מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"אתמול. אני מקפידה ללמוד דברים חדשים, כהחלטה. אני מורה למשחק בתיכון הרצוג בחולון, ולומדת מהתיכוניסטים המון על מוזיקה, אמנות ותרבות. אתמול כל אחד הציג את עצמו ודברים שהוא אוהב, ולמדתי על משחק מחשב חדש. תלמידים לשעבר הכירו לי ראפרים כמו טונה או רביד פלוטניק, שנקרא בעבר נצ'י נצ'. ככה האהבות שלי מתרחבות. יש בי סקרנות מאוד גדולה להכל, סקרנות של ילדה. למדתי משחק ותיאטרון כי אמא שלי כפרה עליה, שהיתה ד"ר לחינוך ולפסיכולוגיה, רשמה אותי ללימודים כשהייתי בחו"ל. בגיל 23 חזרתי מטיול של שנה ביפן בדיוק לתחילת השנה האקדמית, אז פספסתי את האודישנים לבתי ספר למשחק ואמא שלי רשמה אותי בהפתעה לאוניברסיטת ת"א. למדתי קולנוע, אמנות ותיאטרון, ובשנה השנייה למדתי גם משחק ופגשתי את דביר. אגב, אח שלי פרופסור לפיזיקה בסטנפורד אז אני הכבשה השחורה בבית, רק עם תואר ראשון".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"עכשיו. הפסקתי לאכול פחמימות וסוכרים ואני עם 12 קילו פחות. כשדביר עשה בזמנו ניתוח לקיצור קיבה גם עשיתי שינוי תזונתי ורזיתי 27 קילו. היינו ביחד בזה ושמרנו על אורח חיים בריא, אבל לאט־לאט עליתי במשקל ובקורונה אכלתי הרבה. הרבה מימוזות, קמפרי ויין זרמו פה, וקלטתי שאני 15 קילו יותר. לא הצלחתי להוריד אותם, עד שלאחרונה החלטתי לעשות ריסטרט לעצמי. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, וכשאומרים לי לא לאכול פחמימות אני אעשה דווקא ואוכל. החלטתי לנסות בעצמי שבוע בלי פחמימות וסוכרים ונתפסתי על זה, כי זה לא לפי שיטה. כשיש אירוע או כשבא לי אני שותה יין ואוכלת מה שאני רוצה, אבל אני בלי פסטה ואורז ביומיום ומאוד שמחה עם התוצאות.
"אין לי פנטזיה להיות רזה ושדופה. אני אוהבת שיש לי קצת בטן ואת העסיסיות והסקסיות שלי. אין לי שום רצון להיות רזה, יש לי רצון להיות בריאה. אני מאמינה למי שאומרת שטוב לה בגוף שלה, אני לא חושבת שהיא משקרת, אבל עם זאת אני חושבת שיש שמנופוביה. יש משהו שלא מקבל שמנות, ולפי הסקאלה גם אני נחשבת שמנה. אני מידה 42 ויש מקומות שאני מידה 44, אבל זה לא משנה לי. אני אוהבת להיות פיט ובכושר".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"הציעו לי להשתתף ב'מחוברים', אבל סירבתי. ל'הישרדות' לא הייתי הולכת, אבל דביר ואני משתעשעים במחשבה על השתתפות ב'המירוץ למיליון' כזוג. אנחנו אוהבים לטייל ולנסוע וזה משהו שהיה אולי מדבר אלינו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על אימהות?
"ב־2014 השתתפתי ב־'6 אימהות', כי זו היתה סוג של שליחות. דיברתי על המסע שלי לאימהות ושלנו להורות, שהוא מסע מאוד פתוח וגלוי. לקח לנו המון זמן להפוך להורים, 23 טיפולי פוריות במשך 10 שנים של מסע, שהיה מאתגר והיה בו משהו מאוד מעצים, גם לזוגיות שמאוד התחזקה וגם לפילוסופיית החיים שלנו. כשפנינו לפונדקאות הבנתי כמה בורות, בושה ואשמה יש. אנשים סופר אינטליגנטיים שאלו אותי 'רגע, אז התינוק שלה, לא?', ובדרך היו כאלה שאמרו לי שאני ודביר לא מתאימים, שזה דבר מרושע לומר. אמרו לי 'אולי זה סימן, אולי זה הגורל שלכם, אולי אתם לא אמורים להיות ביחד?'. הייתי בשוק, אבל זה לא גרם לי לפקפק לרגע. אחר כך זה הצחיק אותי, כי זה היה לא אמיתי.
