רוכב שמיים: קיבלנו סיבוב במסוק הקרב אפאצ'י

העבודה ככתב צבאי מביאה אותך לא פעם למקומות מרתקים. פגישות רגישות עם בכירים בכל זרועות הביטחון שבהן נמסר מידע שהוא לא פעם דרמטי, ביקורים בשטח שנמצא לעיתים קרובות באזורי לחימה, והשתתפות בפעילות - מבצעית או אימונים - עם הכוחות ועל גבי הכלים שלהם, בים, באוויר וביבשה.

ב־37 השנים שבהן אני מלווה את מערכת הביטחון מקרוב יצא לי לבקר בשלל יחידות ולהיות באינסוף כלי לחימה. מטנקים ונגמ"שים למיניהם, דרך כמעט כל כלי שיט אפשרי מעל ומתחת למים, ועד למטוסים ומסוקים שונים, ואפילו טיסה ב־F15i ("רעם"). אבל בכלי אחד לא יצא לי לטוס אף פעם: במסוק קרב. לחוות מקרוב טיסה במכונת המלחמה החצופה הזאת, שזוכה לפחות קרדיט מכפי שמגיע לה.

לכבוד יום העצמאות ה־75 הגעתי לבסיס חיל האוויר ברמון, שבו נמצאות שתי טייסות מסוקי הקרב, כדי לטוס באפאצ'י. ביקרתי בחיל האוויר בעבר עשרות פעמים, אבל זה לא היה עוד ביקור - ולא רק בגלל הטיסה התקדימית.

חיל האוויר נמצא כיום בתקופה מוזרה, מורכבת, חסרת תקדים. מצד אחד, המציאות הביטחונית הסבוכה בכל חזית אפשרית, עם סיכוי לא קטן להסלמה, ואולי אף למלחמה, בכמה חזיתות במקביל. מצד שני, המחלוקת הגואה סביב החקיקה המשפטית שמשפיעה גם על צה"ל, ועל חיל האוויר בראשו, על רקע מעורבותם של טייסים רבים במחאה.

הצורך לטפל בשני אלה במקביל מציב אתגר מורכב בפני המפקדים בחיל. הם נדרשים לתמרן בין שמירה על רף אימונים ומוכנות גבוהה לבין טיפול אינטנסיבי בכוח האדם כדי לוודא שהכשירות נשמרת. זה מטיל עומס כבד במיוחד על כל שרשרת הפיקוד, ובעיקר על מפקדי הטייסות - חוד החנית של חיל האוויר.

"זאת תקופה חסרת תקדים", אומר סא"ל א', מפקד טייסת 190 (טייסת "מגע הקסם"). "לא היו לנו אתגרים פיקודיים כאלה בעבר. מטבע הדברים, כשהחברה נמצאת במשבר ובלחץ אז גם צבא העם מושפע מזה. אני כמפקד עושה הכל כדי לשמור על הכשירות ועל הלכידות של היחידה, ואנחנו מתעסקים בזה יום־יום. אבל המציאות כאן שונה מכפי שנדמה בחוץ: זאת מציאות של אנשים שמסתכלים אחד לשני בעיניים, יודעים מה המשימה המשותפת שלהם ובאים לעשות דברים ביחד".

מורשת קרב שמתחילה בווייטנאם

מסוקי הקרב הם תולדה של מלחמת וייטנאם. האמריקנים הבינו שניתן לקחת את המסוקים, לחמש אותם ולהסתייע בהם בקרב היבשה. הקוברה היה מסוק הקרב הראשון, ודגמים שלו עדיין משרתים את המארינס בצבא ארצות הברית. לצה"ל הם הגיעו בראשית שנות ה־80, במקביל למסוקי הדיפנדר ("להטוט"). חיל האוויר הסתייע בהם לשלל משימות - מסיוע לכוחות היבשה, דרך סיכולים ממוקדים ועד לחילוץ כוחות.

