך לחרוש את השדה בנוה עמיאל הייתי

רותם אותה למחרשה ערבית, כך קראו למחרשה

שעבדנו איתה, וחורש את השדה. כשהיה צריך

להביא כל מיני דברים מבחוץ – המוסד היה קרוב

לקריית טבעון – היו שולחים אותי עם העגלה,

שהייתי רותם אליה את בובה הסוסה, והייתי מביא

דברים מקריית טבעון, ולפעמים היה צריך להביא

משהו מכפר יהושע, שהיה קרוב למוסד – הרבה

פעמים הייתי דוהר לכפר יהושע על בובה. אומנם לא

היה לה אוכף, וכל פעם ברכיבות ארוכות הייתי יורד

ממנה עם שפשפת עד שהיה לי קשה ללכת, אבל זאת

הייתה העבודה הראשונה שנתנו לי באמת – להיות

עם הסוסה, עוד לפני שסידרו אותי אצל המושבניק

יעקב בולקה כדי ללמוד חקלאות באופן מעשי.

אני זוכר שילדים קינאו בי על שהייתי עם הסוסה,

שגם הכירה אותי ונשמעה לי. אחר כך במשך הזמן

היא כבר נעשתה די זקנה, והביאו איזה שני פרדים

צעירים, ואני לא יודע מה עשו עם בובה – אולי נתנו

אותה, כבר לא היה לה כוח. אני זוכר שהתחלתי

לטפל באחד הפרדים והייתי רוכב עליו – הוא היה

נותן ריצות מטורפות והייתי צריך להסתגל אליו,

אבל לאט לאט התחלתי להכיר אותו ואת הכוונות

שלו, ואחד הדברים הראשונים שלמדתי הוא שאני

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 121

צריך להיזהר עם הפרד הזה, כי הוא לא בדיוק נשמע

לי. פעם אחת רכבתי עליו והוא נתן ריצה, ובאמצע

הדרך היה מתוח חוט – ברגע האחרון הורדתי את

הראש, אחרת אני לא יודע מה היה קורה לי שם.

אבל לאט לאט השתלטתי גם על הפרד, והטיפול

וההתעסקות בסוסה ובפרד היו מהדברים שבלי ספק

עזרו לי להסתגל. עצם ההתעסקות בדבר שבהדרגה

השתפרתי בו עזרה לי להיקלט במוסד ולהרגיש שייך.

לאט לאט התחלתי להיות מודע לכישרונות שלי

ולהכיר בהם. למשל כשהתקרב איזה אירוע או חג

והיינו צריכים להכין הצגה, פתאום התגלה שיש לי

כישרון דרמטי. זה היה כיוון שמשך אותי. אהבתי

להשתתף בהצגות ולקבל תפקידים, והיו נותנים

לי תפקידים מרכזיים בכל ההצגות. כל כך אהבתי

את זה, וגם אהבו לראות אותי משחק – קיבלתי

פידבקים מאוד יפים, עד כדי כך שהתחלתי להאמין

בעצמי והבטחתי לעצמי שכשאגדל אהיה שחקן

תיאטרון. מובן שבסוף זה לא הגיע לשם, ולאט לאט

זה נמוג, אבל אפשר להגיד שמשהו מזה נשאר עד

היום,ולמשל כשעושיםמשחקתפקידיםאני בשמחה

מתנדב ונראה לי שאני נכנס לתפקיד ועושה את זה

יפה מאוד. גילמתי תפקידים בהצגות בכל האירועים

במוסד, כולל מסיבת הסיום, שגם בה שיחקתי

בתפקיד מרכזי. את הכישרון הדרמטי באמת גיליתי

122 | שם טוב בנג׳ו

אז, וזה עוד דבר שחיזק את הביטחון העצמי שלי.

אני מופיע בהצגה בנווה עמיאל

אני חושב שלמדריכים במוסד היה חלק בזה שאחרי

התקופה הלא קלה שעברה עליי, עם הפרידה

מההורים, היו דברים שחיזקו אותי ואפשרו לי

להיקלט ולבוא לידי ביטוי. הם שמו לב שיש דברים

כמו תפקידים ותחומי אחריות שאפשר להטיל עליי,

והם נותנים לי ביטחון, ולכן הם דחפו אותי ועזרו

לי להגיע למצב שבו, כפי שסיפרתי, הפכתי להיות

מרַ כז הקבוצה במוסד,וגם בהמשך, כשיצאנו לקיבוץ,

המשכתי להיות מרַ כז הקבוצה. כשהתגייסנו לנח\"ל

הייתי מרַ כז הגרעין, תפקיד שהיה לו מעמד בצבא,

וכשהיה צריך להוציא אחוזים מהגרעין לקורס

מ\"כים ולקורס קצינים לא הוציאו אותי, כי היה

לי התפקיד הזה, של ריכוז הגרעין. אלה דברים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 123

שהתחילו והתפתחו אז, במוסד, ועזרו לי לפתח

בתוכי מנהיגות, כישרון להוביל. כל פעם שהיו

בחירות הייתי נבחר, והמדריך שהיה לנו אז, החבר

ניסים מלכה – התואר של מדריך במוסד היה \"חבר\"

– גם הוא דחף אותי בכיוון הזה. דבר נוסף שחיזק את

הביטחון העצמי שלי היה הידע שהיה לי וההצלחה

בלימודים. העובדה שמבחינת הלימודים הייתי די

מתקדם כנראה תרמה לשיפור המעמד שלי בקבוצה.

כבר סיפרתי שבתקופה שלא נמצאה לי כיתה

מתאימה במוסד שיבצו אותי ללימודים עם ילדי

המושב בשדה יעקב. זה היה בכיתה ז', אולי ח',

ויצרתי קשרים ממש טובים עם ילדי המושב, בעיקר

עם בנות הכיתה. הייתי בתחילת גיל ההתבגרות,

וכבר שמתי לב לבנות, והייתה שם בת שהיה לי קשר

ממשטובאיתה.העדפתיאתהקשראיתהעלהחיזור

של בנות אחרות, שלא כל כך רציתי להיות בקשר

איתן. קראו לה רחל פליקס, וזה מעניין: כשהגעתי

לירושלים, וכבר התחתנתי עם דינה, קיבלתי

תפקיד בעירייה, והייתה אז העלייה הגדולה מברית

המועצות – אני עוד אספר על התפקיד הזה בעירייה

בהמשך – ובמסגרת התפקיד הזה פגשתי את מנהלת

לשכת העלייה של הסוכנות. התחלנו לדבר, וסיפרתי

לה שהייתי פעם בשדה יעקב. היא אמרה שיש לה

שם משפחה. שאלתי אותה, \"אולי את מכירה את

124 | שם טוב בנג׳ו

רחל פליקס?\" והיא אמרה: \"בטח, היא בת דודה

שלי!\" ביקשתי ממנה את מספר הטלפון של רחל

והתקשרתי אליה – התברר שהיא למדה בירושלים,

בסמינר למורים ומורות, והייתה נשואה, עם ילדים,

והתגרשה. הרמתי אליה טלפון, ואני אומר לה:

\"מדבר שם טוב בנג'ו\", אז היא אומרת: \"וואו! אתה

יודע, אני כבר 40 שנה מחכה לטלפון הזה\". הייתה

שיחה ממש מרגשת, ברור שלא יצא מזה שום דבר,

כי כבר הייתי נשוי, אבל זה מלמד על הקשר שהיה

לי עם ילדי המושב, שהיה אחד מהדברים שנתנו לי

הרגשה ממש טובה. הקשר הזה, של גיל הנעורים,

עם ילדי המושב, ועם בת המושב, גם הוא הוסיף לי

ביטחון והכרה בערך עצמי, כי ראיתי שרצו בי, רצו

להיות בקשר איתי, וכל זה עזר להסתגלות שלי מחוץ

לבית ההורים.

כבר לא חשבתי כל הזמן על הביקור הבא אצל

המשפחה. לא ששכחתי אותם, בכל חופשה הייתי

נוסע אליהם, אבל תמיד התגעגעתי לחזור לחיים

החדשים שלי, ולא פעם שאלתי את עצמי מה היה

קורה אילו באמת נשארתי במעברה עם ההורים – כל

החלק הזה שנתן לי כוחות וכל ההתפתחות שלי מכל

הבחינות אולי לא היו מתאפשרים. לפי מה שראיתי

במעברה, רמת החינוך שם לא הייתה גבוהה במיוחד,

וראיתי את זה אצל האחיות שלי, שלא התפתחו כמו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 125

שאני התפתחתי, כך שמבחינתי יצא לטובה, בסופו

של דבר, שנבחר בשבילי הכיוון הזה, והמשכתי בקו

הזה אחר כך גם בקיבוץ. אומנם מבחינה לימודית

לא השגתי את הרמה, כי התחלתי די מאוחר, בגלל

העלייה לארץ, כבר סיפרתי על זה, אבל בסך הכול

אני חושב שכל מה שעברתי אחר כך נתן לי הרבה.

אני חייב לציין לטובה את עצם ההחלטה של אבא

לשלוח אותי לארץ דרך עליית הנוער. אומנם רק

בדיעבד יכולתי לראות את זה, אבל יכול להיות

שבחוכמה שלו הוא ראה את העתיד, וזה מה שאפשר

לי להתקדם בחיים, ובלימודים – בכל מה שעשיתי

אחר כך. אני מייחס את זה לראייה לטווח ארוך

שהייתה לו בכל מה שקשור להשקעה בלימודים.

אחרי הצבא, כשהייתי צריך לחזור להורים, הרגשתי

געגועים עזים לחבר'ה בקיבוץ ואפילו חשבתי לא

פעם לעזוב הכול ולחזור לחיות בקיבוץ עם החבר'ה.

לולא ההתחייבות שלי לעזור להורים, שבאמת היו

צריכים הרבה עזרה כדי לקיים את המשפחה, ייתכן

שהייתי עושה זאת.

סיפרתיעלהדודשליחיים,שהיהרבהעיירהוהמורה

הקפדן שלי, שבכל זאת נקשרתי אליו. אני זוכר

שהגיעה משלחת ממרוקו למוסד, נדמה לי שהייתי

כבר בן 14 ,ואנשי המשלחת דיברו איתי והביאו לי

מתנה מהדוד חיים. אני לא יודע איך זה הסתדר,

126 | שם טוב בנג׳ו

אבל הם הביאו לי מצלמה שהדוד שלי שלח. מצלמה

קטנה, לא הכי משוכללת, אבל בזכותה יכולתי

לצלם את המשפחה. תמונות של המשפחה שצילמתי

במעברה – אלה תמונות מהמצלמה הזאת. זאת

הייתה זכות גדולה, כי לא לכל אחד הייתה מצלמה

אז, ולי הייתה מצלמה ויכולתי לצלם את התמונות

הנדירות האלה. אנשי המשלחת צילמו אותי וסיפרו

לי על המקומות שעזבתי,ומאוד התרגשתי לשמוע על

מה שקורה בטנג'יר ובארסילה. עברו כשלוש שנים,

אולי שנתיים וחצי, מאז שעזבתי, והיה מרגש לפגוש

אנשים שבאו משם.

כשהייתי בנוה עמיאל עברתי ניתוח שקדים. לפני

כן, עוד בחוץ לארץ, כשהייתי בן תשע, התנפחו

לי השקדים ונעשיתי מאוד רגיש לכל העניין של

הצטננויות,וכמו לאבאשלי,גםליהיהלפעמיםקושי

בנשימה. אבא שלי מצא רופא יהודי, ד\"ר מאני, שבא

מהארץ– ילידחברון – ועבדבטנג'יר,בביתהחוליםבן

שימול. אגב, כשמאוחר יותר ביקרנו בפעם הראשונה

בטנג'יר הלכנו לראות את בית החולים הזה, והוא

נשאר אותו הדבר, רק הפך להיות בית אבות לחולים

סיעודיים, ובכניסה הייתה כתובת בעברית – \"רפאנו

ה' ונרפא, הושיענו וניוושעה\", שנשארה מימי בית

החולים הזה. המקום היה נעול, וביקשנו מאחד

השומרים להיכנס. רציתי לראות את המקום שבו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 127

עברתי את הניתוח. פתחו לנו ונכנסנו, וראינו את

החדר. זה היה טראומטי ומרגש גם יחד.

בית החולים בן שימול בטנגי'ר, בו עברתי ניתוח שקדים

בכל אופן, באנו לביקור אצל הרופא הזה, ד\"ר מאני,

והוא בדק אותי והחליט שאני חייב לעבור ניתוח,

אבל כל פעם הוא קבע לנו תאריך וכשבאנו הניתוח

128 | שם טוב בנג׳ו

נדחה כי היו מקרים דחופים יותר. כך יצא שנסענו

כמה פעמים לטנג'יר לשווא, עד שבסופו של דבר

באנו פעם אחת – אני זוכר שבאתי לבוש בהידור,

הייתה לי חליפה קטנה חמודה, והייתי בטוח שגם

הפעם הניתוח יידחה, אבל ד\"ר מאני אמר: \"קדימה,

להיכנס לחדר הניתוח\". זה לא היה חדר ניתוח כמו

היום, אלא משהו הרבה יותר פשוט. הושיבו אותי על

כיסא, בלי חלוק ובלי שום הכנה מיוחדת, והרופא

אמר לי: \"תפתח את הפה\". פתחתי את הפה והוא

הכניס לי מין וו נירוסטה לעומק הגרון, סובב, סובב

ומשך – יצא קילוח דם שלכלך את כולי, ואני לא

ידעתי מה קורה איתי בכלל – וזהו. הוא כנראה משך

וחתך את השקד,ואמר: \"זהו, הניתוח הסתיים, אתם

יכולים ללכת\",והלכנו. מובן שהיו לי אחר כך כאבים

חזקים מאוד, והיה לי קשה לבלוע. עברתי תהליך

ממושך של החלמה, וחשבתי שהסתיים הסיפור של

השקדים אצלי.

כשכבר הייתי בארץ, במוסד, התחלתי יום אחד

פתאום להרגיש שאין לי אוויר, שאני לא יכול לנשום,

ונעשיתי שוב צרוד ורגיש להתקררות. לקחו אותי

לבית חולים רוטשילד בחיפה – האחות של המוסד

באה איתי, והרופא שבדק אותי אמר: \"חייבים לנתח

את השקדים\". התברר שהשקדים התנפחו פי כמה

יותר מהניתוח הפראי שעברתי בטנג'יר. קבעו לי תור

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 129

לניתוח, כי המצב שלי כבר היה ממש בלתי אפשרי,

ממש לא יכולתי לנשום, השקדים סתמו לי את דרכי

הנשימה. הפעם הניתוח היה יותר נורמלי; אומנם

הרדימו לי את המקום, אבל הרגשתי שחותכים לי

את השקדים, והיה ברור שהדבר נעשה הפעם בצורה

מקצועית יותר. הכול היה שונה לגמרי. אחרי הניתוח

אשפזואותיבמחלקתילדיםשלביתחוליםרוטשילד,

שהיום נקרא בני ציון. זה אותו בית חולים שאיציק

חתני, זיכרונו לברכה, בעלה של צילה, היה מאושפז

בו ועבר שם את הניתוחים שהיו צריכים לעשות לו.

ראוי לציין, אני חושב, שגם על המקרה הזה לא

הודיעו להורים שלי. הם לא ידעו על כל העניין. גם

הפעם לא הייתה דרך להודיע, כי לא היה טלפון.

שכבתי במחלקת ילדים, ואחרי כמה שעות התחלתי

להרגיש כאבים עזים. לא יכולתי לבלוע. הייתי

מאושפז שם כשבוע. היו שם עוד ילדים, וכל ילד היה

כמובן עם אימא שהתייחסה אליו, ורק אני הייתי

לבד. אחת האימהות ראתה כמה קשה לי לבלוע,

והייתה ניגשת ומאכילה אותי בכפית. הרגשתי ממש

בודד ואומלל, במצב הזה. אפילו האחות של המוסד

רק הביאה אותי ונסעה, ולא הייתה איתי כל השבוע

הזה. מבחינה רגשית עבר עליי שבוע קשה מאוד,

מעבר לכאבים ולזה שלא היה מי שיהיה איתי,יסייע

לי וייתן לי מה שצריך אחרי הניתוח.

130 | שם טוב בנג׳ו

במשך השבוע הזה יצרתי קשר עם ילדים מאושפזים

אחרים, והייתה אותה אימא שעזרה לי, ואז, אחרי

שבוע, באה האחות ולקחה אותי בחזרה למוסד. אני

בטוח שאם ההורים היו יודעים על מה שקורה איתי

אימא הייתה באה ונשארת איתי. כל עניין התקשורת

לא היה קיים – לא גלויה, לא הכנה מוקדמת בשום

צורה, שום דרך לעדכן או לשתף. זה כנראה לא היה

נהוג בתקופה הזאת. אני מדבר על תחילת שנות ה-50

של המאה הקודמת. מה שכן, הפעם הניתוח הצליח,

והשתחררתי מכל המועקה שהייתה לי עם חוסר

באוויר וקשיי נשימה. אפשר להגיד שמאז ועד היום

אני פחות רגיש גם להתקררות ופטור מכל הבעיות

שהיו לי בגלל השקדים.

כשבאתי לבקר את ההורים וסיפרתי כל מה שקרה,

ההורים די כעסו שלא עדכנו אותם, אבל לא עשו עם

זה שום דבר. מבחינתי אפשר להגיד שזה עוד פרק

בחיים שלי שבו למדתי, לצד הקושי, לצד הכאב,

דרכים להתמודד לבדי עם דברים, ובעצם זה עוד

מקרה, לצד חוויות אחרות, שעל חלקן סיפרתי,

שנתן לי כוחות להתמודד עם מצבים חדשים וקשים

שנתקלתי בהם גם בהמשך בלי להיות תלוי בהורים

או במבוגרים אחרים.

הסיפור הזה מצטרף למסקנה שלי מכל התקופה

במוסד, על חשיבות הערך של שיתוף – לכל הצדדים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 131

הנהלת המוסד הייתה צריכה למצוא דרך להודיע

להורים ולשתף אותם במה שקורה. לעניין השיתוף

והחשיבות שלו נעשיתי יותר מודע עם הזמן, ואני

חושב שזה מסר שלי, כמה חשוב לשתף בכל דבר את

כל האנשים שהוא עשוי להשפיע עליהם ולא להשאיר

אף אחד מחוץ לתמונה. ארחיב על כך עוד בהמשך.

132 | שם טוב בנג׳ו

סיום התקופה בנוה עמיאל: 1955

אחרי שלוש שנים בנוה עמיאל הגיע זמנו של המחזור

שלנו, מחזור ט\"ז, לעזוב. תקופת השהות של כל

מחזור שם נמשכה לא יותר משלוש שנים.

בסיום המחזור בנווה עמיאל: אני משמאל בין המברכים, שני מימין,

החבר ניסים המדריך

המשכנו לקיבוץ – לקבוצת יבנה. הפרידה מנוה עמיאל

הייתהלאקלה,כינקשרתיגםלמושבולחבריםבמושב.

כולנונקשרנו. לאהיהקל לעזוב.אניזוכרשהעלואותנו

למשאית – ליוותה אותנו מדריכה חמודה מאוד מטעם

קבוצת יבנה, חנה גדיש, ונסענו לקבוצת יבנה. שיכנו

אותנו במקוםעםצריפים,שהיהפעםשייך ככלהנראה

לגרעין נח\"ל שהיה שם. ההרגשה הייתה טובה. היה

ברורשחייהקיבוץשוניםמהחייםבמוסדשממנו באנו,

אבל אהבתי את כל האווירה שמסביב.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 133

קבוצת יבנה: 1957–1955

בקיבוץ חילקו אותנו לעבודות, וכששאלו אותי

במה הייתי רוצה לעבוד אמרתי שאני רוצה להיות

טרקטוריסט ולעבוד בפלחה. קיבלתי את התפקיד,

ובמסגרתו למדתי לנהוג בטרקטור, עברתי טסט

מטעם משרד התחבורה וקיבלתי רישיון נהיגה

בטרקטור. התחילו ללמד אותי לעבוד על טרקטורים

מכל מיני סוגים, ולחרוש ולזרוע. מה שהייתי עושה

קודם עם הסוסה והפרדים, עשיתי פה על טרקטור.

נכנסתי לכל העבודות החקלאיות.

בהתחלה הייתי צמוד לאנשים שכבר הכירו יותר את

הכלים ואת הטרקטורים – היה טרקטור זחל שהייתי

צריך ללמוד איך לעבוד איתו, איך להתניע אותו

ואיך להירתם לכל הכלים החקלאיים, היה הרבה

מה ללמוד והרבה ניסיון לרכוש – ובסופו של דבר

נעשיתי עצמאי ונתנו לי סידור עבודה בקיבוץ. הייתי

קם מוקדם בבוקר ויוצא לעבודה בחריש ובכל מיני

עבודות עם הטרקטור, ואחרי העבודה הייתי חוזר

ואוכל בחדר האוכל עם כל חברי הקיבוץ. אהבתי את

האוכל של הקיבוץ. אחר כך היו לנו לימודים בבית

ספר שהיה מיועד לנו, לקבוצת הנוער, וככה היום

היה מחולק: בבוקר עבודה ואחר הצוהריים לימודים.

בערב הייתה פעילות חברתית – כל מיני חוגים, וגם

ריקודים, ריקודי עם, וכל מיני פעילויות אחרות.

134 | שם טוב בנג׳ו

התקופה בקבוצת יבנה נמשכה כשנתיים, עד הגיוס

לצבא, וזכורה לי כתקופה טובה. המדריכה שאז

ליוותה אותנו לקיבוץ נפטרה בינתיים, אבל עד

היום אני שומר על קשר עם המדריך שהיה לנו שם,

משה גלס, ואנחנו מדברים מדי פעם ולא פוסחים על

הזדמנות לאחל זה לזה חג שמח ושנה וטובה.

דינה ואני עם חברי גרעין מגן בחתונה של נכדה מבנות הגרעין

ברבות השנים, השתתפתי בכינוס לציון 70 שנה

לקבוצות הנוער בקבוצת יבנה, וזה היה מפגש מאוד

מרגש – גם דינה הייתה איתי שם. המדריך זכר

שהייתי מרכז הגרעין וביקש ממני לברך, והייתי

צריך לעלות לבמה ולשאת נאום ברכה כנציג הגרעין

– גרעין מגן. היה נעים מאוד להיזכר ולראות מה

השתנה ומה נשאר בקיבוץ אחרי שעזבנו – לראות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 135

את הקיבוץ מחדש. יש לי זיכרונות רבים מהקיבוץ.

התבגרתי שם ויצרתי קשרים טובים, עם חברי

הקיבוץ וגם עם בנות מהגרעין. זאת הייתה תקופה

של חברויות שהתפתחו ונעזבו. הייתה לי שם חברה,

ואפילו חשבתי שנתחתן – היו מין מחשבות בוסר

שלא הגיעו לשלב של מימוש, כמו שקורה בגיל

ההתבגרות; מתחילים עם זאת, עוזבים ומתחילים

עם אחרת – מתנסים בכל מיני קשרים. בסופו של

דבר עם כל בנות הגרעין נשארו קשרים טובים, שלא

התפתחו. כל אחד מאיתנו הלך בכיוון שלו, מצא את

דרכו בחיים והקים משפחה.

צילום לתעודת הזהות הראשונה שלי

136 | שם טוב בנג׳ו

אני זוכר שבמסגרת עבודתי בפלחה, כשעבדתי

בקציר, היינו עובדים עם מכבש כדי לעשות חבילות

קש,ותמיד היו מביאים לנו שתייה קרה בחום הגדול

בשדה. זאת הייתה הרגשה טובה לראות שהקיבוץ

דואג לנו בימי החום הקשים. בסך הכול היינו

נערים, ודי עצמאיים בשטח, אבל היה נעים להרגיש

שדואגים לנו.

היו לקבוצת יבנה שטחים לעיבוד במושב שלווה,

קרוב לתימורים, המקום שבו מיכל גרה היום. מדובר

בשטחים עצומים של המושב, שהמושבניקים, שהיו

אז עולים חדשים, לא ידעו איך לעבד ואיך לטפל

בהם, ולכן הם החכירו את השטחים האלה לקיבוץ.

במסגרת העבודה בקיץ, או אחרי שנגמר הקציר,

היינויורדיםעםכלהכליםהחקלאיים,והיהלנו בית

במושב,וגםטבחיתמהקיבוץ,והיינומעבדיםשםאת

השדות. העבודה הייתה מאוד קשה. היינו צריכים

לחרושולדסקס–לפורררגביאדמהבמכשירדיסקוס

מיוחד, ולהכין את האדמות לחורף המתקרב, ואז

לסיום לזרוע חיטה, וכן הלאה. אני זוכר שהתפתחה

בינינו אווירה מאוד מיוחדת, בין כל העוסקים

בפלחה, והיו לי קשרים אמיצים ומתמשכים עם

חברי הקיבוץ. אני זוכר טוב כמה מהם, חלקם

כבר לא בחיים. ביניהם היה בעלה של המדריכה

שקלטה אותנו, יעקב גדיש, שלימים היה מנהל אגף

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 137

התקציבים במשרד האוצר, והוא מי שלמעשה הכניס

אותי חזק לכל נושא העבודה החקלאית בפלחה,

לימד אותי להצמיח כל מיני גידולים חקלאיים

ולהיות אחראי להם. בכינוס שסיפרתי עליו, לרגל

70 שנה לקבוצות הנוער בקבוצת יבנה, יצא לי לפגוש

חלק מחברי הקיבוץ שהייתי בקשר איתם, ובהם גם

יעקב, בעלה של חנה, שבינתיים שמעתי שגם הוא

נפטר, כך שנשארו מעטים. היום הקשר היחיד שיש

לי עם הקיבוץ הוא קשר טלפוני בעיקר, דרך המדריך

משה גלס.

138 | שם טוב בנג׳ו

הגיוס לצה“ל: יולי 1957

הייתי עםכלהחבר'הבקיבוץ עדשהתגייסנו במסגרת

גרעין נח\"ל מגן. כשהתגייסנו הבנות נשארו עדיין

בקיבוץ, והן התגייסו מאוחר יותר. עשינו טירונות

של הנח\"ל במחנה שמונים, טירונות חי\"ר קשה

מאוד שנמשכה איזה חמישה חודשים. לי היה מאוד

קשה באימונים, וכל המעבר היה חד וחריף בשבילי.

התגעגעתי לקיבוץ ולחיים שם. לפעמים כשנתנו

לצאת לשבת הייתי נוסע לקיבוץ, אבל בדרך כלל

הייתי בשבתות עם המשפחה, מתגעגע לקיבוץ.

טירונות במחנה 80

עם הגיוס שוב נדרשו ממני הרבה כוחות להסתגל

למצב החדש, עם כל המשמעת הצבאית וכל מה

שקשור, ורק לקראת סיום הטירונות הרגשתי יותר

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 139

טוב, כי המפקדים פנו אליי כמרַ כז הגרעין; היה לי

תפקיד משלי, להעביר מסרים לחברי הגרעין, ושוב

הרגשתי שאני נמצא במקום שבו צריכים אותי ואני

לא רק טירון, אבל זה כמובן התאפשר רק לקראת

סיום הטירונות.

