איכשהו, הזמן עבר כל כך מהר, שלא הבחנו שעברו כבר כמעט שלושה עשורים, דחוסים, מאז שעדי הימלבלוי ואנחנו מכירים. מהתפקיד הראשון שלה בגיל שמונה, בקלטת ילדים עם ציפי שביט ונתן דטנר, דרך קריירת הדוגמנות כ"נערת פלפל" ועד הפריצה הגדולה ככוכבת הילדים של "השמינייה" ‑ הימלבלוי הצליחה לשמר את מעמדה. פעם שחקנית, פעם פרזנטורית, פעם יזמית, אף פעם לא מישהי שמשעמם איתה. כוכבות זוהר באות והולכות. הימלבלוי, עושה רושם, כאן כדי להישאר.
היא בת 34, נשואה לנדב פלד (36), פלוס אחד (ובהיריון השני). העובדה שהפכה לפני שלוש שנים לאשת משפחה במשרה מלאה משפיעה גם על הבחירות המקצועיות שלה. בימים אלה היא מפרסמת את "קאר שירותי רפואה" ו"פמינה" הלבשה תחתונה, ומשחקת בסדרת הילדים "כדברא". יש לה עסק משותף לצעצועי ילדים עם שלום מיכאלשווילי, "בייביז", והיא ובעלה הם מבעלי מסעדת ההמבורגרים "גורדוס". בקרוב צפוי לצאת למסכים סרט חדש בהשתתפותה, קומדיה מטורפת בשם "המוסד הסגור".
היא נשמעת די משכנעת כשהיא מסבירה למה הגיל לא משחק אצלה תפקיד. "הוא רק מספר. קשה לנחש היום בן כמה כל אחד. אני מרגישה בת 24. זה שיש לי ילד לא מפריע לי לחשוב שאני כנראה בייביסיטר ממש טובה. כשהייתי ילדה וראיתי משפחה, והורים או אישה בת 34, חשבתי שזה סוף החיים. היום זה נראה לי שטויות ולא נכון. רק התחלתי".
הכל אודות אמא. "ליאו נולד לפני שלוש וחצי שנים. אני לא יודעת להצביע על השינוי שהאימהות הביאה לחיי. אני יכולה למנות בפניך את כל הקלישאות האפשריות על הורות, על הפרופורציות שזה מכניס לחיים ואיך דברים שלא חשבת שיעניינו אותך, מעסיקים את כל עולמך. מתי הטפט שהזמנתי לו לחדר יגיע, איך היה לו בגן, האם הוא מקבל את כל מה שהוא צריך. אני מאמינה נורא שצריך לחבר בין העולמות. להכניס את הילד לעולם שלך ולא להפוך את העולם בשביל הילד. אחרת זה יוצר מרחק נורא גדול בינך לבין עצמך.
"אני חושבת שאני אמא רגועה ומשחררת. אני לא חרדתית. נדב ואני הפכים מאוד בכל היחס שלנו לענייני בריאות. נדב גדל עם אמא אחות ומבחינתו, אם לא נדרסת עכשיו ואתה גוסס על הרצפה, אין מה לך לעשות אצל רופא. כואב לך? קח אקמול. אני חושבת הפוך, וכל שיעול קטן מקפיץ אותי אני חושבת שזה גם קשור למה שעברתי ‑ סרטן בלוטת התריס והעובדה שאבי נפטר גם הוא ממחלת סרטן ‑ ולכן אני יותר דרוכה במקומות האלה. בהתחלה זה ייצר חיכוכים סביב העניין הזה, אבל עם הזמן הצלחנו להיות יותר קשובים זו לזה. לקח לנו זמן להבין שתפיסות העולם שלנו ביחס לזה קשורות לאופן שבו גדלנו, ולכן אנחנו חלוקים סביב העניין הזה ‑ הוא עושה את כל המאמצים להרגיע אותי, ואני מנסה כמה שפחות להילחץ מדברים".
