נתב''ג

התאזרחות והגירה קנדה (הטופס חסוי מרגע מילוי הפרטים)

שלב 1
רקע / הצהרה

מגיש הבקשה העיקרי ימלא טופס נפרד וכך גם בן/ת זוגו הנשואים או הידועים בציבור אשר רשאים להגיש בקשה וכך גם ילדיו הבגירים (בני 18 שנה ומעלה) הרשומים בטופס הבקשה למגורי קבע.
אם אין מקום בטופס לספק כאן את כל המידע הנדרש, נא צרף דף נפרד. על כל עמוד יש לרשום את שם המבקש, את כותרת הטופס ואת מספר השאלה שאליה מתייחס המידע.

לתשומת לב: לפני מילוי הטופס נא הכינו מספר עותקים לפי הצורך. ניתן להוריד ולהדפיס את הטופס או כל חלק ממנו מאתר האינטרנט שלנו www.cic.gc.ca.

אם עניתם "כן" על אחת השאלות הנ"ל, נא פרטו להלן:

לא נתתם מספיק אופציות. בגלל זה נאלצתי לענות "כן" ו"לא" על השאלות בטבלה. כדי להסביר למה, אני צריך לפרט, ולא יספיקו לי הכמה שורות שיש לכם פה. אני אספר הכול וכדאי שתקראו אצלי. חבל שהבת זוג" שלי תצטרך לכתוב הכול מחדש. ממילא לא הכול היא יודעת והיא גם לא ממש הבת זוג שלי. הפירוט יהיה בעברית. אני לא במצב לשבור את הראש עכשיו על אנגלית. תמצאו מישהו שיתרגם לכם. בטורונטו יש קהילה גדולה של ישראלים, אני בטוח שתסתדרו, אתם מדינה מסודרת. חוץ מזה, אני הולך לכתוב כאן רק מה שאפשר. אתם אומרים שהטופס חסוי, טוב ויפה, אבל מדובר פה בביטחון המדינה, בחיי אדם. נכון שאנחנו מבקשים אצלכם מקלט מדיני, אבל בתור ישראלי יש גבול למה שאני מוכן לעשות לפני שאקבל משהו בתמורה. תכף נגמר פה המקום. את ההמשך אני אכתוב במחשב ואשלח באי־מייל מיד אחרי שננחת. אני מקווה שלא תעשו יותר מדי בעיות. אומרים עליכם, הקנדים, שאתם מרובעים, ואני מקווה שזאת לא תהיה בעיה מבחינתי. אתם עוד תחשבו שכל זה לא היה ולא נברא.

טופס זה הוכן על ידי התאזרחות והגירה קנדה
ואין לגבות תשלום עבורו ממגישי הבקשות
(ניתן להשיג בצרפתית — טופס IMM 0008 F ANNXE 1)

אבל ההוכחות פה, בשר ודם, על הטיסה: העבריין המלוקק במחלקת העסקים, שני הניצולים עם התינוק בשורה לפנינו. כשננחת, תקבלו את הראיה הסופית ולא יהיה לכם ספק לגבי מה שאספר לכם. ושימו לב לעוד נקודה חשובה: כשתיגשו לאַמֵת את העובדות, אסור לכם להסתמך על תגובות של גורמים רשמיים בישראל. הם יכחישו הכול, ויש להם סיבות טובות.
לא בחרנו לפתוח דף חדש אצלכם. נאלצנו. הלכנו על קנדה בזכות המדיניות הנדיבה שלכם, שאוסרת על הסגרתו של אדם המבקש מקלט אם צפויים לו עונש מוות ו/או סכנת חיים במקום שהגיע ממנו. כפי שתראו, צפויה לי, ואולי גם לאמא של הבן שלי, סכנת חיים ברורה ומידית בישראל. אז אני סומך עליכם שלא תסגירו אותנו. אחרת — דמנו בראשכם; כל מה שיקרה לנו — על מצפונכם.
אני מצהיר מראש: לא מוכן להישפט ולשבת בכלא קנדי. סוגיה כמו שלנו יוכלו לשפוט רק שופטים עליונים בישראל. יש להם רקע תרבותי מתאים והם כבר הכריעו בתיקים מוזרים כמעט כמו הסיפור הזה. מצד שני, אני לא מתכחש למעשי ולא מתחרט לרגע. לא מבקש רחמים, רק שתלכו לפי המדיניות שקבעתם, לא יותר ולא פחות. אצלנו כל החוקים התהפכו לגמרי, אז לפחות שמישהו בעולם הזה יעבוד לפי כללים ברורים.
מה אני יודע על קנדה? מדינה ענקית ומשעממת תחת, קר נורא, אתם אירופאים יחסית לאמריקאים כי רבע מהאוכלוסייה צאצאים של צרפתים. רבע זה משפיע. בדיוק כמו שאנחנו בישראל נהיינו די ערבים. אגב, ראינו את נבחרת הבייסבול של קנדה במכבייה ה־17 (מכבייה זאת אולימפיאדה יהודית שנערכת בישראל כל ארבע שנים). האמריקאים פירקו להם את הצורה. אני זוכר את הדגלים שלכם במגרש בכפר הבפטיסטים, ששמה התקיים המשחק. יש משהו דומה קצת בדגלים שלנו: אצלכם פסים אדומים; אצלנו פסים כחולים. אלא שאתם שמתם במרכז הדגל שלכם עלה של עץ שעושים ממנו סירופ מתוק לפנקייק, ובמרכז הדגל שלנו יש סמל דתי־לאומי עתיק יומין, משל לסבל היהודי לדורותיו עם משמעויות מפה ועד ירושלים. בכלל, אצלנו הכול מאוד מאוד סמלי וכבד משקל. ואפרופו ירושלים, מה אתם בקנדה יודעים על ישראל? הנה רשימה מהירה, ככה מהראש, ניחושים שלי:
ארץ התנ"ך, אתרים קדושים לנצרות, יהדות ואסלאם. ישו, נסים — לחם ודגים, הלך על המים, ובעיקר, הֶחזיר לחיים את אלעזר, רק להזכיר שפה זה אפשרי בהחלט. יהודים, ערבים, פיגועי התאבדות, מתנחלים, גדה מערבית, עזה, צה"ל, שואה, מלחמה פעם בכמה שנים. אבל יש גם היי־טק, יש אנשים מוכשרים, אוכל נהדר, נשים יפות, מזג אוויר מעולה. בעצם, זאת מדינה רגילה, עם כמה בעיות, כמו כולן.
