פרק 1
ספינה שלא הפליגה לשום מקום
אני ילדת הוריקן. באתי מהרוחות הגדולות של ניו אורלינס אל הבריזות הקרירות של בת ים, אחרי שלא נשאר שם שום דבר שאפשר להציל, והכל באשמתך - את היית זו שהביאה רוח נוראית לרחובות, את היית זו ששרה אופרה בארץ הג'אז ושברה את כל הזכוכיות, את היית הסופה והסוף. אנחנו רק היינו שם במקרה, אפילו תיבת נח לא הייתה לנו. אפילו לא אלוהים.
את מבינה, קתרינה, לא היינו צריכים אלוהים במקום שבו היה בית ההארחה הקטן שלנו, שהיה צבוע ירוק-טורקיז ועטוף בגינה טרופית - כל הדרך מבריכת השחייה המרעננת אל שביל הגישה. היינו יושבים על כיסאות הנדנדה שבחצר המוצלת, מתחת לשעון הברזל, מתבוננים בתיירים השזופים שהגיעו לחופשה ב"קן הסנונית" - משפחות עם ילדים, עם כסף, עם עתיד, ואז אבא היה נכנס למשרד לקבל הזמנות חדשות, אמא הייתה חוזרת פנימה עם גביעי פרוזן יוגורט נטושים וצלחות ריקות, והאחיות שלי ואני היינו נפרדות מהם בחיוך והולכות לבית הספר. אף פעם לא התפללנו. לא מתוך כפירה או חוסר תקווה, פשוט לא היה לנו מה לבקש.
אבל אולי הייתי צריכה לשאת תפילה בבוקר ההוא, רק כדי להודות על הבריכה ועל החברים ועל החופשות בגרנד קיימן. אולי אז השמיים, אלוהים, היקום - היו מתחשבים בי ולא הייתי נופלת ברגע שירדתי מהבמה בטקס הסיום, שבו קיבלתי תעודת הצטיינות ושרתי את "Smells Like Teen Spirit" עם מלאני ועם ג'ני, כאילו סיימנו תיכון. כל הילדים קיבלו אותנו בתשואות, אבל אני לא נהניתי.
הבמה הייתה רק מדרגת בטון אפורה, התעודה הייתה רק פיסת נייר והמוסיקה הייתה רק פלייבק. אבל הנפילה הייתה נפילה, וביום האחרון של כיתה ו', במקום להיפרד ממגרש המשחקים של ילדותי ומאדני החלונות התכולים שעליהם אהבנו לשבת ולצחוק על החיים ברוח הקלילה, קיללתי את ילדי המחלקה לסוכרת בבית החולים לילדים. נהר המיסיסיפי היפה שלנו נשקף מבעד לחלונותיו, תכול ובוהק בחלקים מסוימים, אפור ועכור בחלקים אחרים. כשהתבוננתי במים, אחרי שראיתי את תוצאות הבדיקות, הבנתי שאין לי יותר מדי סיבות לחייך.
"איך זה שיש לה סוכרת?" התפלאה אמא, "היא כל כך רזה... והיא לא אוכלת הרבה ממתקים".
"אנחנו לא בטוחים, גברת סנונית", השיב הרופא, "זו יכולה להיות תוצאה של מתח ולחץ נפשי".
"אני לא משלם לכם בשביל שתגידו לי 'לחץ נפשי'!" קרא אבא ויצא אל המסדרון.
"בכל מקרה", נאנח הרופא הצעיר והמבולבל, "הסוכר, הגלוקוז, נשאר בדם של נוי במקום להגיע אל התאים, וכשאין מספיק גלוקוז בתאים, לא נוצרת מספיק אנרגיה".
"אבל איך זה קורה?" תהיתי בעצב.
"מסיבה מסוימת, המערכת החיסונית שלך תוקפת את תאי הבטא בלבלב והורסת אותם, או במילים פשוטות... חלק אחד בגוף שלך הורס חלק אחר".
