בית המכירות סותבי'ס העתיק את מרכז מכירות היודאיקה והאמנות הישראלית לניו יורק, שם נמצאים ככל הנראה הרוכשים הכבדים של תחומי אספנות אלו, משקל המכירות של יודאיקה ואמנות ישראלית הוא שווה, אבל בעוד שאמנות ישראלית ניתן לרכוש בבתי מכירות מקומיים ,קשה יותר למצוא פריטי יודאיקה וכאשר נמצא במכירה בישראל פריט יודאיקה הסיכוי שהוא יהיה מקורי קטן להחריד.
ההיסטוריה של העם היהודי מספרת את הסיפור . יהודים במהלך כל הדורות, גורשו, נרצחו, נשדדו והטילו עליהם איסורים מאיסורים שונים. רק במחצית השניה של המאה ה-20 ובמיוחד בעקבות התעשרותה של יהדות ארה"ב, גבר הביקוש לחפצים יהודיים.
יהודים היו תמיד אספני אמנות ועתיקות, אולי משום שראו בחפצי ערך אופן להעביר כמות גדולה של כסף בעת צורך מבלי שאדם מהישוב יחשוד בסיבה. אין ספק , שבמהלך הזמן, הדביק הביקוש את ההיצע ועבר אותו, הביקוש גדל כל כך שכבר בשנות ה-60 החלו ל"גייר" חפצים. השיטה הפשוטה ביותר הייתה, כלים לסוכר למשל, מהם יש רבים , מפולין גרמניה , רוסיה אוסטרו-הונגריה מסוף המאה ה-18 ואילך. כלי כזה יכול לשמש ככלי לאתרוג לסוכות , מה שמגדיר אותו כפריט יהודי. אפשרות אחרת היא תוספת של כתובת- גביע יין מכסף , יכול למשל להפוך לגביע יהודי להבדלה , לפסח או לשימושים נוספים. זוג פמוטים יכולים להיות בקלות פמוטי שבת. מאג לבירה מהמאה ה-18 הפך לקופת צדקה. מכאן, אגב, באה העובדה שסמל מגן דוד מופיע על מאגים מבוואריה, שכן מגן הדוד סימל מקום בו מוכרים בירה ולא היתה לו כל זיקה ליהדות.
באותו הזמן החלו להופיע גם זיופים מהסוג שאנו קוראים להם "חתונות". הכוונה לכלי שרגלו אוטנטית מאה ה-18 וראשו יהודי אבל חדש ומחודש, כך "חיתנו" מין שאינו במינו ויצרו כלים שונים ומשונים.
יצחק איינהורן, מאספני היודאיקה הגדולים, נהג לומר כי הזייפנים משנים את ההיסטוריה היהודית!!!!!!! ובצדק. מקצת הכלים מוצאים את דרכם למוזיאון, הופכים לנכס צאן ברזל ונחשבים אותנטיים. די מהר מתגלים כלים דומים ולמביט באוספי המוזיאון נדמה כי במאה ה-18 הייתה הקהילה היהודית עשירה ורוויה בכלי כסף ולא כך היה.
רפי בראון, שהיה אוצר יודאיקה ורסטוראטור, מספר על כריכת כסף של ספר יהודי מהמאה ה -17 מאיטליה שהובאה אליו לרסטורציה כאשר עבד במוזיאון ישראל. הכריכה הייתה חסרה בצדה האחד והוא נאלץ לשחזר אותה על פי הטבעה של הכסף בעור (מתחת לכריכת הכסף הייתה כריכת עור) על פי הדגם ותוך שמירה קפדנית של הסיגנון. הוא שיחזר את הכריכה, חתם גושפנקא שלו אשר אותה הוא פירסם ואף נמצאת ברשומות המוזיאון. חוקרת שכתבה עבודה על הכריכה ונתקלה בגושפנקא, החליטה כי מדובר באמן מצפון איטליה, או אולי מגרמניה, שפעל במאה ה-17 וכו'.
אני יכול אישית להעיד כי רפי בראון לא פעל במאה ה-17.
אנו עומדים כאן לרשותכם לכל שאלה או התלבטות. אנו מזמינים אתכם ליצור עמנו קשר בטלפון 072-2575216 או בדוא"ל [email protected]
