קצב - הכותרות

והרי הכותרות: "השופטים הכריעו: הנשיא משה קצב אנס, הטריד ושיקר", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המודפסת היום בפונט גדול במיוחד על רקע עיצוב (עדיין) יוצא דופן של השער, שצילום של קצב נמתח לכל אורכו. "יותר מארבע שנים לאחר התלונות נגדו, נחתם אתמול המשפט ההיסטורי נגד הנשיא לשעבר בהרשעה מהדהדת", נכתב בכותרת המשנה. "קצב הורשע פה אחד בשני מעשי אונס ובעבירות של מעשה מגונה, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט. המתלוננת א': מקווה שנשים לא יפחדו יותר. פרקליטיו: נערער לעליון".

"בושה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". לצדה, על רקע אדום בפונט ג'לי, נכתב, "הנשיא שיקר, השפיל, אנס", ובכותרת המשנה: "לראשונה בתולדות המדינה הורשע נשיא לשעבר כעבריין מין סדרתי. השופטים קבעו פה אחד: המתלוננות אמרו אמת, קצב שיקר לכל אורך הדרך. העונש: בין 4 ל-16 שנים בכלא. הפרקליטות צפויה לבקש מאסר משמעותי, אך לא המרבי. קצב למקורביו: 'הרגשתי שהכל נקבע מראש'".

"נשיא, אנס" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "'שקרן, מניפולטור, אובססיבי'. כך תיארו השופטים את הנשיא השמיני של מדינת ישראל, והרשיעו את משה קצב בשני מעשי אונס וסדרת עבירות מין. העונש הצפוי: חמש עד עשר שנים בכלא", נכתב בכותרת המשנה.

"אנס" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "אוי לבושה: הנשיא השמיני 'עבריין מין, אלים ושקרן'", נכתב בכותרת הגג. "נפל דבר בישראל. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לא השאיר שום מקום לספק: משה קצב אנס את א' ממשרד התיירות פעמיים וביצע בה מעשה מגונה בכוח. הטריד מינית עובדות בבית הנשיא, שיבש הליכי משפט. היתה לו שיטה: לקרב ולרומם תוך ניסיון לגבות תמורה מינית – ובסוף להשפיל, עד לפיטורים. טען נגד כלי התקשורת – אבל הצטרף בעצמו להשמצות נגד המתלוננות. העונש הצפוי: מאסר של שנים. קצב מסתגר בביתו בקריית-מלאכי. פרקליטיו: נערער. התקשורת הבינלאומית: זאת בושה לישראל".

קצב – החדשות

כותרת על שער "ישראל היום": "זכויותיו של קצב יישללו, הפנסיה תישאר: 48 אלף שקל"; "יוזמה לשלול זכותו להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל".

"אין לגעת בפסל של קצב", כותב באותו עיתון דן מרגלית על הדרישה לעקור את פסלו של קצב מהגן בבית הנשיא, "אין לכסות את תצלומו. הצעות כאלה הן שכתוב של ההיסטוריה. מדינה מתוקנת אינה צריכה להעלים עין מחטאי מנהיגיה. לסלק את קצב? להוריד את תצלומו של אברהם הירשזון מלשכת שר האוצר מפני שהוא עושה שנים בכלא? ומה אם אהוד אולמרט, ראש ממשלה, היושב על ספסל הנאשמים, יורשע, האם יימחק מספרי ההיסטוריה? אנשים אלה חייבים להישאר בתצלומים ובפסלים כתזכורת לפזיזות ולקלות הדעת של הציבור שסלל את דרכם אל ראש הפירמידה הפוליטית".

עמוד אחר-כך מודפס דיווח המלווה בתצלום של הפסל, ולפיו "נראה כי אם פסק הדין יישאר על כנו, הפסל אכן ייעלם מהגן".

"גילה קצב פרצה בבכי: 'אני לא מאמינה'", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "קרובת משפחה: 'היא החליטה לעמוד לצדו'".

