טלוויזיה לאנשים חושבים

"בתקופה שבה הטלוויזיה מספקת שכחה, סרטי התעודה מייצרים זיכרון. בזמנים בהם סימני השאלה שמעורר העולם מתרבים, הדיאלוג הפנימי שמייצר הקולנוע התיעודי, יכול להביא לפיוס, לחיזוק הנפש ברמת הפרט ולנדיבות ורוחב לב כלפי האחר", אמר ראש המחלקה התיעודית ברשת הטלוויזיה ARTE בראיון שהעניק לפני שנים. גם היום אחרי ארבעה עשורים של עשייה תיעודית פורייה, האהבה של טרי גארל, איש מפתח בתעשיית הקולנוע התיעודי העולמי, אינה מוטלת בספק. "זו אהבה מונוגאמית", הוא מודה בראיון לא מעונב בעליל.  

בעד מלחמת גרילה לכיבוש שטחים לסרטי תעודה על המסך הציבורי 

גארל החל את הקריירה במחלקת המחקר של הרשות הצרפתית לרדיו ולטלוויזיה. מאוחר יותר עמד בראש המחלקה לקולנוע תיעודי במכון האודיו-ויזואלי הלאומי (INA) עבורו הפיק סדרות דגל. משם המשיך לחברת ההפקה "La Sept-arte" שנוסדה בפריז בשנת 1986 והפכה מאוחר יותר לשותפה הצרפתית בערוץ התרבות האירופי.

לישראל הוא הגיע לפני כחודש, כאורח של בית הספר לקולנוע "סם שפיגל", להעביר לראשונה בחייו כיתת אמן. ההתרשמויות שלו, מאמינים בתעשיית הקולנוע המקומית, יקבעו את עתידם של פרויקטים בקנה ויובילו נתיב בהמשך דרכה של העשייה התיעודית בישראל שנסמכת על שולחנם של משקיעים מבחוץ.

בביקורו השלישי בישראל מצא גארל ארץ אחרת. "הרגשתי שמדובר במדינה שהיא חלק מהעולם הליבראלי", הוא אומר, "הביקור הראשון שלי בישראל היה בשנת 1974, זמן קצר אחרי מלחמת כיפור כשכל מי שדיברתי איתו אז חשב שכיבוש השטחים זה עניין של חודשים ספורים. שלושים שנה אחרי, השטחים עדיין בידיכם אבל השיח השתנה. נדמה שהתפיסה הקולקטיבית הוכנסה למגירות".

"ואלס עם באשיר". זווית אחרת על סיפור מוכר

אחרי 35 שנה של מערכת יחסים פעילה עם הקולנוע התיעודי, שמו של גארל גבוה ברשימת אלה שהובילו את הז'אנר לרנסנס חסר תקדים בצרפת ובאירופה כולה. באהבה הזו, הוא מבקש להדביק כל מי שנקרה בדרכו. "מהימים הראשונים שלי בטלוויזיה הבנתי שתעודה היא הליבה של העשייה הטלוויזיונית", הוא מסביר, "זו הסיבה שמתחילת הדרך התייחסתי לתחום הזה באופן מונו-מניאקי", הוא אומר, "החשיבות של הז'אנר היא ביכולת לשמר את מה שבעבר נהגנו לקרוא לו מדעי הרוח".

הגדרה מחדש

הקמת ARTE ביקשה להחיות מחדש את השידור הטלוויזיוני בצרפת, שנרדם על שמריו, ולהעמיד בסימן שאלה את הפרוגרמציה הקיימת.

בועדת התכניות ישבו בתחילת הדרך אינטלקטואלים בעלי שם מהסוציולוג פייר בורדיה דרך המוזיקאי פייר בולז, ההיסטוריון ז'ורז' דובואה והאנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. עם בסיס איתן שכזה, הציבה לעצמה ARTE רף שאפתני לצאת נגד הוולגריזציה של המידע, ותכנית להגדיר מחדש את הטלוויזיה הציבורית שספגה לא מעט מכות מהערוצים המסחריים.

"המטרה שלנו ליישם גיוון תוכני בלוח השידורים ובמקביל לשנות את השיטות והפורמולות של ההפקה ובכך לשחרר את עבודת הטלוויזיה מסטריאוטיפים קיימים בשימוש בשפה ובדימוי. תוכן אינטליגנטי יכול להיות נגיש גם לצופים בלי רקע בתרבות. זו נקודת מוצא לא מתנשאת שמכבדת את הקהל", אומר גארל ומעורר מחשבות על "מסעודה משדרות", המצאה מקומית של קברניטי הטלוויזיה המקומית בתחילת דרכה.

