בספרה הקודם, הרומן הגרפי הנכס, נגעה רותו מודן בחשבון פתוח שכנראה לא ייסגר לעולם: זה של הרכוש היהודי הרב שנשאר בידי הפולנים, ומן הסתם לא יוחזר לעולם לבעליו החוקיים, גם לא לצאצאי האנשים שנשדדו ונרצחו.

ספרה החדש, שוב רומן גרפי, נוגע בעצב אחר, קרוב יותר אלינו גיאוגרפית. נילי ברושי, בתו של ארכיאולוג ידוע שם ששקע בדמנציה, מנסה לחדש את מפעל חייו של אביה: היא מבקשת להמשיך לחפור את המנהרה שאותה עזרה לו לכרות בילדותה, וזאת כדי לאתר את – לא פחות! – ארון הברית, שאיזושהי כתובת מימי חורבן הבית הראשון אמורה לכאורה למקם במקום כלשהו, קבור עמוק מתחת לפני הקרקע. 

עד מהרה מסתבר שכדי להגיע אל הארון יש לחפור בשטחי הרשות הפלסטינית, ולהתחיל את החפירה מתחת לגדר ההפרדה (למעשה – החומה) שהציבה ישראל כדי לבלום מעבר של פלסטינים לתוך ישראל.

הארכיאולוגית מסתבכת בשלל תככים ומזימות של עולם הארכיאולוגיה הישראלית, מאבקים על תקנים, קרדיטים ומעמד, וגם על הרבה מאוד סכומי כסף שכרוכים בעסקי הארכיאולוגיה. תגליות חשובות מזכות את החוקרים  במוניטין ואת מי שמצליח לשים עליהן את ידו  – בממון. 

לא רק נילי ברוש מנסה להגיע אל הממצא המיוחל, שעשוי בחשיבותו הרבה לשנות את פני המזרח התיכון כולו: יש לה מתחרים, ביניהם – אחיה הצעיר, שמנסים להשיג אותה או לרגל אחריה כדי לשים את ידם על התגלית. היא נאלצת לגייס צעירים מנוער הגבעות, וגם שני פלסטינים, כדי שיעזרו לה, שהרי החפירה מתנהלת בשטחים פלסטינים. 

רותו מודן, כדרכה, יוצרת את הסיפור רב התהפוכות באמצעות דמויות קומיקס. שיטתה, כפי שסיפרה בראיונות שונים (וכפי שאפשר לראות מהקרדיטים שציינה בפתיח לספרה) היא להעמיד סצינות עם שחקנים חיים, לצלם אותן, ורק אז לצייר כל אחת מהן. 

השיטה מוכיחה את עצמה, שכן היא מצליחה להפיח חיים בדמויות המצוירות, חרף היותן שטוחות, כדרכם של ציורי קומיקס. אפשר ממש לראות את כל אחד מהטיפוסים הללו – סוחר עתיקות, מח"ט מסוקס, מתנחל עבדקן, ועוד רבים אחרים. שפת הגוף והבעות הפנים של כולם משכנעות מאוד. 

מודן מיטיבה לשלב בין הצורה לתוכן. האמירה יכולה להיחשב "רצינית", אבל הז'אנר מכתיב לה תמציתיות (וכמובן גם הגחכה), הישענות רבה על מראה עיניים, ותעלולים ששייכים לעולם הקומיקס. עמוד שלם שכתוב בו בפונט אדום ענקי ו"צועק" "קא-בום!", עמודים מושחרים שמופיע בהם רק כיתוב, צלילים במילים כמו למשל "פינג" כשמגיעה הודעה בטלפון, "טרר… טרר…" כשהוא מצלצל, ציורים של שיחות וואצאפ, הבעות מוגזמות, ריבועים שיש בהם רק "דיבורים", וכן הלאה.

מודה שאני אוהבת מאוד את הז'אנר. הזדרזתי לקרוא את הספר, ולא התאכזבתי!