"אין אשה שלא יודעת למי היא נשואה", נכתב בכותרת טור של נעמה לנסקיבעמ' 17 בעיתון. "למשך כמה רגעים אתמול, לפני פרסום הכרעת הדין במשפטו של משה קצב, חלף מעל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב צל של תקווה. תקווה שאשה אחת, לפחות, כבר השיבה לידיה נתח מכבודה. גילה קצב לא היתה שם, לצדו של בעלה, והעדרה רימז, ממש למשך כמה רגעים, שהחליטה לראשונה לעמוד ביציבות על רגליה, לסוב על עקביה ולנתק את עצמה ממי שנפסק אתמול פה אחד כי הוא הנבל הגדול. עבריין מין שניצל את מרותו, שהפעיל כוח, ששיקר והשפיל.

"צל התקווה חלף, והצל היחיד שנותר הוא צלה הוותיק של גילה. אשה ללא קול, שלבך יוצא אליה בתחושה שגם היא קורבן בסיפור מעלליו הנבזי והפתלתל של משה קצב".

"מבריטניה ועד אוסטרליה: בעולם התקשו להיזכר בראש מדינה שהורשע באונס", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של בועז ביסמוט בעמ' 21 של העיתון. "העולם מתפעל מהצדק הישראלי", קוראת כותרת ב"ידיעות אחרונות".

"אותם עיתונאים זרים שמביעים הערכה למשפט הישראלי עושים זאת לא מאהבת ישראל, אלא משום שהם מופתעים מכך שיש בה חוק אחד לכל. ההפתעה הזו איננה מחמאה אלא עלבון מנומס", כותב נדב איל ב"מעריב". "ממילא יש עוד אפשרות: שמדינות דמוקרטיות אחרות לא הושיבו ראש מדינה על ספסל הנאשמים באשמת אונס פשוט משום שזו עבירה נדירה בחומרתה. ככלות הכל, אונס הוא עבירה אלימה ופראית, ויש אפשרות – לא מבוטלת, צריך לומר – שמדינות מצליחות לבחור ראשי מדינות שאינם מבצעים אותה".

קצב – הפרשנויות

"קצב טעה לא רק בהימור המטורף שלקח כשביטל את הסדר הטיעון (אם כבר אתה משלם הון לשלושה עורכי-דין, לא כדאי גם להקשיב לעצתם?), אלא גם בכך ששינה את גרסתו העובדתית במהלך המשפט, בלי שהסביר את התהפוכות", כותב נועם שרביט בטור ב"מעריב" שמנתח כיצד "הפך התיק הקשה ל'מלאכה קלה'", כפי שמתאר אותו פסק הדין. "היצר, והכבוד. שני אלה הרגו את משה קצב", כותב בן כספית בפתח טורו ב"מוספשבת" של "מעריב" (ודוד המלך, שידע דבר או שניים על דבר או שניים, כתב, "בור כרה ויחפרהו וייפול בשחת יפעל").

"משה קצב הוא תוצר של תפיסת עולם פרימיטיבית, כוחנית, שעליה התחנכו כאן דורות", כותב כספית, "תפיסת עולם שרואה בגבר את הצייד ובאשה את הטרף [...] משה קצב לא היה היחיד שנהג כך, כמותו עשו מנהיגים, גנרלים, פוליטיקאים, שועים וגם פשוטי העם". כספית לא מונה ברשימה עיתונאים. "עבריינים מסוגו של קצב בונים לעצמם מציאות מעוותת", הוא כותב.

נתן זהבי מצטט ב"מעריב" נהג מונית שאומר כי ראש הרכב השופטים, ג'ורג' קרא, הרשיע את קצב כי הוא, קרא, ערבי, ולכן הוא שונא יהודים. "אני שומע ומתפוצץ, אבל לא מגיב", כותב זהבי. הקולגה שלו לעיתון, מנחם בן, באקט קיצוני אפילו בשביל ליצן להכעיס ידוע, כותב בבלוג שלו, באתר של העיתון, nrg, אותם הדברים שאמר נהג המונית.