ארטה היא אי בעולם טלוויזיה שטובע במסחריות. זה לא ברור מאליו

"באוקיינוס הגדול של האפתיה ואינסוף המידעים המיותרים שמסביב, תחום התעודה מציע איים של הומניזם שמאפשרים לצופה להתבונן בתהליכים קוהרנטיים ובבני אדם. ARTE מאפשר לחקור את היבשת הענקית של התחום התיעודי לעומק ובניגוד לקולנוע העלילתי, שדורך פחות או יותר במקום, בקולנוע התיעודי יש עדיין לא מעט אדמות בתולות לגלות".

"אנשי התעודה פיתחו לאורך השנים שדות חדשים של התנסויות קולנועיות מול המציאות שמעסיקה אותם, והביאו את התחום הזה לשיא עושרו. הטלוויזיה המסחרית מאידך היא משהו אחר לגמרי. הטלוויזיה המסחרית מוכרת צופים למפרסמים ומוצרים לצרכנים. מה שגיליתי לתדהמתי בביקור בישראל היא שרשות השידור שלכם מקבילה ל-ORTF ששדרה בשנות הששים בצרפת. זה סוג של דינוזאור עם מוח קטן, ועדי עובדים וביורוקרטיה בלתי אפשרית. זה מצער כי לטלוויזיה ציבורית יש מקום חשוב בתוך חברה".

באופן פרדוקסלי למרות היקף הסרטים התיעודיים שישראל מייצאת, פלטפורמות החשיפה לתכנים האלה בישראל מצומצמות

"אני יודע שזו בעיה קיימת. לא רק בישראל. במשך שנים לחמתי על אסטרטגיה שתאפשר לכבוש מחדש שטחים ציבוריים לטובת הקולנוע התיעודי. זו מלחמה חשובה שאני מאמין בה. חייבים להבין שעשייה תיעודית תלויה בתמיכה ציבורית ובחשיפה בפני קהלים רחבים. סרטים תיעודיים לא נעשים למגרה. חיים של סרט תיעודי תלויים בדיאלוג עם החברה בה הוא נוצר".

פעלים למתחילים. דוגמה יוצאת דופן

גארל נותן כדוגמא את הסרט התיעודי, שזכה לצפיית שיא בבתי הקולנוע, "פעלים למתחילים" של ניקולא פיליבר, כסרט שמוכיח כוח של רשת שידור. "הסרט של פיליבר הביא 1.5 מיליון צופים לבתי הקולנוע בצרפת וזה יוצא דופן", הוא אומר, "אבל צריך להבין ששידור הסרט בARTE בפריים טריים משמעו מיליון צופים. זה כוח ועל זה בדיוק אני מדבר. לשידור הציבורי יש אפשרות לייצר לא רק קהל צופים גדול לסרטי תעודה אלא גם להשפיע ברמה חברתית. אנחנו מדברים על כמות צופים אדירה ברגע נתון. זה אומר אימפקט עצום, שמעשיר את החברה ומאפשר לה לקיים מטבוליזם בריא".

גארל, מבחינתו, מאמין במלחמת גרילה אידיולוגית מתמשכת. " צריך לכבוש מחדש שטחים עבור הקולנוע התיעודי בשידור הציבורי", הוא אומר, "הקרנות מצומצמות מול 500 איש באולמות קולנוע פרטיים לא מספקות אותי. הן לא משפיעות או מספיקות בשביל לייצר תעשייה. הנוכחות של הקולנוע התיעודי בARTE החזירה את הז'אנר גם לרשתות הטלוויזיה הציבורית הכללית בצרפת ובאירופה כולה ממש כשם שערוץ 4 הבריטי ארגן מחדש סדר יום תרבותי שעוסק גם במיעוטים, אוכלוסיות חלשות ונושאים שנחשבו שוליים"

אנחנו על המפה?

