ישבתי בשקט וקראתי פרקי תהלים, כשבידי חופן מטבעות וקופת צדקה קטנה, עשויה עץ, בשעה שמעצבת השיער שלי הפכה את התלתלים העבים והיפהפיים שלי לתסרוקת גבוהה ואצילית. מוסחת מעט, בשל החתונה שלי שעתידה הייתה להתקיים באותו ערב בעיר הולדתי, ג’קסונוויל שבפלורידה, הצצתי במראה וצפיתי בעבודתה למשך דקה.
“אם יש תלתלים שמסבכים אותך, תרגישי בנוח לחתוך אותם”, אמרתי בשלווה, “מחר בבוקר אני גוזרת את השיער שלי בכל מקרה”.
המומה מעט, מעצבת השיער ביקשה הסבר. הסברתי לה שכשאישה יהודייה דתית, אני מתכוונת לכסות את השיער שלי לאחר החתונה, ולכן מתכננת לגזור אותו בבוקר שלאחר החתונה. בסקרנות היא שאלה מי יהיה זה שיספר את השיער שלי. כשגיליתי לה את כוונתי לעשות זאת בעצמי, היא התעקשה וביקשה שתהיה לה הזכות לעשות זאת בעצמה.
לאחר שהסברתי לה בקצרה שלא יהיה זה צנוע לגלות את שערי במספרה שלה, היא השיבה – “אין בעיה בכלל. אני אגיע לחדר המלון שלך. זה החלום של כל ספרית לגזור תלתלים כל כך עבים ויפים כמו אלה שלך. אדאג לך להנחה. רק אל תיקחי ממני את הזכות”.
לאחר שסיימה את התסרוקת לחתונה היא פתחה את היומן וקבעה זמן שתגיע אליי מחר. זה יהיה קצת צפוף, אבל היא תצליח להספיק ולהגיע זמן קצר לפני שעליי לעזוב את חדר המלון. סיכמנו על השעה ונפרדנו לשלום.
בבוקר שלמחרת, העירה אותי שיחת טלפון בהולה מאמא שלי. מסתבר שהתבקשנו לעזוב את המלון שעה מוקדם יותר מן המתוכנן, והיא קבעה מחדש עם הספרית, שהייתה מוכנה לעזוב את הלקוחות האחרים שלה ולהגיע לחדר המלון בתוך 30 דקות. בקושי הצלחתי לארגן את עצמי, ולהכין את עצמי למה שעתיד לקרות לתלתלים שכה טיפחתי במשך שנים, כשהספרית נכנסה במהירות לחדר.
היא הסבירה לי שכאשר היא קיבלה את שיחת הטלפון הבהולה של אמא שלי, היו אצלה שתי נשים יהודיות שבאו לצבוע את השיער שלהן. היא סיפרה להן על המצב הבהול, והן הסכימו שהיא תרוץ אליי, בעוד הן ממתינות במספרה. מכל מקום, הן תהו מדוע שפגישה כזו תהיה עניין כה דחוף, וכמובן תחקרו את הספרית.
“הן דווקא ידעו על אמירת פרקי תהלים ומטבעות שמוכנסות לקופסה קטנה”, אמרה הספרית, “אבל הן מעולם לא שמעו על כיסוי ראש בפאה לאחר החתונה. אולי תוכלי להסביר לי את הסיבה שאת עושה זאת? שאוכל להסביר להן כשאני חוזרת למספרה?” בחיוך רחב לנוכח ההשגחה הפרטית המופלאה שבהשתלשלות האירועים, הרחבתי והסברתי לה על המעלות הרוחניות והגשמיות שבכיסוי הראש לאחר נישואין.
כשסיימה את התספורת, הספרית הציצה בשעון והבינה שהיא באיחור רציני. בעוד היא רצה אל הדלת, הזכרתי לה שעדיין לא שילמתי לה. תוך כדי הליכה מהירה במסדרון היא חייכה בהערכה, כמי שרוצה להודות לי שהרשיתי לה להיות שותפה במצווה גדולה כל כך, כשהיא מפטירה אליי: “פשוט תשימי את הכסף בקופסת העץ הקטנה שלך!”….