הריון שני. "בגדול זאת הייתה החלטה מודעת, גם אם קרתה מהר מהצפוי. היתרון עם לידות הוא שאת שוכחת מהר מאוד כמה זה היה קשה, ולכן מוכנה לעשות את זה שוב. בסך הכל נעים לי להיות בהריון. יש משהו בתקופה הזאת שנותן לך אפשרות לשחרר, להיות ברגע, ולעצור שנייה את המרדף. אני קולטת שיש לי שינוי בטעמים ובהרגלים. כל חיי הייתי בחורה של שוקולד. עכשיו אני לא מסוכלת להכניס מתוק לפה. מעדיפה רק מלוחים. אני לא זוכרת אם ההורמונים שלי משתוללים, מבחינתי אני רגילה לגמרי, אבל אני מציעה שתשאל את הסביבה שלי.
"מה שכן, אני מכירה היטב את המושג 'טפשת הריון'. בפעם הקודמת שברתי שיאים. חזרתי הביתה מקניות בסופר עם קנייה גדולה. כמה דקות אחרי דפק לי השליח על הדלת ושאל אם השקיות שבמעלית שייכות לי? אמרתי מה פתאום, והלכתי לפרוק את הקניות. פתאום קלטתי שרק חלק מזערי מהדברים שקניתי בבית. לקח לי זמן להבין ששכחתי את רוב השקיות במעלית. מקווה שהפעם העניין הזה יעבור יותר בשלום".
חברים ונשואים. "התחתנו לפני כמעט חמש שנים. הכרנו לפני המון שנים. היינו חברי ילדות, אבל מעולם לא היינו בזוגיות אחד עם השנייה. היינו חברים טובים במשך כל השנים. היה רגע שזה פתאום השתנה לגמרי. אני אפילו לא יודעת להגיד לך מה קרה. נפגשנו אחרי תקופה ארוכה שלא היינו בקשר. שנינו סיימנו מערכות יחסים, ויצא שבילינו יותר יחד באופן אינטנסיבי. משהו נפתח. יכול להיות שזה עניין של בגרות והבשלה. אף פעם לא האמנתי שחברים טובים, בטח כאלה שמכירים שנים, יכולים להיות פתאום זוג. בסופו של דבר אנשים משתנים כל הזמן, וכנראה זה קרה גם אצלנו. אנחנו חברים מאוד טובים גם בתוך הזוגיות שלנו. מצד אחד, הוא לא אותו נדב שהיה ידיד שלי. יש את נדב שלפני, ויש את נדב שאחרי. מצד שני לא השתנה שום דבר מבחינתנו, חוץ מזה שנהיינו פתאום משפחה ואנחנו הולכים לישון יחד".
רומנטיקה. "אני נורא טובה בלהפתיע, אבל זה לא רומנטי. עשיתי לו מסיבת הפתעה ולקחתי אותו לחו"ל, אבל זה אף פעם לא דביק. גם נדב לא טיפוס של מחוות רומנטיות. לפעמים הוא מנסה להפתיע אותי, אבל אני כל כך מעצבנת, מתחילה לחטט, להציק ולשאול, עד שאני הורסת לו את מה שתיכנן".
