ביומן שישי של כאן 11 (כתבה של דב גילהר) ושל ערוץ 12 (כתבה של מוסקו) שודרו כתבות עשירות בקטעי ארכיון על ההפגנה שבה נהרג אמיל גרינצווייג ב-1983. האלימות מימין, ההסתה נגד מתנגדי מלחמת לבנון הראשונה, הרימון שזרק יונה אברושמי ושהרג את גרינצווייג ופצע אחרים, מהדהדים עם מה שקורה היום ועם מה שעלול לקרות מחר
למי שחווה על בשרו את ההפגנה ההיא לפני 37 שנים, גם אם לא באופן פעיל אלא כעד למתרחש, דולקת נורת הזהרה אדומה ענקית, גם אם יש הבדלים בין המקרים. המשטרה של 1983 לא יצאה מגדרה, בלשון המעטה, כדי למנוע את הפגיעות החמורות במפגינים. גם בזיכרון החי וגם בתעודים מהתקופה, רואים שהיא עומדת מן הצד ולא נוקפת אצבע
ההבדל הנוסף הוא ששרון נאלץ להתפטר מתפקידו כשר ביטחון ובגין התפטר כעבור מספר חודשים
את סיפור ההפגנה סיפרתי מזווית אישית-משפחתית בספרי ״פלאפל עם חריף״. מטרה כפולה עמדה לנגד עיני: מאבק נגד זיכרון קצר ומידע אובייקטיבי למי שלא הכיר את התקופה
הראיון של גילהר עם אברושמי הוא תזכורת לשנאת חינם שמייצרת אלימות שמייצרת קריאות לרצח שמשחררות ניצרה או כדורים. הוא מסית את צעירי הימין הקיצוני נגד המפגינים של היום. לא ברור לי על מה קיבל חנינה וברור לי מה הייתה שווה החרטה שהוא הביע כדי להשתחרר מהכלא
הכתבה של דב גילהר https://youtu.be/Cb2b6FmNi88
הנה העמודים
הפגנות 1982-2020
09/08/2020 על-ידי Michel Kichka
אין דבר כזה שנאת חינם
נכון ספי, השנאה תמיד ממוממנת על ידי גוף אינטרסנטי!