"אין ספק שנעשו שגיאות רבות בהפעלתו של אלי כהן"

בשעה 3.35 לפנות בוקר ב-18 במאי 1965 הוצא המרגל הישראלי סוכן המוסד אלי כהן להורג.

חמישים שנה עברו מאז התליה הפומבית בכיכר הקדושים בבירת סוריה דמשק, וייתכן שלולא הנסיבות שהביאו ללכידתו בידי הסורים אז במקום הטרגדיה היינו שומעים את הפרטים על פרשיית הריגול המזהירה הזאת מפי גיבור הפרשה. היום הוא אמור היה להיות בן 91.

אלי כהן היה ילד צנום ויפה מאלכסנדריה שבמצרים, לשם היגרו הוריו מסוריה. ב-1944 כשהוצאו להורג בקהיר "שני אליהו" – הלא הם אליהו חכים ואליהו בית צורי, שני לוחמי הלח"י שהתנקשו בלורד מוין – הוא כבר היה בן 20. מסופר על אלי כהן שהושפע עמוקות משני לוחמי המחתרת היהודים וגורלם, שהם היו מקור השראה לעלם הצעיר, ששאף להילחם למען שחרור ארצו.

מאז 1947, הוא התמסר בכל מאודו לפעילות חשאית ציונית במצרים. לימים הוא הפך לסוכן המודיעין הישראלי ואחר כך המוסד, ומבצע הריגול שלו בסוריה נמשך כשלוש שנים. הוא הוכיח יכולת בלתי רגילה לחדור ולהיטמע בחברה ובסביבה הסורית של שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מאז לכידתו והוצאתו להורג נותרו לא מעט שאלות ופרטים עלומים: כיצד "המהגר הסורי מארגנטינה", שחדר לצמרת הסורית והשתלב בה כל כך טוב, נפל בסופו של דבר. מי אחראי למחדל? מדוע החליט אלי כהן לחזור בפעם האחרונה לסוריה, חרף אותות הסכנה שהיה מודע להם? האם הופעל עליו לחץ לא הוגן – מצד המוסד או גורמים אחרים?

מי שממשיך כל העת לחקור בפרשה ולהנחיל את המורשת לידיעת הציבור הישראלי, הוא אחיו הצעיר של אלי, אברהם כהן, כלכלן במקצועו המתגורר באורנית. אברהם הוא בן הזקונים במשפחת כהן שהייתה בת שישה אחים ושתי אחיות. הוא מתקרב כבר לגיל 70.

אברהם, מה ההסבר לכך שגם לאחר 50 שנה, פרשת אלי כהן ממשיכה להסעיר ולרגש?

"פרשת אלי כהן ממשיכה להסעיר ולרגש לבבות רבים, לא רק בקרב הציבור הישראלי אלא בכל העולם. אם תשתמש בתוכנת התרגום של גוגל ותכתוב 'פרשת המרגל אלי כהן', בכל שפה שבעולם, תקבל אין סוף אתרים שמהללים ומשבחים את תושייתו וגבורתו של אלי כהן, כולל בשפה הסינית הרחוקה. מעניין שדווקא בערבית יש הכי הרבה אתרים שבדרך כלל מהללים את עוז רוחו של אלי, וביחד עם זאת מבקרים את המשטרים הערביים המושחתים ואת החברה הערבית בכללותה. אלי היה איש מופת שהציבור הרחב בכל העולם יכול להבחין בה בחושיו המחודדים. בבחינת 'קול המון כקול שדי'. כל המנסה לעמעם את דמותו המופתית יוצא כבלעם, בא לקלל ויוצא מברך.

"דמותו היא דמות מיוחדת במינה יוצאת דופן שסיפור גבורתו עומד לדורות. אלי לא היה הרפתקן תאב בצע. הוא היה אוהב ונאהב, אידיאליסט מזן נדיר, שלא הספיק לחיות בקרב משפחתו ובקרב עמו ומולדתו אלא לחיות בנכר, כמתריע בשער למען הבטח את שלומם וקיומם. הוא אהב את משפחתו ואת עמו עד כלות. הוא ידע להסיר את מסכת הכזב והשקר שנאלץ לעטות על פניו בהיותו בארץ צר ואויב, בבואו לארץ, ולא דבק בו רבב מכל תועבות הגויים שחי בקרבם".