שערי העיתונים, היום (צילום: עידו קינן)

"אתמול נפל דבר במדינת ישראל: אין בה יותר אנשים חסינים", כותב מרדכי גילת ב"ישראל היום", ומתכוון למערכת המשפט, לא לעיתונות. אחרי שהוא מונה את רשימת נבחרי הציבור הארוכה שהורשעו בעבירות חמורות, כותב גילת: "מי בנסיבות האלה צריך להיות מודאג מהכרעת הדין הדרמטית? הסדרתי מהצווארון הלבן, אהוד אולמרט. דפוס התגובות שלו דומה: אלים, דורסני, קפריזי. גם הוא מצית דליקות במקום להנמיך להבות. גם הוא מצליח להמאיס את עצמו על רוב הציבור".

"שוב הוכח שמערכת המשפט היא אשר חוצצת בין ישראל לבין תהום ערכית", כותב ארי שביט ב"הארץ". "אפשר היה להיאנח אתמול לרווחה", כותב באותו עמוד גדעון לוי, "הפרקליטות לא טפלה, התקשורת לא העלילה והציבור לא ערך לינץ' לשווא – יש שופטים בתל-אביב. אפשר היה גם להיאנח אתמול שלא לרווחה: כמה קצבים אחרים יש במערכת השרד שלנו, שהפשילו שמלות והסירו מכנסיים, שלחו ידיים וחדרו בכוח, בכוח שררתם, ומעולם לא הובאו לבית-המשפט".

"להכרעת הדין משמעות עמוקה עבור גברים, שהם עדיין רוב בקרב מקבלי החלטות במקומות עבודה ובארגונים", כותב עידו באום במאמר ב"דה-מרקר". "משפט קצב העלה את השיח המגדרי על סדר היום הציבורי, ונשים כמו ד"ר אורלי אינס יבטיחו את מקומו שם. דיאלוג מגדרי מקדם שוויון מגדרי ובצדו חברה הוגנת יותר. הכרעת הדין כוללת מסר של תמיכה בנשים, קורבנות של עבירות מין והטרדה מינית, שכבשו את תלונותיהן. גם תלונה כבושה היא תלונה לגיטימית".

בעמוד הנגדי מודפסת מודעה של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל. "הכרעת הדין מבהירה", נכתב שם בין השאר, "כך נראים הקשיים להתלונן ולעמוד מול התוקף ומול החברה המאשימה את המתלוננת". הכותרת הקולעת לטורה של מיה בנגלב"מעריב" היא "הסוף ל'מיידלע'".

"יכול להיות שהוא האחרון?", שואלת אריאלה רינגל-הופמן ב"ידיעות אחרונות". "מטאפורית, אולי, אבל בכל זאת האחרון ולא חביב של מי שחשבו שהכל מותר להם?". "אלפי הטרדות מיניות נמנעו אתמול באולמו של השופט ג'ורג' קרא", כותב יאיר לפיד באותו עיתון.

גרסאות קצב

"לאירוע, המהפכני כשלעצמו, של הרשעת נשיא מדינה לשעבר באונס ובהטרדה מינית, אפקט עקרוני נוסף, חשוב לא פחות: בשעה אחת קצרה, ובמלים נחרצות, הצליח פסק הדין לתלוש מן הנאשם את המסכה שהוא וסביבתו הקרובה – ויותר מכולם עורך-דינו אביגדור פלדמן – העטו עליו בשנה האחרונה", כותבת אבירמה גולן ב"הארץ". "פלדמן לא הטריח את עצמו ואת הציבור בעובדות. מיד כשלקח על עצמו את ההגנה על קצב הוא קבע שללקוחו נעשתה 'דמוניזציה קיצונית', ופצח במערכה תקשורתית שעיקרה – לא חשוב בכלל מה היה, ממילא 'המשפט הוא משחק השקר', במערכת המשפט אין אמת ואין צדק, ורק לעתים נדירות 'האמת מרימה את ראשה המכוער'.

"[...] הדיבורים הפסבדו-פילוסופיים האלה, הנאמרים בפנים מיוסרות, משדרים, בעצם, אותו מסר בדיוק כמו המזוזות – במקום דין ומשפט הם מציעים ערפל מיסטי כמו-תרבותי, המייתר את החוק עצמו, אך גם את העקרונות והערכים שהחוק בחברה מתוקנת נשען עליהם. במקומם הוא מציע כאוס בסגנון פוסט-מודרניסטי פטפטני. 'לעולם', קבע פלדמן באותו ראיון, 'לא תדעו את האמת'. מה חשוב אם הנשיא לשעבר אנס או לא, מה חשובים חייהן של הנשים הצעירות שהתרסקו בגללו – העיקר השעשוע האינטלקטואלי של עורך-הדין".

