סופו של אווטאר: כשף האוויר האחרון הגיע לפני עשור, והוא היה מושלם

אני יכול לספור על יד אחת את כמות הפינאלים לסדרות שהצליחו לתאום את ציפיותי ולסכם את הערכתי לכל התוכן שבא לפניהם, כמה אתם? אנו נתקלים ביותר מידי סדרות שמתמשכות הרבה מעבר למה שהיו צריכות. אם בסיפורים שנמתחים עד אבסורד על מנת למלא את הדרישה בעונות נוספות (אבודים), או בדמויות, שמעלות בצורה מחרידה את כמות השטויות שלהם או הדרמה, ובכך סוטות מקווי המתאר של תכונותיהם ונעשות פרודיות מוגזמות של עצמם (כמו אנדי מהמשרד או אנדריאה מהמתים המהלכים). וכמובן, לפעמים סדרה עושה דקסטר… כולנו זוכרים את דקסטר…

זו בדיוק הסיבה שאנו זוכרים סדרות כמו שובר שורות או משחקי הכס כל כך לטובה, לא רק בגלל הצפיפות, ההתמקדות וההתקדמות המפוארת של כל מאפייני הסיפור בהם, אלא גם בגלל שהדמויות מחזיקות במוטיבים ומטרות עקביות החל מהפרק הראשון ועד לאחרון בהחלט. גם כשהדמות לומדת ומתפתחת היא אינה משתנה למשהו לא מוכר ומוזר. אלו היו סדרות אשר נתנו ליוצריהם את החופש לספר את הסיפור שרצו לספר, ועם חירות שבדרך כלל בלתי מוערכת, היכולת ליצור כמה פרקים שהם רואים לנכון.

.

אווטאר: כשף האוויר האחרון הציגה את זה בצורה טובה במיוחד כשהסתיימה לפני עשור (ה-19 ביולי 2008). זו הייתה סדרה שההתחשבות בסוף שלה הייתה מוגדרת באופן מובהק במבנה התלת עונתי שלה (כשכל אחת מעונותיה נקראת על שם האלמנט בו מתמקצע אנג לאורכה), זהו סוף אשר מגיע יחד עם כוכב השביט של סוזין, קו סיום שהגיבור חייב להגיע אליו כדי להביס את שליט האש, שאזכורו הראשון קרה אי שם בעונה הראשונה. סיומה המחולק לארבעה פרקים הרוויח רבות מהמבנה הזה, והפך להיות אחד הפינאלים הכי טובים מכל סדרה אחרת. יש לכך הרבה סיבות, אך בסופו של דבר כולן מובילות לשילוב של שלוש מרכזיות, סגירת המעגל של הסיפור, עליה תמידית ברמת ההגשה, ואולי הסיבה הכי חשובה, סוף מספק להפליא לדרכם של הדמויות.

הסדרה המדוברת התחילה את דרכה כסדרת ילדים לכל דבר. אנג הצטייר כילדון שובב ומעט מגושם, סאקה היה האתנחתא הקומית, קטרה הייתה האופטימית עד כדי מוות ואפילו כל הכעס והשנאה של זוקו מותנו והתהפכו על ידי ההתבדחויות וההנחתות של דוד איירו העצלן. אך לאורך התקדמות הסדרה, הדמויות החלו לחוות את המציאות של העולם מוכה המלחמה שחיו בו. אנג היה חייב לקבל על עצמו את האחריות בלהיות האווטאר. סאקה, אחרי שכל פעם מחדש הובס והושפל, גילה שהוא צריך ללמוד על לחימה ועל העולם שמסביבו, ולאט לאט בנה מחדש את הביטחון העצמי שלו. קטרה נלחמה בחוקים הקודרים של החצי הצפוני של שבט המים, ובכך קיבלה את הזכות להפוך למאסטר של כשפות המים. למדה לאורך הדרך על בגידה וסליחה. וזוקו, שלאורך מסעו חווה את השינוי הגדול ביותר, החל לפקפק באדם שאליו הוא גדל תחת צילו של אביו.