ללא ספק, אחת השאלות שנותרו עלומות ואף מטרידות, היא מדוע חזר אלי כהן לסיבוב נוסף בסוריה אחרי ביקורו האחרון בארץ. שנים של חיים תחת כיסוי בסוריה, החלו לתת את אותותיהן. בתחילת ינואר 1965, חודשיים לפני שנלכד, התגבר החשד לגבי זהותו. היו דליפות מן הדיונים החשאיים בממשל הסורי ואלה גרמו לעצבנות רבה בצמרת. החשד התמקד בחוגים הגבוהים והפנימיים ביותר בסוריה.

הסוכן הישראלי החזיק רקורד עשיר של הישגים, מעל ומעבר לציפיות הראשוניות ממנו. הישראלי שהושתל בדמשק יכול היה לכאורה 'לפרוש בשיא', כדי למנוע את הסיטואציה, שכולם בישראל פחדו ממנה – לכידה.

אלי כהן עצמו, לפי הדיווחים, כבר הרגיש אי נוחות מסוימת בנוכחותו של הקולונל אחמד סווידאני, ראש אגף המודיעין הסורי החשדן, ומי שעתיד היה להדק את הטבעת סביב הישראלי ששם הכיסוי שלו היה כאמל אמין ת'אבת. מדוע, אם כן, לא הופסקה המשימה וכהן נאלץ או אולץ, לחזור ב-26 בנובמבר 1964, אל דמשק החורפית? היום שבו שב להמשך משימתו בדמשק היה גשום וזועף. כמו בסיפורים שנגמרים לא טוב, בעיקר סיפורי ריגול.

מדוע לדעתך גמלה בליבו של אלי ההחלטה לשוב לסוריה, בפעם האחרונה, חרף האיתותים והאזהרות לגבי הצפוי לו?

"כאשר אלי היה מגיע לביקורים פעמיים בשנה בארץ, בדרך כלל היה נפגש עם אלופי צה"ל שהיו מבקשים ממנו הבהרות והרחבות, לגבי האינפורמציה שמסר. המניעים שהביאו את אלי לעסוק במקצוע מסוכן זה, ללא ספק, לא היו לשם בצע כסף, אלא מסירות נפש למען עם ישראל, 'בבחינת בכל נפשך ובכל מאודך'. עוד כאשר התנדב להישאר במצרים, עד לאחר מבצע קדש, בשנת 1957, כאשר משפחתו נמצאה בארץ משנת 1949. הוא היה עד לתלייתם של שני חבריו המהנדס שמואל עזר וד"ר משה מרזוק".

"ראש המוסד לשעבר, דני יתום", הוא מוסיף, "סיפר במסגרת יום עיון לזכרו של אלי במועדון 'צוותא' בת"א, כי הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל, נפגש עם אלי כמה ימים לפני יציאתו מהארץ בפעם האחרונה. אלי הבין שאין לו תחליף וקיבל עליו את הדין באהבה ונסע לדמשק".

האם אלי כהן חש בלתי פגיע?

אבל התהייה והספק מסרבים לדעוך. אנשי המוסד רצו למצות את יכולותיו הנדירות, במיוחד לאור ההתקדמות בתוכנית המסוכנת של הסורים להטיית מקורות הירדן, החצבני והבניאס. פעילות זו היא שהעלתה מאוד את רף המתיחות והיתה מהגורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים.

היה ברור שאלי כהן הוא נכס אדיר לישראל, נכס שיש לשמור אותו ולהגן עליו. הממונים עליו בישראל אמרו לו לא פעם, כי הם חוששים לאבד אותו ודואגים לחייו. בני משפחתו, ובמיוחד אשתו נדיה, חשו שבביקורו האחרון אלי איננו כתמול שלשום. הוא שידר מתיחות, חוסר שקט, והקרין חוסר להיטות לחזור לחו"ל – ההיפך ממה שאפיין אותו בביקוריו הקודמים.