סתם. אני צוחק. זאת ארץ הזויה ופסיכית שאין בה רגע דל. אני אוהב אותה מכל הלב ושונא אותה קשות. אין בעולם מקום שיכול להתרחש בו נס נוראי כזה, מתוק ואכזרי, שמעמיד את כל הטבע והמוסר על הראש. בשנים האחרונות אלימות ורצח הפכו לשגרה יום־יומית. הכול קשה, הכול בכוח, אנשים עושים דווקא, אין חמלה, ובעיקר אין תקציבים לשיטור, ובקיצור, איש הישר בעיניו יעשה, כמו שכתוב בתנ"ך. מרוב צרות, אנשים שכחו איך להיות בני אדם, ואולי יסודות המציאות הושפעו מכך. אני לא אדם דתי, ממש לא, אבל ב־24 שעות האחרונות ראיתי במו עיני איך החיים הופכים כיוון, איך הכול משתגע עד שאתה לא יכול יותר, עד שאדם קם ועושה מעשה, ואחרי דברים כאלה אני מתחיל להאמין שיש יד מכוונת.
סליחה אם מדי פעם אסטה מהדיווח היבש ואגלוש קצת לרגשות ותיאורים שלא נראים קשורים. הכול עוד חם וטרי, אני עדיין מעכל את מה שהיה. רק לפני כמה שעות קרו דברים שלא תיארתי לעצמי שיכולים לקרות. אני אספר את האירועים לפי הסדר, אבל שוב, לא אפגע בביטחון נתב"ג, זה קדוש. בתור ישראלי, ועוד איש משטרה, בשבילי הביטחון הוא יותר מדת, ולכופרים בו אין תקומה.
כמה מילים על המקום שבו הכול קרה. הסנובים אומרים שנתב"ג זה סתם נמל תעופה ויש יפים וטובים ממנו. שיגידו. אני מחבב אותו ודווקא חבל לי שלא אראה אותו שוב. נכון שיש בו קצת ליקויי בטיחות תעופתיים והיו לנו כמה כמעט־תאונות. אבל זה בטיפול ויהיה בסדר. יש בו טרמינל חדיש, טרמינל 3, שנפתח באיחור של איזה חמש שנים, אבל בטקס שכלל תקיעה בשופר. בחיי. טרמינל מרווח, מפואר ואולי קצת מוגזם למדינה עם אוכלוסייה בערך כמו של איזה כרך גדול. לדעתי, כל ישראלי יהיה מוכן להמריא לחו"ל משביל עפר באמצע המדבר, העיקר שתהיה לו אפשרות. גם אם לא נטוס לשום מקום, האופציה לטוס היא אצלנו צורך קיומי. ההמנון הלאומי מדבר על "התקווה בת שנות אלפיים להיות עַם חופשי בארצנו", אבל העַם מרגיש חופשי רק אם יש לו תקווה לצאת מארצו.
לכן יש בנתב"ג צבא פרטי, קטן ויעיל שנקרא חטיבת הביטחון. שומרים על חיי הנוסעים, על שמים פתוחים ושערים סגורים. גוף ביטחוני נוסף, שלא זה המקום להרחיב עליו, מחליט מי מהווה סיכון, מי ייכנס ומי יסורב. התקשורת וכל מיני גורמים תמיד באים אליהם בטענות על היחס לאזרחים ערבים, על חיפוש גופני והשפלה, גם כלפי סתם תיירים תמימים. הם לא מתרגשים וזה בסדר. היום, כשהעולם כולו סובל מטרור, נזכרו כולם ללמוד מאתנו מה שאנחנו למדנו על בשרנו כבר מזמן. עובדה, ישראלי לא צריך ויזה בשביל להיכנס לקנדה, אבל הטופס הזה מוכיח שגם אתם לא מקבלים כל מי שבא. כולם רוצים להיות בשליטה. זה טבעי, אבל לא תמיד הולך. למשל נתב"ג, אחד המתקנים הכי מבוצרים במזרח התיכון אם לא בכל העולם. תמיד האמנו שנוכל לשלוט בכול, ותראו איזה בידור — מה שקרה נפל עלינו כרעם ביום בהיר, ומה נשאר מכל הביטחון? חכו ותשמעו.
נתב"ג הם ראשי תיבות: נמל התעופה בן־גוריון, על שמו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, שבלי להיות באמת איש צבא היו לו ביצים וחוצפה. ב־1948 הוא הכריז על עצמאות, אחר כך עצבנו אותו הפוליטיקאים, אז הוא ירד לקיבוץ בנגב והעביר ביקורת על כולם. חתיכת טיפוס. בכניסה לטרמינל 3 ניצב פסל גדול שלו והתסרוקת המשונה שלו נראית כמו כנפיים מברונזה שצמחו לו מהראש.
