אני זוכרת כמה הופתעתי כשאחותי קשקשה על הדף שבו ג'ו מסרבת להתחתן עם לורי. בלי לנסח את זה במילים ידעתי שהספר הזה, "נשים קטנות", הוא נגדי. הקפדתי לשמור אותו במרחק בטוח מהלב. ועכשיו אני מבינה גם למה.
הייתי צריכה לכתוב באיפוק, למשוך לצדי את אוהבות הספר לאט ובסבלנות אבל זה לא בכוחי. הספר הזה הוא דרקון עם שלושה ראשים. ואף ש"כפפות הן הדבר החשוב ביותר" כפי שקובעת מג בעמ' 30, אני בכל זאת מתכוונת להסיר אותן.
כל הציטוטים הם מהתרגום הישן של שלמה ערב. עדכנתי רק את הכתיב הארכאי של השמות.
ועוד הערה אחרונה: נשים קטנות הוא קלסיקה. הפוסט הארוך הזה פונה ל[א]נשים שקראו את הספר, שוב ושוב מן הסתם. אין בכוחי לסכם את עלילתו ואני גם לא בטוחה שזה יעזור. מי שבכל זאת רוצה להבין במה מדובר יכול להעזר בויקיפדיה (ואפשר גם לדלג ולחכות לפוסט הבא).
*
הראש הראשון: למה לא יכלה ג'ו להינשא ללורי, או שלושת המחנכים
א: ג'ון ברוק, מחנכו של לורי, נושא לאישה את מג האחות הבכורה, והופך למחנכה שלה:
"חייב אני להיות סבלני כלפיה," הוא אומר לעצמו, "וללמד אותה כיצד להשתלט על רגשותיה" (276).
"אך אישה פעוטה זו קמה ועשתה דבר שהיה למורת רוחו של ברוק עשרת מונים יותר" (278).
המספרת מאמצת את נקודת המבט המחנכת ומכנה את מג "אישה פעוטה" (278, כלומר, לא רק בילדותן, גם כשהן נישאות הן נותרות "נשים קטנות").
ואם למישהי נותרו ספקות:
"בכל פעם שג'ון היה מדבר בנימת שליט, צייתה מג ולא הצטערה מעולם על כך." (384)
המשפט האחרון נאמר בסמוך ובזיקה לחינוכו של דמי הקטן בנם של מג וג'ון:
"…דעת האב היתה כי יש לחנך לצייתנות עוד בגיל הרך. הנה כי כן למד דמי הצעיר חיש מהר כי בכל מאבק עם אבא ידו תמיד על התחתונה. ובכל זאת, על הדרך האנגלית, כיבד התינוק את האיש שהכניע אותו ואהב את אביו שה'לא' החמור שלו עשה רושם יותר מכל לטיפותיה הרכות של האם" (382)
(ולא, אני לא אפתח את פי להגיד את דעתי על לאווים חמורים של אבות, פן תפרוץ אש מהפוסט ותשרוף את המחשב שלכם. מתי נרפאים הפצעים האלה? אגיד לכם כשאדע).
ב: מר מארץ' – בראש הפירמידה האנושית והחינוכית של הספר עומד מר מארץ', הכומר הצבאי, הקדוש הנעדר-נוכח, "ראש המשפחה, מצפון הבית, עוגן ההצלה שלו ומנחמו בצר; שכן אליו פנו הנשים בעתות צרה, ומצאו בו בעל ואב במובנן הטהור והאמיתי של המילים" (237). גם פליטת הפה הזאת כורכת את האם על בנותיה בחבילת "הנשים" הנזקקות.
כשגברת מארץ' מנסה לעזור לג'ו להשתלט על "מזגה הנורא", היא מספרת לה כיצד למדה והיא עדיין לומדת להשתלט על מזגה שלה בעזרת בעלה המושלם (הנמצא, אליבא ד"נשים קטנות" רק מדרגה אחת מתחת ל"אבינו שבשמיים"):
"אביך, ג'ו, לעולם אינו יוצא מגדרו – לעולם אינו מפקפק או מתלונן – אלא מלא תקווה תמיד, עובד ומחכה ברוח כה טובה … הוא עזר לי וניחמני. והוכיח לי כי חייבת אני לקיים בפועל את כל המידות הטובות שמבקשת אני להעניק לבנותי…"
…"אשתדל אמא," עונה ג'ו, "באמת אעשה הכול. אך מוכרחה את לעזור לי, להזכירני ולשמור עלי שלא אצא מגדרי. לא פעם ראיתי כשאבא שם אצבעו על שפתותיו ומתבונן אליך בארשת פנים טובה אך מפוכחת. ואת תמיד כיווצת את שפתייך כווץ היטב או שהסתלקת לך; כלום היה זה אות מוסכם ביניכם?" (84, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים).