אלי כהן היה ידוע כטיפוס אמביציוזי שמוכן לתרום הכל, והוא רצה לסיים את שליחותו בהצלחה. ייתכן שדאגתו לגורל המדינה באותה תקופה דחפה אותו לצאת בכל זאת לשליחות האחרונה שממנה לא שב. מאז התחלת החדירה שלו כמרגל עוד בתקופת ביסוס הכיסוי שלו בבואנוס איירס הרחוקה, ועד לרגע לכידתו בדמשק כ'כאמל אמין ת'אבת, אלי כהן נהג לומר לא פעם שאין סיכוי ממשי שמישהו מהצמרת הסורית עלול לחשוד בו. ייתכן שהצלחתו המטאורית בסוריה הקהתה את חושיו והוא איחר לאתר את  הסכנה המתקרבת, בדמותו של קולונל סווידאני, מי שעתיד ללכוד אותו בביתו.

אולי חדירתו המושלמת של אלי לצמרת הסורית היא שגרמה לו לתחושה של חסינות כוזבת, כאילו הוא מעבר לכל חשד?

"להפך. ככל שאתה קרוב לקצה הפירמידה, אתה הופך למושא לקנאה ולתחרות ואף לעוינות. על-פי העיתונות הערבית אלי דחה  באלגנטיות ובדיפלומטיות משרות רשמיות שהוצעו לו, כדי להרחיק ממנו את החשדות כלפיו".

אלי היה יכול להגיע לדרגת שר, ללא בעיה מיוחדת, אך כמובן שכל תפקיד בכיר כזה או אחר, היה מצמיד כנגדו את הפיקוח מהבולשת הסורית, וזה היה סיכון שאסור לסוכן כמותו להיקלע אליו. בנוסף, אף השתייכות למחנה מסוים, כמו הבעת' לדוגמה, היתה עלולה לסכנו, במקרה של הפיכה כזו או אחרת. מעמדו של אלי 'כמהגר מארגנטינה', שאינו מזדהה בפועל עם מפלגה ספציפית, הייתה עדיפה מבחינתו ואיפשרה לו יתר ניידות.

"אלי", ממשיך אברהם, "היה למוד ניסיון וניצב עם שתי רגליים על הקרקע, הוא ידע את המחיר הכבד ששילמו חבריו שמואל עזר ומשה מרזוק זיכרונם לברכה במצרים, כבר בתחילת הדרך. אלי השיר מבטו אל המוות, אך אין לומר עליו שזחה דעתו, בשל מעמדו הרם בדמשק. הוא חי על קרקע המציאות. אם בחדירה לדמשק הוא היה מצליח לחמוק מבדיקות המכס, הרי בחזרתו לארץ הוא הפך לאדם מן היישוב, שנאלץ לשלם מכס על המתנות שהביא עמו מחו"ל, או להיאבק על כיסא נוח בחוף הים בבת-ים".

ללא ספק, הצניעות והפשטות של אלי, שהשתקפה גם בעת ביקוריו בארץ, כדמות של אדם מן השורה, הדריכה אותו ללא קורטוב של גאוותנות.

סרט ריגול לא שגרתי

אחד הסיפורים שממחישים זאת התרחש בחופשה שבה הקדיש יותר תשומת לב מכרגיל למשפחתו. באמצעות אחיו, אפרים, שהיה שותף בבית קולנוע קטן, רכש גם אלי חלק מסוים בבית הקולנוע. אלי שמח מהשקעה זו, עד כי ישב בעצמו בקופה, ובמשך כמה לילות עבד כמוכר כרטיסים; אף אחד מהצופים לא ידע שהוא צופה בסרט ריגול הרבה יותר מתוחכם מזה שמצפה לו באולם.

בספטמבר 64, שבועות אחדים לפני צאתו לחופשה האחרונה בארץ, התקבל ממנו מברק שמיועד רק למצבי חירום. האירוע זעזע את מפעיליו, אך זמן מועט לאחר מכן, הגיע מברק נוסף שביטל את קודמו, שהודיע שהכול בסדר. אברהם כהן משוכנע עד היום שלא היה מדובר באעקת שווא. "זה היה אות מצוקה שניתן במצב סכנה שהוא נקלע אליה, זו לא הייתה טעות וגם לא מצוקה פנימית, אלא סכנה אמתית. כאשר אנשים שקשורים אליו נעצרו על-ידי השלטונות הסוריים".