תפקידי, ממ"ר: מפקד מרחב; דרגתי נצ"מ: ניצב משנה. למעשה, אין הצדקה ליותר מתחנת משטרה רגילה בנתב"ג, אבל מכיוון שזה "השער למדינה" וכן הלאה, עשו מזה מרחב, כפוף למחוז מרכז. וזה שער הרמטי, לא יעבור בו מי שלא רצוי. לא ניתֵן לפגוע במוצא היחיד שלנו לָעולם. אם נפסיק לטוס, נתרסק. התעופה נעשתה כבר חלק מהבן אדם, ומי שלא עולה על הטיסה בזמן, נשאר מאחור. אוקיי, אין זמן להתפלסף, יש המון מה לספר, אבל לפני הכול — בקשה. אני לא יודע אם אני פונה לפקידי מחלקת הגירה או לאנשי משרד הפנים, אני רק מבקש מהאדם המוסמך שיקרא את המסמך הזה לעשות תרגיל מחשבתי: שים את עצמך במקומי. כשתגיע לסוף, אני רוצה שתניח יד על הלב ותשאל את עצמך בכנות מה אתה היית עושה במצבי. "האם הייתי פועל אחרת בנסיבות האלה? האם הייתי עושה מה שעשה האיש הזה?" ואם התשובה חיובית, כמו שאני בטוח שהיא תהיה, יהיה לך הרבה יותר קל לאשר את הבקשה שלנו.
אז אני לוקח אתכם לנמל התעופה בן־גוריון, בשפלת החוף של ישראל, בין הים התיכון להרי יהודה, ואני מחזיר אתכם ואותי לליל אמש, 10 ביוני, לפני קצת פחות מ־24 שעות, כשנפתחו שערי השמים, נחיתות היו להמראות, צדיקים היו לרשעים ומתים היו לחיים. ובזאת אני עונה על סעיפי שאלה 10.

***

אתמול, 15:45

כשהתחיל העסק, הייתי בדרך לפגוש מכּר בפרקליטות מחוז המרכז בקשר למשפט של הנהג שהרג את יוני, הבן שלי. סעיף האישום היה גרימת מוות ברשלנות. בפרקליטות הבהירו שאין שום סיכוי להרשעה בהריגה. ג'ולי, אמא של יוני, לחצה בכיוון של למצות את הדין כמה שיותר. אני, מתוקף מעמדי, הייתי מנוע מלפעול בגלוי. זה נראה לא טוב, בכל זאת קצין משטרה, זה עלול לדלוף לתקשורת, ואני חייב להגיד שגם היתה לי התנגדות עקרונית. הנהג הזה צריך לקבל את מה שמגיע לו. לא פחות, וגם לא יותר. אבל ג'ולי נדנדה לי בלי הפסקה, ניגנה חזק על רגשות האשם שהיו לי, עד שנמאס לי ופיניתי שעה באמצע היום לטובת העניין. התכוונתי לעבוד מאחורי הקלעים לפני פתיחת המשפט, כדי שהנהג הזה לא יצא נקי לגמרי וכדי שייגזרו עליו יותר מעבודות שירות.
יצאתי מהמיזוג במשרד למסדרון הפתוח בקומה ב' של התחנה, שנמצאת ליד הטרמינל הישן, טרמינל 1, והרגשתי שהחום והלחות אופים אותי. האור שחזר מהקיר הכאיב בעיניים גם דרך משקפי השמש. התמלאתי זיעה בשנייה. ואני שונא להזיע. הספגתי את המצח עם הטישיו שבכיס שלי קבוע. קצינים ובד"א (בעלי דרגות אחרות. אני מבין שאני חייב לתרגם לכם ראשי תיבות וביטויים מיוחדים) מיהרו לכאן ולשם בשביל להיראות עסוקים. רובם הולכים הביתה בשעה חמש, ושעה קודם כולם כבר על סיכות. סגן ניצב יָגֵל חַגַ'בִּי, הסגן שלי, עמד בפתח המשרד שלו ודיבר עם מישהו. שרקתי לו והוא בא בהילוך הקופצני שלו, מסדר את החולצה בהזמנה מיוחדת סביב הכרס, מחזיק בפה את תיק הקרטון עם המסמכים של התאונה.
ירדנו למטה. בקצה המדרגות, ליד תאי השירותים בקומת הקרקע, עמד פקד מוטי שְטַנג, קצין החקירות של מרחב נתב"ג, שומר על דלת פתוחה למחצה וכפפות גומי על ידיו. מבפנים נשמעו גניחות.
"מה מתקדם?" שאל חג'בי.
"יצאו עוד שניים," ענה לו שטנג.
"גם ברכה. כמה זמן כבר?"
"שש שעות ורבע."
חג'בי שרק וטפח על כתפו של שטנג. מאחורי דלת תא השירותים נשמעו צעקות.
"בואנ'ה, יא חארות, תמות האמא שלכם, שתישרף הלוואי, יא זונות בני זונות!"
כמה שעות קודם לכן עדכן אותי חג'בי בהתפתחויות. בשירותים ישב סטודנט חיפאי שדוף בן 25, עם ראש מלא ראסטות ובטן מלאה זרגי חשיש הודי (חפיסות אטומות של סם שמזכירות זין שחור קטן). נחת מדלהי בתשע בבוקר ומאז הוא מנסה להתאפק, גונח כמו יולדת ומקלל את החבֵרה שלו ואת הבלשים שלנו.
"הלו, דבֵּר יפה!" הזהיר אותו שטנג.