אחרי הטירונות הייתה לנו שנת שירות בקיבוץ טירת

צבי בעמק בית שאן. טירת צבי זה קיבוץ דתי, כמו

קבוצת יבנה, אבל את שנת השירות שם כבר עשינו

כחיילים לכל דבר. היה מקובל אז בנח\"ל שאחרי

הטירונות יוצאים לשנה בקיבוץ. בדרך כלל היציאה

הייתה לקיבוץ שהיו מיועדים אחר כך להישאר בו,

להשליםאותוולהיותחבריקיבוץ,אושהיומכשירים

אותנו, את הגרעין, לאייש איזושהי היאחזות, ליצור

נקודת יישוב חדשה.

בסיום הטירונות במחנה 80

אנחנו הגענו לטירת צבי, אבל ידענו שלא נישאר

140 | שם טוב בנג׳ו

שם; היינו שם במחנה נח\"ל בתוך הקיבוץ. הייתה

לנו מ\"מית, מפקדת מחלקה שפיקדה עלינו, והיינו

בקיבוץ כוח עבודה לכל דבר. אני כבר הייתי בפלחה -

ידעתילעבודעלטרקטוריםועלכלהכליםוהשתלבתי

בפלחה של טירת צבי. את הקיץ שם אני לא שוכח אף

פעם, כי בעמק בית שאן היה חם נורא. אני זוכר שם

יוםשל 50מעלות. בצריפיםשבהםגרנו לאהיומזגנים

וגם לא מאווררים. היו טפטפות בחלונות – רשתות

שביניהן היה תבן, בתבן היו טפטפות,והאוויר שהיה

עובר דרך זה היה קצת מקרר, אבל היה מאוד מאוד

חם. אני זוכר שבימים שהיו חמים במיוחד, כמו זה

של 50 מעלות, הייתה פקודה לא לצאת מהצריף – לא

יוצאים לשטח, נשארים בחדר, כי להיות בחוץ היה

ממש מסוכן, הייתה סכנה ממשית של התייבשות.

אני לא שוכח את החום של בית שאן.

עם כל זה, השהות שלנו בקיבוץ טירת צבי הייתה

נעימה מאוד, וגם שם נוצרו קשרים טובים עם חברי

הקיבוץ, אם כי רק אחד מאיתנו נשאר בקיבוץ

והקים שם משפחה. לפני כשנתיים יצאנו לטייל עם

ארגון הגמלאים והגענו לקיבוץ טירת צבי. התרגשתי

מאוד להגיע לשם. התחלתי לדבר עם אחד מחברי

הקיבוץ – הוא כמובן לא זכר את הגרעין שלנו, עברו

הרבה שנים, אבל הוא סיפר לי שאותו חבר שנשאר

נפטר בינתיים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 141

היינו שנה בטירת צבי, ובתום השנה עברנו, הבנים,

לגדוד 50 ,שהיה גדוד נח\"ל מוצנח. המחנה היה

בצומת ביל\"ו, ואיך שהגענו, עם כל הקיטבגים,

הוציאו אותנו לריצה לצומת ביל\"ו. זה היה כדי

להגיד לנו: זהו, נגמרו החיים הטובים. עכשיו אתם

בצבא. כל המעברים האלה היו לא קלים.

אני במהלך צניחה

בגדוד 50 עברתי את החוויה של צניחה,והפכנו לגדוד

קרבי שהשתייך לצנחנים. עברתי צניחות לילה ויום,

על כל המשתמע מכך, וזאת הייתה חוויה מיוחדת

במינה. אחרי סיום הקורס – שהיה מפרך, כי היו

אימונים עד הצניחה – קיבלנו את הכנפיים, וזה נתן

לנו גאווה גדולה, ההשתייכות לצנחנים. היום זה

אולי כבר לא משמעותי כל כך, אבל אז זה היה פרק

142 | שם טוב בנג׳ו

בחיים שאנייכול לספר עליו, שעברתי במהלכו משהו

שהיה באמת קשה.

לאחר קורס הצניחה, בזמן השירות בנח״ל המוצנח

הצניחה עצמה הייתה דבר לא פשוט. היו חברים

שלי שהגיעו לפתח המטוס ופחדו לקפוץ. היה אחד

כזה לפני שאני צנחתי, וזה כשלעצמו גרם לי קושי,

אבל כשהזיזו אותו ואני נעמדתי בפתח המטוס,

הוצאתי את הרגל החוצה והרגשתי שאני באוויר,

ואז המצנח נפתח – זה היה באמת אחד התענוגות

הגדולים: לראות את הנוף מלמעלה, את המצנח

יורד לאט לאט... נדמה לי שצנחתי מגובה של 400

מטר. זאת הייתה באמת חוויה. האימונים היו בבית

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 143

הספר לצניחה בתל נוף. אחרי קורס הצניחה המשכנו

להתאמן כדי להיות יותר קרביים. האימונים היו לא

קלים, די מפרכים למעשה. אחרי שנה שהתפנקנו

בקיבוץ – אני זוכר שהשמנתי שם, היה אוכל טוב,

לא עשינו מספיק אימונים, ועכשיו כל הקילוגרמים

האלה די הפריעו, אבל לאט לאט הם ירדו אחרי

שנכנסנו למשטר רציני של אימונים בגדוד 50 .המג\"ד

אז היה דני מט, הידוע כפייטר.

חייל בנח״ל

במסגרתהאימוניםשםהיינו צריכיםגםלהיותבגבול

עזה, ואחד מהחבר'ה שלנו נפצע שם, ואחר כך לקחו

144 | שם טוב בנג׳ו

אותנו לשמור על הקו של ירושלים, כלומר הייתי פה,

בירושלים – זה היה בשנת 59 ,'60 ,'משהו כזה. שמרנו

כאן על הקו.

בתקופה הזאת, וגם כשהייתי בקיבוץ, המצב

הכלכלי של המשפחה היה קשה מאוד; רק אבא

עבד, והיה צריך לפרנס הרבה נפשות – האחיות

שלי ואחי היו קטנים, ומה שהוא הביא לא הספיק.

כל פעם כשבאתי לבקר ראיתי את הקושי. לכן,

הגשתי בקשה לחופשה מהצבא כדי לעזור להורים.

אני זוכר שעברתי תהליך אצל סמלת ת\"ש )תנאי

שירות(, והיא הגיעה למשפחה שלי הביתה – הם

עדיין היו במעברה אז, וראתה את המצב, ואז,

כשהיינו בקו בירושלים, קיבלתי הודעה שאישרו לי

חופשה – לא שחררו אותי מהצבא, אבל אישרו לי

חופשה כדי לעזור להורים. זה היה משהו כמו חצי

שנה לפני סיום השירות, ואמרו לי שאני יוצא לחצי

שנה חופשה ואחרי חצי שנה יבדקו ויחליטו אם

להחזיר אותי לצבא או להאריך לי את החופשה. זה

לא מצא חן בעיניי, אבל הייתי חייב לעזור להורים.

החזרתי את כל הציוד הצבאי, נפרדתי מכל החברים

והתחלתי לעבוד כדי לעזור להורים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 145

לאחר השחרור מצה״ל

146 | שם טוב בנג׳ו

חזרה לבית ההורים: 1959

לא היה לי מקצוע, ושירות התעסוקה פעל אז לפי

מפלגות; לכל מפלגה היה נציג בשירות התעסוקה,

לא כמו שזה היום, שזה ממשלתי. זה היה משהו

מאוד מסובך, והיות שגדלתי כדתי והייתי בקיבוץ

דתי, השתייכתי לפועל המזרחי. הופניתי לנציג של

הפועל המזרחי והוא סידר לי עבודה, עבודת דחק.

לא הייתה אז עבודה, וגם אבא שלי עבד בעבודת

דחק. רציתי לעבוד הרבה כדי להשתכר יפה ולעזור

להורים, אבל הקציבו לי רק 14 ימי עבודה בחודש.

התחלתי לעבוד עבודת דחק בקיבוץ פָרוֹ ד, בבניית

גדרות מרעה לפרות. עבדתי שם את התקופה שנתנו,

14 יום, והמשכתי לחפש לי עבודה אחרת.

בחולות אשקלון, בתקופת העבודה ב״מטעי האומה״

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 147

היות שבקיבוץ עבדתי על טרקטור בפלחה, חיפשתי

עבודה כטרקטוריסט, ואפשר להגיד שמצאתי; בזמנו

הייתה חברה בשם \"מטעי האומה\" – אחרי מלחמת

השחרור ערבים שחיו בכפרים נטשו את הכול, גם את

המטעים שהיו להם, וברחו, וחברת \"מטעי האומה\"

הייתה אחראית מטעם הממשלה לכל השטחים

האלה,ולכלהמטעים–מטעיזיתים,שקדים, ענבים,

די הרבה שטחים. התקבלתי לעבודה שם, היה להם

משרד בצפת, והייתי נוסע על טרקטור מסוג פֵרְ גִ יסוֹ ן

עם כלי שנקרא קוּלְטִ יוָטוֹ ר לשטחים שאליהם כיוונו

אותי, והייתי חורש ומעבד שם את האדמות בין

העצים ומנכש עשבים.

מצא חן בעיניי העניין, מה גם שהמשכורת שלי

די גדלה, כי בעבודת דחק קיבלתי ממש פרוטות,

וכשקיבלתי פה את המשכורת הראשונה – היא

הייתה די משמעותית. לקחתי את כל המשכורת

ונתתי לאבא שלי כעזרה. מובן שזה מאוד סייע

למשפחה מבחינה כלכלית.

המשכתי לעבוד עם \"מטעי האומה\"; הייתי

מגיע לכל מיני מקומות בארץ, למשל בתקופת

בציר הענבים בקיץ היו שטחים של ענבים באזור

אשקלון, בחולות, ענבים ממש טובים. אני זוכר

שעוד לפני שהגיע הזמן לבצור את הענבים גרנו,

כמה טרקטוריסטים, מספר חודשים אצל משפחה

148 | שם טוב בנג׳ו

אחת שם. העבודה הייתה בגּ ּ ִ יפוּר – היינו צריכים

לגפר את הגפנים כדי שלא ישתלטו מזיקים שלא

יאפשרו לענבים להתפתח, ואחר כך המשכתי לעבוד

שם גם בבציר. עבדתי אז על טרקטור זחל, וגם גררתי

עגלות בחולות והבאתי ענבים לבית האריזה. פעם

בשבוע הייתי נוסע הביתה להורים, וככה זה התנהל

כשלושה חודשים, כשהייתי באשקלון. המשכורת

הייתה לא רעה וזה מאוד עזר למשפחה.

באשקלון היה מאוד נעים, עם המשפחה שאירחה

אותנו, ואשקלון הייתה לא כמו היום: הייתה רק

העיר העתיקה, מקום קטן יותר. אחרי שסיימנו את

כל מה שהיה לעשות באשקלון חזרתי לרמלה, שם

היה המוסך המרכזי של \"מטעי האומה\",וגם ברמלה

חייתי תקופה; נדמה לי שבמוסך היה צריף שהיה

אפשר ללון בו, ומסביב לרמלה-לוד היו מטעי זיתים,

שעיבדנו, ואחרי תקופה מסוימת, כשנגמרה העבודה

שם – אני זוכר שזה היה יום שישי – אמרו לי: \"אתה

חוזר עם הטרקטור לצפת\". נסעתי מרמלה לצפת עם

הטרקטור – שמונה שעות נסיעה, וכשהגעתי לצפת

כבר היה ערב. השארתי את הטרקטור בתחנה של

\"מטעי האומה\" – המשרד של החברה היה שם, וגם

בית בד משוכלל להפקת שמן, שהיו מביאים אליו

זיתים ומפיקים מהם שמן בתהליך די מעניין.

אחר כך נתנו לי לעבוד בְּראמה, יישוב דרוזי ערבי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 149

עם שטחים של עצי זית שהיו שייכים ל\"מטעי

האומה\", חלק מהם מאוד עתיקים – היה שם אפילו

עץ אחד שסימנו אותו עוד מתקופת בית שני. היינו

מעבדים שם את כל השדות. אחר כך היה גם ממש

קרוב לצפת יישוב ערבי שננטש, עם שקדים וגפנים,

והיינו צריכים לעבד גם שם את האדמות. האדמות

שם היו במדרון, ואני זוכר שהמדרון היה קצת

חלק וכשעבדתי שם החלקתי עם הטרקטור וממש

התגלגלתיאיתולתהום.מזלשהטרקטורנפלעלהצד,

וכך ניצלתי. זאת באמת הייתה חוויה די מפחידה.

על הטרקטור, בתקופת העבודה ב״מטעי האומה״

יצא שבתקופה הזאת, של \"מטעי האומה\", עבדתי

בהמוןשטחים–בצפת,בסביבה,בכלהארץ–ברמלה-

לוד, באשקלון... אבל מה שהיה חשוב זה שהמשכורת

שקיבלתי הייתה באמת די טובה, ויכולתי לעזור

150 | שם טוב בנג׳ו

להורים,וראיתישזהבאמתתורםלפרנסתהמשפחה.

בדיוק לפני שבאתי לעזור, המשפחה עברה מהמעברה

לשיכון, והחיים התחילו להיראות אחרת; ההורים

יכלו להרשות לעצמם לקנות קצת רהיטים, רדיו

עם פטיפון – החיים התחילו להיות יותר טובים,

מהבחינה הזאת, אם כי הם עדיין היו לא קלים.

כשהסתיימה תקופת החופשה שקיבלתי מהצבא

ביקשתי שיאריכו לי אותה, כי העזרה שלי מאוד

נחוצה, ואחרי שבאו ובדקו וראו שאני באמת עוזר

למשפחה, האריכו לי את החופשה, ונדמה לי שאחרי

ההארכה שחררו אותי מהצבא. מתוך שנתיים וחצי

עשיתי משהו כמו שנתיים, ואחרי סיום החופשה

שקיבלתי לסיוע להורים נעשיתי חייל משוחרר –

קיבלתי תעודת מילואים וצירפו אותי לגדוד חי\"ר

צפוני 32.

בתקופה שעבדתיונתתי את כל הכסף להורים הייתה

איזו תקלה ביני ובין אבא, כשאמרתי לו שאני רוצה

שיהיו לי דמי כיס, שגם לי יהיה קצת כסף בכיס.

אני זוכר שאבא שלי לא כל כך הסכים, כי באמת כל

אגורה שנתתי הייתה חשובה. אני זוכר שזה קצת

הכעיס אותי, ובעקבות זה אפילו עברתי לגור אצל

חבר. אבא התחרט מאוד על כל הדיבורים שהיו

בינינו. אני זוכר שלבסוף קיימנו שיחה וסידרנו את

העניינים, ואז חזרתי לגור עם ההורים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 151

בשלב מסוים הודיעו לנו שסוגרים את חברת \"מטעי

האומה\", ונאלצתי לחפש עבודה אחרת. מצאתי

עבודה כטרקטוריסט בסוכנות היהודית. היה להם

מוסך – תחנת טרקטורים – בספסופא, על יד מירון,

והייתי צריך לעבוד במושבים נחשלים של עולים

חדשים, כמו ספסופא, אלקוש, פקיעין ועוד כל מיני

יישובים בגליל שהיום הם די מבוססים אבל בתקופה

ההיא – אני מדבר על שנות ה-60 הראשונות, 62,'

משהו כזה – היה צריך לעזור להם, לעבד להם את

השטחים,ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה

אחראית לזה, וכך יצא שעבדתי כמעט בכל הגליל

העליון, וגם בגליל המערבי, עבודה על טרקטור

בעיבוד שטחים. עד היום, כל פעם כשאנחנו עוברים

בהמון מקומות אני אומר לנדב: \"פה עבדתי עם

טרקטור\", והוא די צוחק: \"אבא, איפה לא עבדת?\"

כי בכל מקום אני יכול להגיד: \"פה עבדתי\".

לאחרונה כל המשפחה של לירז ונדב יצאו לנופש

באלקוש,ואמרתי להם שאניזוכר את אלקוש כמושב

נחשל שהיה מיושב ביהודים ממוצא כורדי, הם גידלו

שם טבק ואני עיבדתי להם את השטחים. סיפרתי

להם על המושב הזה. בינתיים המצב השתנה – הם

פיתחו את התחום של צימרים, אבל כל מה שמסביב

עדיין נשאר לא מפותח כל כך. דרך העבודה שעשיתי

יצא לי להכיר הרבה יישובים ואנשים בתקופה

152 | שם טוב בנג׳ו

ההיא; הרבה פעמים הייתי ישן בלילה במקום

העבודה, כי לא תמיד היה כדאי לחזור הביתה עם

הטרקטור, וכך הכרתי אנשים ולמדתי על המצב של

היישובים שעבדתי בהם – וכמובן, כל מה שהרווחתי

עבר למשפחה ועזר מאוד.

בשלב מסוים התחילו לי כאבי גב חזקים, כנראה

מכל העבודה על הטרקטור. אומנם הייתי צעיר, עדיין

הייתי רווק,אבל בהחלטהיו לי כאביםבגב.אניזוכר

שהלכתי לרופא והוא הזריק לי משהו כדי להקל את

הכאבים. הגעתי למסקנה שאני צריך להפסיק לעבוד

על טרקטור ולחפש לי עבודה אחרת.

מצאתי עבודה בפקידות במשרד הפנים בצפת. משרד

הפניםהיהמחולקאז למחוזות,ובכלמחוזהיהקצין

מחוז, מושגים שנשארו עוד מימי הבריטים. עבדתי

בצפת במשרד הפנים, אצל קצין המחוז, שקראו לו

ראובני. הוא קיבל אותי לעבודה.

העבודה שעשיתי במשרד הפנים הייתה קבלת קהל,

קבלת בקשות לתעודת זהות ותעודת פטירה, רישום

נישואים, תיקון גיל, כל מיני דברים שמשרד הפנים

עושה, וגם כתבתי תעודות זהות. בתקופה הזאת

עבדתי עם מנהל לשכת הרישום של משרד הפנים,

ּכָמוּס שָ אוּאָ ט, שהיה גם מוהל. הוא גם מי שחיתן

אותי בנישואים הראשונים שלי. הוא היה אחראי

לתיקייה – היו שם המון תיקים. היה שם גם יענקלה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 153

זלץ, טיפוס מאוד מיוחד, עבדנו שם כצוות והרגשנו

בנוח מהבחינה הזאת. אצל קצין המחוז עבדו גם

פקידות, שיצא לי להכיר, וגם העבודה איתן הייתה

נעימה. נוצר מצב שאמרתי לעצמי שזה יותר טוב

מלהיות טרקטוריסט. המינוס היה שהמשכורת

הצטמצמה. קצין המחוז ניגש אליי יום אחד ואמר

לי: \"אני רואה שיש לך יכולת, ואתה בחור צעיר,

אתה חייב ללמוד ולהתקדם. לי נעים שאתה פה,

אבל להיות פקיד, ביכולת שיש לך, נראה לי קצת

נמוך. אתה יכול יותר\". השיחה איתו די דרבנה אותי

לחשוב בכיוון הזה.

אני זוכר שיום אחד סגן ראש העיר מטעם המפד\"ל,

שקראו לו פראז'י כהן, ניגש אליי ואמר לי: \"תשמע,

אנחנו מחפשים עובדים סוציאליים פה, בלשכה, ויש

אפשרות עכשיו לשלוח אותך ללמוד במכון להכשרת

עובדיםסוציאליים\".שאלתי, \"מהזהעובדסוציאלי?\"

– זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המקצוע

הזה. הוא הסביר לי שזה מי שהתפקיד שלו לעזור

לאנשים,נתן ליתיאורשל בעיותואמר: \"אתהתתקבל

כאן ותהיה עובד של עיריית צפת\". כששמעתי את

התיאור אמרתי: \"זה לא נראה לי עבודה שאני אוהב

לעשות\". הוא עזב אותי, אבל חזר מדי פעם כדי לשכנע

אותי. רצו לשלוח אותי ללמוד, כי הלשכה של צפת לא

הייתה בנויה על כוח אדם מקצועי.

154 | שם טוב בנג׳ו

אני חושב שבשנת 1962 החלטתי שאני חייב לבנות את

עצמי. החלטתי שאני עוזב את בית ההורים. אשדוד

הייתה אז בהקמה – זכרתי את אשדוד מהתקופה

שהייתי בקבוצת יבנה כמעברה על שפת הים, וחשבתי

שזאת הזדמנות בשבילי לבנות את עצמי במקום חדש

ולהתפתח שם. הודעתי שאני מתפטר ממשרד הפנים,

נפרדתימכולםובדקתימהאנייכוללעשותכשאניעובר

לאשדוד. היה לי חבר, ראובן שטרית – זיכרונו לברכה,

הוא נפטר בינתיים – שהיה איתי בגרעין ואז גר בכפר

בני דרום, שזה קרוב לאשדוד,והיה שם רפתן. החלטתי

לגור בבני דרום, לפחותבהתחלה,ולהתחיל לעבודשם.

פעםבני דרוםהיהקיבוץ ואזהפך להיותמושבשיתופי.

חשבתי שאהיה קרוב לאשדוד ואוכל להתחיל להגיע

לשם ולהתעניין מקרוב באפשרויות להתפתח במקום.

בחוף אשדוד

עברתי לשם, גרתי בבני דרום יחד עם החבר שלי

ראובן שטרית ועבדתי שם על כל סוגי הטרקטורים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 155

שהיו להם, ובערב הייתי מגיע לאשדוד להתעניין

איזה עבודות יש שם. אחרי איזה חודשיים של עבודה

ומגורים בבני דרום ראיתי שזה לא בדיוק מקדם

אותי למה שאני רוצה, והתעניינתי בעבודה שאוכל

להתפרנס ממנה כדי להשתקע באשדוד. היה קשה

למצוא שם עבודה. כשהלכתי לשירות התעסוקה

באשדוד שאלו אותי: \"מה המקצוע שלך?\" אמרתי:

\"אני טרקטוריסט\". אמרו לי: \"טרקטוריסט זה לא

מקצוע, זה משלח יד. אם אתה רוצה מקצוע אתה

צריך ללמוד מקצוע\".

התשובה הזאת הדהימה אותי, אני זוכר. המשכתי

לבדוק מה אני יכול לעשות באשדוד. אני זוכר

שההורים של החבר שלי פאול – שאספר עליו יותר

בהמשך, הוא גר עכשיו בקנדה – גרו אז באשקלון,

ואחותו הייתה גרה באשדוד. הייתי צריך לשנות

כתובת כדי שיקבלו אותי כתושב אשדוד, אז שיניתי

את הכתובת לכתובת של האחות של פאול, אבל

המשכתי לגור בבני דרום, כי באשדוד הייתי צריך

לשלם שכר דירה, ובבני דרום גם הייתי אוכל, וחוסך

ככה, אבל החלטתי לעבוד בתעשיית הבלוקים, כי

אשדוד הייתה בבנייה והיה שם צורך גדול בבלוקים.

חשבתי שגם המשכורת תהיה בהתאם, אבל שילמו

לי לפי בלוקים והעבודה הייתה ידנית וקשה מאוד.

אני זוכר שעבדתי עם דרוזים, והעבודה הייתה ממש

מפרכת. אחרי תקופה מסוימת החלטתי שזה לא

156 | שם טוב בנג׳ו

בשבילי ועזבתי את זה.

התשובה שקיבלתי בשירות התעסוקה, שאני חייב

ללמוד מקצוע כדי שירשמו אותי כבעל מקצוע ואוכל

לעבוד ולהשתכר בהתאם, גרמה לי לחשוב על המשך

דרכי, ואז נזכרתי בהצעה של סגן ראש עיריית צפת

ללמוד עבודה סוציאלית והחלטתי שאנסה לראות

במהמדובר.אומנםהלימודיםבמכוןלהכשרתעובדים

סוציאליים בעכו כבר התחילו, אבל כתבתי לסגן

ראש העיר והבעתי רצון ללמוד עבודה סוציאלית כפי

שהוא הציע. הוא הפנה אותי למשרד הסעד המחוזי

ועברתי ריאיון אצל ד\"ר מרים איצקוביץ, שהייתה אז

מנהלת המכון להכשרת עובדים סוציאליים במשרד

הסעד. מצאתי חן בעיניה, עברתי את תהליך הקבלה

והתקבלתי ללימודים. כך התחילה הקריירה שלי

בעבודה סוציאלית.

מעניין איך הדברים יכולים להתגלגל; כל העניין של

לימוד עבודה סוציאלית, שבהתחלה בכלל דחיתי

– חשבתי כל הזמן על דרכים להתקדם ולהתפתח,

וגם כשקיבלו אותי ללימודים לא הייתי בטוח שזה

מה שאני צריך או רוצה לעשות, אבל הנה, עובדה,

בסוף החלטתי בעד, וזה היה תהליך מעניין. הגעתי

ללימודים באיחור, חודשיים אחרי שהתחילו,

והייתי צריך לסגור את הפער ולהספיק את מה

שכולם כבר למדו.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 157

תובנות שהפכו לערכים

אני עוצר כאן לרגע את רצף האירועים שאני מספר

עליהם כדי לספר על תובנה שהגעתי אליה במשך

השנים. זה עושה לי קצת סדר מבחינת התהליך, כי

– אני זוכר שסיפרתי כמה קשה היה לי, וכמה בכיתי

אחרי שהפרידו אותי מההורים, ואני תמיד אומר

לעצמי, גם היום, כל בוקר כשאני מתעורר: תודה,

אלוקים, על כל מה שנתת לי, ותודה על שלוות הנפש

שאתה נותן לי לקבל באהבה את מה שאני לא יכול

לשנות. כשאני נזכר בדברים שכבר היו, ולכן אני לא

יכול לשנות אותם, אני אומר לעצמי שחבל להתעסק

בהם. זה מאוד עוזר לקבל פרופורציות. אני אומר

לעצמי: את מה שכבר היה אי-אפשר לשנות, עכשיו

אני פה ואני צריך לחשוב איך אפשר להתקדם מכאן.

כאן אני חייב להקדים את המאוחר ולומר שכל

התהליך של כתיבת הספר הזה עושה לי סדר בכל

מה שעברתי וממקד אותי בדברים שעכשיו אני מבין

יותר, כמו עניין החשיבות שבשיתוף, שהיה כל כך

חסר לי בכל התהליך, בעיקר מצד אבא. לזה הגעתי

לפני כמה שנים, אבל לא בדיוק ידעתי מאיפה זה

בא. עכשיו שסיפרתי את כל העניין, ודיברתי על כמה

קשה היה לי שלא שיתפו, למשל את ההורים, במה

שעבר עליי, ועמדתי בפני כל מיני דברים שלא ידעתי

מה לעשות איתם, הדבר מתחדד. למעשה הפכתי את

158 | שם טוב בנג׳ו

זה במשך השנים לערך. שיתוף הוא ערך חשוב ביותר

בעיניי, ואני משתמש בו גם בעבודה שלי כמאמן.