מלאני וג'ני באו לבקר אותי באותו הערב, ואליהן הצטרפו עוד כמה בנות מהכיתה, אבל הן ריכלו על בחורים והתעלמו ממני. מטומטמות. גם האחיות שלי באו. נטע בכתה, והרופא נאלץ להוציא אותה מהחדר, סתיו התחילה להשמיע שירי הבי מטאל, וגם אותה הרופא שלח אל המסדרון. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה אחת מהן. ספיר הביאה לי ציור צבעוני של פרחים ואיחלה "החלמה מהירה". הודיתי לה, אבל חיכיתי שהיא תלך.
אחר כך השתחררתי, קיבלתי מזרק אינסולין ואינספור הנחיות, ואף אחת כבר לא רצתה להיות חברה שלי. "זה לא מגניב", הן אמרו, "להסתובב עם מישהי חולה".
"לא צריך!" צעקתי אליהן כשהתרחקו ונכנסו אל הכיתה. אז הייתי לבד, קתרינה, ואת יודעת מה? הבנתי שלהיות לבד זה יותר טוב. גם לך לא היו חברים. כולם זלזלו בך, אבל אז פחדו מפנייך, אולי כי הם הבינו למה את מסוגלת. כשעברת מעל מיאמי, עוד היית בדרגה 1 - רוח חזקה וגשם שוטף. רק בדרך אלינו התחזקת והתגברת והפכת למפלצת עם שמלת עננים פרועה, עיני ברקים אדירות וכוח, כל כך הרבה כוח.
ממה נבע הכוח שלך, קתרינה? מה חשבת לעצמך כשעקרת עצים מגינות והפלת עמודי חשמל ושאגת ככה וזעקת עם כל הרוחות שלך, עם כל הרוחות שיש? לא חשבת כלום, התעופפת כמו מכת בכורות מעל "העיר שהדאגות שכחוה", לא פסחת על אף בית, אפילו שהייתי מוכנה למרוח את הדם שלי על המשקוף, רק שתלכי. לא חשבת כלום, היית מוּנעת בכוח הזעם, איך יכולת לחשוב... ואיך יכולתי אני להתפנות מהבית, לעזוב את הבגדים ואת הצעצועים ואת התמונות?
"אני לא באה!" אמרתי להורים שלי, "תתפנו אתם מהעיר, אני לא הולכת לשום מקום!"
נטע מחתה דמעות מעיניה כהרגלה. סתיו תפסה את הסקייטבורד שלה וקראה לי "פסיכופתית". ספיר כבר חיכתה במכונית. המשכתי להתבצר בחדרי, מסרבת להיכנע לדרישותיהם. אבל הם לקחו אותי. אמא ביקשה מסתיו שתעזור לה, ושתיהן משכו אותי בכוח, עוקרות אצבע אחר אצבע ממשקוף הדלת, עד שהעולם כולו נשמט מידיי.
חבטתי בהן, תולשת את שערותיה הצהובות של סתיו וקורעת את החרוזים הוורודים מחולצתה של אמא. קיללתי אותן בכל קללה אפשרית. ואז הן זרקו אותי למכונית ונעלו את הדלת, ואבא לחץ על דוושת הגז ולקח אותי מהבית היחיד שהיה לי. לא היה אכפת לי אפילו למות.
אחר כך נרגעת, נעלמת כלעומת שבאת. אחר כך ראיתי את הנזק. סירות שטו ברחובות, חלק מהסכרים נפרצו ומימיו של אגם פונטצ'רטריין גבהו עם הרוח והציפו את העיר כולה, גשרים קרסו, חלקים מהם שקעו מטה, חלונות נשברו, עצים נפלו, והבית שלי... כיסאות הנדנדה היו מוטלים בבריכה כמו חברים שטבעו, השעון היה מושלך בין שאריות הצמחים והזכוכיות, והגג קרס אל תוך עצמו ומחץ את הסלון, את חדרי התיירים וחדרי השינה. רעפים שחורים התפזרו בכל מקום. לא ידעתי להבדיל בין מי ההצפה למי הבריכה, עמדתי לפני השער החסר והתבוננתי במבנה המרוסק, בקורות העץ המנותקות, ברסיסי המתכת. עמדתי שם באגרופים קמוצים, בלסתות נעולות ובכיתי. לא השארת לי אפילו כותל מערבי ארור להתפלל בו.