שני מקרים בולטים כאלה היו בתקופה ההיא, שבה צה"ל שהה ופעל באינטנסיביות בלבנון. הראשון, חילוצו ב־1986 של טייס הפאנטום ישי אבירם שנאלץ לנטוש את מטוסו במהלך גיחת תקיפה בלבנון, אשר זכתה לפרסום משום שהנווט שלו, רון ארד, צנח ונשבה בידי ארגון אמל ובהמשך נעלמו עקבותיו. השני, חילוצם ב־1988 של לוחמים שהשתתפו במבצע "כחול וחום", שבו פשטו כוחות צה"ל על מפקדת הארגון של אחמד ג'יבריל בעיירת החוף הלבנונית נועיימה.

עוד קודם לכן, במלחמת לבנון הראשונה, השתתפו מסוקי הקרב במערכה נגד הצבא הסורי והשמידו עשרות טנקים סוריים כחלק מהסיוע לכוחות צה"ל שפעלו בעומק לבנון. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה עשו האמריקנים שימוש מסיבי במסוקי אפאצ'י מתוצרת חברת בואינג - ששמם נלקח מהשבט האינדיאני הידוע - אשר נחשבו לדור הבא של מסוקי הקרב משום שהיו מצוידים בטכנולוגיות ובמערכות נשק מתקדמות, בעיקר טילי "הלפייר".

לצה"ל הגיעו מסוקי האפאצ'י הראשונים בראשית שנות ה־90'. קלטה אותם טייסת 113 (טייסת "הצרעה"), שנפתחה בספטמבר 90' מחדש כטייסת מסוקי קרב, לאחר שהיתה קודם לכן טייסת מטוסי קרב. התקיפה המפורסמת ביותר שביצעה הטייסת הזאת היתה חיסולו ב־1992 של מנהיג חיזבאללה, עבאס מוסאווי. החיסול הזה התברר כעבור שנים כחרב פיפיות: מי שירש את מקומו בראשות הארגון הוא חסן נסראללה, שהתברר כמנהיג מוכשר וכריזמטי פי כמה מקודמו, וגם כאויב מסוכן בהרבה לישראל.

טייסת 190 קיבלה את מסוקי האפאצ'י שלה באמצע שנות ה־90'. עד אז היא הפעילה את מסוקי הדיפנדר, שיצאו בהדרגה משירות. בהמשך להם קורקעו ונמכרו בעשור שעבר גם מסוקי הקוברה. כיום מפעיל חיל האוויר שתי טייסות אפאצ'י משני דגמים: טייסת מגע הקסם מפעילה אפאצ'י מדגם A המכונה בחיל האוויר "פתן", וטייסת הצרעה מפעילה אפאצ'י מדגם D (לונגבואו) המכונה בחיל האוויר "שרף". מבחינת מבנה מדובר במסוק זהה, השוני הוא במערכות האוויוניות, המתקדמות יותר ב"שרף". בצה"ל השביחו לאורך השנים את המערכות גם במסוקי ה"פתן", כך שלשני המסוקים יכולות דומות, ושתי הטייסות חולקות ביניהן את הכוננויות והמשימות, ולעיתים קרובות הן גם פועלות במשותף.

למסוקי הקרב בשתי הטייסות (וכן בטייסות הקוברה) היה חלק מרכזי במבצעים הגדולים שערך צה"ל בדרום לבנון - "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" - וגם בלחימה ביו"ש ובעזה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בראשית המילניום הנוכחי. בתקופה ההיא הרבתה ישראל בחיסולים של מנהיגי טרור, שרובם בוצעו מהאוויר. ברמאללה חוסל מנהיג החזית העממית אבו עלי מוסטפא, ובעזה בכירי חמאס אחמד יאסין, עבד אל עזיז רנטיסי ועדנאן אל־רול. בהמשך לכך, מסוקי הקרב מילאו תפקיד מרכזי גם בכל המבצעים הגדולים שערך צה"ל בעזה - "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" בסיוע לכוחות היבשה, ו"עמוד ענן" ו"שומר החומות" בתקיפת יעדים ברצועה ובהגנה על גבול עזה.

"המשימה הראשונה והעיקרית שלנו היא סיוע לכוחות הקרקע", אומר סא"ל א'. "זה נכון בכל מתאר מבצעי: במבצעים מיוחדים, במבצעי בט"ש, במבצעי שגרה וגם בכל סוג של מלחמה, בעצימות גבוהה יותר או פחות, וכמובן במוכנות להגנה על גבולות המדינה. אנחנו עוסקים גם בהגנת שמי המדינה, בעיקר מול "דַּלֵּי שחם" שנמצאים כיום בכותרות. אנחנו מתעסקים עם זה הרבה, וזה חלק מהמשימות המבצעיות היומיות שלנו".

