top of page

על השראה, עיצוב והחיים עצמם

על השראה, עיצוב והחיים עצמם

איך ביליתי בפריז עם דיוייד הוקני

חופשה משפחתית קצרה בצרפת, 8 אנשים (וילדים), 5 ימים, ורק יום אחר בפריז!

היה צורך לקבוע סדרי עדיפויות. בין פטיסרי, שוקולטרי, חנויות עיצוב ושאר אינסוף דברים לראות ולעשות בפריז, חיפשתי עוד קצת השראה (לא שחסרה סתם ברחובות).

כשראיתי שיש תערוכה גדולה במרכז פומפידו של דיוויד הוקני ידעתי שאפנה קצת זמן לעצמי על חשבון הזמן המשפחתי כדי ללכת.

מרכז פומפידו צילום: אסנת ברק

דיוויד הוקני שייך לתקופה אחרת בחיים שלי, כבר שנים שלא חשבתי עליו.

ביקור בתערוכה שלו הרגיש לי כמעין חזרה לאהבה ישנה, שבמהלך הביקור התעוררה מחדש.

בתערוכה, שעברה מטייט בלונדון לפומפידו בפריז וממשיכה בסוף החודש למאטרופוליטן בניו יורק, מוצג מבחר מיצירותיו הידועות ביותר של דיוויד הוקני בתחום הציור, הרישום, ההדפס, הצילום והווידיאו במהלך ששה עשורים.

הוקני העומד לחגוג שמונים שנה (יליד 1939, ברדפורד, בריטניה), ממשיך לשנות את סגנונו ואת דרכי העבודה שלו, ולהשתמש בטכנולוגיות חדשות. מציורי הפורטרט שלו לאימז'ים של בריכות השחייה בלוס אנג'לס, ועד לרשומים והצילומים שלו, נופי יורקשייר והציורים האחרונים – כאלה שמעולם לא הוצגו בציבור – תערוכה זו מציגה איך המקור של כל כיוון מצוי בעבודה שהיתה קודם לכן.

David Hockney, A Bigger Splash 1967, Acrylic on canvas, © David Hockney

David Hockney, A Bigger Splash 1967, Acrylic on canvas, © David Hockney

הוקני שאף תמיד למצוא אופני עבודה חדשים והשתמש בכל טכנולוגיה חדשה וזמינה– קלטות טייפ, מצלמות, מכונות צילום, פקס וכיום, אייפון וטאבלט.

כאמן, לקח דיוייד הוקני השראה מאמנים אחרים ורבים באופן מודע ומכוון. הוא שינה את מושא ההשראה שלו כל פעם, מפיקאסו ועד חבריו לתקופת הפופ ארט. המוטו שלו היה ללמוד טכניקות שונות ולהעשיר את אופן היצירה כל פעם מחדש.

לתחושתי הצורך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש, ליצור משהו ייחודי שעדין לא נעשה הוא לעיתים מעכב ומונע התקדמות. אהבתי לראות שאמן בסדר גודל כזה, באופן מודע לוקח השראה, טכניקות ומוטיבים מאמנים אחרים אך בסוף, במבחן התוצאה, הופך את העבודות למקוריות ולגמרי לשלו.

עוד על ציוריו של הוקני ועל התערוכה אפשר לקרוא כאן.

(David Hockney - Le Parc Des Sources, Vichy (1970

דיויד הוקני, לפני שנים, היה חלק מהנוף הניו יורקי שלי.

בדירה קטנה במנהטן, (קומה רביעית ללא מעלית) בבנין ישן וקטן מ-1882 שכנראה עבר כבר הרבה חלוקות מחדש, עם שירותים/מקלחת בחיפוי חרסינות בירוק-טורקיז מזעזע, דיוויד הוקני השתלב בנוף, ואף יצר אותו.

שנים שלא חשבתי על הדירה הזו ופתאום עלו לי פרטים שלא זכרתי בכלל. התמונה של הדירה וחיינו שם, התעוררה בראשי במהלך התערוכה וכמו נזרקתי לתקופת זמן אחרת.

