"אתה יודע מה זה עבור כדורגלן בן 23, יליד שכונת שפירא בתל אביב, לפגוש פנים אל פנים כוכבת קולנוע עצומה כמו מרילין מונרו?" רחביה רוזנבוים בן ה־88 מנסה לתאר את גודל החוויה. "יודע מה זה ללחוץ את ידו של סגן נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון? מילים לא יכולות לתאר את מה שעברנו באותו מסע מופלא לארה"ב".
במאי 1957 רוזנבוים היה כדורגלן צעיר בהפועל תל אביב, ואת מה שהוא וחבריו לנבחרת הפועל עברו במסע למשחק ידידות זניח מול כוכבי ניו יורק, אכן קשה לעכל. זה היה הרבה מעבר לספורט, קרוב יותר לגבולות הפנטזיה. סיפור מסעה של נבחרת הפועל לארה"ב יובא בהרחבה ביום ראשון הקרוב, בסדרת התעודה "הבלתי חשובים" של כאן 11 (21:45).
אנחנו מדברים על שנים רחוקות, ישראל בת פחות מעשר, תקופת קיצוב וצנע בארץ. שחקני כדורגל נאלצו לעבוד קשה למחייתם, והכדור היה בעיקר תחביב.
"הייתי קיבוצניק מניר אליהו שעבד מדי יום בפלחה", משחזר שלמה נהרי, גם הוא בן 88, אז חלוץ הפועל פתח תקווה. "הייתי קם בשלוש וחצי לפנות בוקר, חורש את השדה עד 12 בצהריים. חוזר לחדר שלי, אוכל, מתארגן - ונוסע לאימון. אל תעשה בכלל השוואות לתקופה הנוכחית. לא המגרשים, לא הכדור, לא הנעליים, לא הביגוד. זה היה עולם אחר, ואם שיחקת במכבי - אז כולם הכירו אותך כשחקן מכבי. היו אומרים את השם שלך וידעו בדיוק איפה אתה משחק. לטוס לחו"ל? כשהקבוצה שלנו המריאה לקפריסין, חצי שעה טיסה, חצי עיר באה ללוות אותנו לנמל התעופה".
זה קרה לקראת יום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. היה צורך לשלוח נציגות לארה"ב, שתערוך שם סיבוב ואולי תצליח לגרד תרומות של כמה דולרים. הוחלט לשלוח לניו יורק את נבחרת הפועל, שתבצע את העבודה. "אל תשאל אותי למה בחרו דווקא אותנו", מבקש נהרי. "אז זו היתה תקופה שהפוליטיקה שיחקה תפקיד רציני בספורט, ותמיד כשהיו בוחרים שחקנים לנבחרת ישראל, היו בוחרים חצי ממכבי וחצי מהפועל".
כמאמן נבחרת הפועל לניו יורק לקחו את ג'ק גיבונס, המאמן הבריטי של נבחרת ישראל, והוא שהחליט איזה סגל יצטרף אליו לנסיעה לאמריקה. היתה שם נציגות גדולה מהפועל פ"ת, שבשנות ה־50 וה־60 נחשבה לקבוצה הטובה ביותר בארץ, ובין היתר שיחק בה נחום סטלמך האגדי, שגם הוא הצטרף למסע בארה"ב. והיתה כמובן נציגות להפועל ת"א, להפועל חיפה ואפילו להפועל רחובות.
לשחקנים הודיעו שנוסעים למשחק ידידות שגרתי. ביקשו מהם למדוד חליפות, לקחו אותם למלון דן בתל אביב, ושם העבירו להם סדנה קצרה בנימוסים והליכות, בין היתר איך לאכול בסכין ומזלג, העיקר שלא יעשו בושות בארץ האפשרויות.
הנבחרת המריאה לניו יורק במאי 1957, במטוס קונסטליישן בעל פרופלורים, עם תחנת ביניים בלונדון. "המטוס הקדים להגיע לארה"ב בשעתיים", נזכר רוזנבוים. "איך שנחתנו ראינו שיירה אדירה של מכוניות מתקרבת ונעצרת ליד רחבת החניה של המטוס. ראשון יצא גבר זקוף, לראשו כובע רחב שוליים. איש מרשים שראית מייד שהוא שולט בעניינים. הוא נתן הוראות לסדרנים, למקבלי הפנים. אמרו לנו שזה השופט היהודי סמואל לייבוביץ".