נכנסתי אל הבית בתקווה להציל את תמונות הילדות שלי מבין ההריסות, אולי אמצא את חתול הצעצוע, אולי את שמלת החג הכחולה עם הפרחים. אבל התמונות היו ספוגות מים, ופניי נמסו על נייר הצילום. החתול היה מבותר. חיבקתי אותו, בזמן שהדמעות שטפו את פניי.
סתיו מלמלה, "מה, את ילדה קטנה?" וברגע ההוא ייחלתי שהיא תמות, שהיא תיקרע לגזרים, והחתול הסגול האהוב שלי, עם סלסלת הפרחים הירוקה והפרחים התכולים, יחייך שוב.
התרחקתי מהבית, מזועזעת, וצנחתי על הדשא, מחבקת את ברכיי בידיי הרועדות. גשם מר החל לרדת מהשמיים הקפואים.
"בואי", אמרה ספיר בעדינות, "גם הדובי שלי איננו. אבא אמר שהוא יקנה לנו צעצועים חדשים".
קמתי בקושי והלכתי אל המכונית.
ימי הקיץ האחרונים גוועו, והסתיו האפור הגיע. יחד עם אנשים נוספים שהיו במצבנו, קיבלנו מקלט זמני מהרחוב בספינת פאר שלא הפליגה לשום מקום, שם פגשתי את המשפחה הנורווגית שהתארחה אצלנו לפני שהגעת והחליטה להישאר. הבן, וגארד, היה עושה פעלולים על הסקייטבורד שלו ברחבי הסיפון. הוא היה בן שלוש עשרה, ואני הייתי כבר בת שתים עשרה, אבל הרגשתי כאילו חיי הסתיימו.
"נוי", אמר לי כשעברתי על פניו, "איזה כיף שאת כאן. מה זה 'נוי'?"
"יופי. אבל תראה איפה אנחנו נמצאים..." השבתי והלכתי משם.
הוא קם ומיהר בעקבותיי. "אני בטוח שהכול יהיה בסדר, נצחק על כל האידיוטים שהמכוניות שלהם טבעו והם נתקעו בפנים! יש לך אש?"
"לא", עצרתי והתבוננתי בו, "יש פה מים, יותר מדי מים". עיניו היו חומות והן חייכו תמיד, כאילו ידעו משהו שאף אחד לא ידע.
"את כל כך רגועה", הוא אמר, "אם את אוהבת לשחק במחשב, אולי נפוצץ כמה דמויות ביחד. יהיה מגניב", הוסיף וברח על הסקייטבורד, ואני התבוננתי בו כשהתרחק וידעתי שהוא לא כמו כל הבנים שלמדו איתי בבית הספר, כל הבנים ששיחקו, צחקו, לגלגו. הוא היה שונה, בחולצתו השחורה הנקייה והשעון על פרק כף ידו. חיפשתי אותו על הספינה כל היום, אולי בגלל עיניו הבורקות. קיוויתי שהמבט הזה ישכיח ממני הכול.
ניסינו לחזור לשגרה, אבל העצב היה עמוק מדי, את מבינה? לא יכולתי לשכוח את המראות שראיתי בבוקר ההוא, בבית שהיה שלי ואז הוכה והוחרב. הייתי מקשיבה למריבות של הוריי המתוסכלים.
הוא הבטיח לה, "עכשיו, כשאני משקיע בנפט, נרוויח הון תועפות, נצא מהבוץ ונסתדר".
היא השיבה, "איך נסתדר? הרי חצי מהחסכונות שלנו כבר הפסדת עם הנפט הארור שלך! חשבתי שהפסקת עם זה".
"אבל הילדה הייתה צריכה בית חולים, הייתי חייב להשיג כסף. מה רצית, שיהיו לה סחרחורות כמו בטקס הסיום והיא תיפול?"