דלי שחם הם כלי טיס, לא מאוישים ברובם, שטסים לאט ונמוך, כך שלמכ"מ קשה לעיתים לאתר אותם, מה שמקשה על היירוט שלהם. "אנחנו, ככלי טיס שגם הוא טס לאט ונמוך, יכולים לאתר אותם וגם להשמיד אותם אם נדרש". כך, יירט מסוק אפאצ'י בפברואר 2018 כטב"מ איראני שחדר לישראל. צה"ל עקב אחרי מסלול הטיסה של הכטב"מ שהמריא מסוריה, ומסוקי קרב יירטו אותו מעל רמת הגולן, בשטח ישראלי, כך שניתן יהיה לאסוף את השברים שלו ולבדוק אותם.

גם במלחמת לבנון השנייה היה למסוקי הקרב תפקיד מרכזי, בעיקר בסיוע לכוחות הקרקע. זה בוצע במחיר כבד: תקלה טכנית גרמה להתרסקות מסוק אפאצ'י ולמותם של הטייסים צביקה לופט ותם פרקש, וטעות אנוש גרמה לתאונה שבה התנגשו שני מסוקי אפאצ'י - אחד הטייסים, רן כוכבא, נהרג, והטייס השני, נועם גרשוני, נפצע קשה, השתקם, ולימים הפך לאלוף אולימפי בטניס לנכים. אגב, טייס המסוק השני, אורי שגיא, בעברו מפקד טייסת מגע הקסם (וכיום המנכ"ל המייסד של מבשלת בירה אלכסנדר), הצליח להנחית אותו בשלום, במה שנחשב להישג מקצועי חסר תקדים בעולם.

עדיין רוצים לוחם בקוקפיט

עולם התעופה המבצעית חווה בעשורים האחרונים מהפכות משמעותיות: מיכולות מתקדמות של חמקנות ועד להישענות מוגברת על כלי טיס בלתי מאוישים שמבצעים כיום חלק ניכר מהמשימות - מצילום ומעקב ועד לתקיפה. חיל האוויר הוא שחקן מרכזי במהפכות האלה: ישראל נחשבת לפורצת דרך עולמית בתחום המל"טים (בעיקר התוקפים) והיא היתה הראשונה להפעיל את מטוסי ה־F35 החמקנים בפעילות מבצעית, כולל בתקיפת יעדים שונים במזרח התיכון.

המהפכות האלה פסחו במידה רבה על עולם מסוקי הקרב. המסוקים עצמם אמנם מתקדמים בהרבה מבעבר - באוויוניקה, בטכנולוגיה, באמל"ח - אבל התחום כולו נותר שמרני למדי, בדומה לראשית דרכו לפני כ־50 שנה. "חיל האוויר רוצה לשמר את הפלטפורמות המאוישות כמה שניתן", אומר מפקד הטייסת.

"יש הבדל גדול כשיש לוחם בקוקפיט, והרבה פעמים אתה נדרש ללוחם הזה, בוודאי ככל שהמתאר מורכב יותר, כשמזג האוויר מאתגר יותר, כשהלחימה סבוכה יותר, ואתה צריך לסייע בצורה קרובה, באינטימיות כזאת עם הכוחות, כשאתה שומע בקשר אחד את השני ומבין בדיוק מה נדרש ממך ומה המשימה. לכן, כל הצבאות בעולם משמרים את האנשים בקוקפיט, כי הם אלה שמסוגלים להגיע לשטח, להבין את תמונת המצב, להחליט מה המשימה ולבצע אותה בצורה הטובה ביותר".

יתרונו של מערך מסוקי הקרב הוא בוורסטיליות שלו. "אנחנו יודעים להתמקד במשימות שונות, ולבצע את כולן היטב", אומר סא"ל א'. "אבל היתרון היחסי שלנו הוא בקרב היבשה, כי אנחנו יכולים לעשות את ההבדל בנקודה שבה הקרב הוא מורכב ומאתגר, או כשיש מזג אוויר כזה שבו כלים אחרים לא יכולים לסייע - שם אנחנו פועלים".