זו הייתה הדירה הראשונה אליה עברנו עם יציאתנו ממעונות הסטודנטים בוויליג', וכמו כל דירה ששכרנו, הפכתי אותה לבית.

לאחר שהצטיידנו בריהוט בסיסי, תמונת Nichols Canyon, או יותר נכון פוסטר שלה, הייתה הראשונה שרכשתי ומסגרתי, אחת משתי תמונות צבעוניות ודומיננטיות שהשלימו את הסלון.

בדיעבד למדתי שתמונה זו הושפעה מסגנון העבודות שפיתח מאטיס (התמונה השנייה אגב, הייתה מסדרת נגזרות הנייר של מאטיס).

באותה תקופה, חברים ובני משפחה התארחו על הספה הנפתחת שבסלון המיניאטורי, וישנו בין חלונות הצופים לשדרה ההומה לבין הקניון של הוקני.

David Hockney, Nichols Canyon (1980). © David Hockney

David Hockney, Nichols Canyon (1980). © David Hockney

הבניין הישן בשדרה והדירה שלנו

דיוויד הוקני צייר את הנוף בצורה פנטזיונרית, אופטימית וצבעונית בצורה קיצונית - אז זה התאים לי בול.

יחד עם הנוף האורבאני בחלון הדירה הצמוד לציור, הבית שבציור היה בדיוק מה שהרגשתי לגבי הבית שלי באותה התקופה - בית בפנטזיה. אנחנו מנותקים מהמציאות שהכרנו ועזבנו, בונים לעצמנו מציאות חדשה שהרגישה במעין בועה.

היה מרגש לראות את הפוסטר הקטן מהסלון קם לתחייה כיצירת ענק עם צבעים חזקים וחדים וטקסטורות של מכחול.

האמנות של הוקני צבעונית, לעתים באופן קיצוני, ובעיני תמיד שידרה אנרגיות חזקות. אהבתי את הנוכחות הצבעונית החזקה הזו סביבי. היא הזרימה אנרגיות של תנועה והתחדשות.

הצבעים שבתמונה לא מציאותיים לחלוטין, אך הגריד, הסימטריות והזרימה מעדנים אותה והופכים אותה לנעימה.

David Hockney, Nichols Canyon (1980). © David Hockney

David Hockney, Nichols Canyon (1980). © David Hockney

עם השנים, מעברי מדינה ודירות, התמונה הועברה למחסן. המשפחה גדלה, לצבעוניות בבית התווספו צעצועי הילדים שמתגלגלים בכל מקום. החיים נעשו עמוסים והצבעוניות שפיזרתי בחללים שסביבי התמתנה, היה לי צורך להשקיט. דיוויד כבר לא התאים.

לעיתים במכוון ולעתים באופן אינטואיטיבי לחלוטין, העיצוב והחפצים מתאימים לצורך הרגשי שלנו. לעיצוב יש את היכולת להמריץ, להרגיע, להניח ופשוט להיות.

יש לכם חפצים כאלו, שמתלווים לפרק מסוים בחייכם? אשמח שתספרו לי.

שמחה שקראתם, אני יודעת שזמן הוא דבר יקר וזה לגמרי לא מובן מאליו.

מוזמנים להגיב, לשתף מחשבות ולהשאיר עקבות שהייתם.

ואם יש לכם חברים שזה יעניין אותם שתפו אותם – הם יודו לכם וגם אני.

מוזמנים להרשם לבלוג פה למטה וכל פוסט חדש ישלח ישירות אליכם למייל.

2R6A9603-Edit.jpg

נעים מאוד, אסנת ברק.

מתכננת. מעצבת. מלמדת. מצלמת. כותבת. אוהבת חומרים, אנשים והחיבור ביניהם.  במסע יומיומי של גילוי השראה בדברים שסביבי, צבע, חומר, יצירה ויוצרים.

אני כותבת על מה שגורם לי להתרגש, להתלהב ולרצות להמשיך ולחקור. מתרגמת למילים ותמונות את ההרגשה שמעבירים אלי חפץ, חומר או יצירה.

פוסטים אחרונים:
ואל תפספסי גם את זה...
bottom of page