"שיעלה עליך אוטובוס, יביא אותך בחתיכות!" ענה הקול מבפנים.
"תציעו לו חומר משלשל, לזירוז," אמרתי.
"חזר מהודו," הזכיר חג'בי, "הוא אמור לשלשל טבעי."
גיחכנו. היינו מרוצים. לא כל יום יש תפיסה כזו. אמנם טיפה בים, אבל בהחלט שיפור במצבנו ביחס ליעדי החשיפה שהציב מפקד המחוז. והכול בזכות החברה שלו. הוא בגד בה עם איזה אוסטרית אחת בגוֹאָה. הבחורה לא פראיירית, חזרה ארצה, ניגשה לנקודת המשטרה בטרמינל ובלי להתבלבל מסרה שֵם, תמונה, מספר טיסה. חבל שלא יצא לי לפגוש אותה. אנשי בילוש 747, היחידה שלנו שעובדת על בלדרות והברחות סמים, עצרו אותו בשער הירידה מהמטוס והושיבו אותו על אסלה לחכות שהראיות יצטברו מעצמן.
"מי תכלס אוסף מה שיוצא ממנו?" התעניינתי.
"אני," אמר שטנג.
"תהיה חזק," זרקתי מילת עידוד, אם כי אני לא סובל את שטנג. בעיני הוא אידיוט. בכל אופן, הוא לא קלט שאני מסתלבט עליו. טפחתי על שכמו ויצאתי עם חג'בי לכיוון תל אביב.
כשאני מתוח אני לא אוהב לדבר. חג'בי יודע את זה, ולא ניג'ס. הסתכלתי מהחלון וראיתי את הג'מבו של לופטהנזה שיצא בצהריים מפרנקפורט בא לנחיתה ממערב. הוא היה נמוך מאוד, כבר עבר את חירייה, הר האשפה הנטוש שמנסים להפוך אותו לפארק אקולוגי. פתאום, במקום להמשיך לרדת, התרומם הגוף הענקי שלו כאילו יד נעלמה משכה אותו למעלה, חושף את הבטן הכסופה שלו, שאגת המנועים הרעידה את האוויר ונשמעה גם דרך החלון הסגור, והג'מבו יצא להקיף את השדה בנתיב המתנה. לא הספקתי להגיד מילה והביפרים של שנינו צפצפו והופיעה מילת קוד שאומרת: אירוע אמת. השדה נסגר. אתם מבינים שאני מנוּע, כמובן, מלפרט את הקוד עצמו. זה סודי ביותר.
חג'בי דפק את הגז לרצפה, עשה פרסה דרך מחלף שפירים וכעבור דקה וחצי היינו בחזרה בשער הראשי של השדה. כבר נוצר שם פקק קטן שתוך זמן קצר התחיל להשפיע על כביש תל אביב־ירושלים. חצי מדינה עמדה אתמול בפקק; ברגעים הראשונים זה נראה כמו פיגוע, וצריך ללכוד את הרכב שהוביל את המחבל. תושבי ישראל רגילים לפקקי פתע. מיד מניחים שזה עניין ביטחוני ושאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים.
במכשיר הקשר נשמע קולו של פקד אילן רפפורט, ראש לשכת סיור מרחבית, מזעיק תגבורות מתחנות שכנות, מכוון את הניידות שלו לחסום צירים, לפי התרגולת. חג'בי — במקום לפנות ימינה, לקצר דרך הכביש הפנימי של השדה — לקח שמאלה, ל"שדרות התעופה", כביש ארוך ומתפתל שמוביל לטרמינל 3. הסתכלתי עליו במבט של "מה קרה לך?"
"לפתוח ולפַנות גישה לטרמינל," הוא דקלם לי, "זה התפקיד שלנו."
"כנס דרך שער ברוש וסע במקביל למסלולים," אמרתי. "אני רוצה להיות שם בחַי."
"תהיה מהומת אלוהים בכניסות. תרגלנו את זה אלף פעם."
"לא כשהיה אירוע אמת."
"אבל זאת התרגולת בחירום."
"אם ייגמר לפני שנגיע, אני שולח אותך ללוות צווי הריסה," הזהרתי אותו. "קורה משהו רציני. השדה נסגר, ואתה לא מקשיב."
הוא לא הגיב, התרכז בטיסה על הכביש, מהר ונמוך. לבשתי את השכפ"ץ הכחול שלי. לא מבין איך חג'בי הצליח ללבוש את שלו, עם הכרס שמגיעה עד להגה, כשהוא לוקח סיבובים במאה קמ"ש, אבל הוא התכסה בו לפנַי. נראינו כמו שני פציינטים בדרך לצילום שיניים. חיפשתי מים, הייתי חייב להרטיב את הפה. חג'בי הושיט את בקבוק הליטר וחצי שתמיד אצלו, והאיץ. כמה שלא שתיתי, הפה נשאר יבש כמו לפני מבחן. הבטתי לכיוון מסלול הנחיתה הראשי, שם בלטו מגן דוד ופסים כחולים־כסופים על זנב בואינג 767 של אל על שנחת לא מזמן — ממוסקבה, אם אני זוכר נכון את לוח הטיסות — ממתין לאישור להמשיך לשער.
דורון לוצאטו, המפקד התורן של חטיבת הביטחון בנתב"ג, סיפק תמונה ראשונית במכשיר הקשר: "זה לא תרגיל, ירי באולם הנכנסים. שני נפגעים. סגירת שדה." התבאסתי שנכנעתי למניפולציות של ג'ולי ועסקתי בעניין פרטי, במקום להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון.
הגענו לטרמינל, מפלס תחתון, טיסות נכנסות, וכמו שחג'בי ניבא, הבלגן חגג. הכביש חסום במוניות, פרייבטים, עגלות, אנשים. זרקנו את הניידת באמצע הכביש ורצנו פנימה בדחיפוּת, מתאמצים לפלס דרך בקהל שפּוּנה מאולם מקבלי הפנים וחסם את הגישה לדלתות האוטומטיות. מאבטחים וסלקטורים ושוטרי סיור לא השתלטו על כמה חבורות של נוסעים ישראלים, כולם בתלבושת אחידה של ג'ינסים, טי־שרט ונעלי ספורט או קרוקס, שנצמדו בלי פשרות לעגלות עמוסות מזוודות ואריזות של דיוטי פרי כמו פליטי חרב שזה כל רכושם בעולם. דווקא הישראלים, שמורגלים במצבי חירום, סתמו כל פינה ולא היו מוכנים לזוז. לעומתם, אנשי עסקים זרים בחליפות שלושה חלקים עם תיקים של לפטופים רק חיכו שמישהו יגיד מה לעשות, נראו כאילו בבת אחת צפו אצלם כל החרדות שהודחקו לקראת הטיסה לישראל, והם נושאים תפילה לאווירון שירד מהשמים וייקח אותם מהר הביתה.
תפסתי מגפון, דרשתי לפנות מעבר מיד. אין עם מי לדבר. חג'בי פרש זרועות לצדדים והדף אנשים בידיים, וכשזה לא ממש עזר לקח תנופה ונכנס עם הכרס כמו כדור הריסה חצי טון שפוגע בבניין. הצטרפתי אליו ודחפתי גם אני בכל הכוח, מתעלם מהמחאות, מרֵיח הזיעה. ההמון נע רגע אחורה־קדימה, והחומה נבקעה. הדלתות האוטומטיות של כניסה 03 נפתחו. עוד ניידות הגיעו בצפירה, התפרשׂוּ בשטח. לא התכוונתי לעמוד שם כמו שוטר תנועה. רצתי קדימה.
נכנסנו לטרמינל. אולם מקבלי הפנים רחב הידיים היה קריר ונעים אחרי חום האימים בחוץ, אבל בעיקר שמחתי שהיה ריק מהחיבוקים והנישוקים וכל הרגשנות הדביקה סטייל טלנובלה שיש בו בדרך כלל. מפלי המים האסתטיים קלחו להם בנחת על המעקה המפריד, בלוני הליום בצורת לבבות צבעוניים, שנועדו לברך את החוזרים מחו"ל ונשמטו מהידיים תוך כדי פינוי הקהל, נצמדו לתקרה הגבוהה במספר גדול מהרגיל. דלתות הזכוכית האטומות המיועדות לכניסה מאזור המכס היו סגורות, אבל לוח הטיסות האלקטרוני הציג מועדי נחיתה באותיות הכתומות הרגילות כאילו לא קרה כלום.
רצנו לתוך אולם הנכנסים דרך שער צדדי. הלב דפק חזק. חששתי שאראה מישהו שאני מכיר פצוע או מת. מישהי, יותר נכון. ואז עצרנו מול משטח השיש הבהיר. רק דממה והתנשפויות של חג'בי. אור חוזר מהרצפה האיר את הסצנה, שכאילו נלקחה ישר מהחרדות שלי: על כל אחד משמונת מסועי המזוודות המוארכים ניצב זוג מאבטחים, נשק שלוף ביד, מכוּון לאחד משני הפְּתחים שדרכם עולות המזוודות. שישה עשר מאבטחים, אצבע על ההדק, אורבים לאויב. הרחק, ליד המסוע האחרון, קבוצה של נוסעים ומאבטחים נוספים נצמדה לקיר האולם. בפינה אחרת, עוד דיילות קרקע ועובדי אגף שירותי קרקע ועוד כמה מאבטחים. לא תיאמן כמות כוח האדם של חטיבת הביטחון. לנו במשטרה לא נותר אלא לקנא בהם.
דורון לוצאטו, המפקד התורן, גבוה מכולם, ניהל את האירוע, משעין רגל אחת על הסֶגוֶויי שלו, עומד במרכז האולם הענקי ליד מסוע 5, אווירודינמי, אתלטי וגמיש. גם אני גבר די נאה, כפי שתראו במו עיניכם, אבל לצדו אני תמיד מרגיש קצת נרפּה ונמוך.
החבלן התורן שיושב קבוע בתחנה והגיע לזירה לפנינו, הסיר את הקסדה, את משקפי המגן ואת השכפ"ץ המיוחד שכיסה אותו מכף רגל ועד ראש, ונגלו פניו המוארכים עם זקן קצר אפור. הוא סיים לבדוק וכשקיפל את הציוד שלו וזז הצדה, ראיתי שזאת גופה של בחור במדי צה"ל. הגוף היה רפוי כמו צ'ימידאן ריק, חלקו העליון כוסה באופן מאולתר בשקית קניות, ובהמשך היה לבוש מכנסיים של מדי א' בצבע זית ונעליים גבוהות. כתם דם גדול נקרש על הרצפה, וממנו נמתחו עוד פסים ארוכים עד למסוע. גם כל המזוודות הוכתמו בדם. ראיתי את הדברים מול העיניים והם היו אמתיים ובלתי אפשריים בעת ובעונה אחת. זאת היתה בומבה בראש, שהפכה אצלי את כל תחושת היציבות והביטחון שנתב"ג נתן לי עד אותו רגע, את התחושה שפה אני במקום סטרילי ובטוח שאני יכול לסמוך עליו תמיד. מסביב היו מראות אופייניים לזירת פיגוע: כפפות לטקס בצבעי שנהב ותכלת, קטעי תחבושות, עטיפות ציוד רפואי. פרמדיקים מהמרפאה של הטרמינל עבדו על החייאת בחורה במדים. הגיעה אלונקה עם גלגלים והעלו עליה את הפצועה, שפרכסה מדי פעם. תלו עירוי וחיברו לה לזרוע. הבחנתי שהשֵׂער שלה שחור־שחור ועור הפנים בהיר. לרגע ריחמתי עליה. אבל אז עלה בי רצון אחר. הפה שלי התעוות. התחשק לי לירוק עליה.
לוצאטו נתן עדכון תמציתי: שניים במדי צה"ל, חמושים ב־M-16, זחלו מפּתח מסוע הכבודה, נפלו על הקרוּסלה בין המזוודות, ניסו לקום ולהתייצב. לפני שהספיקו לפתוח באש נפגעו מירי של שוטר שהיה שם, ומירי ממקור נוסף, שאותו לא אפרט, ברשותכם. הגבר נהרג. האישה פצועה בינוני. כל זה קרה לפני פחות מעשר דקות. צוות שלו סורק כרגע את המערכת התת־קרקעית של מיון הכּבוּדָה, לוודא שאין עוד מחבלים.
על המסך הקטן מעל המסוע עדיין הופיעו פרטי הטיסה מלונדון שממנה נפרקו המזוודות: ISRAIR 114 STANSTED. חג'בי גלגל את ראשו הגדול סביב צווארו החבוי בשכפ"ץ, משמיע קנאקים שהוא יכול להפיק מכל איבר בגופו, פזל אלי, אולי ציפה שאודה שהאירוע נגמר עוד לפני שהסתובבנו כדי לחזור, ואיימתי עליו סתם. מהחלק האחורי של הקרוסלה שמעתי חבטות וצעדים והסתובבתי. ספי דרור, "סמיילי", קצין מודיעין במשרד החקירות של המרחב, עלה ודרך בלי אבחנה על תיקים ומזוודות עד למשטח המתכתי בראש המכונה, התנדנד לפנים ולאחור, נאחז במאבטח, והציץ למנהרה האלכסונית שדרכּה עולה הכבודה ונופלת על המסוע האליפטי.
"מכאן?" שאל בחיוכו האוטומטי את המאבטח שעמד שם.
המאבטח התעלם ממנו, התרכז רק בפתח, קפוא וסנובי כאילו הוא במשמר ארמון באקינגהם, ולא אוכל חול כמו כולנו. סימנתי לספי עם הראש והוא זינק ונחת קרוב מדי אלי ופתאום דיבר לי באוזן בקול רם: "תודה לאל, נגמר בנס."
לוצאטו הביט בו בזלזול, כאילו היתה פה איזה כוונה להתחצף אליו.
"לא נס ולא הפוך," אמר, "זאת דפ"א (דרך פעולה אפשרית, למי שלא יודע) שמתאמנים עליה קבוע וכל הזמן יושבת לנו בדיסקט."
ספי לא ענה. הוא ניגש לגופה, הציץ מתחת לשקית השחורה, נגע בנעל צבאית אחת, סובב את השנייה, רשם משהו בפנקס. צפידת המוות עדיין לא הקשתה את האיברים ונראה כאילו ספי מציק לחייל ישן. הוא היה ענייני, כמעט שאנן, ליד המת. אני מודה שהיה לי קשה להסתכל.
לוצאטו עוד לא היה מוכן לחזל"ש (לחזור לשגרה). היו באוויר שני מטוסים, הג'מבו של לופטהנזה ו־737 של אל על, מקיפים את השדה. זה מצב לא בריא שכרוך גם בעלויות גבוהות, כי ההמְרָאות מתעכבות והמטוס האחרון שנחת עוד המתין על המסלול ולא הורשה לגשת לטרמינל. בכל זאת, כדי להבטיח שלא יהיו פגיעות בנפש היה צריך לוודא שהשטח נקי.
שני חרדים, עם אפודים זוהרים של מתנדבי זק"א על מדי הדוסים השחורים־לבנים שלהם, פינו את הגופה על אלונקה. די התפלאתי כשבראש עבר לי: מגיע לו. עוֹבדות אחזקה שחורדיניות מרמלה ניקו את הדם יחד עם חרדי שלישי שאסף הכול לשק מיוחד. מנהל חטיבת התפעול בכבודו ובעצמו עמד והשגיח עליהם. כל כפפה שהם אספו, כל ניגוב של רצפת השיִש, החזירו לי קצת מתחושת הסדר והביטחון. מוֹכסים התגודדו וזרקו מבטים קשוחים. חג'בי אמר ששמע אותם מתכננים לפתוח תיקים לכל ערבי שיעבור במסלול הירוק. הבלבול שעמד באוויר דבק בכולם כמו ריח כבד של טיגון, אבל החבר'ה האלה כבר חשבו קדימה.
אנחנו, לעומת זאת, נכנסנו לדיון מעייף. לוצאטו, שמדבר על סוד הצמצום כאילו ביטחון זה תורת זֶן, לא רצה להציף את השטח בשוטרים. אבל האמת שהוא פשוט שונא שנכנסים לטריטוריה שלו, כמו כל אחד. אלא שאני ידעתי שמפקד המחוז — שהוא הבוס שלי — דווקא ירצה פה נוכחות משטרתית מוגברת בזמן הקרוב. ניסיון פיגוע בנתב"ג זה דבר רציני, זה הדבר האמתי, והולך להיות הרבה רעש תקשורתי.