גארל מודע למידת הציפייה שעורר ביקורו בישראל ולכמות העיניים הנישאות אל ARTE. בזהירות הוא אומר: "ישראל היא מדינה קטנה גדולה בכל הנוגע לעשייה התיעודית וההיצע של סרטי איכות שאנחנו מקבלים גדול בהרבה מיכולת הספיגה שלנו. זה פרדוקסלי שהסרטים הללו נצפים יותר מחוץ לישראל מאשר בה. אני חושב שהמצב בישראל חמור. אני מניח שזה קשור בקשר שבין מוקדי הכוח לתקשורת ומאמין שאם תרצו מספיק, תמצא הדרך לשבור את המעגל".

מה שמטריד אותו הוא ההיקף הגדול של הפרויקטים התיעודיים שסובבים סביב נושאי הדגל – שואה, דת וקונפליקט. "זה בעייתי", הוא אומר, "אני מבין את הרציונאל ההיסטורי והפוליטי, אבל התחום התיעודי הוא אמצעי להציף נושאים חוצי גבולות שמעבר לספקטרום המצומצם של חברה מסוימת".

לא אתם, גופי השידור באירופה, אשמים בכך שהיוצרים המקומיים מתעסקי בנושא הכיבוש?

"אני מכיר את הטענה. היא עלתה גם בתקופה של קריסת הגוש הקומוניסטי ונפילת החומה. אני מניח שיש בזה משהו. בשביל לחצות גבולות וללכת מעבר לצפוי מאליו, נעדיף תמיד נושאים שמחברים את הצופים שלנו למזרח התיכון מעבר לנושא ההיסטורי והפוליטי המיידי של הסכסוך. קחי למשל את 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן שהפקנו. זה נכון שמדובר בסרט על מלחמת לבנון הראשונה שלכאורה נוגע שוב באותו נושא מוכר, אבל בו בזמן בזכות בימוי, כתיבה והבחירה באנימציה, מייצר אמירה שונה עם אופי אוניברסאלי שאומרת משהו על כל המלחמות הקולוניאליסטיות בעולם. דרך התנסות אינדיבידואליסטית פרטית, אנחנו מבקשים לדבר על נושאים יותר כללים ורחבים". 

ענת צוריה. "דוגמה לקולנוע תיעודי אחר" 

"יש משחק כוחות בין המדיה לאנשי כוח. צריך לדעת איך לעשות את העבודה חכם ויעיל בלי להתקפל. זה נורמלי שפוליטיקאים וקבוצות כוח מרגישים שסרטים מסוימים מאיימים עליהם. בו בזמן, המקרה שאת מדברת עליו מעלה סוגיות אחרות כמו שימוש מכוון בכוחם של דימויים שיכול להוות פרופגנדה או העברת דיסאינפורמציה.

היתרון של הקולנוע התיעודי הוא שבאופן כללי מדובר במוצר מעורר אמון. הלחץ הוא דו כווני והוא מורגש כשנוגעים בנושאים פוליטיים וכלכליים במיוחד. זה לא מפריע לנו להמשיך לעבוד למרות שנפגשתי לאורך השנים בניסיונות לצנזורה. בסופו של יום מדובר ברשת טלוויזיה, צריך לדעת איך ללכת בין הטיפות".

"ביולי 2005 ביקרתי ברמאללה כי חשבנו לקיים שם סדנה ליוצרי תעודה צעירים פלסטיניים. שלחנו מרצים ויוצרים מכל העולם וזה עבד במשך כחודשיים וחצי אבל בסופו של דבר, לא החזיק מעמד. רצינו לייצר פרויקטים אבל נוצרו קשיים טכניים להגיע לרמאללה ולהעביר משם חומרים. התחושה שלי היא שבניית החומה המשיכה הפרידה בין שתי המציאויות. המצב הפוליטי יושב כבד על כתפי היוצרים הפלסטיניים והתוצאה היא סרטים מגויסים ברמה מסוימת".

"לא, אבל יש לא מעט יוצרים צעירים מרשימים כמו עדי ברש וענת צוריה. העניין הוא שגם גאונים כמו פרלוב התחילו איפשהו. צריך לדעת לזהות אתם וזה לא פשוט לומר מי יהפוך ליוצר משמעותי. צריך לאפשר לדוד פרלוב קטן לפרוץ ובשביל זה צריך להעמיד לרשותו אמצעים לעשות סרטים. בשביל זה צריך לקיים את השוק הזה. זה נושא שמעסיק אותי – הצורך להתחדש בזוויות ראייה שונות – זו הדרך היחידה להישאר עכשוויים ואקטואליים ולהיות חלק מהזמן".