כמאמן אני מדבר על אסטרטגיה של שיתוף לעומת

אסטרטגיה של תחרות. באסטרטגיה של תחרות כל

הקטע הוא שלא משתפים – שומרים את הקלפים

קרוב לחזה. כשעוברים לאסטרטגיה של שיתוף

מעבירים מידע, וגם בקבלת החלטות – אדם מגדיר

את הסמכות שלו ואת הסמכות של האחר, ואלה

מרכיבים של שיתוף. בדברים האלה אני עוסק היום,

אבל כל מה שעברתי ממקד אותי יותר ומאפשר לי

להבין את חשיבות הערך של שיתוף. שיתוף יוצר

חיבור טוב עם אנשים, למשל עם המשפחה, כי כשאני

משתף, גם אם אני צריך לומר דברים לא קלים לאוזן

אני יכול להגיע להבנות ממקום אחר לגמרי, שמאוד

מפתח ומקדם, ואני מזהה שזה נכון לכל מצב שבו

אני נמצא בחיים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 159

לימודי עבודה סוציאלית: ספטמבר 1962

חזרתי לצפת, לביתההורים,ומייד ניגשתי לבדוקאת

האפשרות להתחבר להצעה שניתנה לי בעבר – ללמוד

במכון להכשרת עובדים סוציאליים. באותה תקופה

התחום הזה לא היה מפותח עדיין באוניברסיטאות,

ואת המכון להכשרת עובדים סוציאליים פיתח מה

שנקרא אז משרד הסעד, כדי לתת תשובה למחסור

באנשי מקצוע בלשכות הסעד בערים. למשל בלשכה

בצפתהיומועסקיםשני עובדים,אחדששיחקכדורגל

ואחד ששימש פקיד. כמעט בכל המקומות בארץ לא

היו אנשי מקצוע, וכל נושא העבודה הסוציאלית לא

טופל ברמה מקצועית. מטרת המכון הייתה לפתח

אתהנושאלאברמהאקדמית,אלאברמתההכשרה,

וכל מי שסיים את הלימודים במכון קיבל הסמכה.

בתום הלימודים במכון קיבלתי תעודת מוסמך

לעבודה סוציאלית, והייתה גם הכרה, על פי חוק,

בכל מי שסיים את הלימודים במכון ככשיר לעסוק

בעבודה סוציאלית.

בריאיון, שכבר הזכרתי, אצל ד\"ר מרים איצקוביץ,

שהייתה אז מנהלת המכון, השתתף גם מנהל המחוז.

אני זוכר שלא באמת ידעתי בפני מי אני עומד; הגעתי

לריאיון במכנסיים קצרים, עם סנדלים – לא ייחסתי

חשיבות רבה להופעה. השניים שוחחו איתי, שאלו

שאלות כמו למשל: \"איך תשיג עכשיו את הכיתה,

160 | שם טוב בנג׳ו

עם פער של חודשיים?\", אמרתי שאני מוכן להתאמץ

ואנסה לצמצם את הפער. בסוף הריאיון אושרתי

כמתאים לעבודה סוציאלית. הייתה לי השכלה

תיכונית,ועדיין לא הייתה לי תעודת בגרות – למדתי

לבגרות מאוחר יותר, כדי להתקבל לאוניברסיטה.

אלו היו הנתונים שלי, ועם כל זה – התקבלתי.

המכון להכשרתעובדיםסוציאלייםהיהבעכו, באיזה

חדר באזור התעשייה, לא במקום של בתי ספר בכלל;

לקחו חדר שם, ושם גם הייתה המזכירות של משרד

הסעד. קיבלתי הפניה, ולמוחרת הגעתי לפגישה

עם מי שניהל את הסניף של עכו במכון להכשרת

עובדים סוציאליים, פנחס פרנק. פנחס פרנק היה

איש מקצוע מעולה. בהמשך הדרך יצא לי להכיר

אותו יותר וראיתי את הסגולות המיוחדות שלו

כמורה, כמדריך וכמנחה, וכששוחחתי איתו באותו

יום, בפגישה הראשונה שלי איתו, הוא הסביר לי מה

הולך לקרות בלימודים ומה בדיוק הפער שאצטרך

לסגור,ואז הוא ליווה אותי לכיתה.זאת הייתי כיתה

קטנה, היינו בסך הכול עשרה תלמידים.

התנאים היו מאוד דלים; היות שהיה חורף, הייתה

בכיתה דליפת מים מהגג. פנחס הציג אותי לפני

הכיתה והמשיך בשיעור. הנושא היה עקרונות

העבודה הסוציאלית, והכיתה כבר הייתה בשלב

די מתקדם של לימוד העקרונות. בפגישה הבהיר

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 161

לי פנחס שאני מצטרף לקבוצת אנשים שאיני מכיר

ואצטרך להציג את עצמי. הצגתי את עצמי וקיבלתי

את המטלה הראשונה בלימודיי – קיבלתי את ספר

העקרונות של העבודה הסוציאלית והתבקשתי

ללמוד בעצמי את העקרונות, לכתוב שאלות

שמתעוררות אצלי בקריאת החומר ולהביא אותן

לדיון בכיתה. בעצם הכניסה שלי עזרתי לכיתה

לשחזר את תהליך הלמידה ולרדת יותר לעומק

הלימוד של עקרונות העבודה הסוציאלית, וכך

למדתיגםאניאתהעקרונותבצורהיסודית. בתהליך

הזה נכנסנו לכל מיני דוגמאות, והלימוד היה רציני

מאוד. כך צמצמתי בהדרגה את הפער והגעתי לשלב

שאליו הגיעה הכיתה. עדיין הייתי צריך לשבת הרבה

וללמוד. כל מה שלמדתי היה זר לי לחלוטין, רגע לפני

שהתחלתי ללמוד לא ידעתי מהי עבודה סוציאלית

בכלל. בתהליך הזה התחלתי לקלוט את מהות

המקצוע. בסיום התהליך של צמצום הפערים שהיו

לי עם הכיתה קיבלתי פידבק עם הרבה הערכה, וגם

פנחס ציין שעזרתי בזה לכיתה לעשות חזרה כללית

על כל הנושא, שהוא נושא מרכזי. לא אפרט כאן

את עקרונות המקצוע, רק אגיד שבעצם עד היום

העקרונות האלה מלווים אותי, וזה מראה כמה טוב

היה התהליך הלימודי.

הלימודים התנהלו כך שבעכו למדנו עם פנחס

162 | שם טוב בנג׳ו

בכיתה,ואחר כך התחלנוגם עבודה מעשית – קיבלנו

משפחות שהיינו צריכים לטפל בהן בהדרכת פנחס.

זאת הייתה זכות גדולה מאוד ללמוד עם פנחס,ואחר

כך גם המשכתי לעבוד איתו. הוא ליווה אותי והייתי

מלא הערכה אליו – הוא היה איש מקצוע משכמו

ומעלה. יש לי עד היום ספר שהוא כתב על עבודה

סוציאלית. באותה תקופה למדנו עם פנחס כל מה

שקשורלעבודהמעשית,ויומייםבשבועהיינולומדים

בחיפה, בבית רוטשילד. היום זה מרכז בתי הקולנוע

שעושים בו את פסטיבל הסרטים. זה היה מקום

עתיק, ושם הייתה לנו כיתה שהיינו מגיעים אליה

פעמיים בשבוע ולומדים פסיכולוגיה, סוציולוגיה

ועבודה קהילתית, כל המקצועות הנלווים לעבודה

סוציאלית, עם מרצים שהיו באים מבחוץ.

בכיתה נוצרו קשרים מצוינים, ועם כל החוויות

שעברנו בתהליך הלימוד נפתחתי לעולם חדש שלא

הכרתי קודם. הוכחתי לעצמי שיש לי כישורי לימוד.

והכישורים האלה עזרו לי להתקדם בכל תהליך

הלימודים. החלק של העבודה המעשית, הטיפול

במשפחות, היה בשבילי הקשה ביותר. נתקלתי

בבעיות קשות מאוד, בכל מיני מצבים משפחתיים

שבהם מצד אחד הייתי צריך ליישם את עקרונות

העבודה הסוציאלית שלמדנו ומצד שני נדרשה

בעיקר אינטואיציה איך לעשות את זה, איך ליצור

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 163

את הקשר. אני זוכר שהייתה לנו לשכה במקום שכבר

שכחתי, ליד עכו, מין מעברה, ושם טיפלנו בעיקר

במשפחות שגרו בעכו. העבודה הזאת התחילה

להשפיע עליי, ליצור אצלי לחצים פנימיים. היה לי

קשה לראות את הבעיות הקשות של אנשים ולעזור,

ולא תמיד העזרה שניסיתי לתת התחברה למשפחות

שרציתי לעזור להן. כל זה יצר אצלי קשיים ולחצים

שלא נתנו לי מנוח וליוו אותי גם כשחזרתי הביתה.

התחלתי אפילו להרגיש לחץ בחזה. אומנם הבאתי

את כל הקשיים למפגשים עם פנחס המדריך, והיו גם

מקרים שהבאנו לדיון בכיתה, אבל זה התחיל לגעת

בי אישית, וגיליתי שאני רגיש מאוד וכל מה שאני

עובר וחווה משפיע עליי לעומק, אולי גם עקב כל מה

שעברתי. הייתי צריך לראות עם אילו בעיות קשות

אנשים מתמודדים ולעמוד במצבי אלימות; פגשתי

משפחות לא קלות – הלשכה הייתה גם תומכת

כלכלית במשפחות, וכשהיה צורך לקבל החלטה אם

לעזור למשפחה מבחינה כלכלית, וההחלטה, נניח,

הייתה שלא לאשר עזרה, היה צריך לעמוד בלחצים,

באיומים ואף באלימות. אלה דברים שנתקלתי בהם

אז לראשונה, והעמידו אותי בקושי רציני מאוד. אני

זוכר שלא פעם תהיתי אם אני נמצא במקצוע הנכון,

כי הרגשתי שאני מושפע מאוד ממה שאני רואה.

העליתי את הנושא בהדרכה, ובמקביל המשכתי

ללמוד. אמרתי שאני מבין שעליי להתגבר על הקושי,

164 | שם טוב בנג׳ו

אבל מצד שני אני לא יודע אם אני במקצוע הנכון,

אם כל זה מתאים לי. זאת הייתה התלבטות של

התחלה. בעיקר החלק של העבודה המעשית הכניס

אותי להתלבטות. בסופו של דבר התמודדתי עם

המצב הזה, אבל הרגישות הזאת ליוותה אותי לאורך

כל השנים הראשונות במקצוע.

הסמכה של המכון להכשרת עובדים סוציאליים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 165

לשכת הסעד בצפת: 1963

התחלתי ללמודשנהלפנישנישאתי,ואניזוכרשהיינו

מקבליםהמוןשיעורי ביתוהייתיחייב לשבתוללמוד

שעות ארוכות כל יום, והיו בחינות ועבודות להגיש,

אבל בסופו של דבר סיימתי בהצלחה את השנה

הראשונה, שהייתה מחולקת בין עבודה מעשית

בעכו ללימודים בחיפה; בחלק של העבודה המעשית

היינו מסונפים ללשכת הסעד – כך זה נקרא אז – של

עיריית עכו.

אחרי השנה הראשונה הציבו אותנו לעבודה בלשכות

של היישובים שמהם באנו. למכון הייתה מטרה

להכשיר אנשים מהמקום בשביל המקום. אני למשל

הגעתי מצפת, אז הכשירו אותי כדי שאמשיך לעבוד

בצפת. וכך, אחרי השנה הראשונה, הגענו ללשכה

בצפת כצוות: המנהלת, רחל חנן, הייתה עובדת

סוציאלית בעכו, עלית שטרסמן, בחורה דנית במקור,

ואני, ואנחנו היינו צריכים לתת שירות של הלשכה

בכל השכונות של צפת. בסך הכול היינו סטודנטים

שנה שנייה.

רק התחלנו וכבר היינו צריכים להתמודד עם בעיות

מאוד מורכבות. אני למשל קיבלתי לטיפול שתי

שכונות – נדמה לי שכונת כנען והעיר העתיקה, ואני

זוכר שהיו לי במגירה 500,1 תיקים – וזה עוד לפני

שהוסמכתי לעבודה סוציאלית. היה לא קל. אני

166 | שם טוב בנג׳ו

זוכר את ימי קבלת הקהל – התנאים הפיזיים של

הלשכה, לפחות בהתחלה, היו לא פשוטים, אבל

ימי קבלת הקהל היו הכי קשים לי. אם הייתה לי

ביום ראשון קבלת קהל, כל השבת הייתי במתח.

וכשהתחלתי להכיר את המקרים וראיתי מה עומד

לפני – היו מקרים שדי חששתי מהם. עדיין לא היו לי

כל הכישורים והכוחות להתמודד עם כל דבר. הייתי

מגיע לקבלת קהל עם כאב בטןופוגש תור ארוך מאוד

של אנשים שמחכים להתקבל.

ביקור בחדר בו עבדתי בלשכת הסעד בצפת

כמו שכבר אמרתי, באותה תקופה הלשכה גם נתנה

תמיכה כלכלית, לצד עזרה מסוגים אחרים. למעשה,

השירות העיקרי של הלשכה היה לאנשים שהיו

צריכים כסף כדי לחיות, אבל לא היו כללי זכאות

מדויקים. היה חישוב שהיה צריך לעשות, ואנחנו

עצמנו היינו עושים אותו. זה העמיד אותנו במצב

קשה ביותר, בעיקר כשהגענו למסקנה שלא מגיעה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 167

תמיכה. התגובות אז היו מאוד קשות. נעזרנו הרבה

במשטרה כדי לעמוד בכל מיני מצבים, וכל זה היה

לא קל, בלשון המעטה. עדיין לא היו לנו כל הכלים

המקצועיים, אבל נכנסנו ממש לתוך המים העמוקים

והקרים, והתמודדנו.

רחל מנהלת הלשכה בצפת, בביתה בחיפה

רחל, עלית ואני הסתדרנו יפה מאוד כצוות, היו

בינינו קשרים ממש טובים. כשהגענו לאייש את

הלשכה עבד בה שחקן כדורגל – סיפרתי על זה –

לימים, כשהתחתנתי, הוא היה שכן שלי – הוא

היה בלשכה עם מזכירה, ונוצרו ביניהם קשרים לא

לגמרי מקצועיים, כך שמשרד הסעד החליט שהוא

לא מתאים לעבודה ודרש שהעירייה תדאג לתת לו

עבודה אחרת, מחוץ ללשכה. כששלושתנו הגענו,

168 | שם טוב בנג׳ו

הלשכה הייתה במצב לא פשוט,והיינו צריכים לבנות

אותה מחדש, על פי קריטריונים מקצועיים יותר,וגם

זה לא היה פשוט. כל התקופה הזאת בלשכה הייתה

כרוכה בקשיים ולחצים שלא עשו לי חיים קלים.

זה לא גרם לי אושר רב להיתקל מדי יום במשפחות

הנתונות במצבים קשים ביותר ולדעת שלא תמיד יש

בידנו אמצעים לעזור להן. במקרים שבהם לא יכולנו

לעזור מצאנו את עצמנו במצבי התמודדות עם כל

מיני סוגים של אלימות.

חשוב לי לציין שתוך כדי עבודה בלשכת הסעד בצפת

קיבלתי הצעה לנהל את מועדון הקשיש בשיכון כנען.

היואז הרבה עוליםחדשיםמבוגריםשבאומרומניה,

ואני העברתי להם פעילויות חברתיות במועדון

והוצאתי אותם לטיולים להכרת הארץ. בפעילויות

האלה נעזרתי גם בבנות שירות לאומי ויצרנו קשרים

יפיםעםהעוליםהקשישים. עבדתישםעדשהפסקתי

לעבוד בלשכת הסעד בצפת.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 169

תובנות שהפכו לערכים

אני רוצה שוב לעצור כאן ולשתף בכמה תובנות

שהגעתי אליהן בדרך. קודם כול, לאחר שנוצרו

בי כעסים על כל מה שעברתי, כפי שכבר סיפרתי,

הגעתי לתובנה שהמפתח להתגבר על כל זה הוא

סליחה. לסלוח לכל מי שפגע בי ולבקש סליחה אם

פגעתי במישהו, והכי חשוב – לסלוח לעצמי על הכול,

ולהרגיש נקי – כך אני מרגיש היום, ועדיין אני עובד

על זה – להרגיש נקי מאשמה, מדאגות, מכעסים,

ולדעת שאני יכול להתגבר על קשיים. לאורך הזמן

ראיתי שהעמדה הזאת מפתחת בי כוח להתגבר על

קשיים. ומאוד חשוב לי לשמור על לשון נקייה. לא

לנבל את הפה. לדעת שאני מוציא מהפה דברים

חיוביים. גם זה מאוד מאוד חשוב לי.

כמו כן קבעתי לעצמי כלל – להתבסס על עובדות,

ולא להניח הנחות. בכל ההתנהלות שלי אני רוצה

להתבסס רק על עובדות. כבר מזמן הגעתי לתובנה

הזאת, אבל כל מה שסיפרתי כאן, ועוד דברים שקרו

בחיים שלי, מחזקים אותי יותר ויותר בכיוון של

התבססות על עובדות. כשקורה משהו, לחפש את

העובדות ולבחון אותן, להתייחס אליהן, ואם יש

צורך לתקן משהו, אם נמצא שעשיתי טעות, לדעת

לשים את האצבע על הנקודה שאני רוצה לשנות, בלי

אשמה, ולדעת לתקן כלפי מי שצריך – מי שנפגע.

170 | שם טוב בנג׳ו

לפעול בהתאם לעובדות שאני רואה. לכל זה אני

קורא להתבסס על עובדות.

כלל נוסף הוא לא לקחת שום דבר באופן אישי, ולא

להאשים את עצמי. אולי כבר הזכרתי את זה בעבר,

אבל עם הזמן אני רואה יותר ויותר את החשיבות

של זה, וכן לעשות תמיד את מיטב יכולתי. אני

מושפע מאוד מהתובנות של דון מיגל רואיס, ארבע

ההסכמות שלו. אימצתי אותן לעצמי, והאמת היא

שכשהתחלתי ליישם אותן ראיתי שהן מאוד עוזרות.

להתגבר – זו מילת מפתח אצלי; להתגבר על קשיים,

על כעס, על האשמה עצמית, על דאגות, להתגבר על

מחשבות שווא, שמשתלטות לפעמים, ועל מחשבות

שליליות, ולהתמקד בחשיבה חיובית, באנרגיה

חיובית. אני מבין שלחלק הזה הייתי מודע גם

בעבר הרחוק, כי נדב מזכיר לי כל הזמן: \"אבא,

כשהייתי קטן החדרת לי את העניין של לחשוב

חיובי כל הזמן\", וזה מלווה אותו עד היום ועוזר גם

לו גם להתגבר על קשיים. אני עצמי לא הייתי מודע

לזה כל כך, אבל מנדב אני מבין שזה התחיל אצלי

מזמן, ומאוד עזר לי, בכל מיני תקופות, להתגבר על

קשיים, ואני באמת חושב שהעברתי את זה לילדים

שלי כבר כשהם היו קטנים – תמיד לעשות את מיטב

יכולתי, ולהתגבר.

בעזרת התובנות האלה אני מחזק את עצמי גם

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 171

היום. יכולתי להיגרר אחר הנסיבות ולהגיד: וואו,

מה עברתי, ולהמשיך לכעוס, למשל על ההורים,

שקיבלו החלטות כאלו ואחרות. אני חושב שזה

אִ פשר לי לסלוח לאבא שלי, אבל לא יכולתי להגיד לו

את זה, כי הוא לא הסכים שאדבר איתו על העניין,

וכבר סיפרתי שרק לפני מותו הוא אמר לאסתר

אחותי שהוא מבקש משנינו סליחה ומחילה. פעם,

במדיטציה שעשיתי, ראיתי בעיני רוחי את אבא,

והחלטתי שאני אומר לו את הדברים, וגם כתבתי

אותם – וסלחתי לו, סלחתי ממש מעומק ליבי,

והזכרתי לעצמי שאני אוהב אותו, וכך שחררתי את

עצמי מכעס שהצטבר בי. זה עזר לי מאוד להתגבר גם

על דברים רבים אחרים.

172 | שם טוב בנג׳ו

נישואיי הראשונים: 1964–1989

אני רוצה לתאר כאן את כל תהליך הנישואים

הראשונים שלי. זה היה בשנה השנייה של לימודי

העבודה הסוציאלית, אבל זה פרק בפני עצמו, לכן

כאן אכנס יותר לכל המשפחתיות שנוצרה. אני רוצה

להתחיל בזה שאת חוליה – בישראל היא נקראה

בשמה העברי,יהודית, אבל אנחנו המשכנו לקרוא לה

חוליה–הכרתי כשהיאהייתהילדהקטנה,וכשעליתי

לארץ היא לא ישבה אצלי בראש חזק. די הושפעתי

מאימאשלי,שכלהזמן דיברהעל כמהחשוב להתחתן

עם אישה שגדלה בבית טוב ושמרה על עצמה והדגישה

כמה חשוב לקחת מישהי מהשבט. מהמשפחה. אני

זוכר שדודה קמילה, אחותה של אימא, שלחה פעם

תמונה של חוליה; היה לנו בבית שולחן אוכל שהייתה

עליו זכוכית, והתמונה שלה תמיד הייתה מתחת

לזכוכית. לא אני שמתי אותה שם, אימא דאגה לשים

אותה ככה שתהיה בולטת, ואני זוכר שכשהחבר שלי

פאול היה בא לבקר, תמיד אימא הייתה מראה לו את

התמונה ואומרת לו בספרדית: \"זה בשביל שם טוב\".

עד היום הוא זוכר את זה. ואף שהיו לי היכרויות עם

בנות אחרות, לאט לאט הדבר הזה חדר אליי.

אני כיבדתי מאוד את הרצונות של אימא שלי. הייתי

מאוד קשור אליה. אבא שלי לא התערב בעניין הזה.

בעיקר אימא דחפה בכיוון. היא רצתה כמובן בטובתי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 173

– שיהיו לי חיי משפחה טובים, שתהיה לי אישה

טובה, אשת משפחה, אישה שעושה הכול כדי שבבית

יהיהטוב.ועםכלמהשהכרתי בחוץ, לאטלאטהדבר

הזה התיישב לי בראש, ואמרתי, אני חושב שיהיה

נכון להתחבר למה שאימא שלי מציעה. כשחוליה

והמשפחה שלה הגיעו לארץ – הם הגיעו איזה עשר

שנים אחרינו – נסעתי לדימונה לבקר אצלם, ודובר

על זה – דיברתי עם הדודה, או שאימא שלי דיברה

עם אחותה – וסגרנו שחוליה ואני נהיה חברים.

חוליה ואני מאורסים

חוליההסכימהכמובן,היאמאוד רצתהבזה,והתחלנו

לצאת. הם גרו בדימונה ואני גרתי בצפת – הייתי כבר

בתוךהלימודים,וככההתחלנו ליצוראתהקשר.הייתי

נוסע לבקר, והיא באה לבקר אצלנו, וכך התהדקו

הקשרים בינינו,והחלטתי שהיא תהיה אשתי.

174 | שם טוב בנג׳ו

ההורים והאחיות של חוליה, אישתי ז\"ל, בזמן עלייתם ארצה בדימונה

המרחק די הקשה, כמובן; היא הייתה בדימונה ואני

בצפת, ורציתי שהיא תהיה יותר קרובה. היא ושתי

האחיות הגדולות שלה – הן היו חמש אחיות, רק

שתייםמהןנשארובחייםעכשיו –עבדובסיבידימונה,

וזה מאוד עזר למשפחה להתקיים ולהסתדר, כי הם

הגיעו כעולים חדשים ולא היה להם כלום. מאוד היה

חשוב למשפחהשהיאתישאר בדימונהותמשיך לעבוד

ולעזור להם כלכלית, אבל אני, משום מה, התעקשתי

שהיא תעבור להיות יותר קרובה אליי. היה לי חשוב

להכיראותהיותרמקרוב.נכוןששמעתי עליהוהכרנו,

אבל רציתי להיות בטוח בקשר הזה ודרשתי שהיא

תעבור לגור אצלנו. לא היה להם קל לקבל את הרעיון

הזה, אבל קודם כול חוליה הסכימה, וגם רצתה

בזה, ואז גם המשפחה בסופו של דבר הסכימה, והיא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 175

עברה לגור איתנו. הבית שלנו היה קטן, בסך הכול

שני חדרים וסלון, והיינו בבית עשר נפשות. להורים

היה החדר שלהם, וכולנו התחלקנו בשאר, ואיכשהו

הסתדרנו,גם כשהיא באה לגור איתנו, אבל היה ממש

צפוף. לפעמים אני אומר לעצמי שאני לא מבין למה

הייתי צריך ללחוץ בכיוון הזה, התנאים לא התאימו

במיוחד, אבל בסופו של דבר זה התקיים.

חוליה ואני משתתפים באירוע

הגיסות והבנות

176 | שם טוב בנג׳ו

חתונה והקמת משפחה משלי: פברואר 1964

האפשרות לבחון את הקשר שלנו מקרוב הייתה

חשובה לי מאוד, ואני חושב שהתקופה הזאת די

הבהירה לנו שאנחנו זוג, וכך החלטנו להתארס

ואחר כך להתחתן. כך הדברים התקדמו, וקבענו

תאריך לחתונה – 24 בפברואר, אני חושב, או 28 ,שנת

1964 .היה גם בית שנבנה לזוגות צעירים – אישרו לי

בית, באופן מיוחד – זה היה בית חדש בשיכון כנען,

ואני לקחתי אותו בשכירות וייעדתי אותו לחיים

המשותפים שלנו כשנתחתן. כמו שסיפרתי, קבענו

את החתונה לפברואר, שיא החורף, ובצפת זה היה

באמת יום חורפי מאוד. היינו צריכים לבחור אולם

– לא היה מקובל אז להתחתן באולם בבית מלון,

וחיפשנו אולם ציבורי. היה אולם ציבורי בבית

ההסתדרות בצפת, ואני זוכר שרחל חנן, שהייתה

המנהלת שלי בלשכת הסעד בצפת, הפעילה את

הקשרים שלה בעירייה, ואישרו לי להשתמש בחינם

באולם בבית ההסתדרות. זה מאוד עזר, כי לא היה

לי מספיק כסף, המשכורת שלי הייתה בסך הכול

110 לירות ומהן הייתי צריך לרכוש רהיטים לדירה,

דברים בסיסיים – מיטה, ארון וכדומה.

היינו צריכים להכין את האולם לחתונה, וכאמור

היה יום חורף גשום מאוד, ואני זוכר את עצמי, כחתן

–שהולך להתחתן באותויום–מתרוצץ להביאבירות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 177

ומלפפונים חמוצים ושאר מצרכים. אני זוכר שכל

פעם שיצאתי חזרתי עם ערמה של ברד על הראש.

כולם התגייסו – בבית בישלו, וכולם עזרו לסדר את

השולחנות ואת האוכל בצלחות – זאת היית עבודה

לא קלה, להכין את האולם. וכמובן הזמנו אורחים,

וכולם הגיעו – כל המשפחה. דאגתי גם שתהיה

תזמורת מקומית – לא היה לי מספיק כסף לשלם,

ואני זוכר שבתקופה ההיא נהגו לתת מתנות, לא

כסף, אבל החבר שלי פאול דווקא נתן לי כסף, 50

לירות, ואת הכסף הזה נתתי לתזמורת כדי שתנגן.