סא"ל א', מפקד טייסת "מגע הקסם": "תפקידי הוא לשמור על הכשירות של הטייסת. אנשים צריכים לבוא לפה ולראות את הדברים בעיניים, להיזכר במשימה, להבין שיש דברים גדולים מאיתנו. לרגע לא הרגשתי שהכשירות של הטייסת נפגעה. אנחנו מאוד מלוכדים וחזקים, ומבצעים את המשימות"

כחלק מכך מקושרים מסוקי הקרב לכוחות הקרקע במערכות תקשורת משותפות: מערכת "משואה 750" של אלביט, שבה משתמש כיום צבא היבשה ומאפשרת מיפוי והתמצאות ברזולוציות חסרות תקדים, מותקנת גם במסוקי הקרב כדי שהטייסים יקבלו תמונת קרב זהה לזאת שרואים הכוחות הקרקעיים כדי שיוכלו לסייע להם באופן מיטבי.

בקרבה האינטימית הזאת לכוחות ולקרקע יש לא מעט סכנות. היא מאפשרת לאויב לפגוע ביתר קלות במסוקי הקרב. האמריקנים סיפקו במלחמת אפגניסטן טילי כתף למורדים, שאפשרו להם לעשות שמות במסוקים הסובייטיים. כעבור דור עשו המורדים בעיראק שמות באמצעות טילי כתף סובייטיים במסוקים האמריקניים שפעלו במדינה במלחמת המפרץ השנייה ולאחריה. צה"ל נחשב לפורץ דרך גם בתחום הזה, עם מערכות לוחמה אלקטרונית מתקדמות שהותקנו על מסוקי הקרב במטרה להגן עליהם מפני איומי אויב.

"ישנם איומים שבהם הטיסה הנמוכה והאיטית היא יתרון ביחס למטוסי הקרב, וישנם מקומות שבהם אנחנו מאוימים יותר. אנחנו לא מזניחים זאת לרגע, ומתאמנים על כך כל הזמן", הוא אומר. "אנחנו מבינים שהאויב מנסה לאתגר אותנו, וטסים בהתאם, גם אם זה דורש מאיתנו לטוס קצת יותר רחוק, או להגיע בזוויות שונות - כל מה שיאפשר לנו לבצע את המשימה".

בעוד 50 שנה יהיו עדיין מסוקי קרב?

"50 שנה זה טווח רחוק לצפייה, וקשה לומר אם יהיו בכלל פלטפורמות מאוישות, אבל בראייה של 20-10 שנה קדימה - אני בטוח שיהיו. האתגרים הם אינסופיים, ולא בטוח שבפלטפורמות לא מאוישות נצליח להתמודד איתם. לעומת זאת, בפלטפורמות מאוישות אנחנו תמיד רלוונטיים ותמיד זמינים, ומול האתגרים הקיימים - אם יש מישהו שיכול לעמוד בהם בהצלחה - זה רק אנחנו".

והאתגרים הנוכחיים, כאמור, מורכבים יותר מאשר בעבר. החודש האחרון - עם נפיצות בכל זירה אפשרית: סוריה, לבנון, עזה, יו"ש וגם במזרח ירושלים - חידד את הצורך בחיל אוויר כשיר וקטלני.

"המשמעות מבחינתנו היא שאנחנו כבר לא יכולים להתאמן רק על זירה אחת. אנחנו חייבים להתאמן על הכל. זה דורש מהאנשים יותר מחויבות, והרבה יותר הירתמות. אנשים מבינים את האתגר שנמצא גם בזירה הפנימית, גם בגבולות, וגם רחוק מהגבולות. אנחנו מתעסקים עם זה כל הזמן, כל זירה והמורכבות שלה, אם כי מטבע הדברים בצפון נמצאים האתגרים הכי גדולים ומורכבים שלנו".

