בוב מארלי: ONE LOVE - ביקורת

בוב מארלי הוא ללא ספק מוזיקאי אייקוני וסטנדרט גבוה ובלתי מעורער בז'אנר הרגאיי, אך עוד בחייו הוא הפך להרבה יותר מזה. הוא סמל תרבות, כשתווי פניו הזכירים על מרקע הצבעים של דגל ג'מייקה מבצבצים מכל עבר, בין אם מדובר בטי-שירטים צבעוניים או סטיקרים חתרניים. לעיתים אף נראה שהאימג' שלו כל כך פופולארי, שרבים כבר שכחו מי היה האדם ועל מה באמת נלחם, ובהתחשב בזה שאפילו לא הייתי קיים בתקופתו, ייתכן שאני מאלו שאף פעם לא באמת הבינו את מארלי מלכתחילה.

כשהוזמנתי לאירוע הבכורה המהודר של בוב מארלי: ONE LOVE, הביופיק החדש המגולל את שנות השיא בקריירה של האמן המצליח, עלו בי תחושות מסקרנות. ברחבה שמחוץ לאולם שוחחו בנחת דמויות שבדרך כלל לא רואים באולמות הקולנוע - חבורות חביבות ונינוחות של מוזיקאים ואנשי רוח, כשחלקם מצויידים בכלי נגינה, ורובם בראסטות מרשימות. פתאום נפל עלי רוגע, והצלחתי להשתחרר מעט משפת הגוף הקפוצה שאפיינה אותי באותם רגעים. לפני דימום האורות, נמלאתי אופטימיות. הייתה לי תחושה טובה בנוגע ל-One Love. באתי ללמוד, להנות ממוזיקה טובה, ואולי אפילו להתחבר להשקפת עולם אחת או שתיים. אבל, מעבר לעשרים הדקות הראשונות, האופטימיות לא ממש עזרה לי הפעם.

לא עוד ביופיק...?

בסצינות הפתיחה שלו, בוב מארלי: ONE LOVE ממש לא מרגיש כמו עוד ביופיק על מוזיקאי מוכר. אנחנו קופצים ישר לשיא הקריירה של מארלי, כשכל ג'מייקה מודדת את צעדיו ועל כתפיו נופלת אחריות רבה. זו 1976, שנת בחירות בעשור המאופיין בקיטוב פוליטי קשה ואלימות בלתי נשלטת. מארלי מגיע עם מסר של שלום כשהציבור רוצה מלחמה, והחלטותיו האישיות לקראת הופעת "Smile Jamaica" עלולות להטיל השלכות קטלניות על משפחתו וקרוביו.

אני הייתי בפנים. האווירה, הצילום, הסטים, הלוקיישנים והצבעים הכניסו אותי לעולם שמעולם לא חשבתי שכל כך יהיה לי מעניין בו. התסריט עשה עבודה מעולה בלהסביר במהירות ובאלגנטיות את יחסי הכוחות ואת מיקום הדמויות הרבות על הלוח. נמלאתי התרגשות לקראת ביופיק מרענן שבמקום לפזר אותנו על פני עשרות אירועים בלי שום מחקר דמות מעמיק, דווקא ישים אותנו בעמדה מורכבת כשנחקור את אחת ההחלטות הקשות ביותר שאדם יכול לקחת - האם לשמור על עצמו, או על הערכים שכה חשובים לו.

חלפו מספר דקות, ולפתע טוויסט; קופצים להופעת Smile Jamaica, וזהו. מארלי נוסע ללונדון, והסרט עושה ברקס בחריקה מחרישת אוזניים. בשלב הזה כבר התחלתי להבין - ONE LOVE הוא בהחלט עוד ביופיק. הצילום פתאום נעשה חסר השראה, הלוקיישנים משעממים ויזואלית ובלי שום חיות, העריכה נעשתה חסרת אמביציה או עניין, הקונספטים נדושים והדרמות מאולצות. ONE LOVE הפסיק לקחת סיכונים, ובמקום להדגיש את הדרמות שמייחדות את בוב מארלי, הוא החליט להתמקד בדרמות שחוו, ועודם חווים, כל כך הרבה אומנים במעמדו; ההתרחקות מהמשפחה בבית, האמונה במוזיקה מול הציניות של חברות התקליטים, שקרים ותככים בין חברי הלהקה, בגידות ומחלות.

אתן קרדיט על ההתמקדות המעניינת, גם אם מעט שולית, בחסך של מארלי בדמות אב בחייו - נעשה כאן נסיון אמיתי להזריק ערך ארטיסטי בקונפליקט אישי שלא ממש מדברים עליו בהקשרי האמן. יש כאן חומר טוב למחקר ומחשבה, שקצת נדחק הצידה ובסופו של דבר הופך לויזואלים מעניינים שמפוזרים פה ושם ולא באמת זוכים למעמד משמעותי. ההתרה של קונפליקט זה, שאמורה לכאורה להיות הקתרזיס המשמעותי ביותר בסרט, מרגישה מעט מונפצת ופתאומית, ובסופו של דבר מובילה לתגובה ריקה ומנושלת אמוציות למרות שהסרט ממש רצה שאתרגש. ואני עוד מתרגש יחסית בקלות.