"אז תעבוד!" היא לחשה בתקיפות.
"את חושבת שמישהו יירק עכשיו לכיוון שלנו? יש בכלל תיירים אחרי ההוריקן? לכי תקראי להם ואני אעבוד".
שנאתי את המריבות שלהם ואת הספינה שהפכה לכלא צף. התבוננתי בהשתקפותי בראי, הצמה החומה הארוכה הייתה מוטלת על כתפי, עיניי הכחולות הבהירות איבדו את חיותן. רכסתי את הז'קט האפור שלבשתי עד הצוואר, ויצאתי אל הרוחות הקרות שנשבו על הסיפון. לא הרחק משם, בחדר האוכל, מצאתי צלחת מלאה פרוסות של עוגות שוקולד עם קוקוס, שקדים וצימוקים. גנבתי את הצלחת אל מסדרון צדדי, שם איחלתי לעצמי יום הולדת שמח וטרפתי את כל העוגות. כשהמתיקות פגה, פרצתי בבכי.
וגארד מצא אותי שם, והתיישב לידי ואמר שגם הוא עצוב לפעמים. "אבל אל תתני לקתרינה למחוק לך את החיוך", הוא הוסיף, וליטף את כתפי. ואז הוא שר לי את "Kids" של MGMT, ושירתו הקלילה והעליזה גרמה לי לצחוק.
ימי הספינה נעשו נסבלים כשביליתי עם וגארד. הוא הראה לי את אוסף פיני הבאולינג שלו, והיינו מתגנבים אל הסיפון העליון בלילות, מגלגלים את הכדור הסגול הכבד לפי התור, ומריעים כשכל הפינים היו נופלים אל הסיפון התחתון. "באולינג ספינות", הוא קרא לזה, "תארי לך שהם יפגעו למישהו בראש", צחק, מאושר.
"לאחותי סתיו", השבתי.
"את שונאת אותה עד כדי כך?"
הנהנתי וסיפרתי לו עליה ועלייך, ועל היום שבו לקחת הכול. הוא הצטער לשמוע, וסיפר לי על ילדותו היפה, על הימים החמים שבהם נהנה לרוץ עם חבריו בחורשה, והם היו מנהלים מרדפים מסעירים עם רובי מים, מתחבאים בין השיחים, מסתערים אלה על אלה בקולות ירי נלהבים, ואחר כך מטיילים בין העצים עד רדת הערב.
"אבל כל פעם עברנו לעיר אחרת, בגלל העבודה של אבא שלי, והייתי עצוב כשעזבתי את החברים. אני עדיין מתגעגע אליהם".
"אז אנחנו יכולים להיות חברים", הצעתי.
הוא חייך וסובב את פין הבאולינג במהירות, כמו סביבון. "אנחנו כבר חברים".
החודשים עברו, והתחלתי ליהנות מהשהות בספינה הנרחבת. הייתי חופשיה מבית הספר וממטלות הבית, הייתי עומדת לצדו של וגארד על הסיפון ומביטה במים השלווים, ומקשיבה איתו לשירים של ניין אינץ' ניילז ושל נירוונה. מדי פעם היינו יורדים לטיול קצר בעיר, אבל נעצבים למראה חנות שנבזזה או חתול פצוע.
אחרי חצי שנה, המרדי גרא הקים את הרובע הצרפתי לתחייה. תהלוכה ססגונית עברה ברחוב בורבון השבור, מוסיקה פרצה מכל פינה ברחוב קנאל, וכולם רקדו וכולם שרו, מחופשים לאנשים שהחיים שלהם יפים, ובעיקר שתו כדי לשכוח שהם לא.
חבשתי פאת חוטים כסופה ויצאתי לשם, מחייכת. סוף סוף הרגשתי הקלה, יכולתי לנשום, אבל פתאום אמא אמרה, את יודעת מה היא אמרה? "רבתי עכשיו עם אבא", היא הייתה נסערת, "הוא רוצה להישאר פה ולהפסיד את כל הכסף שלנו".