כשמגיעים לטייסת - עושים קאט

הוא בן 37, נשוי פלוס שניים, מתגורר בבסיס רמון. סיים קורס טיס במגמת מסוקים, טס רוב השנים בטייסת"שרף" ומזה שנה וחצי מפקד על טייסת "פתן" (עם תפקיד בין־לבין ביחידה לשיתוף פעולה קרקעי, שם היה אחראי על הסיוע לכוחות המתמרנים). התקופה הנוכחית היא לדבריו המאתגרת שידע, בשל השילוב בין האינטנסיביות המבצעית לטלטלה שחווה המדינה כתוצאה מהחקיקה המשפטית.

"אני מדבר עם כל איש מילואים פעם בשבוע בטלפון", הוא מספר, "ועם כל מי שמגיע אני מדבר בארבע עיניים. חשוב לי לגעת בכולם, לראות שהם מצליחים לעשות את הטרנספורמציה מאזרח ללוחם. כשנכנסים לתדריך, אני מבקש להקפיד שכל מה שקורה בחוץ נשאר בחוץ. לעשות קאט. לעזוב את הטוויטר. אפשר לדבר על הכל אחר כך בתחקיר, אבל המשימה היא משימה, וחובתנו לבצע אותה כמו שצריך".

כמו שאנחנו רואים בחודשים האחרונים, זה לא פשוט.

"כל אחד מתמודד עם האתגרים באופן שונה ורואה את המציאות באופן שונה וחווה את הטייסת באופן שונה. תפקידי הוא לשמור על הכשירות של הטייסת ולהחזיק את האנשים. הבנתי כי כדי שזה יקרה האנשים צריכים לשמוע אותי הרבה, לדבר איתי, לבוא לפה ולראות את הדברים בעיניים - לראות את הטייסת, להיזכר במשימה, באחריות, להבין שיש דברים שהם גדולים מאיתנו, שאנחנו חייבים לשמור עליהם, כי בלי ביטחון לא יהיו לנו כל הדברים האחרים במדינה. לרגע לא הרגשתי שהכשירות של הטייסת נפגעה. אנחנו מרגישים מאוד מלוכדים וחזקים, ומבצעים את המשימות שלנו יום־יום".

לא מעט דובר בתקופה האחרונה על שבר שנגרם בתוך הטייסות בין צוותי האוויר לצוותי הקרקע. בחיל האוויר טוענים שזה לא נכון, שהלכידות היחידתית נשמרה כל העת. רס"ן ט', הקצין הטכני של טייסת 190, מאשר את הדברים: "זה נראה שונה מבחוץ מכפי שזה נראה כאן. אנחנו עובדים. יש לא מעט אתגרים - אימונים, פעילות מבצעית, כוננויות. התקופה הנוכחית אינטנסיבית במיוחד. לאנשים אין זמן לדברים אחרים".

הוא בן 31, נשוי פלוס 2, מתגורר גם הוא בבסיס, במקור מנהריה. הטייסת, הוא אומר, היא שמורת טבע. מה שקורה בה מנותק מהעולם החיצוני. "אנחנו קשובים לרעשים, אבל לא נותנים להם ביטוי אצלנו - לא אצל הסדירים ולא אצל אנשי המילואים. הטייסת היא משפחה, שבה צוותי האוויר והקרקע מתנהלים ביחד. כולנו משפחה שחולקת גורל משותף".

רס"ן ט', הקצין הטכני של טייסת 190, במקור מנהריה: "אנחנו קשובים לרעשים, אבל לא נותנים להם ביטוי אצלנו - לא אצל הסדירים ולא אצל אנשי המילואים. הטייסת היא משפחה, שבה צוותי האוויר והקרקע מתנהלים ביחד. כולנו משפחה שחולקת גורל אחד משותף"

צוותי הקרקע מורכבים כמעט אך ורק מחיילים בסדיר ומאנשי קבע (מילואימניקים רק שומרים על כשירות למקרה שתפרוץ מלחמה). לעומתם, צוותי האוויר נשענים משמעותית על אנשי מילואים. א' מספר ש־60% בטייסת שלו הם מילואימניקים, ו־40% אנשי קבע. מעבר להתמודדות עם המחאה, האתגר שלו הוא להשאיר את הטובים בקבע מול הפיתויים באזרחות.