"היה לי עימות עם חברה שנכנסה להיריון ולא גילתה לי. כשגיליתי שאלתי למה היא לא אמרה, והיא ענתה 'בגלל שאת בטיפולים'. הסברתי לה שאין לי את המחשבה הזו של 'את בהיריון על חשבוני'. זה לא שיש מספר הריונות בעולם והיא עקפה אותי בתור, אנחנו בכלל לא באותו משחק. בניגוד לתפקידים בתיאטרון, שבהם יש תחרות, פה אין. לא לקחת לי משהו שהיה שייך לי, ואני כל כך שמחה בשבילך. זה שהסתירו ממני או ריחמו עלי הוציא אותי מדעתי. מי שהכיר אותי והיה קרוב אלי הבין מהר מאוד שאין שום צורך לרחם עלי, שאני חזקה.
"טפו־טפו, יש גם משהו בזוגיות שלנו שהיה מאוד בטוח בעצמו. ידענו שהסוף יהיה טוב ושהזוגיות תנצח. באיזשהו שלב החלטנו גם לחגוג את הכישלונות. חגגנו בחופשות ובמסעדות ולא נתנו לזה להפוך לדבר שמנהל אותנו. הניסיונות להרות קרו לצד עוד דברים שאנחנו עושים, חיינו תוך כדי זה, לא רק את זה. שיחקתי כמו מטורפת, לימדתי, בילינו ונסענו, ככה שהיו לי מלא עוגנים. לא היה מצב שהייתי רק בהפריות".
מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"שלשום. שיחקתי במחזמר חדש בצוותא בשם 'אמאל'ה', של גלי אשכנזי לוין. ביים אותו עידו קולטון ואת הלחנים והניהול המוזיקלי עשה יאור יעקב, שניהם תלמידים שלי לשעבר. הם בני טיפוחיי וזה חלום שמתגשם. זו כבר הפקה שנייה שלנו. זו פעם ראשונה שלי במחזמר, וזה מחזמר קאמפי, צבעוני מצחיק. עבורי, מדובר במתיחת גבולות כי אני שחקנית ששרה, אבל אף פעם לא חשבתי שאוכל לשחק במחזמר, ופתאום זה קורה, ואני עפה.
"הקורונה נתנה לי בעיטה בישבן. זה היה 'סטופ כדור הארץ' לכולם ושאלתי את עצמי מה בא לי? מה אני רוצה? אני אדם שבדרך כלל עושה מה שהוא אוהב, ואני יודעת שזו זכות גדולה. אני אוהבת לשחק וללמד ואלה שתי תשוקות שאני משלבת. היום אני רוצה למתוח את הגבולות, לעשות דברים מעבר לאזור הנוחות שלי.
"אנחנו בית של וורקוהוליקים, שנינו עסוקים כל הזמן, אז הסגר הראשון היה סוג של חלום. פתאום להיות בבית עם הבנות, שהיו בהיי שאנחנו איתן. זכינו בגיבוש משפחתי אדיר ובמנוחה שעוד לא היתה מלחיצה. אגב, דביר היה פסימיסט מהתחלה. הוא אמר שהקורונה תימשך לפחות שנה וחצי. אני ביטלתי את דבריו, אבל הוא צדק. כשזה היה ראשוני וכל העולם עצר, הרגשתי שזו לא אני שיוצאת מהמרוץ אלא שזו הפסקה שבאמת הייתי זקוקה לה.