עמדתי להתקשר ולהסביר את המצב למחלקת מבצעים במטה הארצי, שאמורה להקצות כוחות. פתאום סימן לוצאטו "רגע" והניח יד על האוזן. חיכיתי במתח. אם קרה עוד משהו, תהיה לי הזדמנות לתת פקודות. אבל בסך הכול עִדכְּנו את לוצאטו שלמטה, במיון הכבודה, הכול נקי. לוצאטו אמר שהוא מחזל"ש, אחז בפומית הצמודה לדש הז'קט, וכאילו במאי קולנוע צעק "אקשן", חזר אולם הנכנסים בבת אחת לחיים: המאבטחים ירדו מהמסועים, כלי הנשק נעלמו מתחת לז'קטים וגם המאבטחים עצמם נעלמו כלא היו. המוכסים חזרו להשתעמם במסלול הירוק ובמסלול האדום. בשיפוע הארוך היורד משערי טיסות נכנסות דהר עדר נוסעים לכיוון ביקורת הגבולות, אחרי חצי שעה של עיכוב במטוס, או בשער, או בשרוול שביניהם. הגעיל אותי ההמון המסתער הזה, לא רואים כלום בעיניים חוץ מהמקום בתור. לעקוף, להשיג, לא לצאת פראייר. האספסופיות הזו, לא סובל אותה. שונא אנשים שאין להם גבולות.
תכלס, לא היה לנו מה לעשות שם יותר. האירוע הסתיים, ועכשיו התחילה העבודה השחורה, בעיקר של חג'בי, לדאוג לאלף מִנהלות, לתרגולת כלכלה — אוכל, מים, סידורי לינה לכוחות שעמדו לזרום אלינו. ככה זה במערכת הביטחון אחרי פיגוע: מיד מעבים כוחות, מפגינים נוכחות, ולאט־לאט חוזרים לשגרה, עד לאירוע הבא.
התכוונתי לגשת למשרד ביקורת הגבולות. בַּקָריות גבול הן שוטרות לכל דבר. כבר כמה שנים מדברים על כך שזה ישתנה, והעסק יעבור לרשות ההגירה במשרד הפנים, אבל בינתיים זה גוף שעובד תחת הפיקוד שלנו. דרך אגב, ג'וּלִי, האמא של הבן שלי, שיושבת לידי פה בטיסה, היא בקרית גבול. כלומר היתה. חבורה של בקריות עמדה במעגל סביב שוטר גבוה במדים. כשראו אותנו, מיהרו כולן להיכנס לאקווריומים שלהן לקבל את עדר הנוסעים. נכון שהעבודה שלהן משמימה ואפשר להבין את הרצון שלהן לנצל כל מצב כדי לא לשבת מעבר לזגוגיות האלה. אבל כעת החופש נגמר והן היו צריכות לטפל בזרם האינסופי של דרכונים ונוסעים.
"מבּרוּכּ, עופר," אמר חג'בי וטפח בעוצמה על גב השוטר הכוכב. לי הוא הסביר: "הוא פגע באחד המחבלים. ידענו שיש על מי לסמוך."
לחצתי את ידו של רס"ל עופר אלתרמן, גבוה, עם שֵׂער קצוץ ועור אדמדם, השוטר הכי מדוגם שאני מכיר: תמיד מגוהץ, כל הסמלים מיושרים. הוא קלע חובב שמביא כבוד למרחב בתחרויות קליעה, ובזכותו ניצב במשרד שלי גביע המפכ"ל. גם עכשיו, כמו ביום שחזר עם הגביע, החזקתי את עצמי לא לחבק אותו. הרגשתי כאילו עשה את זה למעני. שמחתי שגיבור היום הוא משלנו. שוטר רגיל שמטפל במסורבי כניסה או מעוכבי יציאה, נושאי דרכונים מזויפים, נוסעים שיש לגביהם מודיעין, או סתם מתפרעים. והנה בחירום, הוא האיש הנכון במקום הנכון.
"תודה," ענה אלתרמן בפנים זעופות, אם כי מתחת לזה הוא נראה משולהב.
"היית קרוב אליהם?" עודדתי אותו לתאר ומה־זה קינאתי בו.
"דיברתי עם בקרית חדשה בגייט פַּס, פתאום צעקות, אנשים בפניקה. אני מסתובב. רואה את שני אלה זוחלים מהפּתח כמו חולדות. אני עם נשק דרוך ביד, נעול עליהם. לא רואים אותי. איך שהוא בא לרדת, אני יורה פעמיים. שומע ירייה מ—— (מצטער, זה חסוי), והיא נופלת. צרחות, בכי. פחדתי שהם ממולכדים. צעקתי 'לשכב, לשכב'. חלק קפאו בהלם, הורים נשכבו על הילדים, אל תשאלו."
"נפתח על זה בקבוק שמפניה," קרץ חג'בי. "מגיע לך בַּחוֹק."
"עזוב שמפניה," אמר אלתרמן. "צריך להיכנס בחארות האלה אחת ולתמיד, עזה ורמאללה ובֵּירות וטהרן. אחרת לא יהיה לנו שקט."
"מסכים עם כל מילה," אמרתי.
ספי, קצין המודיעין, נעמד לידנו, אחרי שחזר מסיבוב באולם, דיבר עם נוסעים ומאבטחים. הוא חייך, אבל לא נראה כמשתתף בשמחה.
"מוזר," אמר. "ממש מוזר."
"כבר יש לך מסקנות?" שיחקתי את הקליל.
