כמעט אלוהים - חלק א'

פרק 1

פרנקו

"השארתי את הטלפון בניו יורק, אף אחד לא צריך לדעת איפה אני נמצא," אני אומר בקרירות לטלפון ומשקיף מהחלון בדירתה של מגי על שיקגו.

"אתה מתכנן לטוס למסיבת האירוסים בווגאס אחרי שהברזת מהמינוי של ג'סי? ברונו ואחותך יהרגו אותך," צ'ינו אומר בשעשוע מעברו השני של הקו.

"מה קורה עם המשלוח השבועי?" אני משנה נושא.

"בדרכו לניו יורק," הוא מעדכן. דלת הדירה נפתחת. אני מסתובב ופוגש את מגי. "שמור את מספר הטלפון הזה לנושאים דחופים, ואל תמסור אותו לאף אחד," אני מסיים את השיחה.

"מה אתה עושה בדירה שלי? הייתי עלולה להיכנס עם ההורים שלי או עם אחותי, ואז איך היית מסביר את הנוכחות שלך פה?"

היא פושטת את הז'קט. עיניי יורדות לרגליה הסקסיות. "ידעת שאני בעיר." מגי ראתה אותי עומד בצד בזמן הטקס. המשפחה הגיעה בהרכב מלא ולכן לא יכולתי להיחשף. אני מתקרב אליה, מאלץ אותה להרים את ראשה ולפגוש את עיניי. "ברכותיי." אני מעביר את אצבעי על לחייה, הולך לאיבוד בעיניה הכחולות והגדולות.

"למה אתה כאן?"

"לא הייתי מפספס את טקס הסיום שלך," אני עוקב אחרי עיניה אל בקבוק השמפניה הניצב על השולחן. "שנרים כוסית?"

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב."

אני מרים את הבקבוק, ממלא את הגביעים ומגיש לה אחד. אצטרך לשכר אותה כדי לשכנע אותה לעלות על הטיסה לווגאס. בשום מצב אחר היא לא תסכים. "לחייך. לחיי עתיד מצליח בניו יורק," אני מדגיש את המילים.

"מי אמר שאישאר בניו יורק?"

"אני." אני מתיישב על הספה. אם היא חושבת להיפטר ממני, היא טועה.

מגי לוגמת מהשמפניה ומתיישבת בלית ברירה. "אתה לא ממהר להגיע לטקס המינוי? כולם נסעו לביתם של ניצן ותאו."

"לא אשתתף בטקס המינוי," אני עונה באדישות, שם לב ללחץ בפניה.

"זאת טעות, אבא שלך לא יסלח לך," היא אומרת את מה שאני כבר יודע. במשך שנתיים ג'סי שיחק בכולם, ובכל זאת הם מתעקשים להמשיך עם המינוי. ברגע שאבא החליט לתמוך בו הוא איבד אותי.

"אני יודעת שאתה כועס, אבל יש נושאים קדושים במאפיה, והמינוי הוא אחד מהם." אני רוכן אל השולחן, מרים את הבקבוק וממלא מחדש את הכוסות. "אני משתכרת מהר," מגי אומרת ומנופפת בידה לסירוב.

"את בטוחה איתי."

"אני לא מפחדת ממך, אני מפחדת מהאופן שבו אני מתנהגת בחברתך," היא עונה את מה שאני כבר יודע. "בכל פעם שאנחנו יחד העניינים יוצאים מכלל שליטה, וכרגע אני אמורה לכעוס עליך."

"את כועסת עליי?"

מגי נאנחת. "אני דואגת כי אתה מסרב להשתתף במינוי. פרנקו, יהיו למעשים שלך השלכות. למה אתה לא חושב, לעזאזל? אתה תתחרט על כך."

אני תופס קווצה משערה ומלפף אותה סביב אצבעי. "את מעסיקה את עצמך בשטויות. סיימת את הלימודים, את צריכה לחגוג, לא לדאוג לענייני המאפיה."