ב"מעריב" מדפיסים היום טור של רונן צור, מי שהיה יועץ התקשורת של קצב. "הדמוקרטיה מחייבת אותנו לכבד את החלטות בית-המשפט, הדמוקרטיה אינה מחייבת אותנו להנהן בהסכמה מוחלטת", כותב צור דברי אמת, ומלווה אותם בחוסר כבוד מוחלט להחלטת בית-המשפט, כולל האשמה מובלעת כי השופטים שקרנים שהיטו משפט כדי למלא את "הציפייה הציבורית" והטלת דופי במערכת המשפט כולה, שלפי צור, חוטאת לאמת בכל משפטי עבירות המין. הדמוקרטיה מאפשרת להתווכח עם השופטים, לא להוציא את דיבתם; הדמוקרטיה מאפשרת גם לעיתונות לא לרוץ ולהדפיס את דברי הבלע של כל יחצן ובעל עניין. ב"מעריב" היו יכולים להסתפק בטור של בן דרור ימיני.

באותו עמוד מודפסת ידיעה מאת רונן דמארי וקלמן ליבסקינד, המדווחים על תגובת קצב ובני משפחתו ("השקר ניצח"). מעניין היה לקרוא מה חושב כעת ליבסקינד, שהיה אולי העיתונאי היחיד שהקדיש את עצמו דווקא לתמוך בגרסת קצב ולכתוב בזכותו, ואף זכה בשל כך למחמאות פומביות מקצב באחת ממסיבות העיתונאים ההזויות שקיים. ליבסקינד אינו מתייחס לדברים בטורו היום במוסף לשבת של העיתון. אולי בשבוע הבא.

עדיין ב"מעריב", עדיין ב"מוספשבת": "קצב העסיק סביבו קבוצה של סרסורים, מפתים, מלחכי פנכה ומנקי זבל", כותב שם שלום ירושלמי, אבל מזכיר רק שם אחד, זה של אורי יואלי.

"כשהשופט קרא את סעיף האישום הראשון, קמה ממקומה צעירה אחת ויצאה את האולם, דמעות בעיניה", כותב גדעון לוי ב"הארץ". "היא היתה האשה היחידה בספסל המשפחה הפטריארכלית, מוקפת בגברים, כמעט כולם חובשי כיפות. בנו צעק לפתע: 'לא נכון, לא נכון', אבל זה כבר לא עזר".

קצב והתקשורת – מתוך הכרעת הדין

"מעריב" מצרף היום לעיתון מוסף מיוחד המוקדש לתקציר פסק הדין (הלא קצר בכלל) כפי שהקריא אותו השופט קרא אתמול בבוקר. זו פעולה המכבדת את הקוראים, מניחה כי הם אינם עגלים מטומטמים, ובאה כנגד המגמה של אנשים מסוימים (לפי התקשורת מדובר בכמה מתושבי קריית-מלאכי, רבנים מסוימים וכמה עיתונאים) לחרוץ דין בלי להיטרד בעובדות.

הנה הדברים שמקדיש השופט קרא לתקשורת בתקציר פסק הדין: "מטבע הדברים התייחסנו בראשונה לטענה מקדמית, שהושמעה אמנם על-ידי הנאשם בסוף ההליך, ושעניינה הגנה מן הצדק. הנאשם טוען כי ללא קשר לטענותיו המהותיות לגופם של האישומים, ובמנותק מחפותו, יש להורות על ביטול כתב האישום נגדו מטעמים של צדק. את הפגיעה בצדק רואה הנאשם במספר מוקדים מרכזיים: מסע השיסוי והשנאה, כך לדבריו, שניהלה כנגדו התקשורת ואשר הוקיעה אותו ברבים כאנס בטרם משפט, הדלפות מגמתיות שיצאו מעם המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי ואשר גרמו לדעה קדומה כנגדו בציבור, ראיונות בתקשורת שנתנו המתלוננות ועדים במשפט, התבטאויות היועץ המשפטי אשר חרץ את דינו לשבט עוד בטרם הוגש כנגדו כתב אישום וכן זיהום ההליך המשפטי.