ג: פרופסור בר, המחנך השלישי, זוכה בג'ו. כלומר היא זו שזוכה בבעל ובמחנך משל עצמה:
"ג'ו נכשלה לא פעם בטעויות מגוכחות אך הפרופסור החכם עמד ליד ההגה וניהג את ספינתו אל מי מבטחים" (463).
וכך אגב, מסוכמת תקופת החיזור של הפרופסור ב"נשים קטנות": "תוך ניהול שיחות פילוסופיות עם האב הפרופסור נותן לבת שיעורים באהבה" (449). וגם אם מדובר בשנינת קרש (מה, גם אהבה היא צריכה ללמד ממנו?), נשאלת השאלה למה בעצם הוא לא מנהל שיחות פילוסופיות עם הבת, תולעת ספרים דעתנית, שעוד בילדותה מזעזעת את סבו של לורי "בדברי בקורתה".
התשובה נתנת שוב ושוב ב"נשים קטנות": נשים לא יודעות לחשוב. הן עלולות להתבלבל מפלפולים ולסכן את נשמתן כפי שקרה לג'ו המסכנה במפגש עם הפילוסופים, "השיחה היתה מרוחקת מילין רבים מהבנתה של ג'ו אך גרמה לה עונג…" היא נשבית בקסמי הפלפול השכלי וכמעט מאבדת את אמונתה, עד שפרופסור בר "עומד בצד דגלו כגבר" ומציל אותה. "תוך כדי דיבורו חזר העולם להיות יציב כשהיה… וכאשר נשתהה מר בר לרגע, השתוקקה ג'ו למחוא לו כפיים ולהודות לו" (346-7).
ובהמשך לכך, אין ב"נשים קטנות" אף מילה על הסיבות למלחמת האזרחים שבצלה מתרחש הספר. נערות לא צריכות לבלבל את מוחותיהן הקטנים ברעיונות ובפוליטיקה. יש רק מלל פטריוטי כללי על החובה לתת את הבנים למדינה בחפץ לב. ולסיכום: "הבנות הפקידו את ליבותיהן להשגחתה של האם, אך את נשמותיהן הפקידו בידי האב" (238). ואת שכלן? זהו, שלבנות יש אמנם לב ונשמה (תודה לאל) אבל שכל – אין.
זה משהו מוּלד כפי שמוכיחים תאומיה של מג: בגיל שלוש תובעת דייזי "אחט" תפירה, ומטפלת "בתנור זערורי ביכולת כזו שהעלתה דמעות גאווה בעיני חנה. ואילו דמי למד את האותיות אצל סבו." דייזי נוצרה "לנשיקות, לפינוק ולהערצה" ואילו דמי נולד חקרן "לשמחתו הרבה של סבו שנהג לקיים עמו שיחות סוקרטיות, שלא פעם נתחלפו בהם התפקידים, לשביעות רצונן הבלתי מסותרת של הנשים" (הקטנות. 444-5).
ובחזרה לשלושת המחנכים: וזו הסיבה קוראות יקרות ואחיות אהובות, שג'ו גיבורת "נשים קטנות" אינה יכולה להתחתן עם לורי. לורי אינו מחנך אלא ילד שג'ו משמשת לו אם ואחות. גם כשהוא מציע לה נישואין הוא אינו אלא "טדי נערי" (כשם שמג היא אישה פעוטה). לורי לא יוכל להושיע את ג'ו מן הפילוסופים ולתקן את טעויותיה. הוא לא נמצא במדרגה אחת עם אביה הנערץ; ג'ו עצמה עושה את הקישור במחשבותיה: "איזה נחת ירווה אבא אם יהיה לו אדם כמו הפרופסור לשוחח עמו יום יום!" (449).
הלל לפטריארכיה. וזה רק הראש הראשון של הדרקון (ולאו דווקא הנורא שבהם, התחרות קשה).
התמונה מכאן
*
הראש השני – כבשתנו השחורה
"'נשים קטנות' לא עוסק בנשיות, בפמיניזם, במימוש עצמי (כפי שתיאוריות פסיכולוגיות של זמננו מגדירות אותו) או במציאת חתן – על אף שכל הנושאים האלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בו. "נשים קטנות" עוסק באפשרות האופטימית של האדם להיהפך לטוב יותר – נדיב, סבלני ורב חסד ככל שהוא יכול להיות."
