על מסך המחשב הענק בחדר העבודה של דתיה בן דור, עוזי חיטמן ז"ל נראה מלא חיים. "יש לי בלב מנגינה קטנה", הוא שר לנולי ובץ בפרק עתיק של "פרפר נחמד" המיתולוגית, וקצת קשה להאמין שעברו כמעט 15 שנה מאז מותו הפתאומי. בן דור, שהעלתה את השיר שכתבה והלחינה לערוץ היוטיוב שלה, מביטה במסך ועיניה נוצצות. "תראי איזה מתוק עוזי. תראי כמה הוא חמוד", היא אומרת. "מה עושים היום כוכבי הילדים? משחקים את הטמבלים. תראי כמה שהוא אמיתי, איך הוא אוהב את מה שהוא עושה. היום מישהו מכוכבי הילדים אוהב את מה שהוא עושה? באותם ימים חיפשנו את הפשטות. לא יצרנו דמויות ב'פרפר נחמד'. היו עוזי ועופרה ואפי ודודו. הם היו הם. אמרתי להם: 'תדמיינו שאתם יושבים עם ילד קטן על שטיח, בגובה העיניים, ותדברו אליו'. הם לא היו על במה, ולא היו זרקורים", היא עוברת לטון קצת לעגני, "ואף אחד לא רצה להיות כוכב. המוטיבציה הייתה לעשות טוב לילד, נקודה. היום אנשים עושים מעצמם מותג. זה מזעזע בעיניי. תהיה בנאדם, אל תהיה מותג".
תוכנית כמו "פרפר נחמד" הייתה עובדת היום לדעתך?
"בטוח. אבל לא עושים כאלה תוכניות, כי כל הגישה השתנתה. הכל ציני. הכל מבוסס על התחנפות לילד וירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר. ילדים שעושים תוכניות ילדים מבינים בכלל מה זה ילד? אין להם מושג. כשאני הייתי כותבת תסריט ל'פרפר נחמד', השורה הראשונה שלי בדף הייתה המילה 'מטרות'. ממש כמו מערך שיעור. וכל התסריט שנכתב, נועד לשרת את המטרה. היום המטרה היא רייטינג. הכל נועד לשרת את הרייטינג. זה לזלזל בילדים. אני לא מזלזלת בילדים. אני מכבדת ילדים. מי שעושה היום תוכנית רייטינג, פשוט מזלזל".
אבל בסופו של דבר הם אלה שמתווכים לילדים בימינו את העולם.
"מתווכים? הם רק עושים רע. אבל בסוף הטוב שורד. הטוב מנצח. אני קוראת לכל כוכבי הילדים גיבורים על קטנים. הם רודפי תהילה ובצע. לא עושים את זה באמצעות כישרון, שאר רוח או חזון, אלא באופן ציני. ועל מי הם יכולים לעשות את זה? על ילדים. בגלל זה הם גיבורים על קטנים. הם לא אמנים מספיק טובים בשביל לפנות לגדולים. התוצאה היא דברים מאוד לא איכותיים. קלוקלים".
תמונות במקום מילים
בן דור מבינה דבר או שניים בעולמם של ילדים. סופרת, תסריטאית, מחזאית, משוררת ומלחינה של אינספור יצירות שפונות לקהל הצעיר. היא כתבה לתוכניות הדגל של הטלוויזיה החינוכית בימי הזוהר שלה בשנות ה־70 וה־80 ("זו הייתה תקופה מדהימה"), בהן "מה פתאום" ו"פרפר נחמד". והיא גם האישה שטבעה את המושג שטוז (שטות בחרוז), שהניב ספר רב־מכר והצגה שרצה מ־1993 ועד היום, הישג שקשה לחשוב על מקביל לו.
בשביל המוביל אל ביתה ברמת אפעל, מתעוררת התחושה כי הזמן קפא מלכת. החצר, בבת עיניה של בן דור, מלאה גידולים פראיים, ואילו בפנים הבית מתגלים מכשיר וידיאו ופטיפון ולידו תקליט של קישקשתא. על הספה בסלון מונח אקורדיון שמלווה את בעלת הבית זה כמה עשורים. כמה דקות לתוך פגישתנו, ומכיוון הדלת נשמע רעש מוזר של נפילה. "אה, זה הדואר", מבארת בן דור ומפנה מבט אל עבר ערימת מכתבים שהדוור שילשל מבעד לחרך בצד הדלת.
