אזהרת טריגר: סקס מפורש, תיאורים גרפיים, מילים "גסות".
מי את?
אֲנִי אִשָּׁה.
זֶה מִתְבַּטֵּא בַּפֶּתַח שֶׁבֵּין הָרַגְלַיִם
זֶה מִתְבַּטֵּא בָּרַכּוּת שֶׁל רִקְמַת הַשְּׂפָתַיִם
זֶה מִתְבַּטֵּא בֶּהָרִים וּבַבְּקָעוֹת בְּאֵזוֹר הַלֵּב
זֶה מִתְבַּטֵּא בַּמָּתְנַיִם הַצָּרִים
וּבָאֵזוֹר מִתַּחַת לַפּוּפִּיק שֶׁמִּתְרַחֵב
זֶה מִתְבַּטֵּא בְּחוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ
שֶׁעוֹזֵר לִי לָגַעַת בְּעַצְמִי
בְּמִי שֶׁאֲנִי
וּבְמִי שֶׁאֲנִי לֹא.
אֲנִי אִשָּׁה.
זֶה אוֹמֵר לָדַעַת דֶּרֶךְ הַרְגָּשָׁה
זֶה אוֹמֵר לַחְשֹׁב אֶת הָעוֹלָם דַּרְכָּהּ
זֶה אוֹמֵר לַהֲפֹךְ אֶת עַצְמָהּ לְרֵיקָה
זֶה אוֹמֵר שֶׁמַּשֶּׁהוּ יָכוֹל לְהִכָּנֵס
זֶה אוֹמֵר שֶׁתֹּהוּ יָכוֹל לְהִכָּנֵס
זֶה אוֹמֵר שֶׁתֹּהוּ נִכְנָס
(הוּא תָּמִיד נִכְנָס כְּשֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְהִכָּנֵס, מַמָּשׁ כְּמוֹ אֱלֹהִים)
אִשָּׁה הִיא צֶבַע שֶׁיּוֹדֵעַ צְבָעִים אֲחֵרִים
אִשָּׁה הִיא צֶבַע שֶׁרוֹצֶה לְהִתְעַרְבֵּב
אִשָּׁה הִיא עֹנֶג מְעֻרְבָּב עִם כְּאֵב.
אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד.
מְעֻרְבָּב בִּי אֱלֹהִים עִם חוֹל וְקַשׁ
אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה מִקְדָּשׁ
אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה אִשָּׁה קְדֵשָׁה
(קְדֵשָׁה הִיא אִשָּׁה
שֶׁיּוֹדַעַת מַה בְּנַפְשָׁהּ).
אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד
וּמְעֻרְבָּבִים בִּי
סְעָרָה
מְעָרָה
וּמְעַרְבֹּלֶת
עִם
עַיִן.
מתוך ספר השירים של אמה שםבה ״והכול מאוד מין״.
היי את, מה את אוהבת לעשות?
הו! תודה ששאלת! אני אוהבת לצחוק, לרקוד, לדבר, לבכות, להיות באינטימיות, לגעת בגוף, להתענג ולגנוח. אני אוהבת לכתב ולשיר ולאכול ולהכין אוכל.
הרבה פעמים כשאני משחקת עם מישהו ואנחנו מגורים (accommodation מעניין שבעברית מגורים ו- stimulated נשמעות אותו דבר. אולי כשגרות ביחד, מגרות הרבה אחת את השנייה, לא בהכרח במובן המענג של המילה).
בכל אופן, הרבה פעמים כשאני משחקת עם בריה כלשהי במיניות; נוגעת וננגעת, מתגרה, מסתכלת בעיניים, נושמת ונושמת ונעה ונושמת… מגיע הרגע הנפלא הזה של חשיפת הכוס! כשאני מלאת להט ויש הצעה או תחושה שזהו זמן מתאים להוריד את התחתונים או להרים את החצאית ולחשוף את הפרח הפועם- לחלוחי- מלא חיים שמצוי בגופי כמו מתנה משנת חיים, הו! אני אוהבת את הרגע הזה כל כך!
ואז המפגש בין הפרח שלי לעיניים של מי שאיתי כשאני מציגה אותה לראווה ברגליים מפושקות, באומץ ופגיעות. לקח לי זמן להגיע לרגע הזה בבטחון, להנות מהעונג שלי ולהזמין אנשים לשחק איתי בעונג הזה.
לפעמים, אחרכך, אני רוצה שהכוס שלי יתמלא באצבעות ידיים או איברים אחרות, ואז, חברותיי, קחו נשימה. משהו בי שלם, משהו בי קורא קריאות שמחה ותרועה. לפעמים אני זועקת:
אההה, אני אוהבת!