כך כתבה מאשה צור גלוזמן בפוסט יפה ואוהב המוגש פה כפרס ניחומים למי שנזקק לו. ובהמשך לצור גלוזמן – החינוך הוא אמנם לב לבו של "נשים קטנות" וסוד קסמו. ואחרי שהתוודענו למחנכי-העל, הגיע הזמן לבדוק את שיטות החינוך ואת פירותיו במבחן ה"לפני ואחרי".
ניקח את ג'ו למשל. מה רוצה ג'ו הקטנה?
להיות סופרת, כן: "אתה תשנא את כתיבתי ואני אין בידי לחיות מבלעדיה," היא אומרת ללורי (358). הכתיבה היא "טעם חייה, התפשטות הגשמיות", הסיכוי שלה לזכות בתהילה וגם בפרנסה, כלומר בעצמאות.
אבל בלי לזלזל בשאיפותיה הספרותיות של ג'ו הן קצת גנבו את ההצגה. הן הסיחו את הדעת מתשוקתה לחיי גבורה והרפתקאות (ללמוד סיוף, להילחם במקום לסרוג, או לפחות להיות מתופף), והן הסיחו את הדעת מתאוות המסעות הגדולה שלה:
במשחק "עליית הצליינים" ג'ו הכי אוהבת את "עמק האריות" ואת "מושב השדים". בינקותה היא בונה מסילות ברזל וגשרים ממילונים, קריאת ההתרגשות שלה היא (איך לא) "כריסטופר קולומבוס!". היא מתגברת על שיממון התפירה רק על ידי חלוקת התפר הארוך לארבעה קטעים שנקראים אירופה אסיה אפריקה ואמריקה, ושיחה על היבשות בזמן שחוצים אותן. היא מבלה אחר הצהריים בבכייה על הספר "העולם הרחב, רחב מאד". והיא רוצה, כל כך רוצה להפליג לארצות רחוקות.
"את ג'ו דומה לשחף," אומרת בת', "חזקה את ושואפת דרור, מחבבת את הסערה והרוח, מרחיקה טוס ללב הים. ומאושרת בעצמאותך" (367).
ג'ו אמנם פראית ונערית אבל בשום פנים אינה רעה או אנוכית. היא חולמת להיות נדבנית ולפנק את בת'. נוח לה יותר "לסכן את חייה כדי להציל מישהו מאשר להתנהג עמו בחיבה כשאין לה נטייה לכך". בשלב מסוים היא מקריבה (מוכרת) את שערותיה היפות והשופעות "כדי לגרום נחת לאבא וכדי שישוב הביתה מהר", ומקווה דרך אגב שזה ירסן גם את יהירותה. כשאביה חוזר הוא מבחין בשינוי שחל בה: "איני יודע אם יום הגז הוא שהרגיע את כבשתנו השחורה…" (220) הוא אומר. ובבת אחת הוא גם קורא לה כבשה שחורה, וגם מכיר בה כמין שמשון ששערותיו לא ישובו ויצמחו.
ובחזרה לתשוקות – "נשים קטנות" מתייחס בחומרה רבה לעצם קיומן. "בעקבות המעשים הרעים בא תמיד העונש" (344), קובעת המספרת. והסוררת הקטנה אמנם זוכה לאילוף אכזרי בלי שום יחס בין החטא לעונש.
בגלל אחר הצהריים אחד של נימוסים גרועים מאבדת ג'ו את המסע המובטח לחו"ל. אימי זוכה לטייל בעולם במקומה.
הפרק שבו היא מסרבת לקחת את אימי לתיאטרון – כי אין לה חשק להשגיח על אחות קטנה ומעצבנת – נקרא (לא פחות) "ג'ו פוגשת את השטן המדיח". והעונש נורא ומיידי: אימי שורפת את העותק היחיד של סיפוריה, "ראש גאוותה, שכל המשפחה ראתה בו ניצן ספרותי שלו עתיד גדול". ומכיוון שג'ו מסרבת לסלוח לה בו ביום, העונש עולה מדרגה ואימי כמעט מקפחת את חייה באשמתה.
ג'ו היא לא היחידה כמובן שנענשת בחוסר מידתיות. לא אלאה אתכן בדוגמאות מעלילות אימי ומג, אבל אפילו נשמה טהורה כבת' נענשת במות פיפ, הקנרי שלה, על יום אחד של בטלה. (ואני לא יכולה שלא להשוות ליאנוש קורצ'אק יקירי, שכתב: "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר הוא לסלוח לו").