"אלי", הוא מסביר, "היה שכנו של פרחאן אל-אתאסי, סטודנט סורי בעל אזרחות אמריקנית וקרוב משפחה של כמה מנשיאי סוריה בעבר, שביצע ביחד עם בן דודו, רב סרן בחיל הים הסורי, ריגול כנגד סוריה. נפילתם הדליקה נורה אדומה אצל אלי והוא שידר אות מצוקה כאשר המודיעין החל לעקוב אחריהם, אך לצערנו הנסיבות חייבו אותו להסתכן ולחזור לסוריה".

אחמד סווידאני מתחיל לחשוד

אמין כאמל ת'אבת, איש המוסד בסוריה, הצליח להטעות ולהקסים אנשי מפתח ובכירים בממשל והצמרת הסורית, מבן דודו של הרמטכ"ל, סגן מעזה דהר אל-דין (שהיה ידידו של אלי והתארח בדירתו ימים ספורים לפני לכידתו), ועד לנשיא סוריה, אמין אל חאפז, שגם איתו התיידד אלי כהן. יכולתו לפתח קשרים קרובים עם אותם אישים, גרמה לכך, שלעתים כהן ממש הואכל בכפית באינפורמציה מדינית, כלכלית וצבאית – הכל מהחוג הפנימי הסורי; אוצר סודותיה הכמוסים של ממשלת סוריה וצבאה.

אך למרות זאת, הקסם האישי השופע והפופולאריות, לא עבדו על ראש המודיעין הסורי, אחמד סווידאני. באחד האירועים הפומביים של מפלגת הבעת', הוצג אלי בידי אמין אל חאפז (אז סגן רה"מ) בפני ראש הממשלה, סלאח אל-ביטאר, וקצינים בכירים נוספים כידידו לעתיד. הדרוזי, מייג'ור סלים חרטום, הוקסם מאישיותו הכובשת של "הארגנטינאי הסורי האמיד", אך כבר אז קולונל סווידאני הביע הסתייגות ממנו. גם בקבלת הפנים שנערכה בארמון הנשיאות, אליה הוזמן כהן כשנה לפני לכידתו, חש המרגל מבת ים את מבטו החודר של הקולונל.

אחמד סווידני, היה אחד מאנשי המפתח בסוריה באותם ימים, אנטי נאצריסט קיצוני, שמתוקף תפקידו היה עליו לזהות מרגלים מצרים. הוא נקרא לשוב לדמשק לאחר השתלמויות אידיאולוגיות בברית המועצות ובסין, והתמנה לראש אגף המודיעין במטכ"ל. לימים, בראיון שהעניק לכתב העת הלבנוני אל-אסבוע אל-ערבי, נדהם סווידאני מהתמימות שגילו סורים רבים שהלכו שולל אחר כהן, ובמיוחד ממקרה של אישיות סורית בכירה מאוד שהקצין הבכיר סרב לגלות את זהותה למראיין.

חשוב להדגיש שלסווידאני כבר היה רקורד בתפיסת מרגלים עוד לפני שעלה על אלי כהן. הסביר אברהם כהן: "אחמד סווידאני, 'ראש המודיעין הסורי', הורה לעקוב ואחר-כך לעצור את שני המרגלים לטובת ארצות-הברית, שהיו קשורים לאלי כהן והוצאו להורג שלושה חודשים לפניו. אלי התריע על נפילתם לפני יציאתו מסוריה בפעם האחרונה".

הקולונל הערמומי, שלפי ההערכות הוא זה שהחל לחשוד ולסמן את הטבעת סביב אלי כהן, הוא האיש שבלעדיו כנראה כהן לא היה נלכד.