"אני לא דואגת לענייני המאפיה, אני דואגת לך. בכל מקרה ג'ס יהיה הקאפו, אז למה לסבך הכול?"

אני מרוקן את כוס השמפניה ומרים את הבקבוק שוב. "שתי, יש לנו בקבוק שלם לרוקן."

"אנחנו מדברים על נושא רציני," היא נוזפת בי ובכל זאת שותה. אני פותח בקבוק נוסף וממלא מחדש את הכוסות. "בבקשה, אני מתחננת, אל תבריז מהמינוי. הם יקבלו את האיחור בהבנה."

"הגעתי לשיקגו כדי לחגוג איתך, המינוי לא מעניין אותי."

"שקרן, המינוי מעניין אותך," היא מוכיחה אותי, "רצית שהוא יבוטל."

אני מרוקן את הכוס ומניח אותה על שולחן הקפה. "הכוס שלך עדיין מלאה." מגי שותה את מה שנותר מהשמפניה. אני מוזג לה כוס נוספת.

"אני לא מסוגלת לשתות עוד." היא מניחה את הכוס, נשענת לאחור על הספה ומסתכלת עליי בחשדנות. "למה אתה כאן?"

"כבר עניתי על השאלה הזאת."

"בפעם האחרונה שנפגשנו אמרנו דברים מגעילים זה לזה," היא אומרת.

"נכון, אבל בפעם האחרונה לא עניינו אותך הדברים המגעילים שאמרנו והתפרצת על אלכס," אני מתקן, מסיט את השיער מלחייה הסמוקות. מגי לא רגילה לשתות והאלכוהול משפיע עליה מהר.

"מה עשית לאלכס? למה היא כועסת עליך כל־כך?" מגי נשכבת על הספה ומניחה את רגליה על ברכיי. אני שולף מהכיס את חפיסת הסיגריות ומדליק סיגריה, משעין את ראשי על גב הספה ומרגיש את עיניה של מגי עוקבות אחריי. אני מפנה את ראשי לכיוונה ומלטף את רגלה בנונשלנטיות.

"למה את לא נראית שמחה? הייתי בטוח שתהיי בעננים לאחר סיום הלימודים."

היא מזדקפת ומרימה את הכוס מהשולחן, מסיימת את השמפניה ומניחה אותה. לפני שהיא מספיקה לשכב שוב, אני מניח את הסיגריה ותופס בעורפה, מושך אותה אליי ומנשק אותה בלהט. יותר מדי זמן לא הרגשתי אותה קרובה אליי. מי חשב שיום אחד באג תהיה כאב הראש הגדול ביותר בחיי?

היא מתיישבת עליי בפישוק ומחזירה לי באותה תשוקה, טורפת את פי. אני חופן את ישבנה ומצמיד אותה אליי, נותן לה להרגיש עם מה אני נאלץ להתמודד מאז שהיא חדרה לי לראש.

"שיט, אנחנו חוזרים על אותה טעות," היא לוחשת ועוצמת את עיניה, מצמידה את מצחה למצחי ומסדירה את נשימותיה.

"אנחנו לא טעות," אני מבהיר ומנשק אותה, משכיב אותה על הספה ומתמקם בין רגליה. מגי אוחזת במותניי ומושכת את החולצה מתוך המכנסיים, מלטפת את גבי. אני מנשק את צווארה ומתקשה לשלוט בצורך לתלוש ממנה את התחתונים ולזיין אותה עד השנה הבאה ללא הפסקה.

"אמרת לי שאני..." היא מתחילה לומר. אני מרים את הראש ומסתכל בעיניה.

"באג, זה לא זמן טוב לנהל שיחות על דברים שאמרתי."

"קראת לי שחקנית, אמרת שאתה מעדיף להיות עם כל אחת אחרת," היא תוקפת.

"שיקרתי?"

מגי חובטת בזרועי ומנסה להדוף אותי. אני תופס בידיה ומצמיד אותן מעל ראשה.

"רד ממני," היא דורשת.