ומעבר לעונשים הכבדים "נשים קטנות" הוא אוקיינוס של הטפות; כולם מטיפים לכולם לאהוב את חובתם ולהילחם ביצר. לא רק האנשים, גם החפצים נדבקים במחלת ההטפה: "דרשות רבות נשלחות אלינו יום יום על ידי מטיפים נעלמים מהרחוב ההומה, מבין כותלי בית הספר, ממשרד העבודה ומהבית: אפילו שולחן שוק יכול להיהפך לבמת הטפה אם רק ישמיע באוזנינו דברי עצה נכוחים שכוחם לא פג לעולם" (300). כולם מורים לכולם מה להרגיש ולחשוב (ותאמינו לי, גם שם הייתי. זה לא חינוך אלא מחיקה וסירוס וכיבוי ועיקום. לבי לבי לג'ו, ולא רק לה).
בשיר שכותבת ג'ו היא מביעה תשוקה "לכבס את הלב" (170), דימוי כל כך אלים שלבי שלי מתכווץ מפחד.
וזה עובד. השחף הסורר מבויית. ג'ו מאמצת את המודל של בת', "חיים ללא מאורעות כבירים, ללא שאיפות נשגבות, ועם כל זה מלאים סגולות יקר המשגשגות בעפר וריחן נודף מסביב" (403). המהפך הגדול קורה בלחיצת כפתור: בת' הגוססת מסבירה לג'ו שטיפול בהוריה ייתן לה יותר סיפוק מכתיבת ספרים או מטיולים ברחבי העולם, "ובו במקום ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה והקדישה עצמה לשאיפה חדשה טובה יותר, תוך הכרה מלאה בדלות יתר התשוקות" (404).
ג'ו המכובסת, החוזרת בתשובה, מכנה את האמהות משאלת חייה הגדולה שהתגשמה. "אותם חיים שבהם רציתי נראים עתה בעיני כאנוכיים, משעממים וקרים. לא ויתרתי עוד על הרעיון כי ביום מן הימים אכתוב ספר טוב, אך יכולה אני להמתין" (467).
כל הצדקנות הזאת אגב, חיבבה עלי את אימי. האנוכיות הילדותית שלה היא מרעננת ואותנטית, היא המורדת היחידה בשטיפת המוח הכללית. בעצם יכולתי להקדיש לה פוסט נפרד, אלא שגם היא מתיישרת לבסוף.
*
הראש השלישי – שנאת האמנות
"נשים קטנות" מתנגד לאמנות. הוא רואה בה (בצדק, מן הסתם) יציאת חירום מן הדיכוי ועושה הכול כדי לחסום אותה.
אמנות על פי "נשים קטנות" יאה אולי לגאונים יחידי סגולה (רצוי גברים; רק מוצרט, שייקספיר ורפאל מוזכרים בשמם, בצד קאנט והגל). בחיי היומיום האמנות מסכנת את חיי הנפש ולכל היותר נסבלת כשעשוע בלתי מזיק. בכל פעם שקסם האמנות נובט, חשה המספרת לנכש אותו לפני שיהפוך לעץ באובב.
קחו את התיאטרון למשל; מחזה פרי עטה של ג'ו שהילדות מעלות – זוכה לכינוי המסויג "מעשי הוללות תמימים" שמלווה בהתנצלות מתפתלת: "היה זה אימון מצוין לזכרונן ושעשוע בלתי מזיק שמילא שעות רבות, שאלמלא כן היו מתבזבזות לריק, או שהיו יוצאות בחברה אחרת, פחות רצויה" (24).
פעמיים ב"נשים קטנות" שורפים ספרים. פעם זו אימי ששורפת את ספרה של ג'ו (שהעדיפה את עונג התיאטרון על חובתה לאחותה). והפעם השנייה מזעזעת יותר, כי לא מדובר בנקמה אלא בצנזורה מן הזן החשוך ביותר. ומיהו השורף אם לא המחנך הדגול, פרופסור בר החביב והמגמגם שסיפורי מתח זולים משחררים את הסבונרולה הפנימי שלו:
"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה. אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה." וגם: "אין להם זכות להטיל רעל במרקחת על מנת שיאכלוה תינוקות… ושמא ייטיבו לעשות אם יפשטו נבלה בשוק ולא ימצאו לחמם ממקור נרפש זה." וגם "ברצון רב הייתי שורף את כל דברי הספרות הדומים," גמגם הפרופסור. (349).