"[...] בכרך מיוחד שהקדישו הסנגורים לטענת ההגנה מן הצדק נמנים בהרחבה הפרסומים המשמיצים שיצאו כנגד הנאשם, אשר הכריזו עליו כאנס בטרם משפט. לטענת הנאשם, עוצמת הפרסומים, היקפם, חומרתם ותדירותם לא הותירו לו כל סיכוי, והוא הוקע בציבור כעבריין מין סדרתי. בטיעון זה התפרץ הנאשם לדלת פתוחה, שהרי בעניינו אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים, לאור משפט השדה שנערך לו בבית-המשפט של התקשורת.

"לכאורה, אכן מדובר בפגיעה קשה בהליך עשיית הצדק המחייבת הוקעתה על דרך בחינת האפשרות לביטולו של כתב האישום. אמרנו לכאורה, ולא בכדי, וזאת על רקע התנהגות מקבילה של הנאשם ובאי-כוחו, אשר אף הם לא התנזרו מכלי התקשורת, לא הדירו רגליהם מאולפן טלוויזיה זה או אחר, אלא החזירו מלחמה שערה, בה התייחסו לראיות כאלו ואחרות ולעדויות המוכיחות, לשיטתם, את חפות הנאשם, אף הביעו, בין היתר, ביקורת חריפה לא פחות על המתלוננות ועל אופיין.

"אין מדובר אפוא במסע פרסום חד-צדדי כנגד הנאשם. אין מדובר במתקפה בה היה מצוי הנאשם במצב של חוסר אונים, שכן הנאשם הצטרף למערך הפרסומים וההשמצות ונטל בו חלק פעיל. דוגמה להיגררות הנאשם למערכה, שעתה הוא יוצא נגדה, ניתן לראות בנאום שנשא במסיבת עיתונאים שנערכה ביוזמתו ביום 12.3.2009, בו התגולל על המתלוננות ופירט את מעלליהן, הכל בטלוויזיה בשידור חי לעיניהם של כלל הצופים. אין מדובר בכשל חד-פעמי שניתן לייחסו לזעם ולתסכול שנצטברו בלבו כתוצאה מהמסע התקשורתי שהתנהל נגדו, אלא בשורת צעדי פרסום נגדיים שנקט הנאשם באופן מתמשך, אם במישרין ואם בעקיפין. משכך הם פני הדברים, ומשהנאשם עצמו נכנס לזירה, הרי עם כל הביקורת שיש לנו ביחס להתנהלות התקשורתית בענייננו, הנאשם, שחבר לה, לא יוכל להיוושע מכך".

בשולי פרשת קצב

אחד מהאייטמים של סיכום השנה במדור הספרות של המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לסופר, המשורר, אידיאולוג השמאל ופובליציסט "הארץ" יצחק לאור: "כשמשורר מגיע לעמודי החדשות, זה אף פעם לא סימן טוב. את תואר פרשיית השנה קוטף בעל כורחו יצחק לאור, שעמד במרכזו של תחקיר בלתי מחמיא בתוכנית הטלוויזיה 'המקור', בעקבות עדויות של נשים שטענו שהטריד אותן מינית.

"המהומה שככה מאז", כותבים הכותבים האלמונים, ומייחסים זאת ל"אפס תלונות במשטרה או הליכים משפטיים". אלא שמהומות לא שוככות, מהומות נוצרות. אם אין מהומה, הרי שאף אחד לא יצר אותה. כמו במקרה קצב – גם בתחום עיתונות התרבות מסתבר שתלונות במשטרה והליכים משפטיים הם חזות הכל. לרביב דרוקר ועפר שלח היה האומץ העיתונאי לפרסם את העדויות הקשות נגד לאור גם בלי שתהיה להם מטרייה של שוטרים מסביבם. הסיכון המשפטי השתלם: לאור, למרות הצהרותיו, לא תבע דיבה את תוכנית "המקור", ולמיטב ידיעתי, גם לא שום גורם תקשורתי אחר, כולל אתר "העין השביעית", שסיקר גם הוא פן תקשורתי של הפרשה.