לייבוביץ אמנם היה נשיא הארגון המאוחד לחלוצי ישראל, וחבר הפדרציה הפילנתרופית היהודית בניו יורק, אבל את שמו רכש כאחד מעורכי הדין החזקים בארה"ב, ובין היתר שימש פרקליטו של הגנגסטר הידוע לשמצה אל קפונה ונודע כמי שהציל לא מעט לקוחות ממלתעות הכיסא החשמלי. כשנבחרת הפועל נחתה, לייבוביץ' כבר היה שופט בבית המשפט המחוזי בברוקלין ובדרכו לשמש שופט בבית המשפט העליון במדינת ניו יורק.
"התחלנו לרדת מהמטוס", מספר רוזנבוים. "אבל השופט נתן לנו הוראה לעלות בחזרה. הביאו חולצות כחולות שבמרכזן מגן דוד גדול, עם הכיתוב 'ישראל'. הוסיפו גם כובע. איך שירדנו, הצלמים ניגשו לשופט והתלוננו שהשמש מפריעה להם. מאחר שטייסי אל על כבר עזבו את המתחם, לייבוביץ' נתן הוראה - והביאו ארבעה טייסים משדה התעופה. הטייסים הניעו את המטוס וסובבו אותו כך שהצלמים יוכלו לצלם אותנו יורדים, בלי שהשמש תסנוור. זה סיפור אמיתי".
איך שהשחקנים ירדו מהמטוס, הם הבחינו שמולם עומדות שתי שורות מסודרות של גברים חסונים. על דש החולצה של כל אחד מהם נישאה תווית קטנה עם המילה "שלום" ושם לובש החולצה. מתברר שאלה היו שחקני קבוצת הבייסבול ברוקלין דודג'רס, שזכתה באליפות ב־1955, ובהם עמד גם ג'קי רובינסון, אגדת ספורט אמריקנית - השחקן השחור הראשון בליגת הבייסבול הבכירה.
"באותם ימים אפילו לא ידענו את גודל הדבר ואת העוצמה שאלופת ארה"ב בכבודה ובעצמה באה לקבל את פנינו", נהרי מודה.
הלם בעיר הגדולה
נבחרת הפועל היתה משלחת של גברים צעירים ממדינה שרק החלה לבנות את יסודותיה, רובם לא יצאו מעולם את גבולותיה ולא ראו עולם. "רק לראות את מנהטן, את רבי הקומות", נאנח נהרי. "הלכנו עם הראש למעלה ולא הבנו איפה אנחנו נמצאים".
בן ציון צין בן ה־85, באותם ימים בן ציון צינוביץ' והיום פרופסור בפנסיה, שיחק בהפועל ת"א כמגן שמאלי והיה אז חייל בן 20. "זו היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל", הוא מספר. "הוריי היו יחסית עניים, וזה היה עבורי שוק, הלם. הגודל של העיר, המוני האנשים, המכוניות. לא ראיתי טלוויזיה עד שהגעתי לאמריקה".
חבורת השחקנים האלמונית לא הבינה שקבלת הפנים החגיגית בנמל התעופה היתה רק הספתח למסע. ההפתעות הגדולות עוד חיכו לה בהמשך. מתברר שהשופט לייבוביץ', עם קשריו הענפים, יחד עם שגריר ישראל בארה"ב באותם ימים, אבא אבן, ארגנו לכבודה ולכבוד יום העצמאות הישראלי תהלוכת ענק בשדרה החמישית של מנהטן.
"הושיבו כל צמד שחקנים במכוניות חדשות עם גג נפתח", מספר נהרי. "יותר מ־20 מכוניות היישר מהניילונים. מי ראה עד אז דברים כאלה? בארץ עדיין לא המציאו אז אפילו את הסוסיתא, המכונית שגמלים אכלו. תחשוב שאתה נוסע בשדרה החמישית, ועשרות אלפי אנשים עומדים משני צידי הכביש עם דגלים ומריעים. לי לא היה בן זוג ברכב שבו שובצתי, אז נסעתי לבד, במכונית האחרונה בשיירה. נופפנו לקהל, כאילו מינימום אלופי העולם הגיעו".
רוזנבוים, שצבר לא מעט חוויות כשחקן באותן שנים, לא שוכח את האירוע ההוא. "לפנינו צעדה תזמורת, אחריה נסעה משאית עם מיצג מאחד היישובים בחבל עזה, ושני חיילי צה"ל עמדו עם נשק. התנועה ברחובות המרכזיים של ניו יורק נעצרה לשעתיים. מגורדי השחקים זרקו עלינו קונפטי ופרחים. הגענו לבניין עיריית ניו יורק, ושם קיבלו אותנו סגן ראש העיר וגם מלכת היופי. הכל בהפתעה, לא ציפינו לכלום מזה".