חוליה ואני בתמונת חתן וכלה

178 | שם טוב בנג׳ו

הלילה היה גשום ביותר, אני לא יודע איך אנשים

הגיעו לחתונה, אבל האולם היה מלא ושמח, ובחוץ

היה חורף אמיתי. חיתן אותנו כמוס שאואט – כבר

הזכרתי אותו, הוא היה המנהל שלי במשרד הפנים,

והיה גם רב וגם מוהל. הוא היה אדם מאוד טוב,

אדם נחמד.

לקט תמונות מהחתונה עם ההורים, חמים ובני משפחה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 179

בין החברים שלי היה רק אחד ויחיד שהיה לו אוטו,

וכשהסתיימה החתונה הוא התנדב לקחת אותנו

לבית בשיכון כנען. אני זוכר שלפני שיצאנו הייתה

הפסקת חשמל, אבל נסענו והשארנו הכול באולם.

המשפחה טיפלה בכל מה שהיה צריך, והכול נשאר

באולם – המתנות, כל האוכל – ואנחנו נסענו לבית

בכנען. נכנסנו לבית בחושך. הייתה לנו שם מיטה

חדשה,וכשעלינו למיטהאחתמהרגלייםשלהנשברה

ונפלה, והיינו צריכים להתעסק בתיקון המיטה. כך

עבר ליל הכלולות שלנו.

אני זוכר שהתעוררתי בבוקר והייתי חייב ללכת

לראות מה קורה באולם – היו שם הרבה דברים

שנשארו והייתי צריך להחזיר. מובן שלא היה לי

180 | שם טוב בנג׳ו

רכב, וירדתי ברגל לאולם כדי לסדר אותו. זה פלוס,

כשצעירים, שאין בעיה לרדת ולחזור בעלייה. אחר

כך לקחתי את הארגזים – אני חושב ששכרתי אז

איזה טנדר והעמסתי עליו את כל הדברים, וכך עבר

היום שלמוחרת החתונה – יום מלא עבודה. אחרי

שסיימתי לסדר את האולם ולהחזיר אותו כמו

שקיבלתי אותו, חזרתי הביתה ברגל בקור ובגשם.

אם אני משווה את כל זה למה שקורה היום – אין

מה להשוות, בעניין הזה, אבל חשוב לספר שפעם

הדברים התנהלו אחרת, מבחינות מסוימות. זה

לא היה לקחת אולם עם הכול. אולי היום, בעקבות

הקורונה, דברים קצת חוזרים – אנשים מתחתנים

בחצרות וכן הלאה.

אחרי כל זהנסענו לירחדבש; בירחהדבשהיההמנהג

של שבע ברכות – כל פעם נסענו לבקר משפחה, וראו

את זה ככבוד גדול שבאנו לברכה הראשונה, הברכה

השנייהוכו',וכך עשינו לעצמנוירחהדבששבוטיילנו

בכל מיני מקומות בארץ, כולל באשדוד, כי הכרתי

שם אנשים מהתקופה שניסיתי להשתקע באשדוד

ורציתי להראות לאשתי את המקום ולשמוע את

דעתה. אני עצמי הבנתי שאני לא חוזר לגור באשדוד,

כי כבר התחלתי דרך חדשה מבחינה מקצועית,

התחייבתי לעבוד בצפת בעבודה סוציאלית ולהמשיך

את הלימודים, כך שהפרק של אשדוד הסתיים, אבל

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 181

רציתי שחוליה תראה את המקום, וככה הסתובבנו

כמה ימים עד שהגענו לדימונה, וזו הייתה חופשת

ירח הדבש שלנו. די נהנינו מההסתובבות הזאת יחד

– גם זה שונה לגמרי מירח דבש כמו שאולי חושבים

עליו היום.

חזרתי לעבודה. אשתי, כבר כשהיא עברה מדימונה

לצפת,התחילהלעבוד,היאקיבלהעבודהבמתפרה,וגם

היאחזרהלעבוד,ובעצםעבדהשםעדהלידהשלאבי.

אבינולדב-6ביוני1965,קצתיותרמשנהאחריהחתונה.

אני זוכר שהיה חג שבועות, ואשתי הייתה בחודש

תשיעי,היהחםמאוד,וירדנו ברגלמהביתבשיכון כנען

לצפת דרום, דרך ארוכה, ישבנו אצל ההורים לאכול

קוסקוס ואז היא קיבלה צירי לידה. הזמנתי מונית

והבאתי אותה לבית היולדות,ובערב אבינולד.

אני משמאל, אבי התינוק בידי אימו, אבא

ונעמי הבת של אסתר משקיפה

182 | שם טוב בנג׳ו

הייתי כל כך מאושר בלידה של אבי, הבן הראשון

שלי, הבכור, ואני זוכר שלמוחרת הסתובבתי ולכל מי

שפגשתי אמרתי בגאווה: \"נולד לי בן!\". גם כשהבאנו

אותו הביתה לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו

ולהתפעל ממנו. הוא היה תינוק ראשון חמוד ביותר,

וההתרגשות הייתה גדולה.

אני לא זוכר אם עשינו ברית אחרי שמונה ימים,

נדמה לי שהיה משהו כמו צהבת והרופאים המליצו

לדחות. את הברית עשינו בבית, בשיכון כנען, בפינת

האוכל הקטנה שהייתה לנו שם. הזמנתי מוהל

מהעדה הספרדית שלנו, ממרוקו, קראו לו מור יוסף,

וכמובן הגיעו אנשים מהקהילה, ששרו, והיה שמח.

אניזוכרשלאחשלי דוידהיהקשהלראותאתהעניין

עצמו, של הברית, עם הדם, והוא התעלף. הוא כבר

היה חייל אז. חמותי, שכזכור הייתה גם דודה שלי,

נשארה איתנו כחודש כדי לעזור, לתת טיפים לגבי

הטיפול בילד, הנקה וכל מה שקשור.

היה לי חשוב לגדל את אבי כך שיהיה לו הכי טוב

בעולם,אז ברורשזהעבראתהגבול וגםפינקתיאותו,

דאגתי שבאמת לא יחסר לו שום דבר. אניזוכר שמרוב

פינוק, כשהייתי משכיב אותו לישון הייתי שר לו,

ולפעמים זה לקח שעות עד שהוא נרדם והפך להיות

סבל בשבילי; היה צריך לשים עליו את היד ולשיר

לו, וכל פעם שהרמתי את היד בזהירות הוא מייד

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 183

התעורר ובכה והייתי צריך להתחיל הכול מחדש.

פה לא היו גבולות כל כך ברורים, ואבי גדל כילד

מפונק. מובן שגם היה צריך לקנות לו כל מה שהוא

רצה, כלומר צעצועים. אני זוכר שהוא היה הראשון

בשכונה שקיבל טרקטורון על פדלים, ואחרי שבוע

הוא השאיר אותו במרפסת ושכח ממנו, ופעם אחת

באתי מהעבודה ומצאתי אותו משחק על המדרכה

ליד הבית, לקח איזה משהו עגול, עשה ממנו הגה

והשתמש בהגה הזה יותר מאשר בטרקטורון. ועדיין,

היה לי קשר מאוד מיוחד עם אבי, וכל כך שמחתי בו

כבן הראשון שלי.

אבי בגיל שנה בגן המצודה בצפת, תמונה שקיבלה פרס בעיתון המקומי

184 | שם טוב בנג׳ו

אבי נולד עם פזילה. מגיל שלוש בערך הייתי לוקח

אותו לרופא עיניים בטבריה כדי לטפל בזה. רבקה

אחותי הייתה מתלווה אליי כדי לעזור. במשך משהו

כמו שנתיים נסענו פעם בחודש לרופא, שהנחה אותו

לעשות תרגילים בעיניים והרכיב לו משקפיים עם

רטייה בעין הטובה כדי שיאמץ את העין הפוזלת, אך

כל המאמצים לא שיפרו את המצב. לבסוף הוחלט

שחייביםלעשותלאביניתוחבעין,ובגילחמשלקחתי

אותו לבית חולים פוריה, ושם הוא עבר את הניתוח.

הייתי איתו שבוע ימים במחלקה שהוא היה מאושפז

בה. היה לי קשה לראות אותו אחרי הניתוח, עם עין

חבושה, וגם לאבי זה לא היה פשוט, אבל העובדה

שהייתי צמוד אליו מאוד הרגיעה את שנינו.

אבי בן שנתיים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 185

אחרי שבוע חזרנו הביתה, אבל לא ראינו שיפור ניכר.

אני חושב שהניתוח לא בדיוק הצליח, אף שעשתה

אותו רופאה מבית חולים הדסה שנחשבה למומחית

גדולה בתחום הזה. עובדה שהפזילה המשיכה. משהו

קל כן השתנה, אבל הפזילה לא נעלמה. כשעברנו

משיכון כנען לבית החדש שלנו, בצפת דרום, ואבי

התחיל ללמוד בבית ספר אחר, איזה ילד דחף אותו

והוא נפל עם הפנים לכיור והיה לו חתך קרוב לעין,

שהיה צורך לתפור, וגם זה לא היה נעים במיוחד.

חשבתי לתבוע את בית הספר, ואפילו פניתי לעורך

דין לצורך זה, אבל בסופו של דבר לא נמצאה עילה

מספקת לתבוע את בית הספר, כי הדבר קרה במשחק

בין ילדים.

אחרי הצבא אבי החליט לעבור ניתוח נוסף לתיקון

הפזילה, הפעם בבית חולים בתל אביב. אני זוכר

שהייתה לו אז חברה – היא הודיעה לי שאבי עבר

ניתוח בעין ובאתי לבקר אותו. אחרי הניתוח הזה

מצב הפזילה השתפר. הוא כבר היה בוגר אז, והיום

כמעט לא ניכר שזה היה. גם הפציעה שהוא עבר

בפנים נעלמה במשך הזמן ולא רואים צלקת.

כשאבי היה בכיתה א' התברר שיש לו תפיסה

מתמטית טובה. כל העניין של מספרים וחשבונות

היה ממש חזק אצלו, והוא באמת בלט בזה כבר

בכיתה א'. זה דבר שהתפתח אצלו, ועד היום הוא

186 | שם טוב בנג׳ו

מאוד חזק בכל הנושא של מתמטיקה.

אני רוצה לספר פה על שיעורי האקורדיון. מאז

ומתמיד היה לי רצון ללמוד לנגן באקורדיון, ולא

הצלחתי להגשים את הרצון הזה בעצמי, אבל כשאבי

גדל קצת הלכתי וקניתי לו אקורדיון, אפילו בלי

לשאול אותו. באתי אליו וככה בהתלהבות אמרתי

לו, \"הנה, קניתי לך אקורדיון\", והוספתי: \"אתה

תלמד לנגן עליו!\". אבי לא כל כך התלהב. בכל זאת

חיפשתי לו מורה, ומצאתי מישהו שנחשב אז למורה

לנגינה הכי טוב בצפת וכמובןידע גם ללמד אקורדיון.

סיכמתי איתו וקבענו את הימים. למעשה עשיתי

מעשה שהיום אני אומר לא לעשות: ּ הנחַתי )מלשון

הנחתה( על אבי את כל עניין השיעורים. המורה

ההוא היה יקה, קפדן מאוד. אבי התחיל ללמוד

אצלו, וראיתי שזה לא בדיוק מה שהוא רוצה. הוא

פעל מתוך הכרח, ובאמת היה ממושמע, והקפיד

ללכת לשיעורי הנגינה וללמוד לנגן באקורדיון,

ובסופו של דבר, אחרי שנה, אולי יותר, היה קונצרט

שהמורה ארגן, עם עוד כמה תלמידים, ואבי הופיע

וניגן קטע מוזיקלי באקורדיון ואם אני זוכר נכון,

אחרי הקונצרט הוא כבר לא המשיך עם השיעורים.

הרגשתי שהוא מאוד רוצה להשתחרר מהעול הזה,

של הנגינה, אבל אני צריך עדיין לברר את זה עם

אבי. מבחינתי זאת ממש דוגמה לרצון שלי שלא

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 187

מימשתי כילד וכאבא העברתי אותו לאבי, ובמקום

ליצור אצלו מוטיבציה ללמוד יצרתי בו ניכור לכל

נושא המוזיקה. האקורדיון הזה שכב בבית הרבה

זמן, אבי לא היה מוכן אפילו לגעת בו, וכשעברנו

לירושלים לקחנו אותו איתנו ושם הוא שכב במחסן

עד שבסופו של דבר העברנו אותו לאבי, שלא כל

כך רצה לקחת אותו. צריך לבדוק עם אבי מה קרה

מאז עם האקורדיון. הסיפור הזה בהחלט מדגים

איך כשמכריחים התוצאה היא ניכור, ואני ממליץ

לא לנהוג באופן שאני נהגתי, במקרה הזה, עם כל

הכוונות הטובות שהיו לי.

צילה נולדה שנה וחמישה חודשים אחרי אבי, ב-2

בנובמבר 1966 .הייתי אז במילואים ברמת הגולן.

הודיעו לי שנולדה בת והגעתי. לא היה פשוט להשאיר

את אבי לבד – אחותי רבקה באה להישאר איתו, אבל

הוא לא היה מוכן לקבל את זה ורצה \"רק את אימא\".

כשאני הגעתי הוא נרגע, ואז הבאנו גם את צילה

הביתה. עד היום אני זוכר איך היא נראתה כשהבאנו

אותה, תינוקת חמודה, מין סופגנייה כזאת.

זכורלישהייתימספרלילדים–בעיקרלאביולצילה,

כשהיו קטנים, אחר כך גם לרונית – סיפורים לפני

השינה. החלטתי שאני לא מקריא להם סיפורים

מספרים אלא מספר להם סיפורים שאני מחבר. אני

לא יודע למה, בסיפורים קראתי להם מיקי ומוקי.

188 | שם טוב בנג׳ו

נדמה לי שלקחתי את זה מאיזו תמונה שהייתה

להם בחדר. אלו השמות שנתתי, והסיפורים האלה

הולכים איתם עד היום. העיקרון של מיקי ומוקי

היה שהייתי לוקח איזה אירוע שהתרחש באותו

יום והופך אותו לסיפור. אדגים את זה כדי להמחיש

את העיקרון.

אבי וצילה במרפסת הבית בכנען

מיקי ומוקי היו אחים ואהבו מאוד לטייל עם

ההורים שלהם. הם הכי אהבו להגיע לננס הטוב.

הננס גר ביער, וכדי להגיע אליו היו צריכים לעבור

בתוך היער. כשהלכו ל הננס ביער הם שמעו ציוצים

של ציפורים וראו הרבה פרחים, ואז היו מגיעים

לנחל, ומעבר לנחל היה הבית של הננס הטוב. הם

היו צריכים לשוט בסירה, ותמיד הייתה סירה על

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 189

שפת הנחל – הננס הטוב היה דואג שהיא תהיה

שם, והם היו עולים לסירה, עוברים את הנחל

והולכים לבית של הננס הטוב. הננס הטוב גר בבית

בודד, יפה, והיו לו שם הרבה חדרים: היה חדר של

משחקים, וחדר של ממתקים, ובכל חדר היו דברים

מאוד מעניינים, וכשמיקי ומוקי הגיעו, הננס הטוב

היה פותח להם את הדלת בשמחה ומקבל אותם

בזרועות פתוחות, והם היו נכנסים ומייד ניגשים

כל אחד לחדר שעניין אותו, משחקים או ממתקים,

והננס הטוב עשה הכול כדי שהם ירגישו מצוין בבית

שלו ותמיד הכין להם הפתעה.

בסיום היום, כשהיה צריך לחזור הביתה, הוא היה

מזמין את מיקי ומוקי לסלון והיה אומר להם:

\"שמעתי שהיום הייתם הילדים הכי טובים, שמעתם

בקול ההורים, למדתם יפה והתנהגתם מאוד יפה,

לכן החלטתי לתת לכם מתנה\". הילדים תמיד חיכו

להפתעה הזאת, של הננס הטוב, ופעם אחת הוא נתן

לכל אחד מהם אופניים, שהם מאוד רצו, וכך הם

ראו כמה משתלם להיות ילדים טובים וממושמעים

שמתנהגים יפה. כך בסופו של כל ביקור הם היו

מקבלים מתנה מהננס הטוב, חוזרים שמחים לסירה

ועושים את הדרך חזרה, עם הציפורים המצייצות

ועם הפרחים והאוויר הנקי של היער, מגיעים הביתה

עליזים ושמחים ועם המתנה שקיבלו, ואחר כך

190 | שם טוב בנג׳ו

הולכים לישון עייפים אך מרוצים.

חוליה עם אבי וצילה, במרפסת הבית בכנען

כל פעם התאמתי את הסיפור לדברים שהתרחשו

באותו יום בבית, בבית הספר או עם החברים. הייתי

מתחיל לאלתר את הסיפורים האלה אחרי העבודה,

והייתי עייף מאוד. הייתי מושיב את צילה ואת אבי

על הברכיים ומתחיל לספר, והרבה פעמים הייתי

מוסיף עוד ועוד פרטים, והם היו מרותקים, אבל לא

פעם הייתינרדם תוך כדי סיפור. הילדים היו מעירים

אותי ושואלים מה קרה, ואני לא תמיד זכרתי איפה

הפסקתי והייתי צריך להתחבר ולהמשיך מאותה

נקודה ולסיים את הסיפור כמו שצריך. הם לא היו

מוותרים לי על מיקי ומוקי כל יום לפני השינה, ויש

המון סיפורים. הייתי נותן פה את רשות הדיבור

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 191

לצילה, שהיא תספר אולי סיפור שהיא זוכרת, כי

הבנתי שהיא המשיכה במסורת הזאת עם הילה

ויהב כשהם היו קטנים. סיפורי מיקי ומוקי ליוו את

הילדים, וכשרונית נולדה גם היא הצטרפה למעגל.

כשהם גדלו הם הציעו לי לכתוב ספרים לילדים על

מיקי ומוקי.

בערב היה צריך לקלח אותם, את צילה ואת אבי,

ולא תמיד הם אהבו את הקטע הזה, אז הייתי מספר

להם תמיד סיפור גם לפני המקלחת, ואז הסיפור

היה על מרדכי המלוכלך. במקרה הייתי בקשר עם

המרכזייה הפדגוגית בצפת, ויום אחד הגיע אליי

הסיפור הזה, על מרדכי המלוכלך, ומאוד מצא חן

בעיניי. אימצתי אותו, הבאתי אותו הביתה והייתי

מספר אותו לצילה ולאבי, ואחר כך גם לרונית,

כשהיא גדלה קצת. הסיפור היה בערך ככה: פעם

היה ילד שקראו לו מרדכי, ומרדכי היה ילד לא נקי,

ותמיד הלך פרוע וכל פעם שקראו לו להתקלח הוא

היה אומר: \"אימא, אימא, לא לגשת עם מסרק ועם

מברשת\".ומרדכי,מכיווןשהואלאהיהנקי,הילדים

לא אהבו לשחק איתו, והוא תמיד היה נשאר בצד,

כי אף אחד לא אוהב ילדים מלוכלכים. והוא תמיד

התעקש לא להתקלח, ואחר כך היה מגיע הביתה

ומתלונן שהילדים לא משחקים איתו ולא מוכנים

לשתף אותו. אימא הייתה אומרת: \"אם תיכנס

192 | שם טוב בנג׳ו

עכשיו למקלחת אני אתן לך בגדים נקיים, ואסרק

אותך, והילדים ישתפו אותך וירצו להיות חברים

שלך, כי כשאתה מלוכלך, מי החברים שלך? הזבובים

שנמצאים על ערמות זבל – הם תמיד מוכנים להיות

חברים שלך\". יום אחד מרדכי הגיע לשפת נחל. הוא

הסתכל במים וראה את הבבואה שלו, וכשהוא ראה

כמה שהוא מלוכלך ופרוע ולא יפה הוא הבין הכול,

רץ הביתה ואמר לאימא שלו: \"אימא, אימא, אני

רוצה להתרחץ ולהסתרק!\". אימא שלו רחצה אותו,

הלבישה וסירקה אותו והוא היה לילד יפה. ואז,

כשהוא יצא לשחק, כולם רצו להיות חברים שלו,

והזבובים התרחקו ממנו, כי הוא היה נקי. מאותו

יום, תמיד כשאימא של מרדכי הייתה קוראת לו

להתקלחהואהיהאומר: \"אימא,אימא, כן לגשתעם

מסרק ועם מברשת\". סיפרתי את הסיפור הזה הרבה

פעמים,ואני בטוחשצילהואביאוליידעו לספראותו

יותר טוב ממני, כי אני רק מתחיל להיזכר. תמיד

התאמתי את הסיפור לסיטואציה ולמצב, והסיפור

הזה היה מדרבן אותם. עובדה שעד היום הם זוכרים

את זה, וצילה אומרת שהיא גם עשתה את זה עם

הילדים שלה. זה כבר נעשה מסורת. אלו כל מיני

סיפורים מהילדות שעם השנים כאילו נשכחו, אבל

כשמתחילים להיזכר הם צפים ועולים.

חשוב לי לספר שלפני שאבי נולד לא היה לנו מקרר.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 193

מקרר היה אז דבר שלא כל אחד יכול היה להרשות

לעצמו. היו אנשים שהיה להם מקרר והיו שמים בו

קרח כדי לקרר. אנחנו, כשהיינו לבד, לפני שנולדו

לנו ילדים, היינו מבשלים כל יום ואוכלים כל יום

מה שבישלנו, אבל כשאבי נולד התחיל להיות לנו

חשוב שיהיה לנו מקרר. בחרנו מקרר – היה אז

מקרר שנקרא \"קור עוז\" – ולא היה לנו מספיק כסף

כדי לקנות אותו. הייתי צריך לתת מקדמה, קטנה

אומנם,ועל הסכום שנותר הייתי צריך למלא שטרות

עם שני עדים על כל שטר, שיהיו ערבים לכך שאשלם

את הסכום שהתחייבתי עליו. בערך כמו שהיום

רוכשים דירה, כך רכשתי את המקרר הראשון שלנו.

היה לי מאוד חשוב שלקראת הקיץ יהיה לנו מקרר,

כדי שנוכל לשמור בו את החלב לילדים.

אניזוכרשגםאתהרהיטיםהבסיסיים–מיטה,ארון,

שולחן אוכל, קנינו בתשלומים. עניין התשלומים

היה מקובל. בכל קנייה בתשלומים היינו חותמים

על שטרות כדי שיספקו לנו את מה שרצינו לקנות.

בקניית רהיטים החתימה הייתה ללא ערבים, אבל

לקניית המקרר הייתי צריך ערבים שיחתמו.

194 | שם טוב בנג׳ו

התפתחות המשפחה

כל המשפחה יחד, מסביב לנדב התינוק

סיפרתי על הולדת אבי, ואפילו דיברתי על רכישת

המקרר הראשון. סיפרתי גם על הולדת צילה,

כשהייתי במילואים, וכמה קשה הייתה לאבי

ההיעדרות של אימא שלו כשהלכה ללדת את צילה,

וכמה חמודה וסופגנייה צילה הייתה כשהבאנו

אותה הביתה. עם צילה גם כן היה לי קשר מאוד

מיוחד. כבר כשהיא הייתה קטנה היא הייתה מאוד

מחוברת אליי, ואני יודע שהיא זוכרת, אפילו עד

היום – כשהיא הייתה בת שנתיים, שלוש, היינו

יושבים לשולחן לאכול, והיו בקבוקי שתייה שהיה

צריך לפתוח בפותחן, היא תמיד הייתה מנסה

לפתוח את הבקבוקים ולא מצליחה, ואז הייתי

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 195

לוקח את היד שלה ואומר לה: \"צילה, תראי, אין

דבר העומד בפני הרצון\", ויחד היינו פותחים את

הבקבוקים. היא הייתה ממש מרוצה שהצליחה יחד

איתי לפתוח, וזה הפך להיות דבר שמלווה אותה עד

היום. היא אומרת משהו כמו \"אין דבר העומד בפני

הרצון, והרצון הוא שקובע\". כל עניין המוטיבציה –

זההתחילמדברקטן כמו לפתוחבקבוק,מענייןאיך

דברים מתפתחים, וצילה עצמה באמת התפתחה

יפה מאוד – גם בלימודים, גם בחברה, היא תמיד

הייתה מאוד פעילה וגם הצליחה מאוד.

זכור לי מקרה עם צילה, שיום אחד היא שיחקה עם

ילדים על המדרכה מול הבית – אני חושב שהיא

הייתה אז בת שלוש או ארבע, אני יצאתי מהבית

ועמדתי ממול, וצילה קלטה אותי וקראה לי, \"אבא!

אבא!\" בדיוק באותו רגע עבר שם קטנוע. ניסיתי

להגיד לה לחכות שם, לא לבוא, אבל היא יצאה בין

שתי מכוניות ורצה אליי. רוכב הקטנוע לא ראה אותה

ופשוט העיף אותה למעלה, והיא נפלה על המדרכה

השנייה. מזל שהיא נפלה על הטוסיק. נתתי צעקה

ממשאדירה, \"הבתשלי!הבתשלי!\", כי עוד לאידעתי

מה קרה. ניגשתי אליה והזמנתי מייד אמבולנס. מובן

שגם היא הייתה מאוד מבוהלת, לא רק אני. לקחתי

אותה למיון – אני זוכר שזה היה יום שישי – ועשו לה

שםאתכלהבדיקותכדי לראותאםהכולתקין,וברוך

196 | שם טוב בנג׳ו

ה', מלבד הבהלה וההלם הכול היה בסדר, והיא לא

נפגעה. אני זוכר את זה כאירוע מאוד טראומטי, אבל

כזה שעבר בשלום. שאלתי את צילה אם היא זוכרת

משהו והיא אמרה שרק במעומעם.

כמו שאמרתי, הפרש הגילים בין אבי לצילה הוא שנה

וחצי בערך. בין צילה לרונית ההפרש הוא שלוש שנים.

רונית כתינוקת

רונית נולדה ב-9 בנובמבר 1969 .גם אז הייתי

במילואים. אני זוכר שהיינו באימון, במשאית,

במעבר משטח אחד לשני, עצרנו בצומת גולני ובאו

והודיעו לי:נולדה לך בת. מובן שעזבתי את כל הציוד

שלי במשאית ונסעתי לצפת, בטרמפים, לבקר את

אשתי ולראות את רונית, שרק נולדה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 197

אני, חוליה, אבי, צילה ורונית התינוקת

אבי וצילה היו כבר קצת יותר גדולים, אבל הם

עדיין היו מאוד קשורים אלינו, ההורים, וכשאני

נעלמתי למילואים ואימא שלהם נכנסה ללידה היה

להם מאוד קשה. כאן נעזרנו באימא שלי, שהחזיקה

אותם אצלה בבית. אני זוכר את העיניים הגדולות

של רונית התינוקת,ואז את החיוך שלה, אלה דברים

שאופייניים לה גם היום. כילדה, מה שהכי אפיין

את רונית היה שהיא אהבה לשחק – בבובות למשל.

בתחום הלימודים היה לה קושי מסוים, אבל היא

ידעה להתגבר, ובסופו של דבר עם סיום הלימודים

בבית הספר היסודי היא עברה לבית ספר מקצועי,

ושם למדה פקידות, נדמה לי, ומקצועות קשורים.

198 | שם טוב בנג׳ו

אבי, צילה ורונית

נדב נולד ב-29 במאי 1978 ,משהו כמו תשע וחצי

שנים אחרי רונית, כלומר היה פער גילים גדול בינו

ובין שלושת הגדולים. היה בנדב משהו מיוחד כבר

כשהוא נולד. כשהסתכלתי עליו כתינוק ראיתי בו

משהו שנראה לי מואר. אבי כבר היה קרוב לגיל 13,

ורונית, הקטנה ביותר שנולדה לפניו, כבר הייתה בת

תשע וחצי. נדב היה בשבילם צעצוע, ובאמת בתקופה

ההיא הם הדביקו לו את השם צעצוע, כי ממש

טיפלו בו ושיחקו איתו. כשעשינו לו ברית – נדב נולד

נימול, למעשה לא היו צריכים לעשות לו ברית, אבל

המוהל היה צריך לעשות איזה סימן קטן – עשינו את

זה במלון תל אביב בצפת, במסיבה מאוד מיוחדת,

שהשתתפו בה כל בני המשפחה, והגיעו גם העובדים

מהלשכה בקריית שמונה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 199

הברית של נדב במלון תל אביב בצפת

עם ההורים, אבי ונדב בזרועות אימו בצפת

שלושה חודשים אחרי הברית לנדב חגגנו בר-מצווה

לאבי. את מסיבת בר-המצווה עשינו בחצר הגדולה

200 | שם טוב בנג׳ו

שמתחת לבית – ארגנו שולחנות וסידרנו מסיבה יפה.

בר-המצווה של אבי

אבא ואמא שלי מדליקים נר בבר-המצווה של אבי

עד היום אבי חושב שבמקום לעשות לו את מסיבת

בר-המצווה במלון עשינו לנדב את הברית במלון,

וכאילו קיפחנו אותו, אבל זה לא היה כך, או לפחות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 201

לא זאת הייתה הכוונה. חגגנו את הגעתו למצוות

ממש ליד הבית, ואת הנחת התפילין בבית הכנסת.

אבא שלי הכין אותו לבר-המצווה ולימד אותו

לקרוא בתורה ולהניח תפילין.

כחצי שנה אחרי בר-המצווה אבי עזב את הבית ועבר

לפנימיית בזק בירושלים. זה כבר שלב בפני עצמו,

שלא היה לי פשוט כל כך. מלבד עצם העזיבה שלו את

הבית כבר היו אז סימנים של המחלה אצל אימא שלו

– כל מיני התנהגויות לא מובנות שבדיעבד התפרשו

כסימנים של טרשת נפוצה.

מימין- אבי, צילה, רונית ואריאלה ביציאה מהגן

משמאל- חוליה עם אריאלה, הבת של כרמלה, בבריכה בצפת

202 | שם טוב בנג׳ו

צילה ורונית

אבי, צילה ורונית

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 203

מול גן הבית בצפת

נדב כתינוק מוקף באחיו ושגית הבת של אסתר

204 | שם טוב בנג׳ו

יום הולדת לנדב בן הארבע עם האמא והסבתא בבית בצפת

עם חוליה בחוף ים כנרת

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 205

עם המשפחה ליד הבית בצפת

נדב ורונית בהר הרצל

206 | שם טוב בנג׳ו

מימין- עם נדב באילת, משמאל- רונית והדודה קלרי בצפת

במטבח בבית בצפת

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 207

בר-המצווה של נדב בירושלים

אבי ואוסנת טרום חתונה, עם הדודים איזקה ודודה פרלה

208 | שם טוב בנג׳ו

אבי מצביע על מקומו בבית הכנסת

בבית של צילה בכפר תבור

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 209

במצפה הימים

יום העצמאות ברמת הגולן

210 | שם טוב בנג׳ו

במסיבה להולדת מאור ועידן של מיכל וגיל

ביקור נוסטלגי בבית שבו גרנו בצפת

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 211

עם נדב, דוד אחי ושחר הבן של רונית

רונית ורבקה אחותי

212 | שם טוב בנג׳ו

המלחמות:

ששת הימים: 1967 ,יום הכיפורים: 1973

בזמן מלחמת ששת הימים אבי היה ילד קטן. גייסו

אותי למילואים לפני שהמלחמה פרצה, בתקופת

ההמתנה שקדמה לה. המלחמה התחילה ב-5 ביוני

1967 ,ואבי נולד כמעט בדיוק שנתיים קודם לכן, ב-6

ביוני 1965 .מאחר שהיה לי רישיון נהיגה במשאית,

ברכב כבד, גויסתי כנהג, אף שהייתי שייך למחלקת

סיירים בגדוד חי\"ר. הייתי צריך להוביל תחמושת

וציוד לשטח ההמתנה. היה לנו שטח בין ההרים ליד

קיבוץ עמיעד, והייתי גם מסיע לשם חיילים. חלק

מתקופתההמתנהממשהצמידואותילמשאית.אחרי

שהעברנו את כל הציוד היינו צריכים להיות בכוננות.

הייתי נהג משאית עד שהגיעה הוראה להחזיר אותי

לגדוד החי\"ר, ורק אז הפסקתי להיות נהג. הגדוד

שלנו היה ממוקם בגבול רמת הגולן, מפקדת הגדוד

הייתה במשמר הירדן, והמחלקה שלנו הייתה בכפר

הנשיא, שם היינו קרוב לשבועיים. התפקיד שלנו

היה בעיקר לעשות תצפיות על רמת הגולן, ואני זוכר

שהיינו יורדים ממש קרוב לירדן, עושים תצפיות

ומוודאים שלא יהיה מצב שהסורים עוברים את

הירדן ומנסים לחבל או לתקוף. היינו יורדים בבוקר,

נשארים עד הערב וחוזרים לקיבוץ. ככה זה היה

שבועיים בערך. בשבוע השלישי הוחלט שמחליפים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 213

אותנו בתפקיד הזה, ובמקומנו ירדו שלושה חבר'ה

אחרים לעשות תצפיות. בדיוק ביום שהחליפו אותנו

היו שם סורים שעשו מארב, והחבר'ה נהרגו שם. אני

יכול לומר שבמזל יצאתי מזה, כי החליפו אותי, אבל

אחרים מתו, וזה חבל.

זמן קצר אחרי האירוע הזה התפזרנו. ליד הקיבוץ

היו תעלות שנועדו להגן עליו. עכשיו שהתחילה

המלחמה עמדנו ממש חשופים בתוך התעלות וראינו

את ירי הקטיושות מהצד הסורי. ראינו ממש איך הן

מתקרבות אלינו וביום המוחרת יכולנו לראות את

המטוסים שלנו מפציצים את כל המוצבים הסוריים,

ובתוך כך הסבירו לנו שכוחות של טנקים ושל גולני

כובשים את הרמה ויכולנו לראות את הסורים

נכנעים. אנחנו עצמנו עלינו למשאיות והגענו לרמה

כשהרבה מהסורים כבר לא היו שם, ברחו, ומה

שנשאר זהלהחזיקבידינואתרמתהגולן,שעד לאותו

רגע הייתה בידי הסורים.

אחרי קרוב לחודש ימים, כשהשלב הזה הסתיים,

שחררו אותי, אבל כעבור שבועיים שלושה גייסו

אותי מחדש, הפעם בתור נהג צמוד לאותו גדוד גולני

שכבש את הרמה, בחלק הצפוני, ושם הייתי חודש

נוסף. בכך בעצם הסתיים עבורי החלק הזה של

המלחמה. נחסך ממני כל עניין המלחמה ממש מול

חיילים סורים – אף שראינו את השרידים שלהם,

214 | שם טוב בנג׳ו

כי היו כוחות טנקים וכוחות חי\"ר סדירים שנלחמו

לפנינו וכבשו את הרמה.

ב-1973 ,במלחמת יום הכיפורים, נלחמתי באותה

גזרה, ברמת הגולן, והפעם זה היה שונה לגמרי;

אנחנו חיכינו – הסורים היו מאוד קרובים לעבור את

גשר בנות יעקב ולהגיע לראש פינה, והיינו צריכים

להתארגן כדי לחסום אותם. בסופו של דבר הם

הסתובבווחזרו,ואותנו לקחו לדרום רמת הגולן, שם

היינו מגויסים קרוב לתשעה חודשים כדי לתחזק את

כל השטחים שנכבשו. ספגנו הרבה הפצצות, וכמה

חבר'ה נהרגו שם, אבל כששחררו אותנו היינו ממש

חיילים משוחררים, עם כל התנאים וכל הזכאויות

של חייל משוחרר.

באותה תקופה צילה כתבה לי מכתב שאני לא שוכח;

היא כל כך פחדה שמא איהרג במלחמה הזאת,

שכתבה לי: \"אבא, אני חוששת שאתה תיהרג\", ואז

היא מחקה את הדברים, אולי כך היא דחתה את

המחשבה הזאת. בכל אופן, רמת הגולן הייתה הגזרה

שבה השתתפתי במלחמות, ואחר כך עשיתי שם חלק

גדול משירות המילואים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 215

התפתחות בעבודה סוציאלית

סיפרתי על העבודה בצפת אחרי השנה הראשונה

של הלימודים, ועל כל העומס שהיה, ואני רוצה

להמשיךמשם.המשכנו לעבוד בצפת עדשהתחלףשם

ראש העיר ונכנס ראש עיר חדש שהתחיל להתערב

בעבודה שלנו בלשכה התערבות בלתי נסבלת. רחל

חנן, שניהלה את הלשכה, החליטה לעזוב את צפת,

ואני קיבלתי הצעה להיות קצין מבחן לנוער בחצור

הגלילית ובראש פינה.גם אני החלטתי לעזוב, למרות

ההכנהלהפוךאותי למנהלהלשכהבצפתאחרי רחל.

כשראיתי את המצב הפוליטי בעיר החלטתי לעזוב

וקיבלתי את התפקיד בשירות המבחן לנוער.

באפריל 1968 נכנסתי לתפקיד קצין מבחן לנוער

בחצור הגלילית ובראש פינה והפכתי להיות גם

פקיד סעד לחוק הנוער בכל אזור הצפון. יש לי אפילו

תעודה על כך, חתומה בידי מי שהיה אז שר הסעד,

ד\"ר יוסף בורג.

216 | שם טוב בנג׳ו

תעודת פקיד סעד

מינוי כפקיד סעד

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 217

אישור העסקה כפקיד סעד מעירית צפת

באותה תקופה לא היו הרבה פקידי סעד. העבודה

בחצור הגלילית הייתה אחרת מזו שהייתי רגיל

לה בצפת; בצפת היה עומס והעבודה הייתה מאוד

אינטנסיבית,גםבטיפולבאנשיםוגםבקהילה.בחצור

הגלילית הייתי קצין מבחן, והיה ילד אחד בפיקוח

שלי, על פי צו של בית המשפט. כל הזמן הזה לא

הבנתי איך בכלל יצרו משרה מלאה לחצור הגלילית,

שאין בה כמעט אנשים לטפל בהם. כששאלתי על זה

218 | שם טוב בנג׳ו

אמרו לי: \"יש פוטנציאל בחצור, לכן חשוב שיהיה שם

אדם במשרה מלאה\". הייתי מגיע למשרד – שבעצם

קודם היה דירה; פעם בנו בצורת רכבות, ושם הייתה

דירה שהפכו אותה למשרד. לפעמים הייתי יושב

ולא יודע מה לעשות – חיפשתי כל הזמן מה לעשות,

וכקוריוז, פעם ישבתי וחיכיתי שמישהו יגיע אליי

כדי שאטפל בו. שמעתי מישהו נכנס – אני מסתכל

ואני רואה שעז נכנסה למשרד. אני תמיד נזכר בזה.

התחלתי לפתח קשרים עם ראש המועצה ועם בעלי

תפקידים במועצה בחצור – מנהלי בתי ספר למשל,

הקדשתי המון זמן לא רק לטיפול הישיר, אלא יותר

לקבלה ולקשר עם המשפחה. הייתה תחנת משטרה

בראש פינה, ובכל פעם שירדתי מהאוטובוס ללכת

– כי הייתי הולך ברגל מראש פינה עד חצור, דרך

השדות – הייתי נכנס לתחנת המשטרה, יושב עם

מפקד התחנה ושומע מה קורה מבחינת עבריינות

נוער. לאט לאט התחילו גם להגיע אליי נערים

שנמצאו אשמים פה ושם בכל מיני עבירות – עבירות

קלות, ולצערי הרב אותם נערים הפכו אחר כך

לנערים עבריינים ממש, שהייתי צריך להשקיע בהם

הרבה כדי שלא יגיעו למצבים יותר קשים. אבל היה

מעניין לראות איך נוצרה קבוצה של עבריינים. היה

שם נער, קראו לו אלפונסו, נער מבריק, עם עיניים

שחורות, הוא בא ממשפחה מאוד קשה, ודי הוביל

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 219

את החברים שלו לכל מיני מצבים של עבריינות, עד

שסידרתי אותו במוסד, אבל כל פעם שהייתי ממליץ

להביא אותו למשפט, והייתי מגיש תסקיר לשופט

לסדר אותו במוסד, השופט היה מסתכל עליו,

שואל אותו שאלות, והוא היה עושה עיניים לשופט,

מבקש שייתנו לו צ'אנס, ושוב ושוב השופט היה

נענה, משתכנע ומשאיר אותו בבית. אני מתאר את

זה כמקרה בודד, אבל באותה תקופת זמן התחילה

להתפתח עבריינות בחצור הגלילית, ומבחינה זו

הייתה לי עבודה די רבה.

מכיוון שהייתי קצין מבחן גם של הקיבוצים

בסביבה, אני יודע שהתחילה אז להתפתח עבריינות

גם בקיבוץ איילת השחר. נערים היו נכנסים למטבח

של הקיבוץ, פורצים את המנעול של המקרר וגונבים

בשר, והקיבוץ לא היה מוכן להשלים עם זה. הם פנו

למשטרה, ודרך המשטרה הגיעו אליי, ואני נכנסתי

לפעילות בקיבוץ עם מנהלת בית הספר דאז. אלו לא

היו באמת נערים עבריינים, אלא חבר'ה שעשו מעשה

קונדס. כנראה היו רגילים לזה בקיבוץ, אבל רצו

שזה ייפסק והחליטו לפנות למשטרה בעניין. לקחו

אותם למעצר, וזה כשלעצמו די הרתיע אותם והיה

אפשר להסתפק בזה כי כל העניין נפתר ולא באמת

התפתחה שם עבריינות.

היות שהייתי גם פקיד סעד, הייתי מגיע לקריית

220 | שם טוב בנג׳ו

שמונה, כשהיו פניות, עוד לפני שהתחלתי לנהל

שם את הלשכה. הייתה שם נערה, קראו לה מרים,

שהתחילה להידרדר. לא היה לה אבא, ייתכן שזה

קשור. היה שם קבלן בניין שמאוד רצה לעזור לה,

ומכיוון שהוא ידע שאני מטפל בה הוא קנה לי ספר,

שעד היום אני מחזיק, על חינוך מחדש של עבריינית.

הוא היה בקשר איתי, וגם היה מגיע למשרד, וכך

המשכתי כמובן ללוות אותה, עד שהיא הגיעה למצב

שלא הייתה ברירה אלא לסדר אותה בצופייה, מוסד

לנערות עברייניות שהיה אז ליד יבנה. זה לא עזר

הרבה, כי היא הייתה בורחת משם. בסופו של דבר

היא גדלה להיות נערה חכמה ויפה מאוד, ולימים

נודע לי שהיא התחתנה ועברה לטבריה. במקרה פעם

אחת שהייתי בטבריה, כשהיא כבר הייתה נשואה,

יצא לי לראות אותה, אבל לא דיברנו. שנינו נעמדנו

והבטנו אחד בשני. זה היה אחרי הרבה זמן שלא

ראיתי אותה. אלו רק דוגמאות אודות התפתחות

העבודה בחצור הגלילית והסביבה.

כעבור שנה או שנתיים הציעו לי להיות קצין המבחן

של נהרייה וכל הגליל המערבי, במקביל לעבודה

בחצור, והתחלתי לעבוד גם בנהרייה. שם העבריינות

הייתה יותר מפותחת, והיה מה לעשות. בשלב ההוא

חשבתי שאולי כדאי שאעבור לגור בנהרייה, אבל

כשנכנסתי יותר לעומק וראיתי את חיי הקהילה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 221

בנהרייה החלטתי שאני לא מעביר לשם את

המשפחה. כשנה וחצי אחרי נהרייה קיבלתי הצעה

להיותקציןהמבחןשל עכו,והתחלתי לעבוד גםבעכו

והסביבה, ועדיין המשכתי להיות האחראי בחצור

הגלילית. בעכו החלפתי את קצין המבחן הקבוע

שהיה שם, שלקח חופשה ללא תשלום, וכשהוא

חזר נתנו לי להיות קצין המבחן של טבריה והגליל

התחתון. בהתחלה הייתי אחראי לשיכון ד' בטבריה,

שם היה לי משרד והייתי מקיים קשר עם משפחות

של עבריינים וקשר עם הקהילה. היה מה לעשות.

כשהייתי קצין המבחן של שיכון ד' בטבריה התפנתה

המשרה של כל טבריה ועברתי לשבת במשרד הראשי

של טבריה.

שירות המבחן לנוער

222 | שם טוב בנג׳ו

חשוב לי לספר, שבתקופה שהייתי קצין מבחן לנוער

לקחתי עבודה נוספת, כמנהל שלוחת המתנ\"ס

בשיכון כנען,שםגרנו באותהתקופה. לפני כןהמקום

הזה היה בית נוער.

העבודה הנוספת אחר הצוהריים בבית הנוער הייתה

קשה מאוד, ונדרשתי להשקיע בה הרבה יותר מאשר

בעבודתי כקצין מבחן לנוער, אבל הייתי זקוק לכסף.

כבר היו לנו שלושה ילדים, אשתי לא עבדה ואני

הייתי המפרנס היחיד, מה גם שכל הזמן רציתי

לעבור לדירה גדולה יותר ובאזור אחר. את העבודה

הנוספת עשיתי כחמש שנים, עד שעברתי לקריית

שמונה. היא מאוד עזרה לי מבחינה כלכלית, ובאמת

בסופו של דבר גם עברנו לגור בדרום צפת, בדירה

יותר גדולה, כך שיכולנו לאפשר לכל ילד חדר משלו.

זה היה שיפור רציני, שהתאפשר בתקופה שבה הייתי

קצין מבחן לנוער.

העבודה כקצין מבחן הפכה לאט לאט להיות יותר

אינטנסיבית, והייתה כרוכה גם בהכנת הרבה

תסקירים – תסקיר על כל נער, המלצות מה לעשות

– ובהופעה בבית המשפט לנוער, ואת כל העבודה

הזאת עשיתי כשבע שנים וחצי. הייתי כבר רווי, אבל

המשכתי,ואז קיבלתייום בהיר אחד טלפון – זה היה

יום שישי, אז היינו עדיין עובדים בימי שישי – מסגן

מנהל מחוז חיפה,יחזקאל טלר, שאחר כך היה מנהל

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 223

בית הספר לעבודה סוציאלית בחיפה. הוא אמר לי:

\"אנחנו צריכים מנהל בקריית שמונה, ואנחנו רוצים

להציע לך את התפקיד\". זה הגיע לי בזמן, כי כבר

רציתי לשנות, ועם זה, אף פעם לא עבדתי כמנהל.

בכל זאת אמרתי שאני מוכן לבדוק את הנושא.

נסעתי לקריית שמונה ונפגשתי עם סגן ראש העיר

שהיה אחראי לרווחה. הסתכלתי, ראיתי ושמעתי,

הבנתי כמה עבודה יש בקריית שמונה והחלטתי שזה

אתגר שיכול לעניין אותי. עדיין לא ידעתי איך זה

יתפתח שם, לכן אמרתי במשרד הסעד שאני מוכן

לנסות אבל אני רוצה לקחת חופשה ללא תשלום כדי

לשמור על מקום העבודה בשירות המבחן, ואישרו

לי חופשה ללא תשלום לשנה. השנה הזאת הפכה

להיות שבע שנים של חופשה ללא תשלום; כל שנה

הייתי מאריך, והיות שהמשרד היה מעוניין שאמשיך

בקריית שמונה, ובשירות המבחן לנוער רצו כל הזמן

שאניאחזור –אישרו.זה היהתקדים, לאהיהאישור

כזה קודם.

224 | שם טוב בנג׳ו

קריית שמונה: 1975–1989

התחלתי את העבודה בקריית שמונה בפברואר

1975 .לפני שהתחלתי לעבוד שם קריית שמונה

עברה תקופה קשה מאוד: מחבלים פרצו לבית ספר

קורצ'אק ורצחו הורים וילדים בבתיהם. בעקבות

האירוע הזה היה משבר קשה מאוד בעיר. הגעתי

לעבודה שם רק חודשים ספורים אחרי זה, והמצב

הביטחוני של קריית שמונה היה חלק מהעיסוק שלי

כמנהל לשכת הרווחה בעיר.

מנהל אגף הרווחה בקרית שמונה

התחלתי לעבוד, וערמות של תיקים הגיעו לשולחני.

בעצם לא היו שם עובדים סוציאליים אז. העבודה

לא הייתה מקצועית, ופרט לעובדת אחת שסיימה

את המכון להכשרת עבודים סוציאלים כל העובדים

היו כדורגלנים וכל מיני פרוטקציונרים שקיבלו

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 225

תפקיד, ובעצם לא היה לי כל כך עם מי להתחיל

לפתח שם את העבודה הסוציאלית. הממונה על

תיק הרווחה בעירייה באותו זמן, אברהם יחזקאל,

עשה שם מה שהוא רוצה; היה מסתובב עם פנקסים,

מחלק התחייבויות לסיוע בשכר דירה ומתערב מאוד

בעבודה.הייתיחייבלעשותשםסדרמהבחינההזאת.

שמתי לי למטרה קודם כול להתחיל לבחור עובדים

שיהיה אפשר להכשיר אותם לעבודה סוציאלית, כי

הסיכוי להשיג עובדים סוציאליים בתקופה ההיא

היה קטן מאוד.

נכנסתי לעימות קשה מאוד עם הממונה על תיק

הרווחה;מובןשהפסקתיאתכלההתחייבויותשהוא

היה מחלק, והייתי מקבל מעמידר רשימות שלמות

של אנשים שאנחנו צריכים לשלם להם %100 שכר

דירה כי הממונה על תיק הרווחה נתן התחייבות.

אז נכנסתי ממש למאבק. ראש העיר אז, אברהם

אלוני, שקיבל אותי לעבודה, מאוד רצה שאני אצליח

ואשאר שם, אבל הייתה לו בעיה עם הממונה הזה,

שבמועצה הוא היה מטעם הפועל המזרחי – אומנם

רק קול אחד, אבל קול מכריע, וראש העיר היה צריך

אותו. כשהייתי מדבר איתו על כל מיני שינויים הוא

היה אומר לי: \"אתה חייב לשתף איתו פעולה, אחרת

אני לא אוכל להיות ראש העיר\". כך שהמצב הפוליטי

בקריית שמונה היה מושפע מכל מיני התערבויות

226 | שם טוב בנג׳ו

כאלה, שגם איתן הייתי צריך להתמודד.

בסופושלדבראברהםיחזקאלהפסיקלהיותהממונה

על תיק הרווחה, ויכולתי לעבוד עם ממונה אחר,

שלצידו היה אפשר לפתח עבודה מקצועית בעיר. יום

אחד הגיעה אישה שסיימה לימודי עבודה סוציאלית

באוניברסיטה – זאת הייתה הפעם הראשונה

שהגיעה מישהי אקדמאית ושאלה אם אני צריך

עובדת סוציאלית, ומובן שממש \"חטפתי\" אותה.

קראו לה דורית, בעלה סיים לימודי סוציולוגיה

באוניברסיטה והתחיל לעבוד במתנ\"ס, והיא הגיעה

לעיר כבת זוגו וחיפשה עבודה. גייסתי אותה, גם

כדי שתעזור לי בבניית כל החלק המקצועי בלשכה

של קריית שמונה, ומובן שהפסקתי את העבודה של

כל אותם כדורגלנים ופרוטקציונרים שאיישו אותה,

והתחלתי לקבל אנשים שנראו לי מתאימים, בעיקר

בני המקום שהיה אפשר להכשיר אותם,וכך התחלנו

לאט לאט לעשות עבודה מקצועית בלשכה.

כשעזבתי את קריית שמונה, אחרי קצת יותר מ-15

שנה, כל העבודה שם נעשתה על טהרת המקצועיות,

ומעורבות העירייה פחתה בהרבה. בזכות הקשרים

שיצרתי עם ראש העיר, גם כשהתחלף ראש העיר

מצאתי את הדרך לקבל את תמיכתו כדי להמשיך

ולפתח, ואומנם פיתחתי שם המון תוכניות, בכל מיני

תחומים, וככל שאני יודע, הדברים שפיתחתי אז

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 227

קיימים עד היום, ועד היום הלשכה עובדת. מצד שני

כנראה בכל זאת השתנה משהו, כי לפי מה שאני שומע

התחילה שם שוב מעורבות של העירייה בלשכה.

בתקופה של הקטיושות בקריית שמונה הפכתי

להיות דמות מאוד מרכזית בהובלה החברתית.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, ועוד לפני זה, ב-1981,

עבדנו גם עם העירייה וגם עם הצבא, והיינו בצוות

המוביל, שהיה מאוד פעיל בתקופה הזאת. קיבלתי

אז המון סמכויות ועשינו עבודה חשובה מאוד, גם

כשאנשים ישבו במקלטים. הפעלנו המון מתנדבים

שבאו מבחוץ. בתקופה ההיא הרבה אנשים עזבו את

קריית שמונה. רובם לא עזבו לגמרי, אבל היה קשה

לסבול את מה שקורה עם הקטיושות, ורבים, בעיקר

משפחות עם ילדים, עברו למשפחות במרכז עד יעבור

זעם, ומכיוון שהיה קיץ, חלק אפילו הקימו אוהלים

בכנרת ועברו זמנית לשפת הכינרת. באמת היה מצב

שמאוד קשה לסבול; קטיושות נפלו על בתים והייתה

ממש סכנה, ולצידה הרגשה שחמישה קילומטרים

מקריית שמונה כאילו לא היה שום דבר. אנשים לא

הרגישו כלום, בזמן שבתוך קריית שמונה היה ממש

מצב מלחמה. ואני הייתי מאוד פעיל בכל המצב

המורכב הזה.