לעומת שלח ודרוקר, עיתונאי התרבות והבידור של ישראל, המעטים שנותרו, נותנים לסופר ומשורר מכובד להמשיך להיות מכובד גם כאשר מצטברות עדויות על כך שהוא לכל הפחות אדם שמתייחס לנשים באופן מחפיר ומי שניצל את השררה שהיתה לו כדי להעיר הערות מיניות לסטודנטיות שלימד. אבל בלי חותמת מהמשטרה או מבית-המשפט, גם עיתונאי ועורכי התרבות אינם מסוגלים לגבש עמדה.

אמריקה זה כאן

עשרת האלבומים הראשונים ברשימת "100 אלבומי הבכורה הגדולים של כל הזמנים" שמוסף "תרבות מעריב" מקדיש להם את גליונו השבוע (ושחוברה בשיתוף עם עורכי מוזיקה מתחנת הרדיו 88fm) יצאו כולם בשנות ה-60 של המאה שעברה. האלבום הראשון ברשימה שיצא במאה הנוכחית ממוקם במקום ה-20, והרשימה כולה לוקה בתסמונת אמריקאית ידועה: כשם שבארצות-הברית כל תחרות היא תחרות "עולמית", כך אצל עיתונאי התרבות המעטים שעוד פועלים בעיתונות העברית, "כל הזמנים" הם זמן ארה"ב (או במקרה הזה: ארה"ב ובריטניה): רק שלושה ממאה אלבומי הבכורה שברשימה אינם דוברי אנגלית: האלבומים של אדית פיאף, ז'אק ברל וג'ורג' ברסנס.

סיכום השנה בכלכלה

"השנה של הגז, הזהב והנדל"ן" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "ספק אם התשואות היפות יחזרו ב-2011, שמגיחה עם לא מעט איומים", נכתב בכותרת המשנה. "המלה שאחראית יותר מכל לעליות בשווקים היא הריבית", נכתב בכותרת המשנה לטור של רותם שטרקמן, סגן עורך העיתון. "בשנה האחרונה התברר איזו השפעה אדירה יש לה ועד כמה היא משתקת את תפיסת הסיכון ומבלבלת את המצפנים. ומה יהיה בעתיד? אל תיתנו לתחזיות האופטימיות לעלות לכם לראש".

"הדירות שלנו שוות יותר, החסכונות שלנו זינקו ויש לנו גז טבעי", נכתב בכותרת המשנה לטורו של עורך העיתון סמי פרץ, המוקדש לסיכומים. "אפשר לפתוח את בקבוקי השמפניה ולחגוג? לא כל-כך מהר – הטירוף הנדל"ני עוד עלול להתפוצץ לכולנו בפרצוף, כמו גם הפערים הגדלים והולכים בחברה הישראלית". "2010 היתה שנה מצוינת למגזר העסקי בישראל, עם גידול חד בתוצר העסקי ועם שיפור ברווחיות של רוב הפירמות הגדולות הנסחרות בבורסה – כך יספרו לנו בקרוב בסיכומים השנתיים", כותב גיא רולניק, אביו הרוחני של "דה-מרקר", בטורו במוסף השבועי של העיתון. "בואו נאחל לעצמנו שב-2011 נפסיק להשליך יהבנו על המגזר העסקי בישראל ונפנים היטב שביצועי המגזר העסקי כיום הם תוצאה של החלטות שהתקבלו במגזר הציבורי לפני שנים ארוכות מאוד". אם כן, אמור מעכשיו, 2010 היתה שנת הגז, הזהב, הנדל"ן והתפתחותה של תודעה חברתית בעיתונות הכלכלה.

הטור השבועי של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש – מה אתם יודעים – לסיכום השנה בכלכלה ("כל ההפתעות של 2010, לטובה ולרעה"). בסקציית "התגלית המפתיעה" מקדיש פלוצקר את המשבצת "לרעה" ל"מכונית חשמלית" וכותב בקצרה: "איפה המכונית הנוסעת, שי אגסי?". בסקציית "הטייקון המפתיע" הוא מקדיש את המשבצת "לרעה" ליצחק תשובה, מי ש"הקדיח השנה את התבשיל. אל מול ההמלצות המתגבשות של ועדת ששינסקי להעלאת המס על הרווחים של חברות חיפושי גז בבעלותו החלקית, פתח תשובה בקמפיין צעקני, היסטרי, לא מכובד. תשובה יצא ללכלך ונמצא מתלכלך".