"שלחת לכאוס הודעה אחרי שהיינו יחד," אני מזכיר לה, "איך היית מגיבה אם רגע אחרי שגמרת על הלשון שלי הייתי שולח לאישה אחרת הודעה וקובע להיפגש איתה?"

"מה?" היא נראית מבולבלת. "על מה אתה מדבר? מתי שלחתי לכאוס הודעה?"

"למה אנחנו מעלים את הנושא הזה שוב?" אני שואל בייאוש ומתיישב, פושט את החולצה.

"אתה..." היא קמה מהספה ונאנחת, מכסה לרגע את פניה וצוחקת. "אני לא מאמינה, אתה כזה דפוק." אני מרים את בקבוק השמפניה ושותה ישירות ממנו. "לא שלחתי את ההודעות האלה," היא אומרת בקשיחות, "השארתי את הטלפון בבריכה וכשחזרתי מצאתי את נטי ואת איסבלה מתכתבות עם כאוס."

"מה?"

"שמעת אותי, לא שלחתי שום הודעה! במקום לדבר איתי על הנושא העדפת לכעוס ולהתנהג כמו ילד כי לא רצית לחשוף את השקר שלך!"

"למה את צועקת?" אני נשען לאחור.

"אתה מתכוון להתנצל? למה אתה מחייך?" היא זועמת.

"את רוצה התנצלות?"

"מגיעה לי התנצלות על המילים שאמרת," היא עונה בנחישות ומשלבת את זרועותיה, ממתינה. "קדימה, אני לא שומעת אותך. תודֶה שהיית דפוק ותתנצל."

"בואי לכאן," אני פוקד ולוגם לגימה מבקבוק השמפניה.

"אני לא צריכה להתקרב כדי לשמוע את ההתנצלות."

"את מפחדת להתקרב אליי?" אני מתגרה בה.

"אני לא מפחדת ממך," היא עונה בלעג ומתקרבת.

אני מושיט את ידי ומושך אותה אליי, מושיב אותה בפישוק על ברכיי. מגי תופסת בתליון מגן הדויד שקיבלתי מסבתא שלי ובוחנת אותו מקרוב. "את לא צריכה להעמיד פנים שהתליון מעניין אותך."

"מה?" היא משחררת אותו ומסתכלת בעיניי. אני מלטף את רגלה ומרגיש את עורה סומר. "עדיין לא שמעתי התנצלות."

"את צריכה להתנצל בפניי," אני אומר ומקרב את בקבוק השמפניה לשפתיה. היא פותחת את פיה כדי לומר משהו ואני שופך לתוכו מעט שמפניה. מגי לא מצליחה לבלוע את הכול ומרטיבה את עצמה. אני תופס בעורפה ומעביר את לשוני על סנטרה, מטפס לשפתיה וטורף את פיה. היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי ונצמדת אליי, מחזירה לי באותו הצורך. אני שולח את כף ידי אל בין רגליה ומסיט את התחתונים, מרגיש את הרטיבות ומזכיר לעצמי שהיא בתולה, וגם שהיא שתויה.

"פרנקו," היא לוחשת ומשעינה את מצחה על מצחי, מתקשה להשתלט על נשימותיה הכבדות. אני מגרה אותה בעזרת האגודל ומחדיר את האצבע באיטיות, לוחץ על הנקודות הרגישות.

"את רוצה לגמור?" אני מעביר את לשוני על צווארה, מטפס אל אוזנה ונושך את התנוך.

"אל תפסיק," היא מבקשת, רועדת בין זרועותיי.

"בתנאי אחד," אני אומר. היא פוקחת את עיניה, בוחנת אותי בחשדנות. "תחזרי איתי הלילה לניו יורק."

"הלילה?"

"הלילה." אני משכיב אותה על הספה ומתמקם בין רגליה. "מה את אומרת, באג? תחזרי איתי?" אני לא ממתין לתשובה, מסיט את התחתונים שלה שוב ומעביר את לשוני באיטיות.

"אוי, אלוהים," היא גונחת ותופסת בראשי.