אני זוכר שלילה אחד ישנתי אצל אחד העובדים

שלי, אמנון בינמיני, כל הלילה ירדו קטיושות על

228 | שם טוב בנג׳ו

קריית שמונה, ואנחנו היינו בתוך הבית אבל היינו

בטוחים שכל קריית שמונה נמחקה מרוב קטיושות,

ולמוחרת, כשהעזנו לצאת, ראינו שההרס לא באמת

היה כל כך גדול, כי הרבה נפלו מסביב. המצב בכל

זאת היה מאוד לא נעים, והיות שרבים עזבו את

העיר, טיפלנו יותר במי שנשארו. אני יכול לפרט עוד

הרבה על העבודה בקריית שמונה, אבל אני חושב

שאסתפק בזה. ברור לי שהתקופה בקריית שמונה

היא פרק חשוב מאוד בהתפתחות המקצועית שלי.

בכל פעם שהגעתי למקום בענייני עבודה והצגתי

את עצמי, ידעו שהייתי מנהל אגף הרווחה בקריית

שמונה וזכיתי להערכה מאוד גדולה. גם כשכבר

עברתי לירושלים, הפרק הזה בחיי העבודה שלי היה

מין תעודת כבוד שפתחה לי דלתות.

אחר כך הייתה מלחמת שלום הגליל, והתחלתי

להיות פעיל שם ברמות אחרות, אבל בתקופה הזאת,

של הקטיושות, הגיע לעיר רפול, שהיה רמטכ\"ל,

ראה את המצב שם והחליט שהצבא ינהל את העיר.

הוא הכניס ממש כוחות צבא לבניין העירייה, הביא

ציוד ודאג שיהיה אוכל לאנשים, כי העיר הייתה

ממש תחת מתקפת קטיושות. הוא מינה אז מפקד

לכלהעניין, בדרגתאלוף,שניהלאתכל זהכמו בצבא.

היו לנו, לכל הנוגעים בדבר, ישיבות מטה איתו,

והיות שהייתי בשטח השתתפתי גם אני בישיבות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 229

האלה, ואם הייתי מאחר הוא לא היה מתחיל את

הישיבה לפני שהגעתי, כי הייתי מביא אינפורמציה

שעזרה לקבל החלטות לגבי איך אנחנו עם הצבא

ואיך הצבא יכול לעזור לנוולטפל בכל מה שקורה עם

האוכלוסייה בגלל הקטיושות.

המצב כמובן התפתח אחר כך למלחמה, מלחמת

שלום הגליל, שבה הצבא כבר נכנס חזק לתוך לבנון,

וזה כבר היה משהו אחר לגמרי. המלחמה התנהלה

בתוך שטח לבנון, ואחרי שצה\"ל השתלט על חלק

גדול מלבנון הזמינו אותנו, את הצוות שהיה פעיל

בעיר ודאג עם הצבא לכך שהעיר תמשיך להתקיים –

כמה מנהלי אגפים ואני בתוכם – לבוא לסיור בלבנון

ולראות ערים שנכבשו לפני זמן לא רב.

נואם בכנס עובדים סוציאלים שאירחתי בקרית שמונה

230 | שם טוב בנג׳ו

מבחינת ההשכלה המקצועית, סיפרתי קודם

שהתחלתי את העבודה בקריית שמונה כעובד

סוציאלי מוסמך מטעם המכון להכשרת עובדים

סוציאליים. תוך כדי עבודה נרשמתי ללימודי תואר

ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת

חיפה, עשיתי תואר ראשון ואחר כך גם המשכתי

לתואר שני.

את לימודי התואר השני סיימתי תוך כדי עבודה. אני

חייב לספר שכל הכניסה שלי ללימודים אקדמיים

הייתה בעידודו של אברהם דנינו, שהיה מפקח

במשרד החינוך על פעילות בזמן החופשי כשהייתי

מנהל בית הנוער. הוא היה שואל אותי כל הזמן:

\"למהשלאתתחיל ללמוד באוניברסיטה?\".המחשבה

על זה נראתה לי בהתחלה די רחוקה, ואחר כך

השתכנעתי. דנינו עזר לי להכניס רגל לאוניברסיטה

ולהתקבל, ומשם זה התפתח. זה עוד סיפור, אומנם

סיפור בתוך סיפור, אבל הכול יחד נותן איזו תמונה

של התפתחות, גם מבחינה מקצועית – מעובד לא

אקדמאי הפכתי לעובד אקדמאי עם תואר שני.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 231

קבלת התואר השני

אני צריך גם להזכיר שכל התקופה שעבדתי בקריית

שמונה הייתי בחופשה ללא תשלום, ובשירות

המבחן לנוער רצו כל הזמן שאחזור לעבוד שם.

המנהל של שירות המבחן כתב מכתבים שבהם הביע

הסתייגות מהארכת החופשה שלי שוב ושוב, ואני

מאוד הערכתי את העובדה שרצו שאחזור. הם אפילו

נתנו לי לעבוד כמדריך לקציני מבחן, ובאמת עברתי

מכרז לתפקיד הזה תוך כדי עבודה בקריית שמונה,

כי חשבתי שאחזור לתפקיד בשירות המבחן. זה לא

קרה בסופו של דבר, כי אחרי תקופה ארוכה לא היו

מוכנים לאשר לי בשירות המבחן הארכה נוספת של

החופשה ונדרשתי להחליט אם אני נשאר בקריית

שמונה או חוזר. מכיוון שנהניתי מאוד מהקשרים

232 | שם טוב בנג׳ו

שפיתחתי ומהעבודה שעשיתי בקריית שמונה

החלטתי להישאר שם. כדי לעודד אותי להמשיך

בקריית שמונה, כי הייתי נחוץ שם, המשרד היה

מוכן לשלם לי על התקופה שעבדתי בשירות המבחן

%150 פיצויים, וזה בהחלט עודד אותי להחליט כפי

שהחלטתי. בהמשך אספר איך הכסף הזה שימש

אותי אחר כך, כשאשתי חלתה.

מהעובדת הסוציאלית הראשונה שנכנסה לעבוד

בלשכה בניהולי התחילה למעשה כל ההכשרה של

העובדים הסוציאליים בלשכה. בתקופה הזאת לא

היה אפשר למצוא עובדים סוציאליים. המחסור

היה גדול מאוד. גייסתי צעירים מהמקום – שלושה

עובדים, שתי חיילות משוחררות ילידות המקום

וצעיר שהגיע מחוץ לעיר. משרד העבודה והרווחה

היה מוכן לשלם להם משכורת כשהם למדו.

כשנפתחו לימודי עבודה סוציאלית בשלוחה של

אוניברסיטת חיפה במכללת תל חי הם התחילו

ללמוד שם, ואת השנתיים הנוספות לתואר הם למדו

באוניברסיטת חיפה, וכל הזמן הזה הם המשיכו

לקבל משכורת – רק שילמדו. מובן שהם התחייבו

להמשיך לעבוד בקריית שמונה אחרי הלימודים.

הם הרוויחו עבודה רצינית, וזאת הייתה הזדמנות

מיוחדת במינה שנוצרה בגלל הרצון של משרד

העבודה והרווחה לפתח עבודה מקצועית, כי הם

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 233

ראו את הקושי ואת המצוקה שיש לנו בגלל המחסור

בעובדים סוציאליים. הייתי צריך לעבוד קשה כדי

לשכנע את העובדים לקבל את ההצעה הזאת, כי זה

היה מאוד לא מקובל. הם היססו, ובסופו של דבר

השתכנעו, ועד היום הם מודים לי, כי הם הרוויחו

מקצוע והמשיכו לקבל משכורת בזמן הלימודים.

אחר כך התחילו לעבוד בלשכה יותר ויותר עובדים

סוציאליים שלמדו באוניברסיטה, חלקם בני המקום

וחלקם מהסביבה ומהקיבוצים, ולאט לאט התחילו

להתמלא התקנים בעובדים מקצועיים, וכמו שכבר

אמרתי, כשעזבתי את קריית שמונה הלשכה כבר

הייתה על טהרת המקצועיות. אחר כך הייתה תקנה

מפורשת שלא מקבלים לעבודה מקצועית בלשכות מי

שלא למד ולא הוסמך לעבודה סוציאלית, כך שגם זה

דבר שהתפתח; כשנכנסתי לעבודה בקריית שמונה,

אם מישהו היה אומר לי שיגיע זמן שבו עובדים

סוציאליים יבואו להתדפק על הדלת ולבקש שיקבלו

אותם לעבודה, כמו שקורה היום, לא הייתי מאמין.

ככל שהלשכה הפכה מקצועית יותר, עוד ועוד אנשים

באו וביקשו להתקבל.

כשהחלטתי לסיים את העבודה בקריית שמונה

איתרתי כמובן את האדם שיחליף אותי והכנסתי

אותו לתפקיד.שמואיתןארן,ואני עדיין בקשראיתו.

כשעזבתיועברתי לירושליםהואהמשיך להיותמנהל

234 | שם טוב בנג׳ו

ממלא מקום, ורק שנתיים אחרי שעברתי לירושלים,

כשהחלטתי סופית שאני עוזב את קריית שמונה, הוא

הפך להיות המנהל.

אישור כחבר ארגון מרכז העובדים הסוציאלים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 235

ציר בוועידה הארצית של העובדים הסוציאליים

בדיור המוגן לקשישים בקריית שמונה

236 | שם טוב בנג׳ו

בדיור המוגן לקשישים בקריית שמונה

ביקור בקייטנה לזקנים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 237

קבלת תעודת ההצטיינות מסגן שר הרווחה

מעניק אות הוקרה לראש העיר קריית שמונה - פרוספר עזרן

238 | שם טוב בנג׳ו

הערכת מנהל המחוז על תוכנית העבודה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 239

הערכה על תרומה לפיתוח כלים להתמודדות במצבי חירום

240 | שם טוב בנג׳ו

תעודת מצויינות בניהול

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 241

ֿ

הערכת ראש העיר על עבודת הניהול שלי

242 | שם טוב בנג׳ו

מינוי ליושב ראש הוועדה להכנת תוכניות פיתוח

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 243

המחלה – טרשת נפוצה ופטירת חוליה :

1982–1989

משקה את חוליה בכוס קפה

היו כל מיני סימנים של מחלה אצל חוליה, שהופיעו

אולי כמה שנים לפני שהמחלה פרצה. היו כל מיני

תופעות– בהתנהגות, דבריםשהראושמשהוהשתנה.

אף אחד, כולל אני, לא שם לב לכך שזה משהו חולני

או קשור לאיזו מחלה. רק בדיעבד, אחרי שהתגלתה

המחלה ולמדנו מה הביטויים שלה, התחלתי לקשור

את הדברים, ואולי גם הילדים הבינו רק אז את

244 | שם טוב בנג׳ו

הקשר בין הדברים והרבה תופעות הובנו כביטויים

של המחלה שקיננה בה.

חוליה לא עבדה מחוץ לבית, אני הייתי המפרנס,

והיא טיפלה בכל מה שקשור לבית ולילדים. היה לי

מאוד טוב שהייתה לי אישה שטיפלה בילדים ונתנה

לי את המרחב שהייתיזקוק לו כדי להתפתח בעבודה

ובלימודים. כשעבדתי בקריית שמונה, בעיקר

כשהתחיל להיות שם מצב ביטחוני לא טוב, שנה לפני

מלחמתשלוםהגליל, עםכלהקטיושות,הייתי עסוק

מאוד בכל מה שקרה בקריית שמונה. הייתי מאוד

פעיל, ולפעמים הייתי חוזר הביתה מאוד מאוחר או

שבכלל הייתי ישן בקריית שמונה ולא חוזר הביתה.

הייתי עסוק מאוד בדברים שקשורים לעבודה.

אחרי הסיור בלבנון עם מנהלי האגפים, שסיפרתי

עליו קודם, שבסך הכול היה יותר כייפי, למקומות

שקודםרקשמענועליהםועכשיויכולנולראותאותם,

חזרתי הביתה – היה כבר ממש מאוחר,ובבית הייתה

אחותי אורה, שבאה לבקר מארצות הברית, ומצאתי

את אשתי במצב נפשי קשה ביותר. היא קיבלה כל

מיני תרופות, וזה הוציא אותה מדעתה. נדב היה בן

שלוש, זה היה שיא הקיץ, ואני זוכר שראיתי שהיא

מתעקשת להלביש לו מעיל. לא היה אפשר לדבר

איתה בעניין הזה. ראיתי שהמצב הנפשי שלה קשה

מאוד, ופשוט לא הבנתי למה בדיוק הגעתי.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 245

אבל זה לא באמת היה הסימן הראשון, כבר היו

סימנים קודמים; היה יום שהגעתי הביתה, חיפשתי

את אשתי ואמרו לי שהיא לא הרגישה טוב והלכה

לקופת חולים. רצתי לקופת חולים ושם אמרו לי

שהיא הייתה שם וכבר הלכה. כששאלתי מה המצב,

הרופא אמר: \"אתה צריך לקחת את אשתך דחוף

למיון, יש לה שיתוק בחצי גוף וצריך לאשפז אותה

ולראות מה גורם לזה\". חשבו שאולי זה אירוע מוחי.

חזרתי הביתה, אבל היא לא הייתה שם. הלכתי

לחפש אותה, שאלתי אנשים אם ראו אותה, ובסוף

מצאתי אותה – התברר שהיא המשיכה כרגיל, הלכה

לשוק לעשות קניות. סיפרו לי שזה התחיל באופן

פתאומי, כשבאותו יום בבית היא ניסתה להרים

סיר והסיר נפל לה מהיד. זו הייתה ההתחלה – זה

היה הביטוי הראשוני של התפרצות המחלה. לקחתי

אותה למיון ושם החליטו לאשפז אותה.

שמעתי מהרופא את האבחנה; הם לא ידעו אז לזהות

שזהטרשתנפוצה.חשבושמדוברבאירועמוחי,שאחד

מהסימנים שלו הוא שיתוק בחצי הגוף. זה היה לפני

אותו יום שבו חזרתי ומצאתי אותה מתנהגת מוזר,

ואולי הסיפור הזה יכול לשפוך אור על מה שקרה

באותו יום שבו חזרתי מהסיור בלבנון והמצב הנפשי

שלה היה לא טוב. מתברר שבבית החולים עשו מה

שהיה נהוג אז:נתנו לה סטרואידים,והם עשו לה לא

246 | שם טוב בנג׳ו

טוב מבחינה הורמונלית.יכול להיות שנתנו לה מינון

גבוה מדי וזה פשוט עשה לה בלבול בראש, וכנראה

זה מה שגרם לה להתנהגות שבסופו של דבר הגיעה

אפילו למצב פסיכוטי.

באותו יום, כשחזרתי מאוחר ומצאתי אותה מנסה

להלביש את נדב במעיל באמצע הקיץ, ראיתי את

המצב שלה, רציתי להביא אותה למיון כדי שיחליטו

מה עושים, אבל היא התעקשה שלא לצאת מהבית,

ואני זוכר שאורה מאוד עזרה לי לשכנע אותה. זה

לקח שעות, אבל בסופו של דבר הצלחנו להביא אותה

למיון. היא הייתה במצב כל כך נורא שהוחלט לאשפז

אותה במחלקה הפסיכיאטרית.

עם חוליה, צילה ונדב

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 247

דיברתי עם מנהל המחלקה, ושם כמובן טיפלו בה,

נתנו לה זריקה להרגעה, ורק אחרי שהכול קצת

נרגע יכולתי להרגיש שהמצב הזה השפיע גם עליי

מאוד קשה מבחינה נפשית. למוחרת אמר לי מנהל

המחלקה שהוא לא חושב שמדובר במחלת נפש והוא

רוצהקודםכוללשלוחאתחוליהלצילומיםברמב\"ם.

בצילומים זיהו בפעם הראשונה שינויים במערכת

העצבים שטיפוסיים לטרשת נפוצה, ואז אבחנו

בפעם הראשונה שזה לא שיתוק, למרות התופעות

של שיתוק, אלא טרשת נפוצה. אמרו לנו שהמקום

של חוליה הוא לא במחלקה הפסיכיאטרית. שחררו

אותה הביתה ואמרו שאם יתעוררו בעיות שקשורות

למחלה אביא אותה למיון ושם יחליטו מה לעשות.

האמת היא שלקח לי זמן לעכל את כל מה שקורה.

אני זוכר שחשבתי שזה יחלוף. כל העניין של טרשת

נפוצה, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליו.

אני זוכר שכשהחזרתי את חוליה הביתה היא מאוד

רצתה לנסוע לבקר את אחותה שרי ברחובות, ואני

עד כדי כך לא עיכלתי את המצב שלה, שאף על פי

שהיאכברהייתהגוררתרגל,קצתצולעת, דיברתי עם

אחותה וסיכמנו שהיא תגיע אליה. המשכתי לעבוד,

אבל הייתי לא שקט. ליוויתי אותה לאוטובוס והיא

נסעה לחיפה. התברר אחר כך שהיא הייתה צריכה

להיכנס לשירותים, וכנראה – הכול כבר היה קשור

248 | שם טוב בנג׳ו

למחלה – לקח לה זמן לצאת משם, והאוטובוס נסע

עם כל החפצים שלה. היא כמובן שאלה, ודיברה,

ובסוף העלו אותה לאוטובוס אחר, אבל כשהיא

שאלה על החפצים אמרו לה שלא יכולים לומר כלום

ורק למוחרת בבוקר היא תוכל להתעניין במחלקה

לשמירת חפצים בתל אביב.

היא המשיכה לרחובות, ולמוחרת שרי נסעה איתה

לתל אביב לחפש את התיק עם כל החפצים שלה.

אמרו לה: \"כן, היה תיק כזה, לא ידענו מה קורה

איתו, התייחסנו אליו כאל חפץ חשוד ופוצצו אותו\".

שרי הייתה צריכה לקנות לה קצת בגדים כדי שיהיה

לה מה ללבוש, והיא נשארה עם אחותה, רצתה

להיות איתה.

כעבוריומיים–הייתיעדייןבאמצעהעבודה,ראיינתי

שני עובדים שסיימו לימודי עבודה סוציאלית ורצו

לעבוד בלשכה, ובאמצע הריאיון שרי מצלצלת אליי

ואומרת לי: \"אתה חייב לבוא, כמה שיותר דחוף\".

עזבתי הכול ונסעתי לרחובות. התברר שהמצב הנפשי

של חוליה הידרדר. לקחתי אותה הביתה, ומכאן

התחילו הדברים להיות חמורים יותר; לא הייתה

איזו תרופה מוגדרת למחלה הזאת, לא ידעו איך

לטפל בחולים, מלבד סטרואידים, וכשראיתי מה זה

עושה לה ביקשתי שלא ייתנו לה את זה יותר, כי זה

היה משגע אותה. אבל היו תופעות – המחלה הזאת

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 249

מתאפיינת בזה שעטיפת העצב מתפוררת, ואז אין

הולכה של תהליך החשיבה בצורה מסודרת למרכז

העצבים במוח, כמו חוט חשמל שאין לו בידוד והוא

שולח זרמים לכל מיני כיוונים, וכל פעם זה מתבטא

בצורה אחרת. למשל, פתאום הייתה לה עצירת שתן,

והיא הלכה להשתגע מזה. מובן שלקחתי אותה מייד

לבית החולים ושם רוקנו אותה. הם ידעו שזה משהו

שנפגע בגלל המחלה, ואמרו לי שזה גם עלול לחזור.

היא הייתה יכולה להטיל שתן בסדר, אבל מדי פעם

זה באמת חזר. גם עניין השליטה בסוגרים – פעם

הייתה שליטה ופעם לא הייתה שליטה, ואני הייתי

צריך לרחוץ אותה ולטפל בה. ייאמר לזכותה שהיה

לה חוש הומור, והיא קיבלה את זה עם צחוק, בחיוך

– אני מתאר לעצמי שזה היה כדי להסתיר כמה היא

נבוכה מכל המצב הזה.

חוליה, רונית, נדב ושגית הבת של אסתר אחותי

250 | שם טוב בנג׳ו

וככה זה התקדם, השיתוק ביד וברגל בצד אחד

עשה אותה מוגבלת יותר בהליכה, ולאט לאט היא

הפסיקה לתפקד. היה לה מאוד קשה. שאלתי בבית

החולים מה אפשר לעשות, איך אפשר בכל זאת לטפל

בבעיה. הפנו אותי לרמב\"ם, למחלקה נוירולוגית,

ושם בדקו אותה והחליטו לאשפז אותה. אני כמובן

ביקשתי להיזהר ולא לתת לה סטרואידים, ובאמת

שמו פלסטר גדול על המיטה עם כיתוב שמזהיר לא

לתת לה סטרואידים בטעות. היא הייתה מאושפזת

ברמב\"ם קרוב לחודשיים, ובסופו של דבר לא היה

שום שינוי. לא היו תרופות למחלה הזאת. החזרתי

אותה הביתה. המצב שלה המשיך להיות לא טוב,

גם מבחינת עצירת השתן והשליטה בסוגרים, והיה

מאוד לא פשוט.

ואזאמרו לישישבהדסהבירושליםרופא,חיימסקי,

אני חושב שקראו לו, שמתמצא במחלה הזאת, ואני

זוכר שנסעתי אז עם ההורים שלי, לקחנו את אשתי,

ונדב היה קטן עדיין, ולקחנו גם אותו. הרופא בדק

אותה והחליט שהוא מאשפז אותה אצלו, וכולנו

היינו מלאי תקווה שבאמת ימצאו לה שם את

התרופה המתאימה, אבל אלו היו אשליות, כי לא

הייתה תרופה כזאת. בעצם עד היום אין תרופה

לטרשת נפוצה. יש תרופה שמעכבת במידה מסוימת

את החרפת המחלה, אבל לא לגמרי.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 251

חוליה הייתה מאושפזת בהדסה חודשיים, ואני

זוכר שבאמצע תקופת האשפוז שלה שם אימא שלי

ואני נסענו לבקר אותה ולראות מה מצבה. דיברנו

עם הרופא והוא אמר שבינתיים הוא מחזיק אותה

באשפוז אצלו. היה חורף, אני זוכר, ואחרי שסיימנו

את הביקור נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע חזרה

הביתה. עדיין לא היה לי אוטו אמין במיוחד אז,

ובאמצע הדרך, ליד בת שלמה, האוטו הפסיק פתאום

לעבוד. ירד גשם, לא ידעתי מה לעשות, אני זוכר

שאימא שלי ירדה מהאוטו והתחילה לדחוף איתי

את האוטו, כשאני מחזיק את ההגה מבחוץ. זאת

הייתה תמונה מיוחדת. אני מספר את זה כקוריוז –

ובדיוק עבר איזה אוטו. הנהג, שראה את אימא שלי

דוחפת את האוטו, עצר לידנו, אמר שהוא נוסע לכפר

סבא והציע לנו טרמפ. באמת התחיל להיות מאוחר,

והיותשרבקהאחותיגרהבכפרסבא,אמרתי לאימא

שלי: \"נשאיר את האוטו כאן, ניסע איתו ומחר נבוא

ונראהמהקורה\".השארנואתהאוטו ליד בתשלמה,

באיזה מקום על הכביש,נסענו לכפר סבא והתארחנו

אצל רבקה. לולא הבחור הזה היינו נתקעים בגשם

ובקור ואני לא יודע איך היינו יוצאים משם.

לסמי,הבעלשל רבקה,היהאוטומהצבא, רכב צמוד,

ולמוחרת נסענו איתו לראות מה קורה עם הרכב.

הצלחנו להניע אותו והבאתי אותו למוסך קרוב

252 | שם טוב בנג׳ו

בבנימינה. סמי כמובן נסע מייד בחזרה, והמכונאי

במוסך הסביר לי מה בדיוק הייתה הבעיה ומדוע

הרכב הפסיק לעבוד פתאום באמצע הלילה. אחרי

שתוקנה התקלה נכנסנו לאוטו וחזרנו לצפת.

כשהגענו אבא שלי היה לחוץ וכעוס, מה פתאום לא

חזרנו באותו יום – באותו לילה. הסברנו לו, ועדיין

היה לו קשה מאוד עם זה. למוחרת היה יום שישי –

ובאותהתקופה,כפישסיפרתי,עדייןעבדנובימישישי.

לקחתי את נדב לגן ונסעתי לקריית שמונה, לעבודה.

כשעמדתי לצאת מצפת לכיוון קריית שמונה ראיתי

המון מכוניות עומדות. עקפתי והמשכתי – ואז הבנתי

מה קרה: מהגשם שירד התהוותה שלולית ענקית

ביציאה מהעיר. אני זוכר שהיה איתי טרמפיסט חייל,

ומצאנו את עצמנו שוקעים בתוך השלולית הזאת. כל

האוטו התמלא מים. יצאתי מהאוטו ואנשים עזרו לי

להוציא אותו מהבריכה הזאת ולהעמיד אותו בצד.

חשבתי באותו הרגע שאני עלול להשתגע. נשמתי

עמוק ואמרתי לעצמי: \"אוקיי אני אתגבר גם על זה\".

חזרתי הביתה והתחלתי להכין את השבת. מאוחר

יותר אימא שלי הגיעה ועזרה לי.

האוטו נשאר במקום, קרוב לתחנת אגד בצפת.

בדיוק התחיל לרדת שלג, ולא יכולתי להזיז אותו,

הוא היה מנוטרל. נסעתי לעבודה באוטובוס ועברו

קרוב לשבועיים עד שיכולתי להזיז אותו ולהעמיד

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 253

אותו ליד הבית, ואז הייתי צריך להביא חשמלאי

רכב שיחליף את כל הכבלים כדי שאוכל להשתמש

בו או להזיז אותו בכלל. באותו רגע החלטתי

שמאחר שאני נמצא כעת בדרכים, וצריך לנסוע כל

פעם לבית חולים אחר, חייב להיות לי אוטו אמין.

סיפרתי קודם שקיבלתי פיצויים נדיבים, בגובה

%150 ,כדי לעודד אותי להישאר בקריית שמונה.

את הכסף הזה, שקיבלתי, השקעתי תחילה במניות

– המניות אז הניבו המון כסף; הייתה אינפלציה

גבוהה ביותר, וכסף במניות היה נותן עוד משכורת,

אבל היות שהחלטתי לקנות אוטו, הוצאתי את

הכסף הזה וקניתי אוטו חדש. התברר שעשיתי את

זה בדיוק בזמן, כי ארבעה ימים אחר כך התפוצצה

הבועה הזאת: הבורסה נפלה וכל מי שהיה לו כסף

מושקע איבד אותו. בזכות האוטו שקניתי ניצלתי

מזה. קניתי סובארו חדשה, שאפשרה לי להיות נייד

כמו שהייתי צריך להיות במצב שבו הייתי.

אחרי זמן מה הודיעו לי מבית החולים הדסה שאני

יכול לבוא לקחת את אשתי. נאמר לנו שאין כרגע

תרופה למצב שהיא נתונה בו. לקחתי אותה חזרה

הביתה, והיינו צריכים לחשוב איך להתארגן כך שגם

היא תהיה מטופלת וגם הבית יהיה מטופל. כאן

עזרו מאוד גם צילה ורונית. רונית טיפלה מאוד יפה

גם בנדב, שהיה קטן. בתקופה הזאת כבר התחלתי

254 | שם טוב בנג׳ו

להשלים עם כל מה שקורה וחזרתי לתפקוד כמעט

מלא בעירייה, וגם ללמוד לתואר שני. לפעמים הייתי

צריךלשבתעמוקלתוךהלילהכדילעמודבמחויבויות

של הלימודים – מבחנים, עבודות, והכול במצב הזה.