"תמיד העבודה בחוץ היא קצת יותר קלה, משלמים קצת יותר טוב, והכל קצת יותר נעים", הוא אומר. "אבל יש פה דבר אחד שאי אפשר להחליף אותו, וזאת תחושת השליחות והסיפוק שאנשים מרגישים - וזה מה שאנחנו מוכרים. להיות חלק מהמשימה המורכבת הזאת של הגנה על ביטחון המדינה".

יש היום לא מעט עיסוק גם סביב קורס הטיס - מי מגיעים, מאיפה מגיעים. זה עדיין המקום שבו נמצאים הטובים ביותר?

"אני פוגש את מי שמגיעים אלי משם, והם הטובים ביותר. ילדים מעולים. מצד אחד מאוד חכמים ומוכשרים, ומצד שני מאוד אמיצים ורתומים למשימה. הם הראשונים להתנדב ולעשות, ובאיכות הכי גבוהה שיש".

ואתה יכול להגיד שיש אצלך בטייסת ייצוג לכל הפסיפס הישראלי, או שזאת יחידה הומוגנית?

"אני מסתכל על הטייסת, ורואה את כל החברה הישראלית - את תל אביב ורמת השרון והקריות, את הצפון והמרכז והערבה. פוגשים פה את כולם".

אחרי כל כך הרבה שנים אתה עוד נהנה מהטיסה?

"חבל על הזמן. עוד רגע תראה".

אנחנו יורדים לתדרוך בחדר התדריכים של הטייסת. עוד קודם אני נשלח לעטות עלי סרבל טיסה ועליו סמלי הטייסת. בהמשך לכך מתאים לי א' קסדה. בשונה מהקסדות של הטייסים, שמיוצרות ביציקה מיוחדת על פי המבנה של כל טייס, הקסדה שלי עברה כמה ראשים לפניי, והיא מיושנת יחסית כי לא ניתן להקרין את כל הנתונים על העדשות שלה.

אני מקבל תצלום אוויר של ארבע סככות, שעל פי המודיעין האמל"ח נמצא בסככה הדרום־מערבית ביניהן. אנחנו מיועדים להגיע אליה מדרום, כדי לאפשר פגיעה מיטבית במטרה תוך חשיפה מינימלית לאיומים מהקרקע

התדריך כולל קצת היסטוריה על הטייסת, ואחר כך על תפקידם של מסוקי הקרב במערך האווירי והצה"לי, כולל סרטים של פעולות מבצעיות מהעבר הרחוק והקרוב. בגדול, מדובר בארבע משימות: תקיפה (בעיקר מוכוונת מודיעין, כלומר במבצעים שתוכננו מראש), ליווי של מסוקי סער (במשימות של הנחתת כוחות מיוחדים במבצעים בעומק, חילוץ טייסים, ועוד), הגנת שמי המדינה (מפני חדירה של גורמים עוינים) וסיוע לכוחות הקרקע.

אנחנו מקבלים גם סקירה על הזירות השונות. בצפון מדובר בלבנון ובסוריה, מהשתתפות במב"מ (מערכה בין מלחמות) ועד למוכנות לימי קרב שעלולים להתפתח. בעזה מדובר במשימות של הגנה על הגדר (כולל מפני התקרבות של פלשתינים) ובהשתתפות במבצעים. ביו"ש בסיוע ובתצפיות. בסיני במניעת חדירות של מחבלים, מבריחים ומחפשי עבודה. ובמקביל לכל אלה - שלל פעולות נוספות, כולל לא מעט חיפושים אחר נעדרים במסלולים מאתגרים כדי לאפשר בהמשך את חילוצם.

לא לחזור בלי פגיעה

המשימה שלנו כוללת טיסה גבוהה לעזה, "תקיפה" של יעד (המכונה "לימור 01"), ואז חזרה בגובה נמוך לבסיס, במתאר שמדמה טיסה חשאית בעומק האויב. המטרה של תקיפת הדמה - שכמובן אמורה להתבצע מרחוק, ללא סיכון של המסוק או איום אמיתי על עזה - היא סככות בדרום הרצועה, שלכאורה מאחסנות אמצעי לחימה. אני מקבל תצלום אוויר של ארבע סככות, שעל פי המודיעין האמל"ח נמצא בסככה הדרום־מערבית ביניהן. אנחנו מיועדים להגיע אליה מדרום, כדי לאפשר פגיעה מיטבית במטרה תוך חשיפה מינימלית לאיומים מהקרקע.

מהתדריך אנחנו נוסעים למסוק עצמו. בשונה ממטוסי קרב, שבהם הטייס יושב מקדימה והנווט מאחורה, הסדר במסוקי הקרב הוא הפוך: א' מתיישב מאחור, במקום ששמור לטייס, ואני מתיישב מלפנים, במקום ששמור למקלען (שגם הוא טייס שיודע להפעיל את כל מערכות המטוס). הטייס יושב בתא מוגבה שמאפשר לו לראות באופן מיטבי, והנווט יכול לאתר בקלות את המטרות ולפגוע בהן.

אני מטפס בסולם הקטן ונכנס למסוק. הכניסה צפופה, ובעצם נכנסים בחצי עמידה ואז מתיישבים. החגורה היא כמו של צוותי האוויר בכל המטוסים: שתי רתמות שיורדות מהכתפיים ושתי רצועות שבאות מהמותניים, אחת מכל צד, שכולן מתחברות ביחד למעין גלגל שנפתח בסיבוב. עוד התאמה של הקסדה לראש, ולפניה חבישה של המצנפת ששומרת על השיער (או כמו ש־א' אומר: "בוא נוודא שלא תחזור קירח").

השלב הבא הוא בדיקת קשר: של א' מול מגדל הפיקוח, ואחר כך שלו מולי. הוא בודק אם אני שומע אותו ואם הוא שומע אותי. הוא מבקש שאקרב את הפומית לפה, בגלל שמיזוג האוויר מכניס רעשים לתוך הקשר (כן, יש מיזוג אוויר בתא הטייס, בכל זאת - זה המזרח התיכון פה). א' גם ממליץ לי להגביה את הכיסא, כדי שאראה יותר טוב במהלך הטיסה. משיכה קטנה בידית מתחת לכיסא, והראש שלי נוגע בתקרת המסוק עם ראות מושלמת סביבי.

בטיסות מבצעיות האפאצ'י חמוש בטילים לטווח של עד 12 ק"מ ובתותח שאפקטיבי בעיקר למשימות של ריתוק אויב וחילוץ לוחמים. אצלנו אף אחד לא לוקח סיכון לתקלה, והאמל"ח האמיתי נשאר על הקרקע. אנחנו אמורים לתקוף מטרה וירטואלית באופן וירטואלי, ואני מוזהר שלא לחזור לבסיס בלי "אלפא" - שם הקוד לפגיעה בול במטרה.

אלא שהחיים מורכבים יותר מחדר התדריכים. אחרי הכנות ממושכות - שכוללות גם תדריך על הקרקע שבו אני מקבל הסבר על המכשירים שאני נדרש לתפעל, ובעיקר על מה שאסור לי לגעת בו (בגדול, כל מה שהוא בצבע אדום או צהוב) - אנחנו מקבלים אישור להמריא. נסיעה קצרה לנקודת ההמראה, שתי דקות המתנה עד שצמד מטוסי "סופה" ינחתו, והאישור ניתן.

אנחנו עולים לאוויר, וטסים קצת באזור מצפה רמון כדי לוודא שכל מערכות המסוק פועלות כראוי. אלא שאז מתברר שיש תקלה בגנרטור של המסוק, ו־א' אומר כי מדובר בתקלה שלא מאפשרת להתרחק עד עזה. זאת תקלה חריגה יחסית, אבל מוכרת - מסוקי הקרב טסים באינטנסיביות גבוהה (טייסת 190 טסה כמות בלתי נתפסת של כ־4,200 שעות בשנה בפעילות מבצעית ובאימונים), והמסוקים נתונים לתקלות. בחיל האוויר לא לוקחים סיכונים, ובכל מקרה של ספק - אין ספק. כשאני שואל את א' אם זה אומר שהאפאצ'י קרובים לסוף חייהם הוא צוחק: המסוק בנוי לחיות כ־10,000 שעות טיסה, והאפאצ'י שצה"ל מתפעל טסו בקושי מחצית מזה.

מי שאוהב לונה־פארק, ייהנה מהטיסה. זה לא מטוס קרב, אבל מדובר לגמרי באקסטרים. המהירות, התמרונים, הגובה (או ליתר דיוק: הנומך) - כל אלה גורמים לך פעם אחר פעם לאבד נשימה. בכל טיסה אתה מפקיד את החיים שלך בידי הטייס, אבל לא בכל טיסה אתה רואה הר מתקרב אליך במהירות מסחררת

התקלה חייבה אותנו לשנות תוכניות. התקיפה בעזה בוטלה, ובמקום זאת אנחנו טסים באזור רמון. סיבוב מעל המדרשה בשדה בוקר, ובעיקר טיסה נמוכה, מהירה, בוואדיות של הנגב. בניגוד למטוסי הקרב - שנשענים על מכשירים שעוקבים אחר פני הקרקע כשהם טסים בגבוה נמוך כדי לא להתרסק - טייסי המסוקים מטיסים ידנית, מה שמחייב ריכוז מקסימלי כדי להימנע מפגיעה בקרקע. מי שיושב מקדימה רואה את הקרקע חולפת במהירות של 250 קמ"ש בגובה של 10 מטרים, עם תמרונים שבקצה המגבלות מגיעים ל־2.5 ג'י. זה אמנם לא דומה לעומס שמופעל על הגוף במטוסי הקרב, אבל טיסה במסוק מחייבת כישורים אחרים - מהתפעול שהוא מורכב יותר במסוקים מאשר במטוסים ועד למשימות שהן לעיתים קרובות מסוכנות ומאתגרות יותר.

מי שאוהב לונה־פארק, ייהנה מהטיסה. זה אמנם לא מטוס קרב, אבל מדובר לגמרי באקסטרים. המהירות, התמרונים, הגובה (או ליתר דיוק: הנומך) - כל אלה גורמים לך פעם אחר פעם לאבד נשימה. זה נכון שבכל טיסה אתה מפקיד את חייך בידי הטייס, אבל בטיסות רגילות, מסחריות, אתה לא עובר חוויה כזאת שבה ההר מתקרב אליך במהירות מסחררת, רק כדי לחלוף מתחתיך כעבור שנייה, עד להר הבא, או שאתה מוצא את עצמך מתמרן בין ואדיות נתון לגמרי לחסדיו של הטייס והמסוק - שניים שהם אחד. אני נדרשתי רק לתפעל את מצלמת הגו־פרו, מה שהותיר לי זמן להתפעל מהיכולות של המסוק, ולדמיין מה עובר על הטייסים בפעילות מבצעית אמיתית, מול פני אויב, ומה עובר על אויב שפתאום מרים את הראש ורואה את מכונת המלחמה הזאת מתרוממת מולו ותוקפת.

במסגרת הכנסת האורחים החליט א' שלא לאתגר אותי ואת המסוק עד לקצה. הוא לא פספס כמובן תצוגת תכלית של יכולות המסוק: מטיסה גבוהה תוך תיאום עם כלי טיס נוספים, דרך נחיתה בשטח, ועד להסתתרות מאחורי גבעות ואז התנפלות על המטרה שנבחרה כדי לתקוף אותה. חלק מזה נעשה לטובת הצילומים, כשאנחנו שומרים על קשר רצוף עם אורן הצלם (שלצערו נותר על הקרקע). אחרי כ־40 דקות נחתנו שוב ברמון, וירדנו לקרקע - ובחזרה לטייסת, לעוד שיחה קצרה וקפה לפני החזרה הביתה.

רגע לפני שאלתי את א' האם הוא מוטרד. הוא ענה שכן, "על זה משלמים לי". תהיתי אם הדאגה היא מהמצב הביטחוני, או ממה שקורה בחברה הישראלית. התשובה הלא מפתיעה היתה שגם וגם. "אני מקווה שנעבור את התקופה הזאת בשלום", הוסיף, ואז ביקש שאסע הביתה בזהירות. על הכביש, הזכיר מפקד הטייסת, נהרגים הרבה יותר אנשים מאשר במסוקים.

shishabat@israelhayom.co.il