מהר מאוד מתברר שהתפאורה הלא־מאוד מודרנית הזאת, היא חתיכת הטעיה. בן דור, אישה בת 75 שהשנים בכלל לא ניכרות עליה, לא במראה ובעיקר לא באנרגיות, מובילה אותי אל הממלכה שלה: חדר העבודה שבמרכזו צג ענקי של מקינטוש. במיומנות לא אופיינית לבני גילה, היא מלהטטת עם העכבר בין שלל מפעלותיה. בערוץ היוטיוב שלה היא לא רק מעלה סרטונים נוסטלגיים, אלא גם מקריאה את ספריה המפורסמים על רקע סרטוני אנימציה חביבים. "את הסרטונים אני עושה לבד בתוכנת פלאש", מגלה בן דור, ומקוננת שלאחרונה הזניחה קצת את חשבון האינסטגרם שלה. "אולי עכשיו אני אעלה קצת יותר תמונות", אומרת אשפית הרשתות החברתיות.
בן דור לא סתם מרגישה צעירה וחיונית בימים אלה. "קרה לי דבר מדהים בחיי", היא אומרת בעיניים נוצצות. "זה כאילו להיוולד מחדש, לגלות את עצמי מחדש".
אז כן, אחרי שנים כאמנית של מילים ולחנים, התאהבה בן דור במדיום חדש - צילום. בגלריית פרג' לאמנות מוצגת התערוכה השנייה שלה, "אגם", ובה שלל צילומים שצילמה בסביבות האגם בפארק הלאומי ברמת־גן.
"לפני כשנה וחצי התעוררה בי פתאום הסקרנות", היא מספרת איך החל הרומן שלה עם עולם הצילום. "עד אז צילמתי בטלפון כמו כולם, אבל לא בצורה אמנותית. החלטתי לנסות לבדוק את הכלי הזה. לקחתי סדנת צילום בסיסית למתחילים אצל הצלם יואל שתרוג ומהר מאוד נדבקתי בחיידק. גיליתי כלי עוצמתי ואחר שמאפשר לי להתבטא.
"בהתחלה הייתי בורה, אבל לאט־לאט למדתי. קניתי מצלמה. הבנתי מה מעניין אותי לצלם. ישבתי בחצר שלי ופתאום קלטתי עץ שהענף שלו מתחבר, ומתחת עברה ציפור. זה היה הרגע שהתחלתי לראות דברים כמו צלם. שלושה חודשים ישבתי על כורסה בגינה וצילמתי בעיקר ציפורים, וככה נולדה התערוכה הראשונה שלי, 'שערי שמיים'".
עכשיו, לרגל התערוכה החדשה, הרחיבה בן דור את גבולות הגזרה ושמה פעמיה אל הפארק הלאומי, לא רחוק מביתה. "זה מקום קסום, גן עדן קטן עלי אדמות. הייתי מבלה שם עשרות שנים, ופתאום כשבאתי עם מצלמה התחלתי לראות דברים אחרת. מה שמאפיין את הפארק זה שלום וסבלנות, גם בבעלי החיים וגם בבני האדם. יש מגוון עצום. דתיים וחילונים וערבים ויהודים וכל הגילים, ומשפחות ובודדים ונכים ובריאים. כולם שווים שם ואין שם היררכיות. יש לי קשר אינטימי עם כל תמונה. כשגיששתי את דרכי בנתיבי הצילום, אחת ההחלטות שהבנתי די מהר היא שאני לא אצלם מה שכולם מצלמים. אני לא אצלם שקיעות, השתקפויות. גם ברבור כולם מצלמים, אבל לא ככה".
הצילום בא על חשבון האמנויות האחרות?
"היום אני כמעט לא כותבת. אני יוצרת. הייתה תקופה שעשיתי את זה במילים, ועכשיו בתמונות".
מסכים וצרכים רגשיים
בן דור נולדה במצרים, בת לאב ששירת בצבא הבריטי באפריקה, שם פגש את אמה, ילידת מצרים. "נולדו כמה ילדים שכאלה מהחבר'ה ששירתו בצבא הבריטי וחזרו לארץ עם נשים מצריות", צוחקת בן דור. כשנגמרה המלחמה, חזרה המשפחה לארץ. בן דור הייתה אז בת שנה וחצי. כשנולדה, קיבלה את השם פרומה על שם אמו של אביה, "אבל בארץ אמרו להורים שלי שאי־אפשר שם כזה. עשו סיעור מוחות ומישהו הציעה דתיה. פרום ביידיש זה דתייה אדוקה ומצאו חלופה, מעין עִברות".
