העם עם הגולן? אל נאחר רגע נכסף

ימיו הראשונים של קיבוץ מרום גולן, ראשון היישובים ברמה, דומים להפליא לסיפור רבים מהמאחזים וההתנחלויות של דורנו: עלייה על הקרקע ללא אישור, למחנה סורי נטוש, מייד לאחר מלחמת ששת הימים; הגדרה מעומעמת של המטרה: "הקמת מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט ברמה"; תמיכה בקריצה ובעידוד של דמויות מרכזיות בממשלה, ובהן רה"מ לוי אשכול, ורק חודש וחצי לאחר מכן - החלטת ממשלה שמאשרת את העלייה על הקרקע.

לא כולם במפלגת השלטון, "העבודה", חשו בנוח עם ההתיישבות ב"שטחים", אבל דווקא הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מרשק, הסביר לימים שמפעל ההתנחלות הוא תסבוכת רצויה: "ההתיישבות בשטחים אכן מסבכת אותנו, כמו שהשורש מסבך את העץ. כמה שהוא מתפתל יותר ועמוק יותר, לא ניתן לנתק אותו. התנחלות היא שורש".

המתיישבים הראשונים בגולן, רובם מתנועת הקיבוץ המאוחד, האמינו שהם החלוץ ההולך לפני המחנה הגדול של תנועת העבודה, אבל הגולן נותר עד היום דליל אוכלוסייה יהודית; פוטנציאל התיישבותי וציוני מוחמץ. אורי הייטנר, איש קיבוץ אורטל וחוקר ההתיישבות בגולן, מזהה עתה בספרו החדש "אל נאחר רגע נכסף" (הוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת), את השנתיים הראשונות שאחרי המלחמה כשירת הברבור של מפלגת העבודה האידיאולוגית; "תחילת שקיעתה של תנועת העבודה המגשימה והמיישבת, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית".

מה בין "העבודה" של היום לבין יגאל אלון שהסביר, כי "ההתיישבות נועדה להעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים", "להעביר נקודות חיוניות של הארץ מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי..."?

רק 30 אלף יהודים חיים כיום בגולן, יבול התיישבותי דל להעציב בהתחשב ב־56 השנים שחלפו מאז; כ־10% בלבד מהאוכלוסייה היהודית בשטחי יו"ש, או במזרח ירושלים. גם אם נתייחס לגולן כאל פריפריה, קצב הגידול של ערים כנהריה או אילת גבוה פי כמה. הייטנר מעיד בעצב שספרו, העוסק בשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה, מגולל סיפור של כישלון: "התמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועה העבודה, כתנועה מגשימה, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה".

אף אחד לא קם

אפילו יהודה הראל (88), "אבי ההתיישבות הישראלית בגולן", הולך בעקבות הייטנר. במגזין "שישי בגולן" האחרון, הראל פרסם מאמר שכותרתו "רקוויאם" (מזמור אבל למת, נ"ש) הוא מכנה שם את סיפור עלייתה ונפילתה של תנועת העבודה הציונית - טרגדיה. הראל מתרשם מהמחקר כי לקיבוץ המאוחד, תנועת המקור שלו ושל הייטנר, אמנם היה עבר גדול של חלוציות בגולה ובארץ, אך "כשהיתה כבר בגיל העמידה, וקראה בקול גדול: 'אל נאחר רגע נכסף!!!', הקול הדהד בחלל ריק, ואף אחד לא קם..."

נראה שמדובר בהגזמת מה. הרי היו שקמו! יצחק טבנקין דרבן בכל כוחו, אלא שלתנועתו, הקיבוץ המאוחד, לא היו דיביזיות כפי שהיו לגוש אמונים בגזרת יו"ש. שליש מהיישובים היהודיים בגולן, מציין הייטנר עצמו, נוסדו אז, באותן שנתיים ראשונות שבהן עוסק מחקרו, "ומי שהאיץ וקידם ודחף, היה ראש הממשלה לוי אשכול, שרק מעטים בגולן של היום יודעים כמה ההתיישבות שם חייבת לו".

אפילו בני הקיבוצים הצעירים של מפ"ם מתנועת "השומר הצעיר", בעיקר בעמקים הצפוניים, תמכו בהתיישבות, אך אנשי העיר שלהם ראו בה פגיעה בערכי השלום. הניסיון לשמור על אחדות ביניהם, מעלה המחקר, הוביל לשיתוק ולחוסר יכולת הכרעה. תחילה הקים "השומר הצעיר" את שניר ברמת בניאס, והסביר שמדובר בשטח ריבוני ישראלי שהסורים השתלטו עליו. אחר כך הוקם היישוב גשור, והומצאה נוסחת "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום", ולבסוף קם גם קיבוץ נטור.