במוסף "עסקים" ממשיך רותם סלע להיות הסנשו פנשה של חברות הגז, ומשרטט דיוקן קצר של כמה מהמכונים "משקיעים קטנים", שקנו מניות של חברות חיפושי גז ונפט וכעת זועמים על האפשרות שמדינת ישראל תגדיל את הכנסותיה מתגליות האנרגיה. אם עידוד הימורים היה אסור על-פי חוק, היה טעם לשלוח את הרגולטור המתאים לבדוק את הכתבה של סלע, אבל מה לעשות שמותר. בינתיים, מה שעולה מהכתבה הוא שאותם אנשים קטנים הפסידו הון ניכר לא בגלל ועדת ששינסקי, שאפילו לא הגישה את הדו"ח הסופי, ובלי קשר לגז, שעוד רחוק היום שיישאב, יופץ ויימכר, אלא בגלל נדנדת הקזינו של הבורסה.

ענייני תקשורת

"אבל גם אם נניח שרוב האוכלוסייה הבוגרת בישראל יודעת בדיוק מיהו כדורגלן העבר אבי כהן ואף מחזיקה במקום בולט בבית, או בלב, מקדש קטן הסוגד לדמותו – עדיין מוכרחים לתהות, בלשונן של הציפורים הכועסות: מה קרה?", כותב רענן שקד במוסף "7 לילות" של "ידיעות" על הסיקור התקשורתי של תאונת הדרכים הקטלנית של כהן. "בעיקר, יש לומר, מה קרה למהדורת החדשות של ערוץ 10, שנדמה שנדרש לה איפוק מופלג רק כדי להימנע מפתיחת גל שידורים רציף של 24 שעות מחמישה מוקדים.

"[...] ערוץ 10 הוא מקרה קיצון, אבל גם הרדיו לא חסך מכם אינספור מבזקי חצי עם דיווחים על השינוי שלא חל במצבו של כהן, והפרשה לא נעדרה, נאמר בעדינות, גם מחדשות ערוץ 2 ומכותרות העיתונים הראשיות. [...] בסוף, כשהכול – מהכותרות הראשיות ועד מזג האוויר – יהיה, מבחינת אופן הטיפול, יום אבל לאומי – אנחנו נהפוך חירשים וקהים לחלוטין. ואנחנו כבר כמעט שם". שקד אכן עדין, בוודאי יחסית לעצמו, אבל מאחר ש"ידיעות אחרונות" היה מי שהוביל בקרב העיתונים את "הטון ההיסטרי האחיד", "אובדן פרופורציות והיסטריה כללית", יש לקוות שגם ב"ידיעות" יהיו עדינים איתו.

באותו מוסף מאשים המפיק חיים סלוצקי ("ערוץ הבידור") את אורלי וילנאי, "שניסתה להרים את תוכנית התחקירים שלה 'שתולים' על הגב שלי. היא הפיצה את שמי כאחד שעומד כביכול מאחורי התקיפה [של אבי ניר]". עוד מאשים סלוצקי את וילנאי כי בחקירתו במשטרה אמרו לו השוטרים כי איים עליה (וילנאי מגיבה לדברים: "אני בוחרת שלא להתייחס לטענות המופרכות שהוא מפנה כלפי").

יאיר לפיד מקדיש השבוע את טורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ל"בוילר" ולמים חמים במקלחת. הניסיון של לפיד, לכל הפחות "אדם אמיד", להציג את עצמו כ"עמך" החרד מחשבון החשמל ולא יכול להרשות לעצמו לחמם מים למקלחת – מגוחך.

דנית גוטפריד מביאה בפייסבוק טור ישן של דנה ספקטור, שפיקפקה בזמנו באמינות המתלוננות נגד קצב. היום לא כותבת ספקטור על פרשת קצב בטורה ב"ידיעות אחרונות".