השחקנים האלמונים מישראל נסעו גם לרובע ברוקלין, ויצאו לפגישה עם הקרדינל פרנסיס ספלמן, הארכיבישוף של ניו יורק. בכל מקום חיכו צלמים ועיתונאים, ובעיקר יהודים מקומיים שרצו להתחכך בגיבורים שהגיעו מהמולדת.
"היהודים לא הפסיקו להביא מתנות לבית המלון", נהרי נזכר. "מי שידע אז לדבר יידיש היה מלך. הזמינו אותו למסעדות, נתנו לו חבילות, מה שאתה לא רוצה. מה איתי? תימני יכול לדבר יידיש?"
ביקרו במכללה צבאית
גולת הכותרת, האירוע שלכבודו טסה הנבחרת לארה"ב, היתה משחק ראווה מול כוכבי ניו יורק באצטדיון אבטס פילד בברוקלין. האצטדיון התמלא בעיקר ברבבות יהודים, אבל את ההצגה גנבה לכדורגלנים הכוכבת ההוליוודית מרילין מונרו, שנכנסה למגרש לפני המשחק כשהיא יושבת במכונית פתוחה ומאחוריה צועדות שתי הנבחרות. היא גם בעטה את בעיטת הפתיחה במשחק - פעולה שגרמה לחבלה ברגלה והצריכה לשגר את מונרו לטיפול רפואי.
"יש לי תמונות בבית, תלויות על הקיר, שאני נראה בהן עומד ליד מרילין מונרו", מספר בן צין בגאווה. "היא ישבה במכונית, במושב האחורי, ובעלה באותם ימים, המחזאי ארתור מילר, הלך מאחור ושמר שאף אחד לא יתקרב אליה. המכונית עשתה סיבוב באצטדיון, ושתי הקבוצות הלכו משני צידיה. אמציה לבקוביץ' הלך ראשון בנבחרת שלנו ואני שני, אז בכל התמונות תפסו את שנינו. הייתי באותו יום בערפול חושים, לא ידעתי מה קורה סביבי. גדלתי בדרום תל אביב ליד שוק העלייה. תחשוב שכמה שנים לפני כן שיחקתי כדורגל במגרש חניה".
מי שתפס את מרב תשומת הלב בין הישראלים היה השוער האגדי יעקב חודורוב, קפטן הנבחרת. בגלל מעמדו, חודורוב צולם באירוע כמעט מכל זווית, עומד לצד מונרו. בשלב מסוים הוא אפילו זכה לנשק אותה על לחייה. התמונות שהנציחו את המעמד זכו לפרסום בארץ וברחבי העולם - מובן שלא בזכותו של האייקון הישראלי.
"ברגעים הכי זכורים בראשו של אבי, זה כנראה נמצא בחמישייה הראשונה", מספר עופר חודורוב (67), בנו של השוער שהלך לעולמו ב־2006, בגיל 79. "זאת לא היתה נסיעה עם אתגר לנצח ולהעפיל, נניח, לטורניר גביע העולם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרילין מונרו הפכה את האירוע לאייקוני, ולכזה שלא הפסיקו לדבר עליו.
"התמונה שלו מנשק את מונרו ליוותה את אבי לאורך השנים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כולם זוכרים את התמונה של יוסי בן־חנן בתעלת סואץ ב־1967, עם הקלצ'ניקוב ביד, את תמונתם של שלושת הצנחנים בכותל, את התמונה של אריק שרון עם התחבושת במלחמת יום כיפור. יש תמונות שנחרתות בתודעה של ההיסטוריה של המדינה, ופה זה נחרת בתודעה של הספורט.
"יום אחד התקשר אלי חבר שהיה ברומא, והוא סיפר שיש חנות וינטג' למזכרות כדורגל, שם הוא ראה על הקיר את תמונתו של אבא שלי עם מרילין מונרו. אמרתי לו מייד - 'קנה אותה'. הוא שאל את המוכרת אם אפשר לקנות, והיא הסבירה לו, 'התמונה הזו תלויה על הקיר כבר 30 שנה. למכור אותה אני לא מעוניינת, אבל אם אתה רוצה לקבל ממני חולצה - תספר לי מי מצולם ליד הכוכבת'".