34 יישובים הוקמו מאז בגולן, אבל בשונה מיו"ש או ירושלים, בגולן לא נוצרה עד היום מאסה התיישבותית קריטית ובלתי הפיכה. מי שטרח, בחמיצות מה, להזכיר לנו זאת היה מזכיר המדינה של ארה"ב אנתוני בלינקן, שהבהיר כי שאלת הריבונות הישראלית על הגולן עדיין פתוחה. היתה זאת דווקא ממשלת בנט שלקחה את הדברים לתשומת ליבה, הכריזה על מבצע מכפיל של האוכלוסייה היהודית בגולן, והחלה לקדם תוכניות בנייה שם.

צריך להדגיש: הגולן הפך זה מכבר לחלק ממרכיב הישראליות של רובנו, בעיקר בשל נופיו ומפעלי התיירות והנופש והחקלאות וההיסטוריה שלו. אלא שכל עוד לא ניטעה בו התיישבות מאסיבית של מאות אלפי תושבים - כזאת שתוריד מעל הפרק כל דיבור על מסירתו לסוריה "כשהתנאים ישתנו" - תאומי בלינקן במחלקת המדינה לא יירדו מהצוואר שלנו.

מעבודה לאבודה

ממפלגת העבודה של היום אין מה לצפות בתחום ההתיישבות, לא ממרב מיכאלי ולא מיורשיה הפוטנציאליים. בשלהי ימיה של "ממשלת השינוי", הובילה המפלגה קו שביקש לייבש חלקים מההתיישבות. יישובים רבים ביו"ש הושמטו ממפת העדיפות הלאומית ששרטט אז מזכ"ל המפלגה ערן חרמוני.

"העבודה" של היום אינה מזכירה במאומה את האבות המייסדים שלה, אלה שהקימו כאן מדינה ובנו ערים וכפרים ומפעלים. מה בינה לבין בן־גוריון, שראה בחברון את אחותה של ירושלים ולא היה מוכן לוותר עליה? מה בינה לבין יגאל אלון, שהסביר כי ההתיישבות נועדה "להעביר נקודות חיוניות באזורים שונים של הארץ מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי... להעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים..."? כך. ישר ולעניין. פשוט ואמיתי, באופן שמבהיר כי יישובי הגולן, והשומרון ובנימין כמו נגבה וגוש עציון ומשמר העמק, לא הוקמו רק כדי לספק ביטחון, אלא בעיקר כדי לממש את הקיום היהודי בארץ ישראל ולעצב את גבולות המדינה.

עוד מעט ימלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, שבה הורה שר הביטחון דיין לפנות את "30 ילדי הגולן" (היו יותר!), ומאז השתנה שם רבות. ב־1981 הגולן סופח לריבונות ישראלית, ולפני כמה שנים ממשל טראמפ הכיר בריבונות הישראלית שם. בדרך גם התברר ש"העם עם הגולן" כשהמונים הפגינו התנגדות ציבורית רחבה לוויתורים שם ולמסירתו לסוריה.

ולמרות זאת, כאמור, ישראל לא הצליחה לבסס רוב יהודי גדול, באזור שכה חיוני לביטחון המדינה ושאין בו כל בעיה דמוגרפית, ובכך שיחקה לידי כל מי שרואה בגולן פיקדון טריטוריאלי זמני, הן מחוץ והן מבית.

רה"מ נתניהו, שמפליג ומפריז בחשיבות סמלים וצ'ארטרים מדיניים, אמנם אינו איש התיישבות קלאסי. הוא נדחק אליה רק מכוח לחצים ואילוצים קואליציוניים, ויחד עם זאת יש להניח שגם הוא מבין: רק עיבוי משמעותי של ההתיישבות בגולן, כפי שהחלה להניע הממשלה הקודמת, יסייע לנו בשעת לחץ מדיני כבד, שבוא יבוא.

מרבית מדינות העולם רואות בגולן "שטח כבוש", אך כל עוד הסדר עם סוריה אינו על הפרק, עמדתן היא פאסיבית, ואינה חותרת לשינוי המצב. זה חלון הזדמנויות שלא יימשך לנצח. ולממשלת נתניהו החמישית יש עדיין זמן מדיני והזדמנות לתקן. אחר כך אולי יהיה כבר מאוחר מדי.