"זה לא שאין לי דאונים ותסכולים, יש לי את ה'אוףףף' של הכישלון ונקודות התרופה, כמו למשל שאני לא מספיק אמביציוזית או לא הולכת עד הסוף עם דברים, אבל יש לי גם חמלה כלפי עצמי ואני רואה את הכל באופטימיות כי בסוף זה קורה. השתתפתי למשל ב'העז או מי זאת סילביה' בתפקיד שהפך להיות תפקיד חיי. זה היה תהליך מטורף והתגובות שקיבלתי היו מעולות. הרגשתי מין התפוצצות של בשלות ומוכנות לתפקיד שהוא בול אני, ועכשיו נעלה את זה שוב בהבימה. היום אני מרגישה שאני במקום אחר, משיגה יעדים שפעם לא הייתי משיגה. אני משתתפת בשלוש הצגות כרגע, 'הקהל מתבקש לעמוד' שזכתה בהרבה פרסים בפסטיבל עכו 2020, 'רומיאו וג'ולייטה' ו'אמאל'ה'. אני בתקופת פריחה".
מתי בפעם האחרונה ביקרת את ההורים?
"שלשום. ההורים שלי, סולי ושוקי נתן, גרים בתל אביב כבר הרבה שנים והם סבא וסבתא שעוזרים מאוד. אמא שלי היא סבתא מהאגדות, יש לה כוח והיא מלמדת את יולי מתמטיקה ואת גלי לקרוא. גדלתי בלוד, והיתה לי ילדות מאושרת. זה לא היה כפר, אבל חוויתי ילדות של פעם, ילדות פשוטה שבה בילינו המון בחוץ".
מתי בפעם האחרונה קינאת?
"אני מקנאת בעיקר בכישרונות מוזיקליים ובאנשים שיודעים לכתוב. הייתי רוצה לדעת לנגן ואני נדהמת מאנשים שיודעים לכתוב בקלילות, בעוד אני מתייסרת על כל ניסוח, אולי יותר מדי. אני קנאית במובן החיובי, כלומר במשהו שאני רוצה גם או מעריצה.
"שואלים אם אני מקנאת בדביר, והתשובה היא בכלל לא. אני מרגישה שותפה להצלחה שלו. דביר הוא מפעל ואנחנו שותפים במפעל הזה. אנחנו ביחד 25 שנים, מהן 24 כזוג נשוי. בהתחלה אני הופעתי ב'לגעת באושר', הטלנובלה הראשונה שהיתה היסטרית, וזה היה מטורף. היה לי תפקיד קבוע וקראו לי ברחוב 'עמליה! עמליה!'. מאז גדלנו והתפתחנו ביחד, ובאמת ההצלחה שלו זו ההצלחה שלי. כשעוצרים אותו ברחוב לסלפי אני שמחה מאוד".
מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?
"אני לא מתה על רופאים ונוטה לדחות בדיקות, אבל בסוף הולכת כשצריך. הפעם האחרונה היתה בדיקת ממוגרפיה שקבעתי בעקבות לחץ של חברה, שהזכירה לי כמה זה חשוב.
"חליתי בקורונה לפני שנה, בסגר השני. היו לי כאבי שרירים והרגשתי את הנכלוליות של המחלה. לא היו לי חום או קשיי נשימה, אבל חוש הטעם והריח הלכו לי לחודש וזה היה מוזר ומלחיץ. הייתי גם מאוד עייפה. תפקדתי סבבה, אבל הרגשתי שבשנייה אני מאבדת את כל כוחותיי. היתה לי גם נשירת שיער מטורפת, אבל היום חזרתי לעצמי לגמרי.
"השחקנית עירית קפלן, שהיא חברה ממש טובה שלי, חלתה לאחרונה וזה היה מלחיץ מאוד. הרבה מתבלבלים בינינו, ואפילו אמא שלי ודביר קיבלו טלפונים להחלמתי כי חשבו שהיא אשתו. כנראה זה בגלל שיש לנו את אותו שם ומראה קצת דומה. אחנו חברות טובות והחלום שלנו הוא לשחק אחיות. זה בטוח יקרה".