אני כל כך אוהבת!
אני אוהבת להרגיש בכוס שלי. בזמן האחרון המילה הזו דורשת אותי לשימוש בה. קוראת לי מתוך הגוף.
כוס KOOS
הדבר היחיד שמפריע לי זה מה שאולי יחשבו עליי כשאני אומרת כוס koos (אני כותבת גם באנגלית כדי שלא תעשו לעצמכםן הנחות ולא תהגו את זה כמו כוס שתייה). אני חוששת, כשאני משתמשת במילה הזו, שיחשבו אותי ל'זולה'. (שזה גם ביטוי משונה; אם אני יוקרתית- אני שווה יותר?) אני חוששת שיגנו אותי או שיעזבו אותי כי יגידו שאני בוטה, גסה, שרמוטה.
אבל,
אני אוהבת להרגיש בכוס שלי. אני אישה מינית. ונראה לי שגם את. אני מקווה שאני לא משליכה על כולן את מה שאני חושבת את עצמי. פשוט נראה לי שלכל האנשים שיש להם גוף, יש פוטנציאל להתענג עמוקות מסקס, ממיניות, ממגע מגרה, נעים ובטוח. חשבתי לקרוא לרשומה הזו: פרח לב הכוס של האמא שלי ופתאם קלטתי שגם לאמאשלי יש כוס ולסבתא ז"ל ולאמא שלה ולכל האמהות והנשים (כנראה) יש כוס וזה מהמם.
אז מבחינתי, כן. מין!
לפחות ידיים בפות. (כי גם פות זו מילה נחמדה)
חלקכםן ישאלו;
מה הבעיה? זדייני כמה שבא לך.
ובכן, לא תמיד אני מרגישה שלמה.
לא תמיד הכל יושב במקום; הבטן והפות שמתחתיה חמות, שוקקות, אפילו רטובות. האגן בתנועה, הנשימה מוגברת, ההוא שאיתי בעניין; הוא רוצה לגעת והוא שמח שהוא רואה את גופי מגיב אליו. הוא אפילו אחראי ואכפתי ושואל:
נעים לך כאן? אפשר להוריד לך את החולצה? אפשר למצוץ לך את השד? אפשר להריח לך למטה? טוב לך?
כן, כן, כן, כן.
לפעמים רק מהנהנהת עם הראש. הגוף רוצה, במיוחד הפות רוצה רוצה רוצה.
אבל ה.. משהו. משהו בתוכי לא רגוע, לא שליו. ודווקא יש פרטיות, זה לא המתח שייכנסו פתאם. והחדר היה סגור מדי מקודם ועכשיו פתחנו את החלון וקיבלתי הצצה אל החוץ, אוויר צח נכנס, עץ הדקל של השכנים מהנהן אליי. אני מהנהנת חזרה. נרגעת אבל עדיין מוטרדת.
אז מה את רוצה לומר לי, אי נחת בתוכי? מה את רוצה לספר?
אני מבינה שיכול להיות שרציתי להנגע, להרגיש נחשקת.
אולי רציתי חוויה של הדדיות, שגם הוא נמשך ולא רק אני. ועכשיו, כשהמגע קורה.. פתאם מהר לי מדי. אני צריכה קצת מרחב.
כי הרגע שלפני מתוק ומרטיט. יהודית רביץ תעיד
ובכל זאת, הגענו לרגע בו הציץ שלי ממלא את כל חלל הפה שלו, שזה מרשים ולא זכור לי שראיתי את זה קורה לאחרונה או בכלל, ונעים לי. יותר נכון לומר: מעניין לי, אני מסכימה עם מה שאני עכשיו. יש אחדות מסוימת. או אז מתגנבת מחשבה: "אני מקווה שלא יהיו פאדיחות אחר כך".
והדבר שאני מתכוונת אליו הוא שאני מתביישת להיראות עם האיש הזה. ואני מתביישת שהוא יספר שעשיתי איתו מה שאני עושה איתו ברגע זה.
כן, זה נושא קשה ואני רוצה לכתב עליו
אולי אפשר לקרוא לזה: איך הדימוי החברתי מתגנב לתוך עולם החשק.
אני מכירה את הבחור דרך חברים וחברות, והוא מתנהג מוזר לדעתי; מדבר לא הכי לעניין, וקצת יותר מדי, כמעט בלי נשימה. וגם אוהב להתמסטל ולדבר על זה. ואני… מתביישת. אני רוצה להיות מוקפת בא-נשים מעוררי השראה, יצירתיות, אוהבים, חופשיות, מחוברות לעצמם, שמחים, כנים, ורבליים והבעתיים, אוהבים לחיות ולרקוד, מעמיקים, רוחניים, משוררות, אמיתיים.
הרשימה הזו מעמתת אותי עם עצמי. יש לי הרבה ציפיות מהסביבה שלי.
וגם: עצם הרשימה עוזרת לי לראות שהבחור דווקא עונה לחלק מהציפיות שלי: הוא אוהב, שמח, כן, הבעתי ואולי גם חופשי ואמיתי.
אבל זו לא הפואנטה.
למרות שאולי יש פה פואנטה שכדאי שאראה.
רגע, למה אני כן נמשכת אליו?
אני יודעת את התשובה: הוא אוהב לגעת בי, הוא זורם, הוא לא מתכוון לכבוש אותי- שזה מרגיע. המגע שלו חזק וחצוף וזה מאד מתאים לי כרגע. אני בלמידה של התמסרות.
אז הוא חוטף אותי ואני מסכימה להחטף.
ותוך כדי אני מבררת למי אני מסורה יותר? לפות השוקקת שבי או לשכל השואל. (אולי זה הלב ששואל?)
ולמה אי אפשר שקט? אני רוצה להתחרמן, להתמזמז, לגנוח, לשכוח, להיות אחת עם העונג.
כן.. אבל, משהו חוכך. ולא רק את התחתונים. זו הדעת נחככת, מבקשת מנוחה. אולי נשימה תעזור? אז אני נושמת ומוציאה קול ומניעה את האגן, רוטטת. מלמטה, אל הבטן, אל החזה ואז הראש רועש, כמעט מתחיל לי בו כאב. למטה רותח ולמעלה מפוצץ. אני מעבדת הורמונים פעילה. איפה המדענית החוקרת שמנהלת את הכל?
לפעמים אני מתמסטלת. אני מקווה שאני לא מהווה דוגמא רעה. לפעמים אני מתמסטלת מצמחים. בקטנה. אוי, אסור לי לכתב את זה. מותר לכתב את זה? וזה עוזר לראש הקודח לנוח ולהתרווח לתוך התחושות שבגוף. (לפעמים ההיפך!)
לפעמים אני מעדיפה להיות במיניות עם מישהו בחושך. ככה יש פחות מפגש עיניים ופחות התמודדות. מפגש של עיניי עם עיניים אחרות הרבה פעמים מעלה בי שאלות לגבי רמת הכנות והחשיפות שלי, עד כמה אני מחוברת לרגע הזה, עד כמה אני בנוכחות בו, עד כמה אני בקשר עם מי שמולי. ועם עצמי.
תיכף אצטרך לקרוא לרשומה הזו: דרכים לעקוף את הלב במיניות.
הפוסט הזה חושפני, בהתאם לרוח הבלוג. מלא אנשים חושבות שאני לא נבוכה, שאני פשוט חשופה ומלאת בטוחה. אבל האמת היא שרוב הזמן אני במבוכה, כי אני פועלת באופן שאני רוצה; אופן חשוף, ישיר, מה שלא נורמטיבי בתקופתנו. ואני פוגשת חוסר בטחון ופחד בתוכי, מה שמעלה מבוכה. אני נמצאת עם המבוכה. לא מתעלמת ממנה. אמנם לפעמים אני בוחרת דרכים לעמעמם את המחשבות והרגשות, כפי שהזכרתי כאן למעלה. ובכל זאת, אני לא משתכרת אף פעם כי גיליתי, די מזמן, שזה לא נעים לי ושאני בחוסר שליטה מוחלט וחוסר קשר עם עצמי. וזו לא הכוונה שלי. (אני מתחילה להסביר את עצמי, שלא תחשבו שאני סטלנית חסרת אחריות).
וזה מגניב לעקוב אחרי המחשבות שלי ולראות שאני חוששת שתחשבו עליי שאני לא מקשיבה לעצמי.
אני שמה לב שאני רוצה להקשיב לעצמי יותר! המשיכה היא דינאמית ותזזיתית. וכמוה גם הדחייה והרתיעה. הן זעות להן בערבוביה מתמדת כמו גלים סוערים של ים שספינת גופי מנסה לשייט בו. והדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות הוא להקשיב, ולקחת את הזמן ולהמשיך להיות אמיצה. להגיד איך אני מעדיפה עכשיו להמשיך ומה אני רוצה.