שוב אותו זיהוי בין נערות צעירות לתינוקות. וג'ו המבוישת אכן מפנימה ושורפת את כל כתביה.
הסופרת אינה בוחלת בתחבולות כדי לפקוח את עיניה של ג'ו ולהרחיק אותה מן הספרות. בשלב מסוים היא מזמנת אותה למפגש עם אנשי רוח: "משורר ששורותיו רמזו על יצור שמיימי הניזון על רוח, אש ואגלי טל" בולס כיבוד. כותב רומנים מפורסם "נע בין שני בקבוקי יין בדייקנות של מטוטלת שעון". מוסיקאי שנחשב לאורפאוס שני מדבר (שומו שמיים) על סוסים…
כן, גם המוזיקה לא זוכה להכשר. לורי מתפכח מחלום ההלחנה ונכנס לעסקים "לעבוד כגבר" (פוביית האמנות מביסה גם את המגדר), ובת' המתוארת כמין מוצרט קטן וביתי לא זוכה בקריירה. היא מתלוננת שידיה נהיות גסות מעבודות הבית וזה מפריע לה לנגן. אבל, ממהרת המחברת להוסיף, כל רחיצת הכלים שבעולם לא יכולה לפגוע בעדנת מגעה (יש סתירה בין כלים לאמנות אך לא בין כלים לאימהות).
לנשים הקטנות מותרת קצת אמנות, בזיקה ישירה לאמהות; גם אימי, "רָפָאל" הקטנה והשאפתנית שמגלה כבר בשלב מוקדם שעבודות בית ואמנות אינן הולכות ביחד, ובוחרת באמנות (הלא אמרתי: מורדת), מוותרת על קריירה אמנותית. אבל סוף הספר היא בכל זאת מכיירת תינוק ולורי סבור (איך לא) שהתינוק הוא יצירתה הטובה ביותר.
*
4. הערה חשובה לסיום
"המסר" הוא לכאורה אותו מסר, אבל יש הבדל גדול בין שני הכרכים של "נשים קטנות". הכרך השני הוא לגמרי מגויס ומתחסד, שטוח ומופרך כמו סרט המשך סוג ד'. אבל הראשון כתוב בכישרון לא מבוטל, יש בו מורכבות, פיוט והומור שפרוש כמו שמיכה קצרה מדי על הגעגוע והמועקה.
וזאת לא רק ג'ו, "הסייח בגן פרחים" עם הפנים הקומיים והנימוסים הגלויים, ש"מתפרצת הביתה כאילו דוב דוהר בעקבותיה", ומשתוקקת לבלוע את הספר המשעמם של דודתה או להתחתן עם מג כדי לשמור אותה במשפחה. אימי הקטנה לא פחות מרנינה בדקויות האנוכיות והחשיבות העצמית שלה: תמונתה כשהיא "מחלקת פקודות בידיים שלובות", או סובלת מכיעורם של בגדיה, או מציעה לבת' לשים את הקנרי המת בתנור, אולי יתחמם ויקום לתחייה. או משתוקקת להיות טובה כדי שיחרדו לגורלה, או מהדקת את אפה בהדק כדי להזקיף אותו, או מצווה לחלק את תלתליה אחרי מותה, "אף כי זה יקלקל את מראה פניה." שלא לדבר על הדיוקן הפיוטי-מלנכולי-תמים וקסום של בת' מייסדת בית החולים לבובות נכות, שנאנחת "אנחה קלה שאיש לא הרגיש בה זולתי מברשת האח וכן הסיר", שמעירה את אימי באמצע הלילה כשהיא מנגנת על פניה מתוך שינה. וכן הלאה והלאה. את כל זה אי אפשר וגם אין ברצוני לקחת מהספר. ובכלל, הארכתי דיי, זה הזמן לסיים.
*
עוד באותם עניינים
ילדים היזהרו מברונו בטלהיים!
צנזורה של טעם?
טלטלה אסתטית וקיומית
הגמד חוטם ואני
בדיוק כפי שזכרתי
גילגי הלא היא בילבי, היתומה המאושרת (התרופה האולטימטיבית ל"נשים קטנות")
הילדים שרצו לקרוא
הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
*
ובלי שום קשר (ואולי עם) סמדר לומניץ מציגה תערוכת ציורים בביתה, ברחוב האגדה 4 רמת גן.
פתוח בכל שעה במשך היום והערב, בתיאום טלפוני 03-6187517
סמדר לומניץ, בית
Read Full Post »
עיר-האושר 