לחודורוב הבן, יו"ר קבוצת דיזנהאוז, יש סיפור נוסף על אותו הרגע שבו הונצח על ידי הצלמים. "ב־2016 נערכה אליפות אירופה בכדורגל בצרפת, וטורקיש איירליינס הזמינו אותי ואת רעייתי למשחק הגמר. טסנו עם החברה הטורקית, ישבתי במטוס ודפדפתי במגזין. איך שהגעתי לאמצע החוברת, ראיתי שבאיסטנבול מתקיימת תערוכת תמונות כדורגל מכל העולם, לכבוד הטורניר. ראיתי שם את התמונה של אבא שלי עם מרילין מונרו. אתה מבין? תמונות מכל העולם, ילדים מאפריקה, שחקנים מיפן - ותמונה של חודורוב. אנחנו לא קולטים את האימפקט הענק שהיה לזה. בשביל תמונה כזאת צריך גם מזל בחיים, כי באותה נסיעה אבא נבחר להיות הקפטן. אם הוא לא היה בתפקיד הזה, מישהו אחר היה מצולם שם עם מונרו".
במשחק עצמו לא ביישה נבחרת הפועל את הפירמה וניצחה את הניו־יורקים 4:6. רוזנבוים ונהרי היו בין הכובשים. "בניו יורק שיחק יהושע זילברשטיין, שהיה איתי בהפועל ת"א והיגר לארה"ב", רוזנבוים משחזר. "הוא שמר עלי במשחק, ובכל זאת הבקעתי. אחרי שריקת הסיום הוא בא אלי ואמר: 'מתברר שלא שכחת להבקיע'. אבל בנבחרת צחקנו בינינו איך חודורוב הגדול ספג כל כך הרבה שערים במשחק אחד. אמרנו שכנראה הוא ראה את מונרו והסתחרר לגמרי".
המסע לא הסתיים במשחק הראווה ההוא בניו יורק. השופט לייבוביץ' לקח את הנבחרת לבנק הדם בעיר הגדולה, וביקש מהשחקנים לתרום מדמם באירוע מיוחצן. למחרת רעמו הכותרות ש"הבחורים מישראל תרמו בנדיבותם". הנבחרת ביקרה גם במכללה הצבאית ווסט פוינט, שנמצאת 80 קילומטר מצפון לניו יורק, ושם הניחו השחקנים זר על קברו של קולונל (והאלוף הראשון של צה"ל) דוד מרכוס ז"ל, שנהרג בתחילת מלחמת השחרור. הם המשיכו לפילדלפיה, למשחק נוסף, ומשם לוושינגטון - לסיור בגבעת הקפיטול.
"בקפיטול יצאו אלינו צירים מבית הנבחרים וחברי הסנאט, וביקשו תמונה משותפת איתנו", נזכר רוזנבוים. "השופט לייבוביץ עמד מולם ואמר לכמה מהם - 'אתה ואתה החוצה'. לא הבנו מה קרה, אז שאלנו את אחד המלווים. הוא הסביר לנו ש'אלה שהשופט ביקש שייצאו מהתמונה לא מצביעים עבור ישראל'. תבין איזו השפעה אדירה היתה לשופט הזה".
משם הוזמנה נבחרת הפועל לפגוש את סגן נשיא ארה"ב באותם ימים, ריצ'רד ניקסון, שכעבור כ־12 שנים ייבחר לנשיאה ה־37 של ארה"ב. "אני הגשתי לניקסון ספר תנ"ך, כמתנה מאיתנו", מספר נהרי, הפלאח מקיבוץ ניר אליהו, וגם רוזנבוים לא נרגע מהמעמד עד היום: "בחור בן 23 ממדינת ישראל לוחץ את ידו של סגן נשיא ארה"ב. בחלומות הכי ורודים שלי לא הייתי מתאר את זה".
"על זה אני מצטער"
הנבחרת חזרה ארצה עמוסת חוויות, אבל עד מהרה האירוע נשכח בין דפיה של ההיסטוריה. בכל שבת יש משחק חדש, ומסעות ספורטיביים הפכו לדבר שבשגרה. מרילין מונרו מצאה את מותה חמש שנים אחר כך, בגיל 36, בביתה שבקליפורניה. השופט לייבוביץ' נפטר ב־1978, בגיל 84.