"כמעט," אני עונה לפני שאני טורף אותה, "כמעט אלוהים."

מגי

"אני מרגישה כאילו ישנתי נצח." אני מסרקת את שערי. פרנקו חוגר את חגורת הנשק ונעמד מאחוריי, עיניו פוגשות בעיניי דרך המראה.

"המטוס תכף ינחת," הוא מעדכן ורוכן לעברי, נושק לכתפי לפני שהוא יוצא מחדר השינה. אני מסתכלת סביבי ומוודאת שארזתי את כל החפצים שלי. פרנקו לא היה מוכן לבלות את הלילה בשיקגו ולחץ עליי לחזור איתו לניו יורק. הגענו להנגר בסביבות השעה שתיים בלילה ונרדמתי בטיסה כמעט מייד בלי לנהל איתו שיחה רצינית. איך יכולתי לנהל איתו שיחה אחרי כל מה ששתיתי?

בחברתו המוח שלי מפסיק לתפקד. הייתי אמורה לכעוס עליו, אך שמחתי לראות אותו בטקס. בהתחלה לא הבנתי למה הוא שומר על מרחק מכולם, חשבתי שהוא לא רוצה להתמודד עם הופ, ואז הבנתי. הוא הסתתר מהם.

לורנזו לא יעבור בשתיקה על כך שהוא הבריז מהמינוי. הדאגה מתמקמת במרכז בטני. אני תוחבת את המסרק לתיק וסוגרת אותו, יוצאת מהחדר ומתיישבת מולו. הוא מתעסק בטלפון הנייד ושותה ויסקי.

"תדברי," הוא אומר בלי להסתכל עליי, שקוע בכתיבת הודעה או מייל.

"איך אתה יודע שאני רוצה לומר משהו?" אני שואלת. הוא מרים את עיניו ובוחן אותי.

"את תמיד רוצה לומר משהו, באג."

"אני דואגת," אני מודה.

"למה?"

המנורות מעל הראשים שלנו נדלקות ומורות על הצורך לחגור את החגורות. אני חוגרת את עצמי. פרנקו מרוקן את הכוסית, מניח את הטלפון וחוגר את החגורה. "לא השתתפת במינוי של ג'ס," אני מזכירה לו, "אבא שלך לא יעבור על כך בשתיקה."

"מגיל צעיר לימדו אותי שלכל פעולה יש השלכות, ואני מוכן להתמודד איתן," הוא עונה בנחישות, "אל תעסיקי את עצמך בשטויות האלה."

"לא מדובר בשטויות, ואתה יודע את זה." אני מתעצבנת. "למה אני מרגישה כאילו הטיסה הזאת נמשכת נצח? היינו אמורים לנחות כבר, לא? אני מרגישה כמו אחת שישנה כמה שעות טובות, לא שעה אחת."

"ישנת כמה שעות," הוא עונה. אני מרימה גבות בשאלה. "אנחנו לא נוחתים בניו יורק."

"מה זאת אומרת? איפה אנחנו?" אני מסתכלת דרך החלון, אבל חשוך מכדי לראות משהו. אני מחזירה את מבטי אל פרנקו וממתינה לתשובה שלא מגיעה. "אנחנו בורחים מהמשפחה שלך?"

"אני לא בורח מבעיות, אני מתמודד איתן," הוא מבהיר, "אבל כרגע אני דוחה את ההתמודדות וחוגג איתך את סיום הלימודים."

"חופשה משותפת?" אני שואלת בהיסוס.

"אנחנו צריכים זמן לבד."

"עדיין לא התנצלת," אני מזכירה לו.

"גם את לא."

"על מה אני צריכה להתנצל?" עיניי עוקבות אחרי כפות ידיו כשהוא מקפל את שרווליו. איך יכול להיות שאפילו האופן שבו הוא מקפל את השרוולים מעורר פרפרים אצלי בבטן? הגבר הזה הוא אובססיה חולנית.

"באשמתך הדם לא מגיע לי למוח, הזרימה תקועה בביצים הכחולות שלי ואני לא חושב בהיגיון."

אני מתאפקת שלא לצחוק. "ואיך העובדה הזאת קשורה לכך שדיברת אליי בחוסר כבוד וששיקרת לי?"

"אם הייתי חושב בהיגיון, הייתי יודע שאין סיכוי ששלחת לגבר אחר הודעה דקה אחרי שזיינתי אותך בעזרת הלשון שלי."

"אני לא יכולה לסבול אותך," אני מרימה ידיים.

"היית שולחת לגבר אחר הודעה?"

"לא, אני לא – "

"כמו שאמרתי, אף אישה הגיונית לא הייתה עושה את זה," הוא קוטע אותי.

אני מגלגלת את העיניים. "אתה מאוהב בעצמך." המטוס נוחת ואנחנו פותחים את חגורות הבטיחות. "אתה מתכוון לספר לי איפה אנחנו?"

"את תראי," הוא עונה בקצרה ונעמד. אני קמה מהמושב ומרימה את התיק, צועדת לכיוון הדלת ונצמדת לגבו. הוא אוחז בכף ידי ומתעסק בטלפון הנייד. אני עוצמת את עיניי ומכריחה את עצמי להתעשת. לא יכול להיות שאחיזת יד פשוטה וחסרת משמעות מצליחה להטריף אותי. אני רוכנת מעט ומסניפה את ריחו המשכר. הגבר הזה הפך אותי לאישה פתטית.

הדיילת מתקרבת לדלת ופותחת אותה. "אני מקווה שנהניתם מהטיסה."

"תודה," אני עונה במקום הגבר הלא מנומס העומד לפניי ומתקדם לעבר היציאה בלי להתייחס אליה. אנחנו יורדים במדרגות וצועדים לעבר הרכב הממתין. הנהג פותח את הדלת האחורית ואני מתיישבת ומסתכלת על פרנקו מחליף איתו כמה מילים לפני שהוא מצטרף אליי. בחור נוסף מתיישב לצד הנהג. פרנקו מניח את כף ידו על ברכי ומסיח את דעתי מהמאבטחים. "אנחנו בסכנה כאן?" אני שואלת בלחש.

"את בטוחה איתי."

"לנסוע ישירות לקרולה?" הנהג שואל.

אני נדרכת. "לאן?" אני שואלת בחוסר אמון, מסתכלת על פרנקו, "איפה אנחנו?"

"כן," הוא עונה לנהג.

"שאלתי אותך שאלה. איפה אנחנו?" אני מרימה את קולי. "אנחנו בווגאס? הבאת אותי לווגאס?" עיניי מתמלאות דמעות.

"נדבר במלון," הוא עונה בקצרה.

"עצור את הרכב," אני פוקדת על המאבטח. הוא מסתכל על פרנקו דרך המראה. "עצור בצד!" אני צועקת ולפני שהדפוק עוצר בעדי אני פותחת את דלת הרכב. פרנקו תופס אותי.

"מה את עושה?" הוא נובח. "עצור את האוטו," הוא פוקד. ברגע שהרכב נעצר בצד הדרך אני יוצאת ומתחילה לצעוד בחושך בכיוון ההפוך. "לאן את הולכת?" פרנקו שואל.

"אני לא נשארת כאן!" אני צועקת בלי להסתובב.

"אחכה לך כאן, תחזרי כשתתעייפי," הוא קורא מאחוריי. אני נעצרת ומסתובבת, רואה אותו עומד ליד הרכב ומדליק סיגריה. אני חוזרת על צעדיי ומאגרפת את כפות ידיי.

"מה חשבת לעצמך כשהבאת אותי לכאן? אני רוצה לטוס מפה עכשיו!"

"אנחנו לא במסיבת הרווקות של אחותך," הוא עונה, לא מתרגש ממצבי. "את לא יכולה למחוק את העיר מהמפה בגלל אחותך הדפוקה."

"היית צריך לכבד את ההחלטה שלי ולא להביא אותי לכאן במרמה," אני מתפרצת, "אני רוצה לחזור לניו יורק."

"המטוס כבר עזב. כשנגיע לבית המלון אזמין לך טיסה," הוא עונה באדישות ונכנס לרכב. אני מסתכלת לצדדים בייאוש, מנגבת את הדמעות ונכנסת לרכב. אגיע לבית המלון ואזמין טיסה, פרנקו לא יעצור אותי. הנהג מתחיל בנסיעה ואני מסתכלת מהחלון, שומרת על מרחק מפרנקו.

"למה את בוכה?" הוא מעז להישמע חסר סבלנות.

"אני לא בוכה!"

"אז מה את עושה?" הוא ממשיך באותו טון מרגיז.

"אתה מוכן לשתוק?" אני מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק ומפעילה אותו. מתקבלות הודעות. אני פותחת את ההודעה שקיבלתי מאיסבלה ומופתעת לראות תמונות של מרי וג'ס בחופה.

איסבלה: פספסת את החתונה הספונטנית, היה משעמם.

"ג'סי ומרי התחתנו," אני מספרת לפרנקו.

"התחתנו?" הוא שואל בחוסר אמון. אני מראה לו את התמונה.

"הוא עמד במילה שלו והתחתן," אני מציינת. "היית צריך להיות במינוי."

פרנקו לא עונה. אני מסתכלת על התמונות שאחותי שלחה לי מהחתונה. לאחר מכן אני נכנסת לאינטרנט ומחפשת טיסות לניו יורק.

הנהג עוצר בכניסה למלון ופרנקו יוצא מהרכב. אני תוחבת את הטלפון הנייד לתיק ונכנסת בעקבותיו למלון, מתאימה את צעדיי לצעדיו הארוכים. אנחנו נעצרים ליד המעליות והמאבטח ממהר לעברנו, בידו מעטפה. הוא מושיט אותה לפרנקו, והוא שולף ממנה כרטיס מפתח.

אנחנו נכנסים למעלית והוא לוחץ על אחד הכפתורים. אני מסתכלת סביבי בלחץ ומשחזרת בראשי את הפעם הקודמת שבה הייתי במלון הזה. אני בולעת את הרוק בכבדות ונלחמת כדי לסלק מראשי את התמונות. "דווקא הסוויטה הזאת?" אני שואלת כאשר הוא פותח את דלת הסוויטה שבה ישנתי עם הבנות.

"זאת הסוויטה המרווחת. את רוצה לעבור חדר?" הוא שואל.

"אני רוצה לעזוב את העיר."

פרנקו נכנס לחדר השינה המרכזי ואני מסתכלת סביבי, נזכרת בפעם האחרונה שבה היינו בסוויטה הזאת בהרכב מלא, לפני אותה יציאה מקוללת.

"בואי לפה!" פרנקו קורא.

אני נכנסת לחדר השינה ומסתכלת על המיטה שבה ישנתי עם הופ. הוא פושט את החולצה ומתיישב על המיטה, חולץ את הנעליים. "אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן," אני מתקשה לשלוט בכעס ונשענת על המשקוף. פרנקו קם מהמיטה ומתקרב אליי, נעצר קרוב מדי ומאלץ אותי להרים את ראשי כדי להתבונן בפניו.

"תני לי הזדמנות לשנות את דעתך על העיר."

"למה אתה מתעקש? אני שונאת להיות כאן," אני יורה ברוגז.

"אני חייב לישון כמה שעות ולאחר מכן אדבר עם הטייס."

"אתה מבטיח?"

"מבטיח." הוא רוכן אל שפתיי, אבל אני מזיזה את ראשי.

"אין סיכוי," אני מבהירה וחומקת מתחת לידו, מתיישבת על המיטה וחולצת את נעליי. אני מתרוממת, פושטת את מכנסי הג'ינס ונשכבת על המיטה. פרנקו יבין שאין לו זכות להחליט עבורי.