מעלת ההשתטחות על קברי צדיקים

העליה וההשתטחות על קברי צדיקים, להתפלל ולעורר רחמי שמים בזכותם ולבקש מנשמותיהם לעמוד ולהמליץ זכות עבור החיים, נהוגות היו מימי קדם, עוד מימי אבותינו הקדושים. המעשה המפורסם ביותר, אותו מזכירים כל הספרים בענין קברי צדיקים, הוא סיפורו של כלב בן יפונה.

כששלח משה רבינו מרגלים לארץ כתוב בענין זה "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר, יג,כב) ושואלת הגמרא "ויבואו מבעי ליה" (כלומר אם התחילו הפסוק בלשון רבים "ויעלו" היה צריך להמשיך גם כלשון זו ולכתוב "ויבואו" ומדוע כתב, אם כן, "ויבא" בלשון יחיד? ומתרצת הגמרא) "אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים" וכן מצינו שרב מני השתטח על קבר אביו (מסכת תענית דף כ"ג) ורבי יהושע השתטח על קברי בית שמאי (חגיגה כ"ב).

וכן מובא (בשער רוח הקודש דף כ"ח) "טוב ללכת על קברי צדיקים ולהתפלל שם ואמנם הצדיקים אשר קברותיהם נעלמים מבני אדם ואינם ידועות להם אלא לפרטים, הנה התפלות שאדם מתפלל עליהם הם יותר מתקבלות לפני הקב"ה ויותר נשמעות".

ועוד מובא (בזוהר הק' פרשת שמות דף ט"ז ע"ב) שאלמלא תפלת המתים לא היו החיים מתקיימים בעולם אפילו חצי יום.

ביאר מנהג זה המהרי"ל (והובא ב"משנה ברורה" הלכות ראש השנה תקפ"א סימן י"ז ב"באר-היטב") "בית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים. ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, והתפילה מקובלת ביותר". וכן כתב "מגן האלף": זכות גדול הוא להשתטח על קברי הצדיקים וטוב ומועיל מאוד הדבר הזה, שעל ידי זה יכולים לזכות לתשובה שלימה ולהינצל מכל הצרות בגשמיות וברוחניות"!

הגדיל לעשות הגאון מוילנא שאמר: "עיקר השראת השכינה בדורותינו אלה – בקברי צדיקים"! (מובא ב"לשם" חלק ב' בשם הגר"א) ועוד כתב בעניין זה רבי נחמן מברסלב: "על-ידי השתטחות על קברי צדיקים, הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך" (ספר המידות ערך "צדיק" סעיף קע"ג). דבר זה, מבאר רבי נתן, מבואר מן הפסוק בתהילים (ט"ז ב' ג') "טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה" ופירושו, כותב רש"י: "טובתי בל עליך – טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מיטיב לי (שעל פי מעשי אינני ראוי, אלא זכותי היא בכח) "לקדושים אשר בארץ המה" – בשביל הקדושים אשר המה קבורתם בארץ. הנה כי כן, על-ידי השתטחות על קברי הצדיקים, והתפילות והבקשות בכוחם ובזכותם, הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך".

כל האמור לאו דווקא בארץ ישראל, כי אם גם בחוץ לארץ, כמובא ב"שדי חמד" (מערכת ארץ ישראל אות א') ובשערי תשובה סימן תקס"ח – "מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים, מצד שהיא מצווה רבה".

♦ ♦ ♦

השתטחות על קברי צדיקים

לשם הבנת פנימיות עניין ההשתטחות, נביא כמה מקורות מדברי רבי נתן, תלמיד רבינו נחמן מברסלב ב"ליקוטי הלכות": "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והם מתקנים נישמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם. ומכניעין הסיטרא אחרא והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם, כי הצדיקים מכניעין, מבטלין אותם במיתתם יותר מבחייהם, בבחינת "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו", שהצדיק האמת, מנהיג הדור האמיתי, ממית שונאי הקדושה והקליפות והסטרא אחרא במות יותר מבחייו" (הלכות נזיקין ג' סעיף ח').

"וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים האמיתיים כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי הארי ז"ל, ועל ידי זה יכולין הכל להיתקן שיש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להיתקן, כי על ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הקדושים, על ידי זה יכול גם הוא להיתקן" (הלכות הכשר כלים ב' סעיף ז').

"וכשבאים על קיברם ומשתטחין עליו, אזי נכללין בנפש הצדיק הנכלל באור אין סוף בחיות עולם הבא, בחיות כולו טוב, ועל ידי זה נתבטל כל הרע ונתכפרין כל העוונות"! (ברכות הראיה ג' סעיף ט').

"ושם, במקום גניזת הצדיק, זוכה כל אחד שירחמו עליו מלמעלה וידונו אותו לכף זכות" (שלוחין ב' י"ג).

"ועל כן הוא דבר גדול מאוד מאוד להרבות לילך על קברי צדיקים אמיתיים" (כתובת קעקע ג' ב').

"ועל כן מסוגל שם מאוד במקום קבר הצדיק האמת לעורר ליבו, להזכיר את עצמו היטב היטב מה הוא עושה בעולם הזה, ולהזכיר את הטוב הכבוש אצלו בגלות גדול, שיזכור את מעלתו, היכן הוא בעולם, כי הוא מזרע ישראל שבשבילם נבראו כל העולמות כולם. ועכשיו הוא נפל למקום שנפל"… (יורה דעה בשר שנתעלם מן העין ג' ז').

"וזה בחינת מה שנוסעין והולכין על קברי צדיקים, והעיקר בשביל תיקון הברית קודש כידוע, שעיקר מה שהולכין על קברי צדיקים הוא בשביל תיקון הברית, וכמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל, שהוא תיקון גדול לפגם הברית" (חושן משפט הלכות חובל בחברו ג' י').

"ואיתא (מובא בזוהר הקדוש אחרי מות דף עא ע"ב) "דצדיקא שכיחי יתיר בעלמא בתר הסתלקותיה בהאי עלמא יותר מבחיוהי" (הצדיקים מצויים בעולם הזה אחר הסתלקותם יותר מאשר היו בחייהם), וזה בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמיתייים, שהוא לצאת מהרע שלו ולשוב להשם יתברך. כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעוונותיהם עד שנאחז בהם הרע כל כך, עד שאי אפשר להם בשום אופן לשוב להשם יתברך, רק על ידי שבאין על קברי הצדיקים האמיתיים, ואז ניכללין בנשמת הצדיק שמת, שהוא עוסק תמיד לברר בירורים. והוא בכוחו הגדול, שגדול במיתתו יותר מבחייו, הוא יכול לברר אפילו הנשמות שנפלו מאוד מאוד" (חושן משפט נזיקין ג' ח').

"שפתותיו דובבות בקבר" – מעלת הלימוד בקברים

בספרים רבים אנו מוצאים דגש מיחד על לימוד התורה ליד מצבות הצדיקים וכן מצאנו סיפורים אודות גדולים ורבים שהיו הולכים ומשתטחים על הקברות ועוסקים שם שעות ארוכות בתורה. הטעם למנהג זה, מלבד עצם קדושת המקום שמשפיעה בוודאי גם על הלימוד, היא לעשות נחת רוח לצדיק הטמון שם ולעורר זכותו, וכמובא בגמרא (בבא קמא פ"ח) "וכבוד גדול עשו לו במותו" [ומבארת הגמרא שפירוש הדברים הוא] שהושיבו ישיבה על קברו".