בשלב מסוים לקחנו מטפלת, אבל ככל שאני זוכר זה

לא עזר במיוחד, ועיקר העבודה נפל על צילה ורונית.

המליצו לנו על טיפול שיקומי לחוליה בבית

לוינשטיין, ואומנם סידרנו אותה שם. היא הייתה

מאושפזת שם כחודשיים, עברה תהליך שיקומי

ועשתה כל מיני עבודות יד, אבל התהליך לא בדיוק

עזר – עניין המחלה לא השתפר והרופאים המטפלים

החליטו שאפשר להחזיר אותה הביתה.

נדב עם רונית בחדר של נדב בצפת וברקע עבודת יד שהכינה חוליה

בבית לווינשטיין

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 255

המחלה התקדמה; הגענו למצב של אובדן מלא של

שליטהבסוגרים,ורופאשהזמנתי לבדוקאותהבבית

החליט לשים לה קטטר. מכיוון שלא היה מעקב

מספיק טוב, הקטטר עצמו החמיר מאוד את המצב

וגרם דלקת וזיהום. החום של חוליה עלה, ראיתי

שהמצב שלה מידרדר והבאתי אותה למיון. הבטן

שלה הייתה מאוד נפוחה, בהתחלה אפילו חשבו

שאולי היא בהיריון, אבל די מהר התברר שכל הבטן

מלאה מוגלה שחייבים לנקז החוצה, ובשלפוחית

השתן נוצר נמק. היו חייבים להכניס אותה מייד

לחדר ניתוח, ובניתוח הסירו לה חצי משלפוחית

השתן, כי הנמק החל להתפשט. לאחר הניתוח היא

הייתה מחוברת למכשיר הנשמה ועשו לה חור בגרון

כדי להכניס לה צינור אוויר.

תקופה ארוכה חוליה הייתה במחלקה פנימית בבית

החולים בצפת. אני זוכר שבתקופה הזאת נדב עלה

לכיתה א', וכל יום אחרי הלימודים הוא היה הולך

להורים שלי, אוכל, משאיר שם את התיק ויורד לבית

החולים לבקר את אימא שלו. התמונה הזאת שלו

מגיע כל יום לביקור הייתה מאוד נוגעת ללב, ואני

לא שוכח אותה. וכך זה נמשך ונמשך, בלי כל שיפור,

ולאחר כמה חודשים החליטו בבית החולים שזהו,

זה לא מצב שמתאים להחזיק באשפוז, וצריך למצוא

לחוליה מוסד מתאים, כי גם בבית היה קשה מאוד

256 | שם טוב בנג׳ו

להשאיר אותה. אני כמובן לא כל כך הסכמתי לזה.

למזלנו היו לנו שכנים רופאים, ד\"ר זלקטס, שטיפל

בה כשפרצה המחלה, ואשתו, שהייתה מנהלת

המחלקה הגריאטרית בבית החולים בצפת, והיא

אמרה לי: \"אתה לא לוקח אותה לשום מוסד, אתה

מביא אותה אליי\". כשאשתי הייתה בריאה הן היו

ביחסים מאוד טובים. החלטתי שאני לוקח אותה

לשם, למחלקה הגריאטרית, ונמנע מלטלטל אותה

בין מוסדות.

חוליהנפטרהבגיל 46 ,כךשכשהיאהייתהחולההיא

לא הייתה בגיל המתאים לגריאטריה, אבל הרופאה

החליטה לאשפז אותה שם בשל המצב התפקודי

והבריאותי שלה. למעשה טיפלו בה שם כי היא כבר

הגיעה למצב של חוסר הכרה. היא כבר לא זיהתה אף

אחד מאיתנו. אני זוכר שנדב ורונית היו באים לבקר

– בעיקר נדב רצה את אימא שלו ולא הסכים לוותר

עליה. הוא היה מצייר לה ציורים והיינו תולים

לה אותם על הקיר, אולי היא תגיב, אבל היא כבר

הפסיקה להגיב ולא זיהתה אף אחד. שלוש שנים היא

הייתה מאושפזת במחלקה הגריאטרית ואז היא

נפטרה. בבדיקה שלאחר המוות ראו שהיה ניוון גדול

גם במוח – מוח של אישה בת 90 בערך. אפשר להגיד

שהמוות גאל אותה ואת כולנו מייסורים רבים. זה

היה מאוד קשה. עד כאן הסיפור על זה.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 257

עולם הדת ואני

אני רוצה לחזור ולספר על כל עניין הדת והמקום

שלהבחייםשלי.סיפרתישגדלתי בביתמסורתי,אבל

בהמשך אפשר להגיד שהבית נעשה דתי, כי ההורים

באמת שמרו על ענייני הדת. כשלמדתי לקרוא

ולכתוב, והתחלתי להשתלב בלימודי תפילה ותורה

בבית הכנסת בארסילה, הדוד שלי, שכפי שכבר

סיפרתי היה רב העיר, והמורה שלנו, די החדיר את

כל העניין הדתי, ואני נכנסתי לעניין הדת בצורה די

עמוקה. כפי שכבר סיפרתי, הייתי הולך בכיסוי ראש

כל הזמן. הייתי די חריג במשפחה שלי מהבחינה

הזאת. עניין הדת תפס אותי חזק.

בבר-המצווה של שקד

258 | שם טוב בנג׳ו

לאט לאט הפנמתי את הנושא הדתי, והוא הפך

למשהו עמוק בתוכי. התחילה להתפתח בי אמונה

באלוקים, והחשבתי אותה מאוד. נכון שגם די

החדירו לנו את התפיסה שמי שלא מאמין באלוקים

ועושה דברים בניגוד לדת עתיד להיענש. כל הנושא

של עונש, בעיקר בעולם הבא, עם כל הסיפורים

על הגיהינום ומה שקורה שם, די הפחידו אותי

והעמיקו בי את הדחף להיות מאמין יותר, שומר

יותר ומקפיד יותר בקיום המצוות. מתוך פחד.

מתוך אמונה שאני עתיד להיענש אם לא אקיים את

כל מה שהדת מצווה עלינו.

הדוד שלי חיים, שהיה המורה שלי ושל החברים

שלי, דאג לפמפם לנו את זה בראש כדי שלרגע לא

נלך אפילו במחשבות למקומות אחרים, והיה מתאר

לנו איך הוא עצמו יושב עד שעות הלילה המאוחרות

ולומד תורה וגמרא ואז קם מוקדם בבוקר כדי

להמשיך. הוא היה דמות שכילד הזדהיתי איתה,

ויותר מזה – ראיתי בו מין אלוהים, שכל מה שהוא

אומר קדוש. אומנם לא פעם הוא השתמש גם במכות

כדי להחדיר לנו את הדברים האלה, אבל די האמנתי

לכל מה שהוא אמר ורציתי לחקות אותו בכל מה

שהוא עשה, אם זה בלמידה ואם בקיום המצוות

ובכל מה שקשור לדת, ונעשיתי ממש ילד דתי. אני

חושב שאפילו אבא שלי לא היה באותה רמת דתיות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 259

אז. אומנם הוא בהחלט שמר והקפיד, אבל לא ברמת

ההקפדה של הדוד.

העובדה שהתחלתי להיות שומר מצוות קצת הפריעה

למשפחהשלי, בעיקרמצדאימא, כי בצדשלהלאהיו

כל כך קרובים לדת. היו הולכים לבית הכנסת אבל

לא הקפידו כל כך. הם כן שמרו על כל מה שקשור

לכשרות. אין יהודי שלא שמר בחוץ לארץ כשרות

ומצוות עיקריות של היהדות, אבל אני חושב שאני

הפנמתי חזק במיוחד את כל הסיפורים שהדוד היה

מספר לנו, כולל על שדים ועל איך להתמודד איתם,

למשל איזה מזמור תהילים לומר כשהולכים לבד

ופוחדים בחושך. עד היום אני זוכר את המזמור הזה

בעל-פה. כל הדברים האלה יצרו בי פחדים ואשמה.

קיבלתי עידוד להרגיש אשם אם אני מפר משהו

מהכללים, וזה גרם לי להיות ילד קצת סגור – נעול,

יותר נכון, בכל מה שקשור לדת ולמצוות, ואפילו

התרחקתי מקרובי משפחה שלא חשבו בדיוק כמוני.

הפכתי לילד שחייב לקיים את כל המצוות, והייתי

בטוח שאם חס וחלילה לא אקיים הכול, צפוי לי

עונש מהשמיים. זה די השפיע עליי. הרביתי להרגיש

אשם. זה קשור להזדהות עם הדוד חיים.

הדודחייםלקחאותיועודשנייםמהילדיםבלימודי

הקודש בבית הכנסת ועודד אותנו להתפתח יותר

בכיווןהזה.הואארגןשמדי פעםנעבור לפניהתיבה,

260 | שם טוב בנג׳ו

עוד לפני שהיינו בני-מצווה, נהיה שליחי ציבור

ונקרא בתורה, כשהייתה אפשרות, והתחיל גם

לשבת איתנו, שניים שלושה ילדים שראה כעילויים

שכדאי לפתח, וללמד אותנו תורה וגמרא, ואפילו

התחיל ללמד אותנו דיני שחיטה, כדי שנוכל לעסוק

בשחיטה כשרה, והייתה לו כוונה גם להכשיר אותנו

להיות מוהלים. הוא נתן לנו ללמד ילדים יותר

קטנים, וכפי שסיפרתי אף שילם לנו שכר סמלי על

זה. כל הדברים האלה הקנו לנו מעמד של ילדים

שבאמת מתקדמים בכללים שהוא, הרב, דוד חיים,

החשיב כל כך. והיות שבאמת שמעתי וקיימתי את

הכללים האלה, גם זכיתי להערכה על כך. לא הייתי

מודע אז למחיר של כל זה במונחי הרגשת אשמה

וההשפעה של זה על כל החיים, אבל די פעלתי

מתוך פחד שאם אתנהג לא נכון אני בלי ספק אקבל

עונש מהשמיים, וכל הסיפורים סביב העניין הזה

די השפיעו עליי. אם הכוונה הייתה להשפיע עליי

בדרך הזאת, זה בהחלט עזר.

באותה תקופה, כשהייתי ילד, הייתה שם ילדה

מאחת המשפחות בעיר – קראו לה שרה, היא למדה

מחוץ לעיר והייתה מגיעה הביתה רק לחופשות,ואני

ממש התאהבתי בה. אומנם הייתי ילד, אבל הייתה

בי מין אהבה כלפי הילדה הזאת, שרה, שהייתה

מגיעה לבקר בבית הכנסת. הייתה לה אחות,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 261

שכמוני נכנסה עמוק לתוך הדת. בכל אופן, התעוררו

בי רגשות מיוחדים כלפי שרה, ותמיד הייתי מחכה

שהיא תבוא לחופשה ואוכל לראות אותה. אף פעם

לא דיברתי איתה על זה, אבל זה דבר שליווה אותי,

וגם כשגדלתי – אומנם מאז שעזבתי את העיר ועליתי

לארץ לא ראיתי אותה, אבל תמיד התעניינתי לדעת

ולשמוע מה קרה איתה. שמעתי שהיא התחתנה ויש

לה משפחה. סיפרתי קודם גם על אהבה שהתעוררה

בי כלפי אחת הבנות הנוצריות מהמשפחה שגרה

לידנו. אני חושב שמעניין שהרגש הזה, של אהבה,

מתחיל כבר בגיל די צעיר, אם כי לא תמיד אנחנו

מודעים לזה. חשוב לי לספר את זה כדי שנהיה

מודעים לכך שדבר כזה קיים גם אצל הילדים שלנו.

בדרך כלל לא מדברים על זה, כי זה לא נהוג, ואולי

מתוך בושה. אני יודע שאני התביישתי לדבר על זה.

כשעזבנו את העיר לקראת העלייה לארץ, והפרידו

בינינו, והגענו לצרפת, המשכתי להיות \"הילד

הדתי\". היינו הרבה ילדים, אבל לא כולם היו דומים

לי מבחינת האמונה שהאמנתי, ולכן, כמו שסיפרתי,

נתנו לי להיות הגבאי של בית הכנסת, האחראי,

נתנו לי מפתח לבית הכנסת וגם הייתי חזן וקורא

בתורה. זיהו את זה אצלי כשהיינו בצרפת, רצו לתת

לי תפקידים שהתאימו לי וסמכו עליי שאמלא אותם

ברצינות. אני הייתי גם מי שמעיר את הילדים לקום

262 | שם טוב בנג׳ו

לתפילה וקורא להם לבוא להתפלל, כלומר הדת

הייתה דבר שהלך איתי גם אז, כשהיינו בצרפת.

גם כשעלינו לארץ היה ברור שאני הולך למסגרת

דתית. הרבה מהילדים שעלו איתנו הלכו למסגרות

חילוניות,וכאן, כפישסיפרתי,הייתהבפירושדרישה

של ההורים שלי, שאם משבצים אותי במסגרת – היא

צריכה להיות דתית. כשהגעתי לנוה עמיאל, כפר

הנוער לידמושבשדהיעקב,שהפך לביתספרחקלאי,

נתפסתי גם שם כילד שמקפיד מאוד על ענייני הדת,

וגםשםנתנולילהיותשליחציבור,לקרואבתורה.אני

זוכר שהייתי צריך לקרוא את כל הפרשה, ובמהלך

השבוע ישבתי ולמדתי כדי שאוכל באמת לקרוא

אותה בספר התורה, ואני זוכר שהייתי מסתובב

להעיר את הילדים ולקרוא להם לבוא להתפלל.

ראו בי את הדמות האחראית לכל נושא הדת. אולי

לקחתי על עצמי אחריות מעבר למה שהטילו עליי,

אבל קיבלתי עידוד מהסגל, מהמדריכים והמורים.

ועדיין, את כל התפקידים האלה מילאתי כשהפחד

מפני עונש מהשמיים מלווה אותי, וזה גרם לי להיות

ילד סגור יותר. בכנס הבוגרים במלאות 70 שנה לנוה

עמיאל, עליו סיפרתי קודם, פגשתי אנשים שאפילו

לא זכרתי אותם, אבל הם סיפרו איך הייתי מדרבן

אותם לקום ולהתפלל, והם אפילו חיברו עליי שיר

ושרו אותו בכנס הזה. אני לא זכרתי את כל זה, אבל

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 263

זה מלמד שנתפסתי כאחד עם סמכות דתית והילדים

ראו בי אחראי והיו די שומעים להוראות שלי.

האמתהיאשלקראתסוףהתקופהשלנו בנוהעמיאל

התחילו להתגנב לי לראש מחשבות על כמה הייתי

רוצה להשתחרר מהפחד הזה ומהאשמה בנושאים

שקשורים לדת, אבל הדחקתי אותן ולא הבאתי את

הרצון הזה לידי ביטוי. ראיתי את המחשבות האלה

עצמן כדבר אסור. אומנם כבר הייתה לי נטייה

להיות קצת יותר חופשי, אבל ברגע שהייתי סוטה

מהקו הרגיל הייתי מתמלא בושה. גערתי בעצמי,

איך אני לא מתבייש לחשוב בכיוונים זרים לאלה

שחונכתי עליהם.

כשעברנו לקיבוץ המשכתי לשמור על הדברים, אבל

בקיבוץ האווירה הייתה קצת יותר חופשית. שמרו

על הדת, אבל יותר בחופשיות. אני זוכר שכבר בנוה

עמיאל היו ילדים שבמוסד הלכו עם כיפה, וכן

הלאה, אבל כשהיויוצאים לחופשה היו מורידים את

הכיפה ושמים אותה בכיס. במסיבת הסיום המדריך

אפילו הקריא שיר שחיבר על הנוהג הזה, משהו כמו:

\"כשהיו יוצאים והכיפה בכיסם\". ואני, גם אם קצת

פזלתי בעצמי בכיוון הזה, לא קיבלתי את ההתנהגות

הזאת, של הילדים שבמוסד הלכו עם כיפה וכשהיו

יוצאים היו מורידים אותה. זה נמשך גם בקיבוץ,

אבל בקיבוץ הרגשתי יותר בנוח מהבחינה הזאת.

264 | שם טוב בנג׳ו

אולי גם מצאתי לי דרך להרגיש יותר נינוח עם הדת,

אף שהמשכתי להקפיד עם עצמי וגם שם בעצם

נתפסתי כאחד ששומר על העניין הדתי. בכל מקרה,

כשיצאתי מהקיבוץ הקפדתי תמיד לצאת עם כיפה,

כלומר עניין הדת המשיך להחזיק אותי.

כשהתגייסתי, ובמהלך השירות הצבאי, עדיין

הקפדתי על כל הנושא הדתי, אבל בצורה יותר

בוגרת, לא כמו שהקפדתי כשהייתי ילד, וכפי

שסיפרתי, כבר התחילה להתגבש בי המחשבה

שהייתי רוצה להשתחרר מזה. לא רציתי להמשיך

להרגיש את האשמה שהטמיעו בי וליוותה אותי כל

הזמן. בשירות הצבאי היינו במסגרת, בטירת צבי,

שזה קיבוץ דתי, והיינו חייבים לחבוש כיפה, אבל

מייד עם סיום השירות הצבאי, כששוחררתי מוקדם

וחזרתי הביתה לעזור להורים, נפרדתי מהכיפה.

בשבילי הורדת הכיפה הייתה שחרור ממשא שהכביד

עליי. משהו שהחל להתפתח אצליועזבתי.גרתי בבית

ההורים, ששמרו הכול, אבל הורדתי את הכיפה,

הפסקתי להתפלל ונעשיתי, במושגים של אז, יותר

חופשי. הייתי אחרי צבא, והתחברתי עם אנשים

שהיו לגמרי לא דתיים, ואם פעם, נניח, לא הייתי

נוסע בשבת, התחלתי לנסוע בשבת. פשוט הפסקתי

להקפיד. ברגע שהורדתי את הכיפה, הרגשתי חופשי

להתנהג אחרת. כל מה שעד אז הרגשתי חובה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 265

לעשות, וחששתי מפני עונש והרגשתי אשם אם לא

עשיתי – את כל זה עצרתי ונשבעתי לעצמי שאני יותר

לא מגיע למצב הזה, של להאשים את עצמי, וגם אם

אצטרך לחבוש כיפה, ואמצא את עצמי שוב מתפלל,

וכן הלאה, לא אפעל מתוך אשמה, אלא מתוך רצון

חופשי שלי לעשות את הדברים. נשבעתי לעצמי שגם

אם אני סוטה לפעמים ממשהו שקבעתי לעצמי, לא

ארגיש אשם ולא אפחד שיענישו אותי. לקח זמן עד

שהשתחררתי מהעניין הזה.

העובדה שהסרתי את הכיפה הפריעה בעיקר לאבא

שלי, שרצה לראות אותי דתי, מגיע לבית הכנסת

ומתפלל. אני לא הלכתי לפי מה שהוא ציפה ממני.

אמרתי: \"אני עכשיו חופשי\", והרגשתי די טוב עם

זה. המשכתי עדיין להקפיד שלא להדליק אש בשבת,

אבל הייתי נוסע, וכמובן הקפדתי כל הזמן לאכול

כשר. היו כמה דברים שעדיין היה חשוב לי לשמור,

אבל מתוך בחירה. זה נמשך ככה די הרבה שנים,

אבל הלכתי בלי כיפה ובשום מקום לא נתפסתי מאז

כאדם דתי.

כשאבא שלי נפטר שמרתי על כללי האבלות. בשנה

הראשונה,שנתהחיוב,מהשנקרא,הייתיהולך לבית

הכנסת להתפלל ולהגיד קדיש, אבל אחרי זה הייתי

מוריד את הכיפה וגם לא שמרתי שבת באותה שנה.

כשאימא נפטרה, פתאום הרגשתי צורך להתחבר

266 | שם טוב בנג׳ו

יותר לדת. בעצם התחלתי להתחבר אחרי שאימא

נפטרה, ברגע שהתחלתי שוב ללכת לבית הכנסת,

בשנת החיוב, והייתי עולה כשליח ציבור ומתפלל –

זה כבר היה פה, בירושלים – התקרבתי יותר לדת

והתחלתי לשמור. בהתחלה הילדים שלי היו אומרים

לי: \"מה קרה,נהיית דתי?\",ואני אמרתי: \"לא, פשוט

בשנת האבל על אימא אני לא נוסע בשבת\". ציפו

שאמשיך לבוא לבקר בשבת ולצאת לטיולים, אבל

אני התעקשתי שבשנת האבל על אימא אני מקפיד

לשמור, ומה שקרה זה שגם כשעברה השנה המשכתי

בקו הזה, ובמידה מסוימת חזרתי לשמור על הדת

– לא תמיד עם כיפה. לפעמים. לא תמיד מקפיד,

אבל לא זה מה שהיה חשוב בעיניי. כן היה חשוב לי

ללכת לבית הכנסת ולהתפלל, גם בימי החול, ובשבת

לשמור שבת וללכת לבית הכנסת ולהתפלל.וכל הזמן

אני מזכיר לעצמי: אני עושה את זה מתוך בחירה

חופשית ולא מתכוון להרגיש אשם.

החלק הזה של האשמה מאוד הפריע לי בעבר,

והוצאתי אותו מהחיים שלי, והיום, גם אם אני

קצת חורג פה ושם, אני לא מפעיל על עצמי את עניין

האשמה. הפחד והאשמה גרמו לי ממש מועקה בעבר,

ולשם הבטחתי לעצמי לא לחזור. וגם עכשיו, כשאני

שומר, ומתפלל, אני מקפיד לעשות את זה מתוך

בחירה חופשית, מתוך אמונה שזה מה שאני רוצה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 267

לעשות. זה מה שקורה היום, וזה התחיל בעקבות

מותהשלאימאשלי,זהמהשמעניין כאן;זהלאקרה

כשאבא שלי נפטר, רק כשהיא נפטרה. הייתי כל כך

קשור אליה, וחזרתי כי אני זוכר את אימא, והמוות

שלה גרם לי לחזור לדת – אבל לא כמו שהייתי

פעם; היום, כשאני שומר, אני רואה בזה המשכיות

מאותה שנת אבל, משהו שהמשיך והתפתח. אולי

עזרה גם העובדה שהגעתי לבית הכנסת אוהל משה

בגבעת מרדכי, שהיה בו חזן בעל קול נעים, הרב

שמעון אילוז. הוא ידע את כל הפיוטים והמנגינות

של התפילה, שהזכירו לי את התפילות של פעם,

וזה אפשר לי להתחבר לדברים שהתגעגעתי אליהם

מהילדות בחוץ לארץ ושאהבתי כילד.

בתקופה שאימא שלי נפטרה גם פרשתי מהעבודה,

ובפנסיה היה לי יותר זמן, ואני חושב שגם זה תרם

לכך שעכשיו אני יותר מחובר לתפילות ויותר מקפיד.

בניתי לעצמי מחשבה של להיות דתי באופן אחר

לגמרי, שבו לא תמיד הכיפה היא הדבר החשוב, אבל

יש דברים שאני מקפיד ושומר עליהם; אני עדיין

שומר שבת ולא נוסע בשבת, ושמירת שבת נותנת לי

הרבה – מוסיפה לי רגיעה, שלווה,ואני אפילו מרגיש

חופשי יותר, מהבחינה הזאת שאני יודע שבשבת אני

לא נוסע לשום מקום, וגם אם מזמינים אותי אני

אומר שאני בשבת לא נוסע. אני גם לא עונה לטלפון.

268 | שם טוב בנג׳ו

זה נותן לי מנוחה ממש, ולכן אימצתי את זה.

אני יודע שזה לא היה מקובל כל כך על הילדים שלי

– בעיקר על אבי, שהכיר אותי לא דתי, נוסע בשבת

וכן הלאה. כל הילדים שלי היו אולי מעדיפים שאקח

את האוטו בשבת ואבוא לבקר, אבל אני חושב שלאט

לאט הם השלימו עם זה. אני בטוח שהם זוכרים את

התקופה שלא הייתי כזה, כי לא גידלתי אותם על

ברכי הדת. דאגתי שילמדו בבתי ספר רגילים, לא

דתיים. לא החדרתי להם את הדת – רק קידוש, וזה

ככה עד היום. אבל במקום כלשהו, בעיקר לאבי, אני

חושב, די הפריע שהפכתי להיות דתי, במושגים שלו.

אני לא יכול להגיד על עצמי היום שאני אדם דתי.

אני שומר, אבל אני לא מקיים את כל המצוות ולא

יכול להגיד שאני דתי במלוא מובן המילה.

הבדלה חלק 1 הבדלה חלק 2

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 269

תובנות שהפכו לערכים

אני רוצה לשתף בתובנות שלי בתחום הזה, של הדת,

ההתרחקות וההתקרבות, כי הן מאוד חשובות

בעיניי.אנימתחילממהשכברסיפרתי,שמאזשהייתי

ילד קטן פעלתי והרגשתי בעניין הדת מה שהטמיעו

בי – שאם אני לא עושה בדיוק מה שאלוקים מצפה

ממני, אני צריך להרגיש אשם. כפי שסיפרתי, עניין

האשמה ליווה אותיוהקשה עליי כל הילדות שלי, עד

שגדלתי, ובתוכי רציתי להיפטר ממנו. מאוד הכבידה

עליי המחשבה המעיקה שאם אני טועה, ואם אני

לא עושה בדיוק, אני אשם וצריך להרגיש אשם. לכן,

ברגע שנפרדתי מהגרעין הדתי וחזרתי להורים – גם

אם בבית מאוד רצו שאמשיך להיות דתי – קיבלתי

החלטה והורדתי את הכיפה.

בהקשר זה, התובנה שלי, שאני הולך איתה ממש

לאורך כל הדרך, עד היום, מאז שנעשיתי יותר מודע

לעצמי, בעיקר מהתקופה שאחרי הצבא, היא שאני

בשום פנים ואופן לא מאשים את עצמי – ולא מאשים

אחרים, לא משנה מה. זאת תובנה מאוד חשובה

בעיניי, ואני אפילו אומר שמבחינתי זו ההגדרה של

אחריות. זה גם מה שאני אומר כשאני עוסק באימון;

אחריות היא מצב שבו אני לא מאשים את עצמי ולא

מאשים אף אחד אחר. יש מצב, וצריך לראות אותו

כמו שהוא. המצב יכול להיות בעיה, אבל ההבנה

270 | שם טוב בנג׳ו

הזאת תהיה בכל מקרה נטולת אשמה.גם אם אני לא

מצליח לפתור את הבעיה, או למצוא פתרון מתאים

למצב, אני אלמד מזה ואעשה הכול כדי להגיע

למצב טוב יותר – ובכל מקרה נטול אשמה. זה אחד

הדברים שאני עובד עליהם בתוך עצמי כל הזמן מאז.

