אני חושבת שפעם העיניים שלי היו יותר שמחות", היא אומרת ונועצת בי זוג עיניים ירוקות. "השנים האחרונות לא היו קלות עבורי, הן הותירו בי את חותמן. יש צלקות, יש חרדות. במשך תקופה ארוכה נכנסתי למעין לופ שבו כבר איבדתי עניין בכל דבר אחר. ניתאי, בן הזוג שלי, אמר לי, 'בייבי, זה אובססיבי. את חייבת קצת להירגע ולנשום'. הוא ראה שנכנסתי בכל הכוח למרוץ אחרי הילד".

איתן טל

עירית קפלן רגילה להשיג את מה שהיא רוצה. גם אם לפעמים הדרך קשה. את לימודיה בבית הספר למשחק בית צבי סיימה בהצטיינות, על בימת תיאטרון הקאמרי היא מככבת כבר 17 שנה, היא מוכרת גם מהסדרה "האלופה" וכאשתו של יובל סמו ב"זנזורי", ובארון הגביעים שלה מונח פרס אופיר על תפקידה בסרט "סיפור גדול". אבל כשאת מגיעה לגיל 43 ומנסה להיכנס להיריון, לפעמים גם כל האמביציה שבעולם לא יכולה לעזור.

"אני חושבת שעשיתי משהו כמו 12 הפריות, והיו הרבה אכזבות בדרך. כישלונות, והיריון שלא התפתח, והמון ציפיות שאחריהן מגיעות נחיתות מאוד קשות. בשלב מסוים הפסקתי להאמין בעצמי, שאני בכלל יכולה. התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי, לא הבנתי למה זה לא קורה".

איך נראו טיפולי הפוריות?

"זה מתחיל בשבועיים של הזרקת הורמונים לאזור הבטן, וההורמונים האלה זה שגעת. כל הזמן משהו מתעתע לך בגוף. הייתי ברגישות יתר, בעצבנות יתר, בפראנויות, במאנצ'יז, סבלתי מבצקות ברגליים. במהלך השבועיים האלה יש גם כמה ימים שבהם קמים מוקדם בבוקר ורצים לעשות אולטרה־סאונד ובדיקות דם, כדי לבדוק את מצב הזקיקים. מחטטים לך בווריד, מחטטים לך בוואגינה. את הופכת להיות מעבדה".

אבל זה רק הפרומו. "עד עכשיו זה עניין פיזי, ולי זה היה פחות קשה. מי שסבל מההורמונים זה בעיקר בעלי. אני הייתי בטוחה שאני בסדר. הוא זה שאמר לי, 'לא חמודה, את לא בסדר'. החלק הקשה באמת הוא אחרי ששואבים את הביציות ומאחדים אותן עם הזרע, יש שבועיים של המתנה. פה מתחיל הקטע הנפשי. בתקופה הזו את מרגישה שהחזה גדוש, ויש דקירות ברחם ואת משוכנעת שאת בהיריון. ואז, אחרי שבועיים שנמשכים נצח, באים לבדיקת דם לראות מה המצב. ומה לעשות, במקרה שלי ברוב הפעמים לא היה היריון. זה נמשך ככה ארבע שנים וחצי".

למזלה של קפלן, היה מי שיתמוך בה נפשית במשך ארבע שנים וחצי של אודישנים בלתי פוסקים להיריון, שאת רובם סיימה בדמעות. "הבן שלנו, עילאי בן ה־7, שהוא קסם", היא מחייכת. "הוא מאוד רצה אח, ואם להיות יותר ספציפית, הוא מאוד רצה אחות, ולא הפסיק לדבר על זה".

לולא עילאי הייתם נשברים?

"יכול להיות שהייתי מרפה. פשוט הוא כל כך רצה, והוא כל הזמן ראה חברים עם אחים קטנים בעגלה. רציתי לתת לו את הדבר הזה".

לפני שמונה חודשים קיבל עילאי סוף־סוף את הבשורה: בבטן של אמא גדלה לה אחות קטנה. "הוא היה בהלם", אומרת קפלן. "הוא לא ידע מה להגיד".

ואת?

"בכיתי כמו מטורפת. אמא שלי רצה אליי לבדוק שהכל בסדר איתי".

קצת מוזר לערוך את השיחה הרצינית הזו עם קפלן, שסימן ההיכר שלה הוא חוש ההומור המתפרץ והחיוך הגדול. ואכן, ברגע שהיא מסיימת לדבר על התקופה הקשה שעברה, קפלן מסיטה מיד את הזרקור הצידה, בטבעיות, אל הפן הטוב של הדברים. מי כמוה — שחקנית שבמהלך הקריירה התמודדה בהצלחה עם הדעות הקדומות כלפי נשים גדולות — יודעת לראות בכל קושי גם את הצד החיובי.

"החלטתי שאת ההפריות שלי אני פותחת החוצה", היא אומרת. "זה לא אינטימי, זה לא סודי, אני לא מרגישה אישה פחות טובה. אני מרגישה דווקא אישה נחושה שמשיגה את מטרתה. יש הרבה נשים ששומרות את הטיפולים שלהן בסוד כאילו משהו לא בסדר אצלן, וזה לא נכון. התהליך מספיק קשה, אז בואו נשחרר את האזיקים האלה של הבושה. אין פה בושה. יש פה עוצמה, יש נחישות, ובעיקר יש פה רצון גדול לתת אהבה".

אתגרי הפוריות שאיתם התמודדה קפלן לא יכולים להיות רחוקים יותר מהדמות שאותה היא מגלמת בסרט "לב שקט מאוד", שיצא השבוע לאקרנים. הסרט, בבימויו של איתן ענר ובכיכובה של אניה בוקשטיין ("מוכשרת טילים ויפהפייה ברמות בלתי אנושיות"), מתרחש בירושלים האפורה, המסוגרת והמתחרדת. קפלן משחקת אלמנה חרדית ואם לחמישה ילדים, שנשרכים אחריה לכל מקום משל הייתה אמא אווזה. אחד מהם, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, מתגלה כפסנתרן מוכשר ומתגנב ללא הרף לדירת השכנה החדשה, שבה מתגוררת הפסנתרנית החילונית נעמי (בוקשטיין).

"לקח לי קצת זמן להבין את הדמות", מספרת קפלן. "אני בן אדם מאוד חילוני. יש לי זיקה לרוחניות, אבל לא בהכרח לאלוהים, לאללה או לבודהה. אני מאמינה שבן אדם יכול לשנות את גורלו בכל רגע נתון על ידי שינוי מחשבתי ומעשי. אני בטח לא מאמינה בשכר ועונש, כי זה נראה לי מאוד פשטני. לא נראה לי שאם אשתה שלוק מחלב אחרי שאכלתי עוף, ייחרב עליי עולמי ואסיים את חיי בגיהינום. אבל הייתי צריכה להיכנס לדמות של אישה שכן מאמינה בחוקיות הזו. בחברה הזו אישה צריכה להיות צנועה, בת מלך פנימה, לפעמים אפילו מדוכאת. הדברים האלה לא מדברים אליי ואפילו מכעיסים אותי — לשים מגבלות על הנשיות, על הדעתנות, על היותי בעלת מוח וזה שיש לי מה לומר".

אני לא חתיכה

הפער בין העולם החילוני והפתוח שבו מתנהלת קפלן לבין האם החרדית והמסוגרת שלנעליה הייתה צריכה להיכנס, לא בא לידי ביטוי על המסך. כמו תמיד, קפלן גונבת את ההצגה, וכרגיל עושה את זה בהומור ובחן.