מתי בפעם האחרונה הענקת עצה טובה?
"אני נותנת כל הזמן עצות בנושא הפונדקאות. זו שליחות שלי, ואפילו הרופא המטפל שלי שאל אם אוכל לדבר עם מטופלות. אני אומרת לכל אחד שאפשר לדבר איתי, יש לי סבלנות כי זה נושא נורא חשוב. הבחירה שלנו בפונדקאות הגיעה אחרי טיפול אצל פסיכותרפיסטית גוף־נפש מדהימה. הגעתי אליה כי רציתי לדעת למה דברים לא עבדו לנו. הביציות שלי היו וואו, הזרע של דביר היה מעולה, וגם העוברים והרירית של הרחם - ולא נקלט כלום. ככה כל פעם, וזה היה מתסכל. לפעמים עדיף לך לדעת מה לא בסדר מאשר לא לדעת. הלכתי לבדוק מה המעצור שלי וניתנה לי עצה מחברת נפש ששאלה אותי 'מה חשוב לך, היריון או אימהות?' הבנתי שרציתי להיות אמא, זה מה שהיה חשוב.
"עכשיו אני נורא שמחה בשביל מרב מיכאלי על הפונדקאות. היה עליה עליהום מטורף, חגגו על הדם שלה, ואני אמרתי שבטח יש שם משהו, והייתי נרגשת מאוד לשמוע על הבן שלהם".
מתי בפעם האחרונה הרגשת פחד מוות?
"בתקופת הפיגועים בתחילת שנות האלפיים נסענו למסעדה בחיפה עם חברי ילדות של דביר. פתאום מישהו צעק 'פצצה!' וכל יושבי המסעדה ברחו בהיסטריה, היה ממש כאוס. היה שם מטען דמה ששמו על החלון כדי להפחיד. אני נסחפתי לצד אחד ואת דביר הפילו ודרכו עליו והוא נסחף לצד השני. הכל היה מטורף. ברגע שאחרי התחלתי לצחוק צחוק היסטרי. חזרנו כדי לשלם ובעל המקום סיפר שזה היה מטען דמה. הוא היה בהלם ואמר 'אני אוציא לכם קינוחים', כשכל המסעדה היתה הרוסה. ישבנו ואף אחד לא יכול היה לאכול. היינו המומים ונסערים. זה גורם לך לחשוב מה היה קורה אילו".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו רומנטי?
"הערב יש לנו דייט במסעדה. מה שאני אוהבת בדביר זה שהוא יכול גם לשלוח לי פרחים סתם או לכתוב לי 'אהובה שלי, מתגעגע', כי הוא יודע שזה מרגש אותי. אני גם עושה מחוות רומנטיות, שולחת לו הודעות יפות. יש לנו פז"ם יפה ומניסיוני, אחת השיטות לשמור על האהבה היא לא להתראות הרבה".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עבדת?
"העבודה הראשונה שלי היתה בסטימצקי בשדה התעופה. הייתי בסוף כיתה י"ב, גרתי בלוד והיה לי זמן לפני הגיוס. זו היתה עבודה מדהימה. יש משהו ממכר בעבודה בשדה תעופה. עבדתי שם גם אחרי הצבא וגם כשחזרתי מיפן. הכרתי כל מרצפת בנתב"ג הישן. זה היה כאילו וואו, לעבוד באווירת חו"ל. אגב, מאוד רציתי להיות מלצרית אבל לא קיבלו אותי לשום מקום. רציתי להיות סטודנטית מלצרית ואת זה לא הגשמתי".
עירית נתן בנדק // בת 52, שחקנית, תושבת תל אביב. נשואה לדביר בנדק ואם ליולי (11) ולגלי (6). שיחקה בתפקידים רבים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. כיום משחקת ב"הקהל מתבקש לעמוד" בתיאטרון תמונע, ב"רומיאו וג'ולייטה" בתיאטרון הערבי־עברי (ב־6.11 בתיאטרון יפו), וב"אמאל'ה" בצוותא (ב־10.11).
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו