ההתקדמות של ישראל לכיוון תוכנית הסיפוח מעוררת ויכוחים שמוכרים לנו מהצד הישראלי, אך גם בצד הפלסטיני הדיון סוער לא פחות. בשני מאמרים קצרים שפרסם הכותב הפלסטיני חיאן ג'אבר באתר ערב 48, הוא מביע עמדה נחרצת באשר לצעדים שעל הפלסטינים לנקוט בנושא. עיקר עמדתו היא שבנסיבות שנוצרו, הקבוצות הפלסטיניות השונות התומכות בפתרון של מדינה אחת בין הים לנהר, נדרשות להתאחד ולאמץ מדיניות להקמתה של מדינה פלסטינית חילונית ודמוקרטית בכל שטחי פלסטין הכבושה.
בטורו הראשון מותח ג'אבר ביקורת חריפה על עמדתו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר סלאם פיאד, כפי שפורסמה בעיתון א-שרק אל־אוסט. פיאד טוען במאמרו כי "צעדי הסיפוח דורשים מהפלסטינים לנקוט פעולה שחיכו לה זמן רב"; הוא מציג את הצעדים של ישראל שהכשילו את פתרון שתי המדינות וסוקר באופן ביקורתי את פעולותיה של ההנהגה הפלסטינית. בפרט, הוא מבקר אותה על כך שלא נסוגה מיוזמת 1988 שכללה הכרה של אש"ף בעיקרון קיומן של שתי מדינות בשטח פלסטין ההיסטורית. על פי פיאד, בפני הפלסטינים עומדות כעת שתי אפשרויות: מדינה אחת בכל שטח פלסטין ההיסטורית שחוקתה מבטיחה שוויון מלא לכל אזרחיה ללא כל אפליה ביניהם על כל יסוד שהוא; ומדינה פלסטינית עצמאית בשטח של פלסטין הכבושה מאז שנת 1967, כולל כל מזרח ירושלים. זאת בתנאי שלכל פעילות פוליטית שמטרתה להקים מדינה זו תקדם הכרה בין־לאומית, ובכללה הכרה מצד ישראל עצמה, בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני ובפרט בזכות השיבה על פי החלטת האום 194, וכמו כן בזכות להגדרה עצמית, ובכלל זה הזכות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטח שנכבש מאז שנת 1967.
לדידו של ג'אבר, מאמרו של פיאד ובפרט שתי אפשרויות הפעולה שהוא מציג הם בגדר זלזול ביכולותיהם השכליות והמעשיות של בני העם הפלסטיני. לדבריו, פיאד מנסה באמצעות ספין תקשורתי ובאמצעות טון ביקורתי מסוים שהוא נוקט כלפי הטעות היחידה שעשתה לדעתו הממשלה הפלסטינית (אי־הנסיגה מיוזמת 1988), להסתיר מהעם הפלסטיני את העובדות: הוא למעשה תומך בפתרון שתי המדינות ומתעקש עליו, ומסווה זאת באמצעות הצגת מצג שווא של בחירה בין שתי אפשרויות, כאשר ברור לכול שהמדינה האחת אינה אפשרות ריאלית בעיניו.
במאמרו השני מציג ג'אבר נתונים לגיבוי הטענה כי תמיכתו המוסווית של פיאד בפתרון שתי המדינות מנותקת מרצון העם הפלסטיני. לדבריו, ישנן קבוצות רבות בקרב העם הפלסטיני התומכות ברעיון של מדינה אחת ומשוכנעות בכישלון הרעיון של שתי המדינות. סקר שערך המרכז הפלסטיני לסקרי דעת קהל בתחילת השנה הנוכחית, העלה כי יותר מ־60% מהפלסטינים תומכים באופציה של השבת כל פלסטין ההיסטורית לידי הפלסטינים, מול 10% בלבד שתומכים בפתרון של מדינה דו־לאומית אחת שתכלול ערבים ויהודים עם זכויות שוות.
כעת עולה השאלה מהו טיבה של אותה מדינה אחת, ולכך יש גישות שונות, שחלקן מובילות להצעת פתרונות גרועים יותר אפילו מפתרון שתי המדינות, לדעת ג'אבר. למשל, ישנו מי שמאמץ את פתרון המדינה האחת מתוך כניעה ותומך במשטר קונפדראלי תוך הכרה בכיבוש כמציאות שאי־אפשר להילחם בה, ובכך גם שולל את הזכות להתנגד. ג'אבר רואה בכך צמצום של המאבק למאבק תרבותי ופוליטי בלבד שמטרתו לתקן את המוסדות הציוניים כך שיכירו בזכויות של הפלסטינים, ולא להקים מוסדות חדשים תחתם.