אחד מאירועי המפתח בסיפורו של כהן התרחש בעקבות תקרית אש בין ישראל לסוריה, ב-3 באוגוסט 1964. מערכת הקשר בין מפקדת החזית בקוניטרה לבין המטכ"ל הסורי השתבשה, ובמשך דקות ארוכות לא ניתן היה להעביר בין המפקדות תשדורות. החקירה העלתה שהשיבוש נוצר עקב שידור חשאי שבוצע באותם רגעים. כעבור כחודש, בספטמבר, החלו להתנהל סריקות ברחובות דמשק, באמצעות מכוניות ואנשי קשר סובייטים, שניסו לקלוט שידורים זרים. סווידאני המשיך בחיפושים בדבקות, גם אחרי שהמומחים הרוסים עזבו את סוריה. בשלב מסוים נקלטו סימנים לקיומו של משדר חשאי ברובע שבו התגורר אלי כהן. המעגל נסגר ולבסוף התגלתה כתובתו המדויקת של אות השידור בביתו של כאמל אמין ת'אבת.

אותו אחמד סווידאני היה לימים רמטכ"ל צבא סוריה במלחמת ששת הימים, והתבוסה הצורבת היתה על ראשו. הוא הודח כעבור שנה.

בעקבות החייל האבוד והנאצי מדמשק

במהלך פעילות הריגול של כהן הגיעו לידיעתו שני נושאים שלא היו קשורים ישירות למטרות שבשבילן נשלח לסוריה, אך בהיותו עיניים ואוזניים להנהגה הישראלית, הוא נדרך.

החייל יעקב דביר בן ה-19 נחשב כנעדר במהלך מבצע 'סנונית' לאחר קרב נוקייב, במרס 1962. גופתו לא נמצאה ובישראל הניחו שהוא עדיין בחיים ומוחזק בבית חולים או בכלא בסוריה. אלי כהן התבקש על-ידי מפעיליו בישראל לברר מידע על גורלו של דביר ולא החמיץ אף הזדמנות לנסות ותחקר את הנושא. כך עשה בסיור עם בן דודו של הרמטכ"ל, מעזה, במוצבי הגבול שהשקיפו על ישראל, בהיותו לבדו בכפרים סמוכים לגבול, ואף שאל עובדי בתי חולים צבאיים ובתי סוהר בסוריה. אלא שכל מאמציו לא העלו קצה חוט בנוגע לגורלו של שבוי ישראלי מנוקייב.

האירוע השני התרחש באביב 1963, אז גילה כהן במקרה אדם שהיה אחד העוזרים הראשיים של אייכמן בתקופת השואה, ששימש כראש המחלקה היהודית במשרד החוץ הגרמני – פראנץ רדמאכר, המכונה רוזליו. מי שהוביל את כהן לגילוי היה ידידו הטוב השייח' אל-ארד, אותו פגש על האוניה 'אסטוריה' בדרכה לביירות.

מאג'ד שייח' אל-ארד, נצר למשפחות הפיאודליות הוותיקות בסוריה ואישיות שנויה במחלוקת, היה מעריץ מושבע של הנאצים. הוא עוד הספיק לבקר בגרמניה הנאצית והכיר את גבלס, נפגש עם אייכמן והיה מיודד עם רדמכר. כהן, שכבר שמע פרקים באנטישמיות מפיו של מאג'ד, הסתקרן. הוא ביקש לפגוש את רדמכר פנים מול פנים. כאשר זה קרה לבסוף כהן לא גרע את עיניו מהגרמני שהיה אחראי לרצח 1,500 יהודי בלגראד. יותר מאוחר התברר שגרמניה וכן מדינות אחרות מנהלות אחריו מצוד מזה עשר שנים.

"אני מוכן לחסל אותו", הודיע אלי למפעיליו בישראל, אך הם, כצפוי, למרות התשבחות על עצם הגילוי, הניאו אותו לבצע כל פעולה שתסכן את תדמיתו בסוריה. "אינך נמצא בדמשק כדי לרדוף נאצים או לשפוך טיפת דם בסוריה", נאמר לו.

אברהם, יש לך היום ביקורת על קבלת ההחלטות במוסד בפרשה?

"אם יש לי ביקורת, היא רק ביקורת בונה, על מנת ללמוד ממנה לגבי העתיד".

ועדיין, נראה שאברהם לא שלם עם הדרך בה פעל המוסד ביחס לאחיו הגדול: "אין ספק שנעשו שגיאות רבות בהפעלתו של אלי כהן בדמשק. משגיאות לומדים. אך אם מטאטאים אותן מתחת לשטיח סביר להניח שיחזרו על השגיאות".