כמובן שאפשר להפיק ביופיק בסדר גמור גם אם בוחרים באלמנטים נדושים, במיוחד אם באמת מבוססים על המציאות איתה אין להתווכח, אך הפשע הגדול ביותר של ONE LOVE הוא שלצד הפחדנות הבולטת שלו בהחלטתו ללכת על הנדוש, הוא מעז להוציא את הרעיונות המוכרים שלו לפועל בצורה משעממת וחסרת מעוף.

עושים וי

ביופיק טוב דורש ליהוק טוב. שמחתי לראות שאני לא מזהה את מרבית השחקנים בקאסט, ובאמת רובם לא ממש מוכרים בתעשייה. בהתחשב בכך שחברת ההפקות Tuff Gong Pictures היא פשוט כותרת אלגנטית לאישתו וילדיו של מארלי, אין ספק שהמעורבות של קרוביו אמורה להבטיח רמה מסויימת של אותנטיות, גם אם מעט מוטה ברמה הסנטימנטלית. כשזה מגיע לנציגות הנדיבה של דת הראסטפארי, האותנטיות פורחת מכל עבר. במהלך ביצוע המנהגים והטקסים התרבותיים של הדת הנישתית, שהיא אחד הסטייפלים המוכרים ביותר של מארלי, כולם היו כל כך מעורבים רגשית עד שקל היה לחשוב שלא מדובר בשחקנים כלל. גם חברי הלהקה וקרוביו של מארלי לוהקו היטב, והרגישו מאוד טבעיים בתפקיד.

אשתו, ריטה מארלי, משוחקת בידי לשאנה לינץ' הנהדרת, וכיאה לכוכבת המופלאה היא עושה כאן עבודה מקצועית ומדויקת. היא לא מביאה את התותחים הכבדים שלה, אך בכנות, וזו אולי אחת הבעיות הגדולות ביותר של ONE LOVE, אין לה הרבה עם מה לעבוד. היא אומנם דמות מאוד משמעותית שמקבלת זמן מסך מספק, עם הזדמנויות טובות לפייס אקטינג מרשים ועטיר ניואנס, אך היא נדחקת הצידה כמו שמארלי עצמו דוחק את דמותה. לרגעים היה קשה היה להבין אם זו מטרת הסרט, להראות לנו שמארלי לא העריך אותה ואת משפחתו כראוי, או שהעורכים פשוט לא יכולים להתמודד עם כמות התוכן וקווי העלילה הרדודים. אך, לקראת סופו קל היה להגיע למסקנה שמדובר בהנחה השנייה.

אך הסוגייה הקריטית ביותר לטעמי היא ליהוקו של קינגסלי בן-אדיר. בשלב הזה קצת נמאס לי לתת לו עוד פסילות. על הנייר מדובר ברעיון נהדר - שחקן עולה כריזמטי שמחפש כבר זמן מה תפקיד פריצה בין סדרות סטרימינג ותפקידי משנה על המסך הגדול. ליהוק שמזכיר מאוד את רמי מאלק ברפסודיה בוהמית. הבעיה היא, שבדומה לתפקידיו האחרים מהשנה האחרונה, נדמה שבן-אדיר בא לעשות וי. הוא כל כך לא מתאמץ להיכנס באמת לנעליו של מארלי, עד שזה נראה כמעט כמו זלזול או התנשאות. הכריזמה הייחודית של המוזיקאי הנון-שלאנט מתרגמת בביצועיו של בן-אדיר לאיטיות וסטלה גרידא. קול השירה שלו סביר, אך אין הרבה דמיון בינו לבין מארלי, ויזואלית והתנהגותית.

רגעים לפני הכתוביות, הסרט מציג בפנינו סרטונים אמיתיים של מארלי ומריץ בפזיזות את יתר סיפור חייו, אותו לא הספיק התסריט להכיל (למרות שמרגיש כאילו ממש ניסה). הסרטונים הללו, שמצולמים בקלוז אפ אדיר על פניו של מארלי, רק מדגישים עד כמה קינגסלי בן-אדיר עשה עבודה בינונית כשניגש לגיג הזה. בדומה לפלישה סודית, גם כאן מרגישים שבן-אדיר לא באמת יתאמץ עד שיגיע לתפקיד שבאמת הולם את מידותיו, לראות עיניו. מה שהוא שוכח, זה שאם ימשיך כך ייתכן שלעולם לא יגיע לתפקיד הזה בכל מקרה.