קבוצות אחרות, שבעמדתן מצדד הכותב, שואפות להקים מדינה פלסטינית על חורבותיה של הישות הציונית (ישראל), לאחר פירוק של כל מוסדותיה הגזעניים שיתבצע בכל דרכי המאבק האפשריות. עבור קבוצות אלה, יש להקים גוף מאחד שיאחד את מאבקיהן ויגדיר מטרות משותפות בהתבסס על הרצון המשותף לכולם: לפרק את המשטר הציוני ולהקים מדינה פלסטינית דמוקרטית אחת, תוך התגברות על המחלוקות הרעיוניות בין הקבוצות השונות. הגוף המאוחד יאפשר לכל קבוצה להביע את דעותיה לגבי המדינה הפלסטינית הרצויה, כל עוד הדבר לא יעמוד בסתירה למטרות היסודיות המוסכמות. כך, תתאפשר התפתחות של דיון תרבותי הולם במקביל למאבק על סוגיות היסוד שהן שחרור האדמה ובניית המדינה הפלסטינית.
כלומר, על פי ג'אבר, המאבק צריך להיות ברור, ומטרתו הקמת מדינה פלסטינית בכל שטח פלסטין הכבושה. זאת בניגוד לפיאד שמעלה את אפשרות המדינה האחת רק כדי לשלול אותה, ויתר על כן, אינו קובע את זהות המדינה הזו: האם היא ישראל או פלסטין? מי הם אזרחיה? ומה יהא על הפליטים הפלסטינים? פיאד, טוען ג'אבר, אינו קורא למאבק למען שחרור אדמת פלסטין, אלא מבקש מהפלסטינים להעניק להנהגה הפלסטינית ייפוי כוח מלא וחסר תקדים לוויתור על שטחי 1948 אם הכיבוש הישראלי יסכים לפתרון שתי המדינות. אולם זו דעתה של ההנהגה הפלסטינית, לא של העם. ומי שאמור להכריע בברירה שהוא כביכול מציע אינם הפלסטינים אלא הכיבוש הישראלי.
מהי, אם כן, הצעתו של ג'אבר עצמו? לדידו, המאבק עבור פלסטין השלמה והיחידה הוא ארוך ובעל שלבים רבים. תחילתו היא ביצירת תמיכה ברעיון זה בקרב העם תוך הדגשת ההבדל בינו לבין הרעיון של מדינת כל אזרחיה. כמו כן, בשלב הראשון יש להכין את הגוף הפוליטי הפלסטיני כך שיתאים לרעיון פלסטין האחת מבחינת המבנה הפוליטי שלו וייצג את כל העם הפלסטיני באמצעים דמוקרטיים. השלב השני הוא המאבק להריסת הישות הציונית על כל מוסדותיה והקמת המדינה הפלסטינית על כל אדמת פלסטין תוך נקיטת האמצעים היעילים ביותר. השלב השלישי הוא הבנייה מחדש – בנייה ועיצוב של שלטון חדש שיוכל להתמודד עם הקשיים ועם המחלוקות שיתעוררו בשנות המאבק, ולאפשר חיים צודקים ובטוחים ברווחה כלכלית וחברתית.
ג'אבר מצייר שלטון זה כשלטון חילוני דמוקרטי פלסטיני. הוא מודה שבקרב הפלסטינים שוררים חילוקי דעות ערים באשר לטיבו של השלטון הרצוי, אולם הוא סבור שהפלסטינים מסוגלים להגדיר מטרות שיאחדו אותם ויביאו להצלחת מאבקם בשלבים הראשון והשני. באופן זה ייפתח צוהר לדיון תרבותי ופוליטי דמוקרטי בנוגע לאופייה של המדינה שתקום בשלב השלישי. הדיון הפתוח יחזק את הערכים הדמוקרטיים ויאפשר בסיס לשלטון שיוכל לעצב את המדינה בשלב השלישי על פי כללי המשחק הדמוקרטיים.
ג'אבר מציע את המטרות הבאות עבור הגוף המאוחד לכל הקבוצות התומכות במדינת פלסטין האחת או לרובן: מאבק במגוון דרכים למען הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית אחת על חורבותיה של הישות הציונית, שתהיה מדינתם של כל תושביה הנוכחיים וגם של הפליטים לאחר חזרתם; מאבק למען זכות השיבה עבור כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם, זכות שלא תחול עליה התיישנות; מאבק למען הזכות לקבל פיצויים על הרכוש שנבזז, על הנזק שנגרם ממדיניות הטיהור האתני ועל הסבל של שנות הגלות. זאת נוסף על זכות השיבה ולא במקומה; מאבק בחוקים המפלים ובפרקטיקות הגזעניות כלפי העם הפלסטיני, במיוחד כלפי הפליטים, ולמען הבטחת זכויותיהם עד ליום שבו יוכלו לשוב.
ג'אבר מסיים בהבעת תקווה שקריאה זו תמצא אוזן קשבת בקרב חוגים פוליטיים ותרבותיים ובקרב הציבור הפלסטיני, ותביא למימוש מטרותיהם. לטענתו, זהו הרגע לפעול באופן מעשי כדי לתקן את טעויות העבר באמצעות הקמת פרויקט לאומי מקיף שמייצג את רוב הפלסטינים, כולל את הבטחת זכויותיהם ומציע פתרון צודק לתושבי פלסטין הנוכחיים לאחר שישתחררו מהציונות הגזענית.