מה שסייע לה להזדהות עם הדמות הם הבגדים הרבים שנכרכו סביבה, החל מהשביס ועד לשמלה הארוכה שגירדה את הרצפה. "נראיתי כמו מקרר", היא צוחקת. "דווקא יש לי מותניים וציצים, אבל הכל כוסה בשכבות בגדים. אין ספק שזה מכניס אותך בשנייה לתפקיד. הכל אסוף, הכל פנימה. הרגשתי כמו אמקור מהלך".

זאת לא הפעם הראשונה שבה קפלן צוחקת על ממדי גופה הגדולים. שנים התקשתה לקבל תפקידים ראשיים בגלל משקלה, מה שלא הפריע לה להמשיך להרגיש סקסית ונשית, ואפילו להתפרנס כפרנזטורית של מותג הלבשה למידות גדולות. "נכון", היא אומרת, "אני לא הילדונת הצעירונת החתיכה, וזה נפלא — כי התפקידים שקיבלתי לאורך הדרך דורשים הרבה יותר עומק מאשר גוף מחוטב או פנים יפות".

היית צריכה להיאבק כדי לקבל תפקידים?

"יש הרבה אודישנים שלא הוזמנתי אליהם כי אני לא רזה. אבל אני כל כך מאמינה ביכולת המשחק שלי, שזה היה מנוע שכיפר על העניין החיצוני. הרבה פעמים הגעתי לאודישן כל כך מוכנה ונחושה, שהצלחתי לשנות את הקונספט. ישב מולי במאי ואמר, 'אני מודה שראיתי את הדמות אחרת, אבל אני כל כך אוהב את מה שאת עושה — שהשתכנעתי'".

אלא שעכשיו, אחרי גיל 40, פתאום המצב השתנה. "נפתחו בפניי הרבה מאוד תפקידים שנשענים על אופי ולא על מראה חיצוני. אני נהנית להגיע לאודישנים, משחקת בהמון הצגות, ומצלמת המון דברים". גם בחודש שמיני, קפלן לא עוצרת. היא משחקת במקביל בשלוש הצגות בקאמרי, ונוסעת כמעט מדי ערב איתן בכל רחבי הארץ.

איך מסתדרים עם פיפי?

"למדתי להתאפק. אני גם לא שותה הרבה".

לא קשה להופיע כל ערב כשאת בהיריון מתקדם?

"היה לי חשוב שלא לעלות במשקל, כי אני גם ככה אישה בריאותית ושופעת. היתרון הוא שלא כל כך מהר רואים את הבטן, ואני ממשיכה לשחק את אותן דמויות. מעבר לזה, אני לא מכירה הרבה אנשים שיכולים לצאת לחופשת לידה חודשיים לפני הזמן. החיים פה לא פשוטים, ואנחנו צריכים את הפרנסה הזו. אז הכל בסדר. אני עייפה קצת, מותשת קצת, אבל עובדת בכיף".

אם יש משהו שקפלן דווקא מעזה להתלונן עליו, הוא היחס שלו זוכים אנשי התיאטרון מצד שרת התרבות מירי רגב, שקוראת למהפך תרבותי שיסיט תקציבים מהמרכז לפריפריה. "יש פה משחק פוליטי מאוד ברור", היא אומרת, "נזרקות אמירות פרובוקטיביות לאוויר, אנחנו האמנים אנשים מאוד יצריים ורגשיים, וגם בוטים לפעמים, ואז אנחנו מגיבים, ואז האש מוסטת אלינו. אני מסרבת להיות חלק מהמשחק הזה. אני לא רוצה לשאת על גבי אף חבר כנסת או שר שרוצה להגיע למעלה ועושה עלינו הון פוליטי. בכל פעם שיש עימות כזה, מישהו מרוויח עוד שני בוחרים בפריפריה, שאין להם מושג שאני, כביכול האליטיסטית מתל־אביב, לא משכיבה את הילד שלי בלילה ולא קוראת לו סיפור כי אני בכפר בלום, בערבה, באופקים או בשדרות. אני לא חושבת שיש עוד חבר כנסת שנוסע כמוני בכל ערב לפריפריה". •