התפתחות הסדרה למשהו שנכנס אל המוטיבים הבוגרים הללו קיבלה התייחסות מקסימה בתחילת הפינאלי באמצעות מסיבת החוף. הטון פתאום חזר להיות בהיר יותר ממש כמו בעונה הראשונה, תזכורת בשבילנו על הילדים חסרי הדאגות שהם היו בעבר. למה להתבגר ולהתמודד עם הפחדים שלך כשאפשר לשתות מיץ אבטיח, או לבנות מבני חול בעלי מוטיב ביזון שמיים, להתנער מהמציאות רק לעוד קצת לפני שאומת האש שורפת כליל את העולם?

לא עובר הרבה זמן לפני שזוקו מזכיר לאנג שזה לא משנה אם הוא רוצה לחשוב על זה או לא, הוא חייב להרוג את שליט האש לפני שהשביט מגיע, מה שבעיקרון מתחיל להניע את הפינאלי קדימה. אנג שרוי בקונפליקט פנימי בזמן שהוא יוצא להתעמת עם אוזאי, זאת מכיוון שבזמן שבאחריותו להחזיר איזון לעולם בתור האווטאר, הוא לא רואה את עצמו הורג אף אחד. זוקו וקטרה יוצאים אל אומת האש על מנת לשחרר אותה מידי אזולה, שקצת איבדה את זה. וסאקה, שרוצה לעזור לא בטוח איך בדיוק, יוצא יחד עם טוף וסוקי במטרה לעזור בכל דרך שאפשר.

סוף סוף קיבלנו את משמעות הלוטוס הלבן, לו שמענו אזכורים קטנים ורמיזות לכל אורך הסדרה. הארגון הסודי שמטרתו לשמר את האומנות והאיזון בעולם, שבין חבריו מתמנים מאסטר פאקו משבט המים הצפוני, המלך בומי מאומאשו, גנרל ג'ונג ג'ונג מאומת האש, מאסטר החרב פיאנדאו וכמובן, איירו, דרקון המערב. אזכורים כאלו לא רק מאפשרים לנו להיזכר בכמות הדמויות שהכרנו לאורך הסדרה, הם גם מחזקים את החשיבות העולמית של המאבק שלהם, ונותנים משקל נוסף לקרבות שעתידים לבוא, קרבות שהיו הטובים בסדרה דרך אגב.

ממש עם הדמויות שהופכות לכשפים טובים יותר עם התקדמות הסדרה, כך גם האנימטורים השתפרו באומנותם, עם סצנות קרב מורכבות יותר. בשום מקום הצמיחה הזו לא היתה ברורה יותר מאשר הפינאלי. כשהזוהר של השביט של סוזין צובע את השמיים בכתום ואדום, אנג ניצב אל מול שליט האש במלוא הדרו וכוחו. תזמורת מנגנת פסקול שגורם ללב לפעום חזק וסוזין, שנהנה מכוח השביט, משגר את עצמו לעבר אנג ומבהיר לנו ולו שאין לאן לברוח הפעם. כשבאמתחתו בולדרים ענקיים, אגם נרחב, ואספקה אינסופית של אוויר, כל ארבעת האלמנטים נמצאים לרשותו של אנג, מה שחיכינו במשך שנים לראות, הוא עדיין נופל לעומתו של שליט האש.

בו בזמן באומת האש, אזולה קוראת תיגר לזוקו ומזמינה אותו לאגני קאי, ואנו מקבלים את הדו קרב המשובח ביותר שלסדרה יש להציע לנו (כן, זה כולל את האגדה של קורה). העילוי בכשפות, אזולה מפגינה את כשרונה המוצג ע"י הלהבות הכחולות שמרקדות אל מול הפיצוצים הכתומים מלהבותיו של זוקו. עמידותו של זוקו נראית לעין, התוצאה של ההשראה החדשה לה זכה מהמאסטרים הזקנים (דרקונים) - כשפי האש המקוריים. כדורי האש שלו שואגים בשעיטתם קדימה בקולות של פיצוצי דליפת גז, אבל הוא רגוע וממוקד, השתקפות של ההשלמה שלו עם עברו. ההתרחשויות במסך מרהיבות, כמויות אדירות של אש בעוצמת השביט, אש שזולגת מן האיצטדיון אל עיר הבירה ומאירה אותה בניגודיות של הכחול הקר של אזולה אל מול הכתום החם של זוקו, בזמן שהפסקול לוקח אותנו אל העוצמה הרגשית והטרגדיה של אח ואחות על דרכים שונות שנלחמים עד הסוף ברצועה "The Last Agni Kai".

בזמן שכל אחד יכול לראות את הפינאלי ולהעריך אותו מבחינה אומנותית, ערכו ממשיך לטפס בלתת לכל דמות רגעים שיאתגרו אותן, ידגימו את היתרונות שלהן, וברוב המקרים, יביאו לסוף מספק ביותר לסיפורן. קטרה וזוקו מביסים את אחותו, אזולה (סדיסטית מגלומנית שמסיימת את סיפורה בבאר חוסר השפיות שלה) שאם חושבים על זה, מייצגת את כל מה שזוקו רצה להיות במקור. איירו מגלה שהחיזיון שלו שיום אחד יכבוש את בה סינג סה הוא לא לטובת אומת האש, אלא לשחרר אותה חזרה את ממלכת האדמה. סאקה, מפיל מהשמיים את כל(!) צי האוויר של אומת האש, כשכל מה שיש לו בשק זה דבקות במשימה ושכל ישר, הוא מגן על טוף מחתיכות ספינה נופלות, הקריב את החרב המושלמת שלו ואת הבומרנג כדי להציל אותה, ואפילו הייתה לו שניה לנשק את סוקי, כשסוף סוף היה בטוח בעצמו וביכולותיו. וכמובן, אנג, שלאחר מאמצים להביא את עצמו לקחת חיים (וקצת עזרה מאוזאי ואבן בגב), מצליח להיכנס למצב אווטאר ולשלוט לאוזאי בחיים, ובסופו של דבר, למצוא דרך לעצור אותו מבלי להרוג אותו. אנג הצליח להחזיק בגורלו כאווטאר בעודו נשאר אמיתי עם האדם אליו הוא רוצה להפוך, הישג אשר משתקף בשמו של הפרק האחרון, "אווטאר אנג".

אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני מאוהב בסדרה הזאת. שלא כמו רבים אחרים, מעולם לא התביישתי בצפיה בסדרות מצוירות, גם בתיכון, אבל אני מוצא את עצמי כל הזמן משבח דווקא את אווטאר, ומגן עליה מפני שונאים, כי אני באמת ובתמים חושב שהיא לא כמו השאר, מבלי להיות פלצני מידי אני מרגיש שהערכים שמועברים בה של חברות והבנה הם חשובים מאוד, הצורה והפשטות בה הם מועברים לאורך מסעם של הדמויות הן מופתיות. אחת מהסיבות היא שהיא נגמרה מבלי להשאיר שאלות פתוחות (כמובן אם לא מחשיבים את מה קרה לאמא של זוקו? ומה קורה עם ההורים של טוף?), הוא עשה כל מה שפינאלי אמור לעשות, סיפק לנו רגעי שיא מותחים ומרגשים, הביא סיפורים לקיצם עם עימותים להם חיכינו, ונתן לנו סגירות מעגל לדמויות, דמויות שגדלנו עליהם ואיתם. דבר ששבה את ליבי הוא הרגע האחרון ממש, בו אנג וקטרה לבד במרפסת, ולפני הנשיקה, בא חיבוק, חיבוק אוהב של חברים אמיתיים, שעברו יחד המון, ורק אחריו, הנשיקה כדי לחתום באהבה.

הפינאלי ככל הנראה מתומצת בצורה הטובה ביותר ע"י המשפט: "מעולם לא כעסתי עליך. הייתי עצוב, כי פחדתי שאיבדת את דרכך". אווטאר: כשף האוויר האחרון מעולם לא איבדה את דרכה, או את מקומה בליבינו, אפילו אחרי 10 שנים.

לעוד כתבות, חדשות וכל מה שמעניין הישארו איתנו כאן, ב-IGN.