בלונדיניות נהנות יותר? "פעם היה לי חשוב להילחם בכל מי שהתייחס אליי כאל רק בלונדינית. היום זה כל כך לא מעניין אותי איך תופסים אותי. זה נכון שלפעמים קשה לשמוע, 'את יפה מדי בשביל הדמות הזאת', אבל לכל אחד יש המלחמה שלו. אני חושבת ששילמתי מחיר על דימוי 'הבלונדינית', אבל אני מאמינה שגם החברה משלמת מחיר על זה שהיא מצמצמת אנשים לדימויים. אנחנו מפסידים כשאנחנו שופטים אנשים על בסיס מראה חיצוני. מפסידים חברים, כישרון, הזדמנויות. נכון, הפסדתי תפקידים, התייחסו אליי פחות ברצינות, חשבו שאני פחות חכמה או באה לשדר רק סקס ומיניות, אבל בסופו של דבר בניתי קריירה שאני גאה בה והגעתי למקומות שרציתי להגיע. בעבר מאוד נעלבתי ונפגעתי. לקח לי המון זמן להבין איך תופסים אותי בכלל. לפני כמה שנים טובות ישבתי בבית של אמא שלי, פתחתי את כל אוסף קטעי העיתונות שהיא אספה לאורך הקריירה שלי, ופתאום התחלתי לקרוא את הכותרות והכתבות: 'הסופר־בייב', 'הבלונדינית הבאה', המון עיסוק במראה החיצוני. היה רגע שהתחלתי לבכות. להבין את התמימות שהייתה בי. הייתי ילדה בת 20 שלא מתעסקת במקום החיצוני, שלא באה למכור את גופה, ולא ראיתי את העיסוק הזה בזמן אמת. ממרחק הזמן, פתאום להבין את זה אחרי כמה שנים, זה הרגיש לי כאילו רימו אותי והשתמשו בי. כמו לגלות יום אחד שמה שסיפרו לך לא נכון. אבל אני לא כועסת או ממורמרת. בדיעבד, הזנתי את זה והרווחתי מזה מלא כסף. אני לא מתקרבנת. חלק מהנערוּת והתמימות וחוסר המודעות של השנים ההן, כנראה עזרו לי להתמודד ולקבל את זה. אם הייתי במודעות שאני נמצאת בה כיום מול הדבר הזה, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת, אבל כנראה גם הייתי נפגעת יותר".
תחתונים, חזייה, עבודה. "תמיד יש קמצוץ של מבוכה כשאת מדגמנת הלבשה תחתונה, אבל בסוף זאת עבודה. יש לי צוות שהולך איתי שנים וגורם לי להרגיש בנוח ולא שופט אותי. אני מגיעה הכי מוכנה שאני יכולה ואני יודעת שעשיתי כל מה שרציתי. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, אני מצליחה לנתק את עצמי ברגע הזה. אני נכנסת לתפקיד. אני בדמות שבטוחה מאוד במה שהיא עושה. התחלתי להתאמן בגיל יחסית מאוחר, אז אף פעם לא הרגשתי עם עצמי מספיק בנוח. ברור שגם לגיל יש פקטור. אם יש היום סימני מתיחה או כתם שהופיע לי על העור, אני כבר לא מתרגשת. פעם חשבתי שבעולם שצריך להיות בו 'מושלמת', זה סוף העולם אם יש בי איזה 'פגם'. היום, לשמחתי, אני כבר לא רואה את זה ככה. כשאני רואה את התוצאה הסופית, אני תמיד אראה את הבעיות. זה משהו שכנראה מושרש בי. אבל היום אני יודעת להגיד לעצמי: זה בסדר, הם שם, הם חלק ממי שאת".
החברות הכי טובות. "החברה הוותיקה ביותר שלי היא מכיתה א'. אני בנאדם של מאגר חברים מאוד מצומצם וקרוב. אני חושבת שבגלל השנים הלא־פשוטות שלי מבחינה חברתית קשה לי נורא היום לסמוך על אנשים. עשו עליי חרם בבית ספר ואלה היו שנים מאוד קשות. אלה דברים שאדם זוכר לנצח. אני בחורה בת 34 ואני עדיין זוכרת בבירור כל דבר שקרה, כל דבר שנאמר עליי לאורך השנים, זוכרת את האנשים שפגעו וזוכרת את ההסתרה שלי את זה מהוריי, כדי שלא יחשבו שיש להם סחורה פגומה בבית".
בלי חלומות גדולים. "מעולם לא היו לי חלומות ספציפיים במקצוע. יותר חשוב לי להיות מאושרת במקום שאני נמצאת בו. הייתי שמחה לקבל תפקידים שהפוכים מהטייפקאסט שלי. בדרך כלל אני מקבלת את היפה והענוגה. הייתי שמחה לשחק את הדמות הפצועה, המורכבת. לא להיות האישה הנבגדת, אלא להיות הפסיכולוגית שלה. אני יודעת שזה עניין של זמן עד שאני אעשה תפקידים כאלה".
