ניתוחים קוסמטיים לאיבר המין, או: מה בין פורנו ורפואה?

מתוך אינספור הניתוחים הקוסמטיים שמוצעים ברחבי העולם, אחד הניתוחים שתפסו תאוצה בשנים האחרונות הוא ניתוח Labiaplasty. ובעברית? ניתוח לייפוי שפתי הפות. הסטטיסטיקה בבריטניה מראה שמספר הניתוחים האסתטיים באיברי המין הנקביים גדל פי 5 במהלך עשר שנים. יותר ויותר נשים, ובעיקר נשים צעירות, מגיעות לניתוח במטרה "להיראות יותר טוב שם למטה", ולאחרונה אף הופיעו דיווחים על בנות 10 שביקשו את הניתוח מסיבות אסתטיות. הניתוח, אגב, קיים גם בישראל, וצובר תאוצה גם בארץ. במהלך הניתוח נעשית הקטנה של השפתיים הקטנות (הפנימיות) על מנת שלא יבצבצו מבעד לשפתיים הגדולות (החיצוניות), כדי להתאים למודל מסויים של "איך פות צריכה להיראות". איור עם פירוט חלקי הפות מופיע בסוף הכתבה.

מודל היופי הקיים היום הוא מלאכותי וצר, ואנחנו נחשפות אליו כל הזמן ומדי יום. רבות מאיתנו משוות את עצמן למודל הזה, ומאוכזבות אם אינן מצליחות להידמות לו, גם כשמדובר באיברים האינטימיים. מה שאנחנו לא רואות, זה שבמציאות ישנו מגוון אדיר של צורות וצבעים של ואגינות, שהוא נפוץ, אמיתי, ובעיקר: נורמלי. רוצות הוכחה? כל מה שצריך זה לצפות בפרויקט האמנות של ג'יימי מקרטני (Jamie McCartney), המתעד 400 פותות של נשים ונקבות מגיל 18 ועד 76, סיסג'נדריות וטרנסג'נדריות. "נשים חושבות שהואגינה שלהן נראית אחרת משל השאר. הפרויקט בא להראות שכל ואגינה היא שונה, כמו שכל פנים הן שונות", נכתב על הפרויקט.

אז מדוע נשים רבות מאמינות שיש רק צורה אחת "נכונה" בה פות צריכה להיראות?

מחקר שהתפרסם בעיתון המקצועי BJOG עסק בדיוק בנושא זה. ההשערה של החוקרות הייתה שא/נשים נחשפות בעיקר לייצוג אחד של אברי מין נקביים, ייצוג שבו השפתיים הקטנות הן "בלתי נראות" ומוסתרות מתחת לשפתיים הגדולות. להשערתן, זו אחת הסיבות שחלק מהא/נשים תופסות את המודל הזה בתור המצב הנורמלי היחיד.

ואיפה נוצרת חשיפה שכזו? בעיקר בפורנו, אבל לא רק. גם במגזינים לנשים ובפרסומות למכונים אסתטיים מופיעות בעיקר ואגינות שנראות כך, אם באופן טבעי, לאחר ניתוח קוסמטי, או באמצעות עיבוד דיגיטלי בפוטושופ.

כדי לבחון את השערת המחקר, החוקרות גייסו כמאה נבדקות בנות 18-30, אותן חילקו ל-3 קבוצות. בשלב הראשון של הניסוי, קבוצה א' צפתה בתמונות מגוונות של פותות שלא עברו כל "שיפוץ", קבוצה ב' צפתה רק בתמונות של פותות אחרי ניתוח קוסמטי, וקבוצה ג' שימשה כקבוצת בקורת וצפתה במסך ריק. בשלב השני של הניסוי, צפו כולן באותן תמונות – 10 תמונות של פותות מגוונות במצבן ה"טבעי" ו-10 תמונות של פותות לאחר ניתוח קוסמטי. הנשים נתבקשו לדרג עד כמה הפות בכל תמונה היא "נורמלית".

התוצאות לא היו מפתיעות: קבוצה ב', אשר צפתה קודם לכן בתמונות לאחר ניתוח קוסמטי, נטו לדרג את הפותות הלא מנותחות כ"פחות נורמליות", ואת המנותחות כ"נורמליות", בעוד הקבוצות האחרות דירגו גם את ה"טבעיות" כנורמליות. התוצאה חיזקה את ההשערה של החוקרות: כשנחשפות פעמים רבות לייצוג מסוים של פות, זה המראה שהופך בעינינו לנורמלי, וכל השאר נתפס כ"לא תקין".

המחקר מהווה תזכורת טובה לאיך התקשורת והחברה יכולה להשפיע על תפיסת הגוף שלנו, עד המקומות האינטימיים ביותר. בעולם בו אנו מוקפות בפרסומות שגורמות לנו לשאוף אל הבלתי אפשרי דרך תמונות מלוטשות, עלינו להזכיר לעצמנו ואחת לשניה שהגוף שלנו נפלא בכל צורה, גוון וגודל, ולשאול את עצמנו מה האינטרס של מי שמשכנעים אותנו אחרת.