"על הנפט?" שאלתי.
"על הנפט, על המכונות מזל בקזינו... הוא אומר שהוא צריך כסף מהיר, אבל בינתיים כל החסכונות שלנו הולכים לפח. אני משתגעת ממנו! אמרתי לו שאין לנו כבר מה לחפש פה, הבית הלך, העסק הלך, אף אחד לא מסתכל עלינו. יהיה לנו יותר טוב אם נתחיל מחדש בישראל".
"אבל זה הבית שלנו!" קראתי, "אז בואו נשפץ את כל מה שנהרס, נחזיר הכול למה שהיה, כמו ב'היאט', הרוח שם העיפה את המיטות דרך החלונות והם לא סגרו!"
"אנחנו לא 'היאט'", היא השיבה, "אנחנו יהודים, אנחנו צריכים לחיות בישראל".
"עכשיו נזכרת?!" שאלתי, מאוכזבת, "כל השנים לא הייתה לך בעיה לחיות כאן, למרות ההוריקנים... למרות הכול".
"כל השנים היה לנו כסף".
"אבל איך נחיה שם? מה נעשה שם?"
"נסתדר יפה מאוד, נשכור דירה, אני ואבא נמצא עבודה ואת תחזרי ללימודים, את יודעת עברית נהדר, אז לא תהיה לך שום בעיה", היא קבעה, לא משאירה לי מקום למחאה.
"תלכו לבד!" קראתי, מרגישה איך הכעס מציף אותי, "לקחתם אותי מהבית, ועכשיו אתם רוצים גם לקחת אותי מהארץ? עצוב לי כאן, אני לא רוצה שיהיה לי עצוב גם שם!"
ואז, בתוך הקרנבל והמוסיקה הופיע פתאום וגארד, רציני ומבושם, ואמר, "אני לוקח אותה רגע, טוב?"
אחזתי בידו המושטת ועליתי איתו אל אחת הבמות הנוסעות. עמדנו למעלה, מתחת לגג פרחוני, והקשבתי למוסיקה הקצבית, הנוגה - טיפות נופלות על מתכת, אולי גשם, אולי קסילופון.
"נוי", הוא לקח ממישהו שהתחפש לשטן את המיקרופון, "את יודעת שהקרנבל הזה נהדר רק בגלל שאת נמצאת כאן, נכון?"
עמדתי והתבוננתי בו, המומה, והוא התבונן בי. כולם הסתכלו. ואז נתן לי את המיקרופון, עיניו חכמות, נעימות. "אבל בעיקר בגללך", השבתי, מחייכת, ולרגע שכחתי מכל הצרות.
"יופי", אמר הבחור שהתחפש לשטן, "עכשיו לכו תשכרו חדר", והביא דלי מים ושפך עלינו, "תתחבקו, שלא תתקררו", ברח אל חבריו וצחק בין שלוליות המים, מתחת לפנסים, עם טיפות הקסילופון הנופלות.
ואני עמדתי על הבמה הנוסעת מול הקהל המתבדר, מכוסה מים וזעם, ואני נשבעת לך, קתרינה, רציתי רק להרוג אותו. רציתי שתבואי ותיקחי אותו, ולא תחזירי אותו לעולם. ירדתי אל הכביש, זועמת. "תמות, בן זונה מלוכלך!"
וגארד רץ אחריו ונתן לו אגרוף, אבל השטן וחבריו היו גבוהים וחזקים. הם הקיפו את וגארד וצחקו עליו, קראו לו "נקבה" ו"ילדה קטנה", העמידו פנים שהם בוכים, ודחפו אותו לתוך שלולית, לפני שהלכו משם.
רצתי לעברו ועזרתי לו לקום. "וגארד..." אמרתי, נעצבת. "אתה בסדר?" ליטפתי את זרועו. "הלוואי שהבמה הנוסעת תדרוס אותם".
הוא מיהר להרגיע אותי. "הם לא יצליחו להרוס לנו את הקרנבל. בואי נחפש מגבות".
