הצגה: "בדיחותא דשידוכין" - צעד אחד רחוק מדי

התקופה שבין ראש חודש אדר לפורים מעוררת בקרב רבים את הזיכרונות החביבים מטקסי הכתרת רב או רבנית פורים, ובעיקר לאלה שהם היו שותפים להכנתם. נדמה שפעמים רבות באירועים כאלה הנהנים המרכזיים הם אותם שחקנים שזכו לעלות על הבמה, ודווקא הקהל (חברות, חניכים או סתם שביעיסטים קנאים שהטריחו את עצמם ל"אולם פיס קהילתי") מרגיש לפעמים מנותק מהדאחקות שכל כך משעשעות את המציגים.

ההבלחה הזאת של ההכתרה מימי הישיבה התיכונית באה אליי כאשר צפיתי בהצגה "בדיחותא דשידוכין" של תיאטרון תאיר. ההצגה מבוססת על קומדיית הטעויות "צחות דבדיחותא דשידוכין", שנכתבה במאה ה–16 על ידי יהודה סומו, ונחשבת למחזה היהודי הראשון.

גבירים, משתדכים, פוחזים ומשרתים (צילום: אייל פישר)

בהפקה של תיאטרון תאיר משתתפים לא פחות מתשעה שחקנים, המגלמים גבירים, משתדכים, פוחזים ומשרתים. במחזה אנו נחשפים למעלליהם ומזימותיהם של הבוחשים בקלחת, כשהמטרה של רובם היא לאו דווקא הזיווג המתאים, אלא זה שהממון בצידו.

במאי ההצגה, עמירם אטיאס, בחר להעמיד את המחזה בסגנון תיאטראות הרחוב (קומדיה דל- ארטה) - מה שאומר שעל הבמה אין תפאורה ואין "מאחורי הקלעים". השחקנים עוטים על עצמם מסיכות יפהפיות ומתחלפות בעיצובה של יהודית גרינשפן.

הבחירה בדרך בימוי זאת, על פיה השחקן חשוף כל העת מול הקהל ללא יכולת להתרענן ממנו מאחורי הקלעים, היא רק אחד מהאתגרים שההצגה מציבה לשחקניה, ולאו דווקא הגדול שבהם. האתגר האמיתי הוא המשימה להצחיק קהל עכשווי, באמצעות קומדיה שנכתבה לפני 500 שנה ושצריכה בעת ובעונה אחת לשמור על היופי הלשוני בה נכתבה במקור, יחד עם שימוש בשפה עדכנית, שתשמור את הקהל ערני ומרוצה.

קטעים על הבמה

חיבור כל האתגרים הללו ביחד מצטרף למכלול שספק אם אפשר בכלל לממש אותו. התחושה המתקבלת היא ש"בדיחותא דשידוכין" הלכה צעד אחד רחוק מדי, למקום שבו למרות שהשחקנים נותנים את כל כולם על הבמה, התוצאה היא מבולבלת ובינונית. הצחקת קהל באמצעות קומדיה עתיקה היא עניין קשה מספיק, גם בלי להוסיף את האלמנטים הבעייתיים מבחינה תיאטרלית של הקומדיה דל-ארטה.

כך, מה שמתקיים בסופו של דבר על הבמה הוא סדרת מונולוגים והחלפת דמויות מבלבלת לעיתים, מעבר לא חלק ומשכנע של סגנונות שפה המנסה לחבר את ארץ נהדרת עם עגנון, והשתלשלות אירועים מסחררת שלא נהירה לצופה. הפעלולים, הבדיחות-לרגע והאלתורים, יוצרים שחקנים הנראים מרוצים מיכולתם להפיק מעצמם את המיטב, אך מותירים קהל - אוהד אמנם - אבל מרגיש לא שייך לקטעים שמריצים החבר'ה על הבמה.

ביציאה מההצגה, ההרגשה היא שמשחק מושקע הוא לא חזות הכל, וכי נחוץ יותר מכך כדי לחבר בצורה משכנעת את מרכיביה המגוונים של ההצגה. בינתיים, זה נראה כמו סוג של הכתרת רב פורים שמערבבת בין מעשייה חסידית לטלנובלה ארגנטינאית.