לפני שבועות מספר התקיים באוניברסיטת בר אילן ערב עיון לרגל יובל שנים להוצאתו להורג של אלי כהן. אחד הדוברים, איש המוסד ירון בכר, ששירת 25 שנה ביחידה של אלי כהן והכיר את כל אנשיה, התייחס לאיזו מוסכמה שהשתרשה כאילו היו כוונות "לא טהורות" של המוסד בפרשה.

שאלתי את אברהם כהן, מהי המחלוקת בינו לבין המוסד בנוגע להפעלתו של אלי כהן, ואיך הוא מתייחס לדבריו של ירון בכר.

"בחקר אירועים היסטוריים לא קיימת אמת אחת מוחלטת. במיוחד במצב של כשל, לצד שאחראי לכשל יש עמדה מתגוננת שונה משל האחרים. למרות שכל הצדדים צפו באותם אירועים של המציאות. בקשר למלחמת יום הכיפורים, בפרשת הסוכן אשרף מרואן, ראש המוסד דאז, צביקה זמיר, טען שהוא היה סוכן אמין שהתריע על כך שעומדת לפרוץ מלחמה ואילו ראש אמ"ן גרם לחשיפת שמו ואמר שהיה סוכן כפול ששיטה בישראל. למי להאמין? שניהם בעלי אוטוריטה מוכחת".

"לכן", מסביר אברהם, "פרשת אלי כהן', גם היא סיטואציה שבה אי אפשר לרדת לחקר האמת, עקב עדויות סותרות הניתנות על-ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות; ביפנית קוראים לסיטואציה כזו 'רשומון'. עמדתו של ירון בכר מטבע הדברים באה להגן על עמדת שולחיו בבחינת His master's voice".

נטען לא אחת, שאלי כהן לא נהג בזהירות המתבקשת באופן שבו הוא העביר את המידע החיוני לשולחיו: זמני שידור, אורכם של המברקים, תכיפותם, וכן אי הקפדה מספקת על משמעת קשר.

"דעה זו היא למעשה, הגרסה הסורית לתפיסתו של אלי. המוסד ומפעיליו עטו על אותה גרסה סורית בזמנו, כמוצאי שלל רב, גרסה זו הצילה אותם מהסיטואציה בה נמצאו. הסיוע בא להם מן המוכן מבלי לטרוח, ומנע מהם חיבוטים, התלבטויות, הרהורי חרטה, האשמה עצמית, ועדות חקירה וכיו"ב".

"הרבה יותר נוח להכות על חטא על חזהו של חברך, במיוחד כשהוא שותק לנצח", מציין האח הצעיר בכאב. "הם שמחו להסיר מהם כל בדל של אשמה ולהטיל את אשמת מותו הטרגי עליו בעצמו, ולרחוץ בניקיון כפיים. כידוע לך יש יותר מגרסה אחת לסיבת נפילתו של אלי. בזמנו, המוסד התעלם מהגרסאות האחרות ובחר בגרסה הסורית. כיום אומרים נציגי המוסד שאינם יודעים מה הסיבה לנפילתו וזוהי 'התחלה טובה' לדרך ארוכה של למידה. כך גם אמר ירון בכר, "לא יודעים את הסיבה לנפילתו".

מבחינתו של אברהם כהן זהו עולם כפוי טובה. "מפעיליו", הוא אומר, "נהנו מאד מהאינפורמציה שסיפק להם ודרשו עוד ועוד. מקצוע הריגול מתסכל מאד, והופך את העוסקים בו למעין פרנואידים, אם אינך מספק מידע מספק לוחצים עליך ואומרים לך שאתה לא ממלא את תפקידך, אם אתה מספק מידע יקר המציאות לא מאמינים לך וחושדים בך שהמידע מפוברק, בבחינת אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".

"כפי שסיפרתי לך", אברהם מזכיר, "אלי שידר אות מצוקה במברק מדמשק באוגוסט – ספטמבר 1964, לפני ביקורו האחרון בארץ, ולמרות זאת נאלץ לחזור לסוריה בפעם האחרונה. אלי נעצר ב- 18 בינואר 1965 ומעצרו פורסם בעיתוני דמשק ובעיתונים הערביים בתאריך 22 בינואר 1965, דהיינו רק 4 ימים לאחר מעצרו. האם זה הגיוני שארגון ביון ימהר לפרסם מעצר של חשוד בריגול בלי למצות את החקירה עד תום לפרטי פרטים, ועל-ידי כך למנוע את תפיסתם של חשודים נוספים ומשתפי פעולה נוספים?" תוהה אברהם.