פנינו אל דוכן סמוך וקנינו מגבות עם הדפס של פרחים טרופיים גדולים, ושרשראות חרוזים מסורתיות. ענדנו אותן, צוחקים. וגארד מצא משקפי שמש בצבע טורקיז, שכוס קוקטייל ועץ דקל היו מחוברים אל המסגרת שלהם. הוא שילם למוכר הגבוה ושאל אותו אם הוא מוכר כאן כל שנה.
המוכר, יובל אופק, סיפר שהוא נמצא כאן בטיול בר מצווה עם אמא שלו ואחותו, ולפי המבטא הבנתי שהוא ישראלי.
"גם המשפחה שלי ישראלית", סיפרתי, מתבוננת בדמותו המרשימה, בשיערו הזהוב הגלי. הוא היה בן גילו של וגארד, אבל התנשא לגובה של ענק, ומעיל הגשם השחור שלו הקנה לו חזות מסתורית.
עמדנו לידו ודיברנו איתו עלייך ועל מוסיקה ועל המעיל הארוך, והוא דיבר אתנו על משחקי מחשב ונענה להזמנתו של וגארד להצטרף אלינו למשחק באולינג ספינות.
תוך ימים אחדים, הפכנו לקבוצה. היינו נפגשים מדי יום על הסיפון, יוצאים לתקוף את האנשים בבלוני מים, ומארגנים מופע זיקוקים בלתי צפוי
מדי לילה בשמי ניו אורלינס. וגארד היה מדליק את הפתיל ורץ אל מקום המסתור מהר ככל יכולתו, ואז היינו מריעים וצוחקים למראה האנשים המבוהלים. כמה שמחתי כשהאחיות שלי נתפסו, שלושתן, מתחת לפיצוצים הזוהרים. הן ברחו בצעקות, ואנחנו צהלנו.
אבל למחרת, יובל נפרד מאתנו, נתן לנו את מספר האיי-סי-קיו שלו וחזר לישראל. חזרתי לחדר, עייפה ומדוכאת. עוד לפני שיובל עלה לטיסה, התגעגעתי אליו, לעיניו הצוחקות, לקולו העמוק, הערב. נשכבתי במיטה, אבל נמלים גדולות החלו לרוץ על ידיי ועל רגליי, וזינקתי בבהלה.
"הן אוהבות סוכר!" קראה סתיו, צוחקת.
"זונה מגעילה!" רצתי משם ונכנסתי למקלחת חמה, וקרצפתי את גופי בכל הסבון שהיה בחדר האמבטיה.
נטע ניסתה לנחם אותי מאחורי הדלת, להגיד שגם לה סתיו עשתה תעלול מכוער, החליפה את קנקן החלב בקנקן של רוטב שמנת עם שמן זית, והיא נחנקה כששתתה את השוקו.
"את לפחות יכולה לשתות שוקו!" צעקתי בתגובה.
סתיו הארורה, המנוולת. אני לא אחיה איתה על אותה ספינה אפילו יום אחד נוסף, החלטתי, אבל בערב וגארד אמר לי שיהיה צדק והיא תסבול.
"אולי הכדור של הבאולינג ייפול לה על הראש", הוא חייך, ונרגעתי.
ואז חזרתי לחדר, ופתחתי את ארון הבגדים, רק כדי לגלות שהוא ריק. "מה זה?" קראתי.
אמא עמדה ליד המיטה וארזה את הבגדים המעטים שקיבלתי בתיק גב כחול. "הטיסה שלנו יוצאת הלילה", היא אמרה, "עולים לישראל".
שוב רתחתי מזעם. נעלתי את עצמי בחדר האמבטיה.
אמא קראה לאבטחה, ושני גברים מכוערים פרצו את הדלת ומשכו אותי בזרועותיי, וסתיו צחקה.
בכיתי כל הדרך לשדה התעופה, הדמעות זולגות מעיניי בלי קול, והנופים החרבים של ניו אורלינס הולכים ומתרחקים ממני. אפילו לא הספקתי להיפרד מווגארד.