את דרכה בעולמות הצלילים והמילים החלה במדרשה למחנכים במוזיקה, שם למדה להיות מורה למוזיקה. "עשיתי את זה המון זמן, בעיקר בגני ילדים, עד שאיבדתי בזה עניין. האחריות לפרנסה אילצה אותי להמשיך, עד שיום אחד נעצרתי על המדרכה עם האקורדיון ואמרתי: מעכשיו אני לא עושה יותר בחיי כלום בשביל פרנסה. התקשרתי לכל מקומות העבודה שעבדתי בהם והודעתי ששנה הבאה אני לא ממשיכה. באותה תקופה כבר התחלתי לכתוב לקישקשתא תסריטים".
איך הגעת לשם?
"מי שכתבה שם פינה עזבה את הארץ ואיכשהו פנו אליי. כתבתי והייתי בטוחה שזה הפרק הראשון והאחרון. אבל ישר ביקשו ממני גם לשבוע הבא. נורא נבהלתי. זה הרי עניין של יצירה. ואז אחרי שבוע היה עוד תסריט, וחשבתי שגם הוא האחרון. ואז השלישי שחשבתי שהוא האחרון ואז הרביעי שחשבתי שהוא האחרון, ובאיזשהו שלב התחלתי להירגע. כתבתי כ־70 פרקים, ואז התחילו להפיק את 'פרפר נחמד' וקישקשתא נסגר. ל'פרפר נחמד' עשיתי יותר מ־50 תסריטים. זו הייתה עבודה מאוד תובענית".
מה הרגשת עם סגירתה של הטלוויזיה החינוכית?
"אֵבל גדול. אבל בדיעבד התברר שזה היה עניין טכני והיום משדרים גם את התוכניות הישנות. היום יש לילדים יותר מבחר".
לפני שבע שנים התאלמנה מבעלה, מוטי בן דור ז"ל, שאותו הכירה כשהיה המדריך שלה בצופים. יש לה בן אחד ושלושה נכדים בגילי שלוש, שבע ו־14. "בנכד הראשון הכי השקעתי. ממש טיפחתי את כל העולם התרבותי־רוחני שלו. כולל ללכת להצגות ולאופרה ולמופעי מחול. עם הבאים אחריו זה פחת, זו דרכו של עולם. הנכדים לא ידעו שאני אייקון, הם גילו את זה לאט־לאט מהסביבה. הייתי במפגשים בגנים ובבתי הספר שלהם, יש גאווה מאוד גדולה".
אילו הבדלים את רואה בין הילדים של היום לילדים בתקופה שבה כתבת לחינוכית?
"באותה תקופה היה להם פנאי. היום כולם נולדים עם האצבע שלופה על המסך. במהות אין הבדל, כי ילד זה ילד עם אותם צרכים ואותם צרכים רגשיים. הסביבה השתנתה. הנגישות של הילדים לאינפורמציה השתנתה. זה גם חיובי. ברגע שאתה נותן לילד אמצעי והוא יודע להפעיל אותו, זה גם מתוחכם".
איך את מרגישה עם זה שהמסכים הפכו לסוג של בייביסיטר?
"יש בזה טוב ורע. זה עניין של מינון ושל למה הילד נחשף. להורים היום יש אתגר של לפקח מה הילדים צורכים במסכים וכמה. זה לא פשוט. יש הורים שמרוצים שהילד עסוק במסך ולא צריך להעסיק אותו. אני לא מקטרת ואומרת כמה רע זה שיש מסכים ויוטיוב. יש לי אתר משלי. אני אומרת הילדים כבר שם, אז אני מצטרפת אליהם. יוצרת להם שם עולם של תוכן. יש לי גם אתר וגם ערוץ יוטיוב שהשקעתי בו המון".
בפסטיגל פונים מדי פעם לאמנים ותיקים ועורכים להם מחווה. פנו אלייך פעם במשך השנים?
"לא הייתה פנייה וזה לחלוטין לא מעניין אותי. אז לא עשיתי הפקות ענק. אבל יש לי הצגה שזכתה בפרס בפסטיבל חיפה להצגות ילדים. אני לא מתרגשת מפרסים ולא רודפת אחרי פרסים".
מה עם הזִקנה? מפחדת ממנה?
"זִקנה זו מילה שאני לא מכירה אותה. היא לא קיימת. אנשים מזקינים את עצמם ויוצרים לעצמם עולם, איך אני צריך להיות ולהרגיש כשאהיה זקן. אין אצלי דבר כזה. אני חיה בהווה מתמשך".
tahelb@yediot.co.il