מסתבר שגם הסי- אי-איי מעורב בפרשה. כזכור, לפני ביקורו האחרון בארץ, כשאלי היה בדמשק באוגוסט 1964, הושמו במעקב של המודיעין הסורי עד למעצרם בראשית 1965 שני מרגלים: פרחאן אל-אתאסי (סטודנט סורי בעל אזרחות אמריקנית, קרוב משפחה של כמה מנשיאי סוריה בעבר) ובן דודו רב סרן בחיל הים הסורי. "שניהם", מפתיע אברהם, "עבדו לטובת ארצות-הברית, כלומר ה-CIA, וסיפקו אמל"ח סובייטים מתקדמים למזכיר השני בשגרירות האמריקנית בדמשק. השניים הוצאו להורג ב-25 לפברואר 1965, שלושה חודשים לפני אלי, באותה כיכר בדמשק". וכאן אברהם מטיל פצצה נוספת: "ממסמכי ה-CIA שהותרו לפרסום לפני כמה שנים התברר גם שהאדם שסייע לאלי כהן לחדור לסוריה, מאג'ד שייח' אל-ארד, היה סוכן הסי.איי.איי".

אם זה נכון, האם ייתכן שחלק ממעשיו של מאג'ד אל ארד, כמו הסיוע להחדרתו של אלי כהן לסוריה או חשיפת קשריו עם נאצים, כדי לעשות לו פרובוקציה יהודית, היו קשורים להיותו איש סי.איי.איי בעצמו? סופו של אל ארד, אגב, היה עונש קל מקולונל סלאח ד'לי האימתני, מי שהיה "ידידו" לשעבר של אלי כהן, ומי שהתאכזר אליו לאחר מכן במשך המשפט ודן אותו מוות.

מההפיכות של סוריה דאז לכאוס של היום

כיום סוריה מדינה השרויה בבוץ מדמם, מיליוני פליטים, ואוכלוסיה מפולגת למגזרים ועדות. אך גם לפני חמישים שנה, למרות השלטון החזק לכאורה, סוריה הייתה ללא ספק בין המדינות הערביות שהתאפיינו בחוסר יציבות שלטונית ומדינית, הפיכות צבאיות, ודיכויים אלימים חסרי מעצורים. דמשק סבלה מתסמונת של פראנויית ריגול.

אברהם כהן מסביר את הרקע לנפילתו של אחיו. שליט סוריה אמין אל-חאפט' נחלש מבחינה גופנית והוא נזקק לניתוח בצרפת כמו כן, הוא אויים פוליטית על-ידי הרמטכ"ל החדש של סוריה צלאח ג'דיד, עלאווי בעל השקפות מרקסיסטיות קיצוניות. אמין אל-חאפט', איבד גובה והפך נשיא בחסדו של הרמטכ"ל ג'דיד. ג'דיד אילץ את הנשיא להלאים 700 חברות פרטיות. 13 סוחרים שארגנו את השביתה נתלו בכיכר אל-מרג'ה. סוריה הייתה קרועה ושסועה כתוצאה ממאבקים פנים מפלגתיים, כאשר כל קבוצה חששה מהשתלטות כוחנית של הקבוצה היריבה. חשיפת פרשת הריגול לטובת האמריקנים, ולאחריה פרשת אלי כהן, היו בבחינת זריקת דלק על להבות המדורה הבוערת.

"במצב הזה אלי נפל קורבן לתככים הפנימיים בין הקבוצות היריבות, כהתבטאותו של לוי אשכול אז. ראש המוסד מאיר עמית שלח מסר באמצעות עוה"ד הצרפתי, ז'ק מרסייה, שנשכר להגן על אלי, לאחמד סווידאני, ראש המודיעין הסורי, כי ישראל מוכנה לתת מידע על קושרים כנגד המשטר הסורי, בתמורה להקלה בעונשו של אלי כהן. אך מאיר עמית לא ידע שאחמד סווידאני הוא בעצם איש אמונו של הרמטכ"ל ג'דיד והוא עצמו בין הקושרים. במצב הזה כל קבוצה חששה לבצע עסקה להקלה בעונשו של אלי מפחד הקבוצה היריבה, וכך גורלו נחרץ למיתה".