אתמול הייתי בהתרחרחות עם מישהו שהיה לבוש בחולצה מכופתרת ומתחתיה חולצת כותנה, רציתי לגעת לו בבטן ובחזה על גבי חולצת הכותנה. והוא הבין את זה מהמגע שלי והוריד את שתי החולצות לגמרי. ובכן, פתאם הייתי עם איש עירום בפלג גופו העליון ושמתי לב שאני לא רוצה בזה. אני במתח מזה. שיתפתי את זה והוא לבש את חולצתו. אחת מהן. והחזרתי לעצמי תחושת בטחון: אני יכולה לבקש מה שנראה לי! זה תחושת עצמה וחירות גדולות. אני חושבת שהוא היה נבוך קצת מהעניין אך הוא שיתף פעולה. זה בסדר. מבוכה זה בסדר! להתעלם מהזעקות הפנימיות שלי זה לא בסדר! אם יוצא שאני במפגש עם מישהו שאין לו סבלנות להססנות שלי, שמראה סימני התנגדות להתלבטות שלי ולכך שאני לוקחת את הזמן כדי לוודא עם עצמי ואיתו, או אם הוא מביע מורת רוח לגבי השיתופים שלי, אז אולי זה לא מתאים לזרום איתו. אלה סימנים בשבילי לדעת האם אני מרגישה בטחון עם הבריה הזו, האם משהו טוב ומרגיע יכול להיווצר בינינו. כי רק במרחב מרגיע ובטוח, אני יכולה להתענג עמוקות.
שיר שאני מאוהבת בו ואולי שיתפתי כאן בעבר של הינדי זהרה. היא שרה בו: יש לנו זמן
לוקח לי זמן לפרסם פוסט חדש כי אני מנסה על עצמי וחיה את הדברים. לוקח זמן להבין דברים, לפתור דילמות. זמן זו המצאה גאונית. גם כי יש ממנו בשפע וכי כל פעם אפשר לעצב את הבחירות שלנו בתוך ה'זמן'. וכי זה מושג מתעתע ועד שמחליטות משהו, כבר עובר המון זמן.
אז גיליתי לגבי החמוד המשונה שהזכרתי קודם, (נקרא לו דקל על שם הדקל שראיתי מחלון ביתו). אז ככל שמעמיקה ההיכרות, והזמן נע וחולף, אני מגלה שדקל הוא בריה מלאת נתינה ושהוא חבר טוב ושיש לי דברים שאני שמחה ללמוד ממנו. נכון שעדיין לא מתחשק לי להיראות מתמזמזת איתו בציבור ואנחנו באמת לא מתכננות להפוך לזוג, מה שנותר לי זה:
1. להיות מאד ערנית מתי אני רוצה אתו קרבה ומתי לא. כי זה משתנה מאד מהר. וכשאני כן רוצה- אז מדהים, אין צורך להסביר את זה בפני אף אחתד. הרצון שלי יפה.
2. מותר להמשך לכל מיני סוגים של אנשים. מותר להמשך לכל מיני גילאים, גדלים וגוונים. זה צבעוני ועשיר; מענג ומפתיע. מותר לי גם להמשך למי שאני לא מעוניינת ביחסים ארוכי טווח איתו. מותר! ומה שמפריע לי זה דימוי עצמי: מה יחשבו עליי כשיראו אותי איתו. וזו העבודה המעניינת פה! החשש ממה יחשבו עליי.
טיל סוואן Teal Swan היא אישה מרתקת שיש לה כמויות של סרטים מלמדים ומעוררי מחשבה, רובם גם מעשיים. הסרט המרתק הזה עוסק במדוע אכפת לי מה אחרים חושבות, ומה אפשר לעשות בנושא.
עוד שאלות שעולות בי סביב הנושא הזה: איך אפשר להיות עם מישהו ששונה ממני? מה לעשות אם אני מתביישת בגבר שאני נמשכת אליו? האם משרת אותי לשמור על דיסקרטיות? (בכל מקרה- מותר) וגם: למה אני נמשכת למי שאני נמשכת? או מבהיל יותר: למה אני חושבת שאני "טובה" יותר ממנו? אלה שאלות חשובות שאני ממשיכה להגות בהן ולפגוש נוספות.
תודה רבה שקראתםן, מוזמנות גם להגיב וגם לתשור– לתמוך באמצעות כסף או רעיונות אחרים לתמיכה. תהיו בקשר! להתראות וחג 'מותר להיראות איך שבא לנו' שמח.
הדמוי העצמי
הופך להיות
הגורל של החיים
מתוך הנח לדברים להיות/ לאו צה, ספר הטאו
מותרת 