וזו אחת התובנות הגדולות, כי היא פשוט משחררת

אותי ממועקה גדולה. ואם יש משהו שאני מרגיש

צורך להגיד לכל מי שיקרא את הסיפור שלי, זה חד-

משמעיתאף פעםלאלהאשיםאתעצמך –אואחרים.

הליכה לפי התובנה הזאת היא אחת הבחירות שאם

אנחנו מממשים אותן הן מגדילות את האושר שלנו

בחיים, כי לחיות עם אשמה זה קשה ביותר. זה יכול

למוטט אדם, אפילו מבחינה בריאותית.

תובנה נוספת שקשורה לעניין היא להימנע ממצבים

של ניכור. כאדם צעיר הגעתי להחלטה לעזוב את

הדת, כי הרגשתי שכל הזמן מכריחים אותי, מאז

שהייתי ילד, בכל מיני צורות: באיומים, באשמה

ובכל מיני דרכים אחרות. כשמכריחים מישהו, זה

גורם ניכור, ואני חושב שהניכור שהגעתי אליו כלפי

הדת מלמד אותי גם עד כמה אסור להכריח – גם

ילדים, גם בחינוך; לא ליצור מצב של כפייה, אלא

לנסות בכל דרך להגיע להבנה, לתפיסה נכונה, ולא

להגיע למצבים של הכרח, שבסופו של דבר יוצרים

ניכור. אצלי זה היה כלפי הדת, אבל זה יכול להיות

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 271

כלפי כל דבר בחיים: משפחה, חברים, ילדים – כל

מיני מצבים. לכן אחת התובנות החשובות שהגעתי

אליהן היא לא להכריח, אלא לשאוף להבנה ולאפשר

בחירה, לתת לאדם שמולי הזדמנות לדעת שמה

שהוא עושה זה חשוב, והוא עושה מה שהוא עושה

מרצונו החופשי. חופש בחירה הוא מאוד חשוב, כי

הוא מקנה לאדם שליטה במצב שבו הוא נמצא.

זה קשור במיוחד לדת, כי דת היא מין רגולטור, גורם

שתמידאומרמה לעשות, לא משנה אםאתה מביןאו

לא מבין, עשה כך ואל תעשה כך. רגולטור כזה הרבה

פעמים מפריע. אם אני מוותר על הרגולטור הזה

בחיים שלי, אני מגיע להחלטות ולתובנות על דברים

שאני רוצהלעשותעל פיההבנהשלי – כיזהמהשאני

אוהב, ואני בוחר לעשות דברים שגורמים לי הנאה,

אושר, התקדמות, דברים שמוציאים אותי מתקיעות

ומקדמיםאותי במחשבותחיוביות,שמפתחותאותי,

מקדמות אותי ומביאות אותי למקומות טובים יותר,

שבהם אני רוצה להיות.

אני רוצה תמיד להיות במקום הטוב ביותר בשבילי,

שבו אני בוחר להיות, ולא במקום שאחרים בוחרים

בשביליאורוציםלראותאותיבו.בכלמינימצביםאני

יכול לקבל מחמאות וחיזוקים על איך שאני מתנהג,

אבל אני רוצה להגיע למצב שאני מקבל מחמאות על

עשיית דברים שבחרתי לעשות ולא על עשיית דברים

272 | שם טוב בנג׳ו

שאחרים אומרים לי לעשות. חשוב לי לומר את זה,

כי אלו תובנות שעבדתי קשה כדי להגיע אליהן, ואני

עדיין עובד קשה עם עצמי כדי להיות במקום שהוא

טוב בשבילי ולאו דווקא טוב בשביל אחרים. אם גם

אחרים רוצים להיות איתי באותו מקום, לא אתנגד.

התובנות האלה אפשרו לי להיות במקום אחר מזה

שהתחלתי בו; מקום שבו אני בוחר, אני מחליט, וגם

אם אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אני עושה את

זה מתוך אמונה שבחרתי בה, מתוך אמונה שכשאני

מתפלל אני מכוון לדברים שהייתי רוצה להשיג,

אני אומר אותם לעצמי, אני משתמש בתפילה כדי

להתמקד בדברים שאני רוצה להשיג, ואני בהחלט

פונה לאלוקים ומזמין אותו בבקשה שיעזור לי.

אני לא אפתח את זה כאן, רק אגיד שפיתחתי את

המחשבה הזאת לאורך השנים, ולי היא מתאימה

ואני חושב שהיא עושה לי טוב.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 273

טיולי השבת

אני רוצהלחזור לספר עלהמשפחהשלי,ועלהטיולים

שאני קורא להם טיולי השבת. מאז שהילדים היו

קטנים, בכל שבת יצאנו לטייל, כל פעם במסלול אחר,

באזור הגליל – הכול רגלי. לא ויתרנו – בעיקר אני,

וגם חלק מהילדים – על הצעדות שהיו, צעדת הגליל,

צעדת הגלבוע ועוד, בכל מיני מקומות בארץ. טיולים

הם באמת דבר חשוב ובעל ערך, אבל פה אני מדבר

על היציאה לטייל בשבת, והטיול בשבת היה מתחיל

בהכנת הסנדוויצ'ים. הילדים חיכו לסנדוויצ'ים

האלה, שהייתי מכין מכל כמות החלות שנשארו מליל

השבת, ושם בהם את כל השאריות מערב השבת,

וקראנו להם – אני נתתי להם את השם: חִ יטוֹ ס

מִ יטוֹ ס. החיטוס מיטוס הזה הפך להיות עד היום

הסנדוויץ' הכי טעים שיכול להיות. עד היום מזכירים

אתזה.אני לאיודעמאיפההבאתיאתהשםהזה,אני

חושב שזה הגיע מהתקופה שהייתי ילד די צעיר, בחוץ

לארץ, והייתי לוקח את אח שלי דויד לחוף הים, בעיר

שבה נולדנו, והייתי עושה שם תרגילי התעמלות עם

הידיים והכתפיים, ואחי, שהיה קטן, היה עושה לי

קצב לתנועות,והיהאומר לי: \"חָ טוֹ טִ יטוֹ סמֵ נוֹ נִיטוֹ ס\".

הוא זוכר את זה עד היום. זה סתם ג'יבריש, ואני

לקחתי את זה וכשהתחלתי להכין את הסנדוויצ'ים

המיוחדים האלה קראתי להם חיטוס מיטוס.

274 | שם טוב בנג׳ו

החיטוס מיטוס, הסנדוויצ'ים האלה, הילדים היו

מחכיםלהםכלשבת.לארקהילדיםשליחיכו,במשך

הזמן הצטרפו אלינו עוד ילדים – ילדים של חברים,

אחיינים שלי, כולם רצו גם לטייל איתנו והתלהבו

מהסנדוויצ'ים. היו לנו טיולים מוצלחים מאוד, כמו

למשל הטיול לוואדי לָמוּן, או לוואדי עמוד, לשם

היינו יורדים ברגל כמובן, וטיולים עם מסלולים לא

פשוטים,שבהםהיינו צריכיםגםלטפסוגםלרדת,או

כמו הטיול לג'עוני – גיא אוני, בראש פינה, שבו היינו

יורדים את ראש פינה ואז צריכים לטפס עד צפת, או

לטפס לארבל, כולל טיפוס צוקים כדי להגיע לשיא

הארבל, לעץ הבודד שעד היום קיים שם, ולשבת

ולהסתכל על הכינרת שכמו מונחת לנו על כף היד,

והייתי עושה להם מדיטציה כשאנחנו מסתכלים על

הכינרת הפרוסה לפנינו – זה היה תענוג בלתי רגיל.

כל מי שהצטרף אליי לטיולים האלה עד היום זוכר

את זה כחוויה בלתי נשכחת. טיילנו בעוד מקומות

בגליל, כמו נחל דישון, שהיינו יורדים בו ומגיעים

עד איילת השחר – זה היה בעיקר בטיולים שהיינו

עושים במסגרת צעדת הגליל – היינו חורשים את כל

אזורהגליל, כל פעםבמקוםאחר.היינויוצאיםבשבת

בבוקר וחוזרים בערב, וכשהיינו עושים הפסקה מייד

הייתה התארגנות להכין מדורה, והיה לנו פינג'אן

מיוחד, מצ'וקמק, שהיינו מכינים בו קפה, וכמובן

היו החיטוס מיטוס – זאת הייתה האטרקציה. כולם

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 275

היו מחכים להפסקה, והייתי חוזר בלי פירור אחד.

בסך הכול זאת הייתה חלה עם שאריות ממה שנשאר

משבת, סלטים בעיקר, הכול מעורבב יחד – חוויה

בלתי נשכחת שנתנה את הטעם. חיכינו תמיד לשבת

כדי לצאת לטייל. פעם אחת, כשדינה ואני התחלנו

להיות בקשר, ירדתי לטיול עם נדב ורונית והכלבה

שנדב אימץ, או היא אימצה אותו. היה להם קשר

מאוד מיוחד. היא הייתה מחכה לנדב כשהוא היה

בבית הספר, וכשהוא היה חוזר, הכלבה הייתה רצה

אליו, הייתה \"מדברת\" איתו, מוציאה קולות כמו

של דיבור, לוקחת לו מהיד את התיק, ונושאת אותו

בין שיניה לבית. באותה פעם, פגשנו את תמר ומיכל

עם אבא שלהן. עוד נגיע בהמשך לכל הקשר המיוחד

שנוצר בינינו.

בוואדי עמוד עם נדב, רונית, כרמלה וברק

276 | שם טוב בנג׳ו

כמושסיפרתי,היומצטרפיםאלינוילדיםשלחברים,

אחיינים וכן הלאה. את הוואדי היינו עושים מכל

מיני כיוונים – פעם יורדים מלמעלה, פעם לוקחים

אותו מעיןזיתים למטה, כל מיני מקומות בגליל. אני

זוכר שבאחד הטיולים ברקי, ברק לוי, האחיין שלי,

הבןשל כרמלה,הלךאיתנו,וכשאנחנומגיעיםלחניה

הוא אומר לי: \"נפל לי סנדל, יש לי רק סנדל אחד\".

חיפשתי את הסנדל החסר בכל מקום ולא מצאתי.

הייתי צריך לעלות איתו את כל הדרך עד צפת, עד

הבית,שברתיאתהראשאיךאניאעשהאת זה. בסוף

אלתרתיאיזויריעתפלסטיקשמצאתי בוואדי,שמתי

לו על זהאתכףהרגל,חתכתימסביב כמונעל, עשיתי

שרוכיםמחוטברזל וככהלקחתיאותוחזרהלמעלה.

טיפסנו עם זה והגענו הביתה כשהוא עם סנדל והנעל

המאולתרת הזאת. אחרת איך היינו מגיעים הביתה?

הרי לא יכולתי לקחת אותו על הידיים כל הדרך. גם

זה קוריוז שזוכרים ואני מרגיש צורך לספר. אני זוכר

גם שכשהיינו מתחילים את העלייה, ולפעמים היה

קושי לעלות, אז כדי לעודד את הילדים לעלות הייתי

צועק: \"מי לא עוצר בעלייה?\" וכולם היו עונים לי:

\"אנחנו לא עוצרים בעלייה!\". זה משהו שגם בצבא

היינו אומרים ומאוד עזר כשהתקשו לטפס ולעלות

בכל טיול שעשינו, לכל יעד.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 277

טיול בוואדי עמוד

יש עוד הרבה חוויות שאני יכול לספר על הטיולים

שלנו. למשל היה שיר שבסוף כל טיול היינו שרים

– שיר שלימדה אותנו המדריכה בקבוצת הנוער

בקיבוץ יבנה ואני לימדתי את הילדים: \"למה היום

בהר שמש על המדבר, למה בסלע נקרעת נעלי, מה

278 | שם טוב בנג׳ו

לי, זה לא אכפת, זה היה טיול נחמד, על הוואדי ליל

כבר ירד. מה לי,זה לא אכפת,זה היה טיול נחמד, על

הוואדי לילה כבר ירד\".זה הפך להיות המנון כזה של

הטיולים שלנו.

המנון הטיולים

עד היום מזכירים את הטיולים האלה, ונדמה לי

שממשיכים לעשות טיולים גם עכשיו שאני לא יכול

להצטרף. גורם לי סיפוק לראות שהחוויה של טיולי

השבת שלנו הפכה להיות מין ערך: לטייל – לטייל

בארץ, לטייל ברגל, לנסוע לטייל, לטייל גם בחוץ

לארץ – לא בזמן הקורונה כמובן. בזמן שאני מספר

את כל זה אנחנו מטיילים בעיקר בבית.

נראה שהטיולים האלה נתנו ערך מוסף לכל מיני

דפוסי התנהגות שהתפתחו, והילדים שלי מזכירים

לי עד היום דברים שהם לקחו מכל מה שאמרתי

בטיולים, למשל אם היה נוצר בטיול קושי מסוים,

תמיד הייתי אומר משהו כדי לעזור להתגבר עליו,

והם זוכרים את זה עד היום וחוזרים על הדברים.

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 279

פאול: 1962 עד היום

עם פאול וחברים

אני רוצה לספר על החבר שלי פאול. מכל החברים

שהיו ליאני בוחר לספר עליו, כיאיתו פיתחתיחברות

די מיוחדת, למשל מהבחינה הזאת שפאול ואני לא

היינו דומים, להפך, היינו ממש שונים לחלוטין מכל

הבחינות – גם במחשבות, גם בהתנהגות וגם פיזית,

שונים לגמרי. פגשתי אותו כשהשתחררתי מהצבא

וגם הוא בדיוק השתחרר אז. שנינו היינו רווקים,

והיינו בקבוצה של חברים שהולכים יחד כל מוצאי

שבת לקולנוע. זה היה הבילוי שלנו. עם פאול יצא לי

לדבר, וכך הכרתי אותו יותר והתחברנו. פאול היה

בודד, כלומר כל המשפחה שלו לא הייתה בארץ –

רובם היו עדיין במרוקו, אבל היו לוגם אחים בצרפת

280 | שם טוב בנג׳ו

ובקנדה, ופה בארץ הוא היה לגמרי לבד. הוא היה

גר בצריף – היו צריפים שקראו להם הרווקייה, כי

שם גרו כל הרווקים. אלה היו צריפים שוודיים שכל

אחד מהם היה יחידת דיור. הזמנתי את פאול הרבה

אלינו הביתה בשבתות, הוא בא בשמחה וההורים

שלי קיבלו אותו מאוד, וגם האחים שלי, שהיו

קטנים יותר, די קיבלו אותו, והוא הפך להיות חלק

מהמשפחה. הוא מאוד כיבד את ההורים שלי והפך

להיות מעבר לחבר גם חלק מהמשפחה שלנו.

עם פאול, חוליה, הילדים שלי והילדים של שרי בחוף הים

עוד חברים הצטרפו אלינו, והיינו מבלים יחד – אני

זוכר שהיינו עושים מסיבות במוצאי שבת. לא תמיד

היו לנו כלינגינה, אבל אניזוכר שבמשך הזמן קניתי

איזה פטיפון, ותקליטים, והיינו מאזינים, והחבר'ה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 281

היו באים – ברגע שהיו שומעים שאצל שם טוב יש

מסיבה, רווקים ורווקות היו מגיעים, היינו עושים

את המסיבות האלה בבתים, בבית של ההורים.

זה לא היה משהו גדול במיוחד, אבל היינו שמים

תקליטים של ריקודים – ואלס, טנגו, ּפ ּ ָסוֹ דוֹ בְ לֶה,

כל הריקודים של פעם, וממש היינו עושים מסיבת

ריקודים. וגם אם אצל מישהו אחר היו ריקודים,

היו מכריזים על זה וכולנו היינו הולכים לשם. זה

בדרך כלל היה במוצאי שבתות – היינו הולכים

לקולנוע או לרקוד, או גם וגם. זו הייתה אז צורת

הבילוי המרכזית שלנו. פאול בלט במפגשים האלה

בביטחון העצמי שלו; הוא היה נכנס וישר משמיע

בדיחה, והיה רוקד גם כשהוא לא ידע לרקוד.

הוא די בלט, ואני הייתי פחות בולט. הייתי יותר,

ככה, צנוע בהתנהגות. זאת דוגמה למשהו שהיה

מאוד שונה ביני לבין פאול. מבחינה מסוימת

ההתנהגות של פאול, כטיפוס בולט כזה, עזרה לי,

למשל כשהיינו מגיעים למקום חדש. הוא היה נכנס

עם הביטחון שלו ופותח לי את הדלת, כך שהיינו

הפכים משלימים מהבחינה הזאת.

282 | שם טוב בנג׳ו

בים המלח עם פאול

עם פאול במצפה הימים ליד צפת

החברות בינינו הלכה והתפתחה. פאול היה מכונאי,

ובשלב מסוים התחיל לעבוד בחברת \"מקורות\".

כדרכו הוא התחבב שם על כולם, יצר קשרים

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 283

והחברה הפכה גם היא להיות מין משפחה שלו. כיוון

שכבר היינו מיודדים, גם אני התחברתי לחברים שלו

מהעבודה,וכשאני התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית

גם הוא התחבר לאנשים שהכרתי בלימודים; הוא

היה מתבדח וכולם אהבו אותו. אחר כך היינו עושים

house open ,בית פתוח, לכל החברים, כל פעם אצל

מישהו אחר, והכול בצפת הקטנה, שלא תמיד היה

מה לעשות בה מבחינה חברתית. אנחנו פיתחנו

מערכת יחסים חברית עם כולם, ופאול ואני נעשינו

חברים ממש טובים. נקשרנו זה לזה ותמיד בילינו

יחד בכל האירועים והמסיבות, וגם הלכנו יחד

לחתונות ולחגיגות בר-מצווה שהוזמנו אליהן.

עם פאול, בחתונה של אלפרד החבר שלנו וגילה בת הגרעין שלי

284 | שם טוב בנג׳ו

זמן מה אחרי שהתחלתי לעבוד בצפת הגיעה אלינו

מתנדבת מאנגליה, דפנה – שהיום היא אשתו של

פאול. כשדפנה הגיעה לעבוד אצלנו כבר היה לה

חבר, אחד שגר ברמת גן, אבל פאול שם עליה עין

ומאוד רצה שהיא תהיה החברה שלו. אמרתי לו:

\"פאול, תעזוב, היא כבר תפוסה\", אבל הוא די

התעקש והתחיל לחזר אחריה. החיזורים שלו

בהחלט עבדו, כי היא עזבה את החבר והתחברה

עם פאול. באותה תקופה כבר היינו עוד כמה זוגות,

וכולנו היינו נפגשים, אבל כעבור זמן לא רב, אחרי

שאבי נולד, פאול ודפנה החליטו לעזוב את הארץ,

לנסוע לאנגליה ולהתחתן שם.

באותה תקופה היה אסור להחזיק כסף זר, דולרים

למשל, ופאול היה צריך כסף בשביל לחיות בחוץ

לארץ. היה לו כסף ישראלי והוא קנה דולרים בשוק

השחור, אבל הוא היה צריך להחביא אותם כך שלא

יגלו אותם במכס, כי זה נחשב עבירה באותו זמן. אני

זוכר שהוא בא עם הדולרים לאימא שלי והיא תפרה

לו אותם בתוך זוג תחתונים. היינו מתבדחים אז על

התחתונים היקרים של פאול. לא מזמן הוא סיפר

לי שגם אחרי תקופה ארוכה, כשהוא כבר היה נשוי,

הוא היה מגלה לא פעם דולרים בתוך התחתונים.

פאול ודפנה התחתנו באנגליה ונשארו שם שנה

ומשהו, ואז עברו לקנדה, למונטריאול; אח של פאול

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 285

גר שם וזה עזר להם להתארגן. שם נולד הבן הראשון

שלהם, דני, ואחריו נולדה הבת, רותי, והיום אני

בקשר גם איתם.

עם דינה בחתונה של רותי, הבת של פאול

העזיבהשלפאולודפנההייתהקשהלי,כיהיינומאוד

קשורים. כשאשתי חלתה ויצא לנו לדבר הייתי מספר

לפאול מה שאני עובר. הוא אמר שאני זקוק לחופשה

מכלהכובדהזהוהזמיןאותיאליו למונטריאול לבקר.

אמרתי לו שהייתי בא אבל אין לי אפשרות – באמת

לא הייתה לי אפשרות לנסוע אז לחוץ לארץ, אבל הוא

פשוט העמיד אותי בפני עובדה: קנה לי כרטיס ושלח

לי אותו לארץ עם חבר, ובאמת הגעתי לבקר אותם

במונטריאול, וגם בילינו יחד בבית הקיץ שהיה להם

בוורמונט. היינו יוצאים יחד לטייל על אופניים בכל

286 | שם טוב בנג׳ו

הסביבה. היה ממש נחמד עם פאול ודפנה, ובביקור

אצלם יצא לי להכיר את הילדים שלהם וגם הרבה

מחבריהם. פאול תמיד ידע ליצור קשרים, וגם שם

הואהיהאהוב ומקובל.התוודעתי כך למעגלהחברים

שלו והפכתי לחלק ממנו ונשארתי בקשר עם רבים

מהחבריםגםלאחרמכן. עדהיוםהקשרשלי עםפאול

ודפנה הדוק ומשמעותי מאוד בשבילי.

בזכות פאול הצלחתי להתאוורר קצת מכל הלחץ

שהיה לי פה בארץ סביב המחלה של אשתי. את

הילדים השארתי עם המשפחה, ההורים שלי

עזרו והילדים התגייסו לטפל באימא שלהם, שלא

הרגישה כל כך טוב, ובנדב, שעדיין היה קטן אז.

היה חשוב לי לצאת לחופשה הזאת, להתנתק קצת

מהמצב ולהחליף כוח כדי להמשיך. אני מספר את

זה אף שפאול השביע אותי שלא אספר שהוא קנה לי

את הכרטיס. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי

ככה לחופשה בחוץ לארץ לבדי. יצאתי פעם אחת

קודם, עם קבוצה. לאחר הביקור אצל פאול נסעתי

לניו יורק לבקר את אחותי וחזרתי לארץ.

פאול ואני בביקור של פאול בבית ברמת דניה

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 287

תבונות שהפכו לערכים

אני רוצה לדבר עוד על תובנות, כי מאחורי כל

הדברים שאני מספר ומתאר אני מחפש את הדברים

שחיזקו אותי ונתנו לי את הכוחות שהולכים איתי.

אני מוצא שדברים שקבעתי לעצמי כאמירות

שתרגלתי והפכתי אותן לחלק מהחיים שלי נתנו

לי הרבה כוח ונעשו חלק ממני. למשל דבר מאוד

מרכזי שהתחלתי להגיד לעצמי – בעיקר כשעברתי

לירושלים, אבל גם לפני כן, זה שאני אוהב את עצמי

ומעריךאתעצמי. להגידאתזהולהאמין בזההיהלי

לא פשוט; לפני שהתחלתי באופן מודע להגיד לעצמי

שאני אוהב ומעריך את עצמי זה היה נראה לי כמו

דבר שאולי אסור לי להגיד או לחשוב אפילו, משהו

אגוצנטרי. אבל ראיתי שלא – אני אוהב את עצמי

ומעריך את עצמי, וזה לא בא לבטל אחרים או את

הרגשות שלי כלפיהם. אני אוהב בני אדם, אנשים,

באופן כללי, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב לאהוב

את עצמי כדי לאהוב אחרים בצורה האמיתית

ביותר – ואותו הדבר נכון להערכה. יש בי הרבה

דברים שמצאתי שאני מעריך. כל הדרך שעברתי וכל

מה שפעלתי. אני יכול להעריך את עצמי על הכול,

ולאהוב את עצמי בלי תנאי, וזה כשלעצמו מאפשר

לי לאהוב ולהעריך אחרים. זו תובנה מאוד חשובה.

אמנה כעת תובנות, ערכים ואמירות שסיגלתי

288 | שם טוב בנג׳ו

לעצמי במיוחד אחרי שהתחלתי שוב להתפלל,

כאדם בוגר, והתעמקתי בתפילה. דרך זה התחברתי

לכמה עקרונות שבמהלך החיים הפנמתי והם הפכו

חלק ממני:

להיות אדם אמיתי, להתחבר לאמת – לאמת שלי,

האמת שנותנת לי אמונה, באלוקים ובעצמי, ולחיות

את החיים בצורה אמיתית ביותר. על זה הייתי צריך

לעבוד לא מעט, כדי להגיע לכל הדברים שהופכים

את החיים שלי לחיים טובים באמת.

יציבות כערך – להיות יציב, לא להתנדנד עם כל

דבר שקורה. דברים שקורים, דברים שנאמרים –

לא כל דבר צריך להזיז אותי מהקו שלי ולנדנד

אותי לכל עבר. לדעת שהבחירה שלי היא עבורי

הטובה ביותר, ולהישאר יציב עם הבחירות שלי.

זה מאוד עזר לי בחיים.

לחיות את החיים הנכונים לי מנקודת המבט שלי.

לכל אדם יש מה שנכון לו, ואני הגעתי למודעות מה

נכון לי ועם זה אני הולך.

לקיים את הדברים שאני מאמין בהם. לא רק להגיד

דברים, אלא גם לקיים אותם. העניין של קיום הוא

חשוב מאוד – ליישם מה שאני לומד, לעשות את

הדברים. זה מה שנותן את התוצאה שאני חותר

אליה בכל דבר שאני עושה.

להיות ישר. להאמין שביושר אפשר להשיג דברים,

שם, כאן ועכשיו - סיפור חיי | 289

גם אם מסביב נעשים דברים לא כל כך ישרים ויש

אנשים שמתנהגים בצורה לא ישרה או אפילו מנסים

לרמות. היושר שלי הוא חלק מהאמונה שלי, ומאוד

התחברתי לעיקרון הזה. יושרה אישית היא הבסיס

לכל הדברים שאני מאמין בהם, וכל העקרונות שאני

מאמין בהם מתחברים זה לזה.זה מה שנותןיציבות.

נאמנות – להיות נאמן לאנשים שאני אוהב ומעריך.

אני לא יכול להיות נאמן לכל אדם. בנאמנות שלי

אני מפתח אמון באדם אחר, זה דבר מאוד חשוב

שמקנה לי גם ביטחון עצמי. מבחינתי, ביטחון עצמי

הוא האמונה שאני יכול להצליח בכל דבר, להשיג כל

דבר ולהיות בריא כל הזמן. זה להגיד את זה לעצמי

ולהאמין בזה.גם אם לא הכול מתקיים במאה אחוז,

אני יודע בכל רגע למה אני שואף.

להיות אוהב ואהוב, למצוא חן בעיני הבריות, בעיני

אנשים – אלה דברים חשובים מאוד שאין להתייחס

אליהם בקלות ראש. להיות אוהב ונאהב נותן הרגשה

טובה ומוסיף לביטחון שלי. מובן שלא תמיד הכול

מתנהל בצורה הרמונית כל כך, ולעיתים קורה שאני,

נאמר, אוהב מישהו, או מעריך אותו, ואז אני מגלה

עליו משהו שלא כל כך מתאים לכל הערכים שאני

מאמין בהם – אני מדבר פה על עקרונות, וברור שבכל

מקרההכוונההיאלאלקחתשוםדבר באופןאישיולא

להאשים את עצמי. אם אדם אחר מתגלה כשונה לרעה