מובן הדבר, שללמוד בציון הצדיק את דברי תורתו שלו היא מעלה גדולה במיוחד, וכמובא בגמרא (יבמות צ"ג) שהאומר דבר בשם צדיק שכבר נפטר הדבר גורם לו שמחה ו"שפתותיו דובבות בקבר". וכן כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ב) "כשלומד את תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: "שפתותיו דובבות בקבר". כלומר שיש נחת רוח להצדיק שמזכירים את דבריו בעולם הזה, ואז ממילא מתעורר כביכול גם להמליץ זכות ביתר שאת עבור המשתטח על קברו.

וכן כתב ה"בן איש חי" – "טוב ונכון ללמוד על מצבות הצדיקים תורה, הנותנת חיים לעושיה, ובפרט דברי תורה השייכים לאותו צדיק". וכתב מרן ה"בית יוסף" בשולחן ערוך (יורה דעה שד"מ) "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ד' אמות או בבית הקברות", ולכן נוהגים לומר קודם שלומדים לימוד זה ימשך נחת רוח לכל הצדיקים הקבורים פה.

המנהג ללמוד מתורת הצדיק על קברו הוא קדום, ומצאנו לו סמך בהרבה מקורות בחז"ל "אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם – צריך להזכירו במעשיו" (פסיקתא רבתי זכור)וכתב הרד"ל בהגהותיו: "מכאן מקור המנהג לקרות על קברי הצדיקים פסוקים ומאמרים מענינו של אותו צדיק". ובספר חסידים (סימן רכ"ב) כתב: "וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם וממליצים טובה עליו".

וכן כתב רבי נתן בליקוטי הלכות: "ובארץ ישראל נוהגין שעל גבי כל קבר של תנא או נביא אומרים פסוקים או מאמרים של אותו הנביא או התנא, כי שם מסוגל מאוד ללמוד תורתם הקדושה". וכן נהגו בכל קהילות ישראל לפני שמזכירים תפילתם האישית לומר בקבר הצדיק כמה פרקי תהילים.

עיתות רצון

יש ימים מיוחדים, המסוגלים יותר משאר ימים לבקר ולהשתטח בקברי צדיקים, כמובא ב"שער הגלגולים" לר' חיים ויטאל (הקדמה ל"ח): "גם ציוה אותי (האר"י ז"ל) שאם אלך להתשטח על קברי הצדיקים, יהיה בערב ראש חודש או בט"ו יום לחודש, כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים".

בכתבי המקובלים הוזכרו, נוסף לערב ראש חודש וט"ו לחודש, גם ערב שבת קודש, ערב יום הכיפורים וכן ערב ראש חודש ניסן, אלול וכסלו כימים מיוחדים משאר ימי ערב ראש חודש.

מקור נוסף לכך מצאנו בדברי התפארת ישראל על המשניות (עדיות ב' ע') וכך הוא כותב: משום כך בעת המולד (ערב ראש חודש) וביום היארצייט, ניאות לילך על קברי אבות, כי אז יש להנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה".

עוד עת רצון מפורסמת וידועה היא להשתטח על קבר הצדיק ביום השנה לפטירתו, הוא יום ה"יארצייט".

שורש למנהג זה מצאנו בדברי רש"י (יבמות קכ"ב) וכך כתוב: "ובתשובת הגאונים מצאתי: "הנך רגלי דאמוראי" (יום חג של האמוראים דהיינו) יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם")

וכתבו המקובלים בשם האר"י, כי בכל שנה באותו יום שנפטר הצדיק מעלין אותו למדרגה יותר עליונה והיא נקראת "הסתלקות". וכן מובא בדברי ר' נתן בליקוטי הלכות: "וכבר מבואר בספרים מגודל הפלגת היחוד שנשעה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא הילולא רבא, בחינת חתונה" (נזיקין ג' ח').

וכשהיה רבי נתן בארץ ישראל כתב לבנו: "ברוך ה', יום ו', ערב שבת קודש אתמול לפנות ערב תהילה לא-ל באתי מהילולא קדישא (של הרשב"י בל"ג בעומר) בני שיחיו, מה אוכל לשער לכם גודל יקרת הדבר הזה. אברך בכל ליבי אשר עזרני עד כה…"