"כדי שהם יעלו דרך מסועי הכבודה," ענה לי ספי ברצינות, "צריך שתהיה פשלה גדולה מאוד בכל מעגלי האבטחה, או סיוע רציני מבפנים. אחרת — קורה פה משהו שאנחנו לא מבינים."
באוזני זה נשמע לא פה ולא שם. נפרדנו מאלתרמן ונכנסנו למשרד ביקורת הגבולות. הרדיו היה פתוח על גלי צה"ל ומישהו זפזפ בין ערוצים בטלוויזיה: תמונות ראשונות מהטרמינל, דיווחים, פרשנויות מומחים. חיכיתי בקוצר רוח שיתקשר אלי דובר המחוז, לבקש שאתן תמונת מצב לתקשורת, כי הרי במקביל לפעילות הביטחונית נפתחה החזית הרגילה של מי יקבל קרדיט ומי ייראה הכי טוב, בציבור ובתוך הארגון. ריאיון בטלוויזיה שווה זהב, יזכיר לכולם שאמנם נקברתי במרחב זניח, אבל אני חי וקיים.
גאולה, סגנית מפקד ביקורת הגבולות, קיבלה אותנו יפה, הציעה שתייה חמה, למרות שהיתה עסוקה מאוד: עסקה בהורדת בקריות מאולם היוצאים למעלה, כדי לאייש כמה שיותר דלפקים באולם הנכנסים למטה ולווסת את הלחץ שנוצר מכמה מטוסים שנוחתים בבת אחת. ואז הנייד שלי צלצל. המספר של ג'ולי, אמא של יוני. לא השיחה שלה ציפיתי בדיוק ברגע זה. עניתי רק כדי שהיא תעזוב אותו במנוחה.
"מה הוא אומר?" שאלה ונשמעה כרגיל עייפה, כאילו עברה יותר מדי בחיים האלה.
"מה אומר מי?"
"ההוא בפרקליטות."
"לא הגעתי אליו," אמרתי.
"אמרת שמרגע שיוגש כתב אישום לא נוכל לעשות יותר כלום."
"תגידי, לא שמעתְ מה היה פה?"
"ישנתי," אמרה. "מה כבר קרה?"
"יריות באולם נכנסים," אמרתי והרגשתי שגואה בי חוסר סבלנות.
"אה, באמת?" היא התעוררה, אבל נשמעה אטית, כמו תמיד.
"לא, ג'ולי, המצאתי פיגוע בנתב"ג בתור תירוץ," אמרתי.
"אתה רציני או לא?"
"תדליקי טלוויזיה, נו."
אחרי רגע שמעתי דרך הטלפון את הקריין שראיתי על המסך.
"מתי זה היה?" היא שאלה. "היית שם ממש?"
"לא מתאים לי עכשיו לתת יומן אירועים," קטעתי אותה.
"ומה עם הפרקליטות? בסוף נגיע למשפט בלי כלום."
"לא יודע, אני עסוק עכשיו. תחזרי לישון."
"אתה אל תיתן לי הוראות," אמרה, וניתקה.
ישבתי ושפשפתי עיניים וכשפקחתי אותן, הביטו בי ספי וחג'בי ביחד. לא הבנתי מה נדבק אלינו הספי הזה — קצין זוטר, הוא לא אמור לשבת אתנו — אבל לא רציתי להעיר לו ליד כולם. אמרתי לחג'בי להכין תוכנית סיורים ומחסומים, לתאם מול אגף אבטחה, ולזמֵן אלי לתדרוך את מפקדי כוחות התגבור. הזכרתי לו להשיג להם תגים אלקטרוניים למעברי מורשים־בלבד, שלא נצטרך לבוא להעביר אותם כל פעם שירצו לנוע בין אזורים מוגבלים. מצאתי גם משימה לספי, אם הוא כבר פה אז שיעשה משהו. שלחתי אותו לתחקר כל מי שאפשר, ללמוד איפה היו לנו, כמשטרה, נקודות תורפה. הם ניגשו בזריזות לעבודה. הורדתי את השכפ"ץ. הזיעה בחולצה תפסה את המיזוג וזה עשה לי נעים בגב. הסתכלתי לעבר הדלפקים של ביקורת הגבולות וכל אולם הנכנסים. קלטתי שפה הסיכוי שלי, אולי. חיפשתי בראש מה אני יכול לעשות כדי לצאת טוב, איך לנצל את המצב.

***

(מחלון המטוס אני רואה כנף, עם אור מנצנץ בקצה, ואחריה דמדומים, כאילו אנחנו רודפים אחרי השמש ששוקעת מעבר לים התיכון. אולי זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. בקנדה הולכים לים בכלל? איפה אפשר למצוא שם חוף נעים ושקט? מצאתי מפה של קנדה במגזין בכיס המושב. אוקיינוס בצד אחד של היבשת, אוקיינוס בצד שני, ואגמים גדולים באמצע. יש גם הרבה תמונות יפות. אווזי בר נודדים, שלכת, שלג. אבל הכול נראה קפוא. קר לי רק מלחשוב על זה. בארץ אני שונא את החום, אבל קור כזה מבהיל אותי. יש לי צריבה בבטן מכל מה שקרה. אם זה התקף לב, הלוואי שינחתו ביוון, יורידו אותי בדרך. המטוס הזה משגע אותי. נראה חדש, אבל ברקע כל הזמן משהו רוטט ומזמזם. אני בדרך אל החופש, לחיים חדשים, ומרגיש כמו במעצר. אני אחזור לסיפור הפסיכי שלי, שאותו אני לפחות מכיר, אולי זה יעזור להרגיש קצת יותר שפוי.)