ראוי לציין, שעו"ד מרסייה, פעל ימים כלילות כדי להביא לייצוג משפטי הולם, עד כמה שניתן, למרגל הישראלי בדמשק. אך כדבריו של עוה"ד הלבנוני ח'ורי, שטיפל בזמנו בעניינים חשאים ומסובכים מעין אלו, "קל יותר להפוך מאיש לאישה מאשר למצוא בדמשק עו"ד שיסכים להגן על מרגל ישראלי". למרות זאת, מרסייה השתדל בכל כוחו ליצור קשר עם הנשיא אל חאפז, שהשתייך למחנה שתמך במשפט חוזר למרגל הישראלי ובמתן הגנה משפטית מינימלית.

הנשיא אל חאפז אמר בראיון לשבועון אל-אסבוע אל-ערבי שביקר את אלי בתאו בכלא מספר פעמים, הציע לו סיגריה והעיד עליו שזהו אדם בעל אישיות חזקה ובעל שליטה עצמית מופתית. גם בשעותיו הקשות הוכיח עוז רוח שאין למעלה ממנו. בין אם ההחלטה הגיעה מהנשיא עצמו או מגורם אחר, כפי שהמחיש זאת בנימה של שנאה תהומית הקולונל סווידאני למרסייה באחת משיחותיהם, שבו הוצע לקצין הבכיר מידע נדיר ביותר מהמוסד על הפיכה שאמורה להתבצע כנגד הממשל, "אפילו אם תתחולל הפיכה נאצריסטית בדמשק ויקשרו אותי למרכבה הרתומה לארבעה סוסים, ויגררו אותי בחוצות העיר, גם אז אעדיף את מיגור המשטר על פני שחרורו של אלי כהן".

לסיכום השיחה ביקשתי ללגלות כיצד זכורה לאברהם דמותו של אחיו אלי כהן, שממנו נפרד בהיותו ילד קטן באלכסנדריה כשנשאר במצרים במסגרת פעילותו הציונית.

"אלי ניצב בפני כדמות מופת של מי שבחר לחיות חיים שאולים בארץ צר ואויב בחזית הקשה מכל, במלחמה החשאית באווירה של שנאה יוקדת לישראל, שאותה אהב עד כלות. היה עליו ללבוש מסווה של שונא מדינתו ועמו שלו בבדידות מוחלטת. כשחזר לחיק משפחתו בארץ הסיר את מסווה השקר והכזב ולא דבק בו רבב מכל אלו ונשאר איש תם וישר ופועל צדק. כאשר נקרע בין חובתו למשימה למען המדינה לבין חובתו למשפחתו הוא לא ויתר על אחת משתי חובות אלה אותם אהב עד כלות. גם כשידע שנגדשה השאה נשך את שפתיו והמשיך עד כלות, בגזירת המשימה והגורל האכזרי הוא הגיע לבסוף אל הגרדום, לקול מצהלות ההמון הפרוע והעוין."

אין ספק, שכל פרשת אלי כהן היא חלק מתקופה מסוימת, שבה ישראלים כמו אלי כהן עוטי בגדי הצבר והחלוציות היו מוכנים להקרבה עילאית למען הציונות. הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים הוא תוצר של כל התום והלהט האלו.

האם יש דרך להנחיל את מורשתו של אלי כהן לדור הצעיר של היום? אלי היה בסך הכל בן 40 כשהוצא להורג.

"המופת של אלי כהן ז"ל צריך לעורר בני נוער להתנדבות, אשר לאורה ילכו גם אחרים לטובת הקהילה העם והמולדת ועל המחנכים מוטלת החובה להאיר את דמותו ולספר את סיפור גבורתו ותרומתו לעם ישראל בבחינת והגדת לבנך עד דור אחרון".

– "יהי זכרו של אלי כהן שמור בליבנו תמיד" (מילות ההספד של ראש המוסד דאז, מאיר עמית)