שלמה נהרי היה שותף לקבוצת הפלא של הפועל פ"ת, שזכתה בחמש אליפויות ברצף - שיא שלא נשבר עד היום. רוזנבוים היה קפטן הפועל ת"א, בעל 18 הופעות בנבחרת. הוא פרש בגיל 30 ועבד במשך שנים בחברת המים הלאומית מקורות.
"זה לא כמו היום, שכל שחקן מקבל כסף והולך לדרכו. אז היינו חברים בלב ובנפש, לכל החיים", מספר רוזנבוים. "סטלמך היה בכל האירועים המשפחתיים שלי, ואני בשלו. לחודורוב הייתי צמוד עד ליום מותו. אלה אנשים שהלכו איתי שנים אחרי שהקריירה הסתיימה".
חודורוב לא ייזכר בהיסטוריה של הכדורגל בזכות מרילין מונרו, אלא בזכות תרומתו העצומה למשחק, שבעקבותיה היה חתן פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף לשנת 2006.
"נולדתי ב־1955, בשלהי הקריירה של אבי", מספר עופר, בנו. "חייתי יותר מהסיפורים, ואחרי מותו גיליתי עולם שלם. לא אשכח שכשאבא נפטר, אמרתי לרעייתי, 'צריך לארגן את ההלוויה'. היא אמרה, 'על מה אתה מדבר, זו לא הלוויה שלך - זו הלוויה של עם ישראל'. לא קלטתי מה היא אומרת. בסופו של דבר הגיעו 5,000 איש מכל הארץ, וב'שבעה', בכל יום, נכנסו אנשים משבע בבוקר עד 12 בלילה. כאלה שבחיים לא פגשתי, אבל באו לתת כבוד".
בן צין, שהנסיעה ההיא לארה"ב היתה המפגש הראשון שלו עם חו"ל, מצא בה שנים ספורות לאחר מכן את עתידו. "הייתי צריך ללמוד אז בטכניון, והיה לי סידור עם הפועל חיפה, שאם אעבור לשחק בה - היא תשלם לי עבור הלימודים", הוא מספר. "ממש בתקופה של המסע לארה"ב נסעתי עם הפועל ת"א לסיור משחקים באירופה, והייתי צריך לחזור ישר לבחינות הכניסה לטכניון.
"חזרנו באונייה מגנואה והיינו אמורים לאסוף בדרך עולים מפולין. העולים לא הגיעו בזמן לנמל, האונייה התעכבה - ואני פספסתי בגלל זה את בחינות הכניסה. בשום אופן לא נתנו לי להיבחן באיחור של שבוע. ישבתי מחוץ למשרד הדיקן, שסירב אפילו לדבר איתי. אמרו לי, 'אתה צעיר, אתה יכול לחכות לשנה הבאה'.
"לא רציתי לחכות, ובמקום הטכניון נסעתי ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת ניו יורק, עשיתי דוקטורט בהנדסה אווירית והפכתי למהנדס טילים. עכשיו אני בפנסיה, אחרי שלימדתי 50 שנה באחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב - ג'ורג'יה טק. אני מספר לאנשים שאם העולים מפולין היו מגיעים אז בזמן, הייתי כנראה מסיים כמאמן כדורגל".
עם פרישתו לפנסיה הוענקה לפרופ' צין מדליית זהב בתחום הנדסת המכונות, ואחד מבנייני המעבדות באוניברסיטת ג'ורג'יה טק נקרא כיום על שמו.
כשאתה מסתכל אחורה על חייך, מה זוהר יותר - קריירת הכדורגל הקצרה או תקופת האקדמיה?
"בתחילת שנות ה־60 עשיתי את המאסטר שלי באוניברסיטת סטנפורד. באותן שנים הגעתי לחופשות בישראל, ולפעמים הייתי משתתף במשחקי ידידות של הפועל ת"א. התברר שמאמן הנבחרת גיולה מאנדי ראה אותי וכנראה מצאתי חן בעיניו. התקשרו אלי לארה"ב ורצו שאצטרף לנבחרת ישראל, שאמורה היתה לשחק נגד איטליה.
"זאת היתה הזדמנות גדולה בשבילי. הלכתי לפרופסור שלי באוניברסיטה וסיפרתי לו על הבקשה. הוא היה אדם נבון ואמר לי, 'ללמוד תוכל כל החיים, אבל לשחק בנבחרת תוכל רק עכשיו'. ובכל זאת לא הקשבתי לו, ונשארתי בלימודים. רוב ההחלטות שקיבלתי בחיי היו טובות, אבל על זו אני עדיין מצטער".
eyal1iris@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו