כך חלפה לה תהילת עולם
עם דמויות מיותרות וחסרות אופי ושירים סתמיים, הגרסה המחודשת ל"תהילה" נראית כמו שעתיים של פרומו משמים לסדרת טלוויזיה שספק אם אי פעם תגיע למסך
כשאלן פרקר ביים את הגרסה המקורית של "תהילה" ("Fame") ב-1980 היה לו רקורד קולנועי שנע בין "באגסי מלון", מיוזיקל המשוחק על ידי ילדים, ובין הברוטליות של "אקספרס של חצות". "תהילה" מיזג את הופעת הפרפורמרים הצעירים והווי החיים הריאליסטי והמחוספס של רחובות ניו-יורק. הוא זכה להצלחה ביקורתית וכלכלית, היה מועמד לאוסקרים בקטגוריות יוקרתיות וגרף את הפרסים למוזיקה ושיר. ב-1982 נולדה סדרת הטלוויזיה ששרדה שש עונות והפכה לתופעה תרבותית ששינתה את תרבות הנוער בארץ ובעולם.
מקץ כמעט 30 שנה מתייצב אחד קווין טנצ'רון למלאכת העיבוד מחדש של הסדרה. אדם שהרקורד המקצועי שלו הוא צילום הופעה של בריטני ספירס ב-2004 וסדרת ריאליטי בת שמונה פרקים על רקדנים. התקווה לניצוץ של גאונות שהתחבא בהצלחה בתוך העשייה הלא מרשימה נגוזה במהירות והצופים זוכים להשקה מחדש של "תהילה" כמוצר שעבר תהליך של דיסניפיקציה. סרט קולנוע שנחווה כפרומו לא מפתה באורך שעתיים לארבע עונות של סדרת טלוויזיה שספק אם תגיע.
התשתית העלילתית דומה: בית ספר לאמנויות הבמה בניו-יורק שרק מעטים מצליחים להיכנס אליו. ארבע שנות לימוד הלוקחות את התלמידים ממעמד של נבחנים נרגשים לבוגרים מיומנים. הדרמות של גיל הנעורים אמורות להתחבר לאנרגיות ולכישרון המופגן בהופעות. אמנם זו נוסחה מנצחת אבל 30 השנים שחלפו מציבות אתגר לא פשוט ביכולת להתעלות לא רק על הסרט המקורי וסדרת הטלוויזיה אלא גם על טלנובלות מוזיקליות, זיקה בין תרבות נוער ותחרויות ריאליטי וסדרות סרטים כמו "היי סקול מיוזיקל" ו"סטפ אפ". הפיתרון של יוצרי הסרט הוא לא להתחרות אלא ליישר קו, לא להעז אלא לשייף כל פינה אפשרית.
"תהילה", מודל 2009. כל כך הרבה דמויות, כך כך מיותרות
המתכונת מחייבת ערבוב נמרץ של תלמידים הנבדלים בתחומי ההתמחות האמנותיים, בשיוך האתני ובשיוך המעמדי שלהם. מתוך עשר דמויות צעירות, רק למיעוטן יש את הנפח העלילתי ואת כישרון המשחק הנדרש בכדי למשוך תשומת לב.
גיבורים חדשים-ישנים
מקבץ התלמידים בסרט אינו זהה לגיבורי "תהילה" המקורי אבל תכונות האופי וכמה מהקונפליקטים מושפעים באורח ניכר מהמקור. מאליק (קולינס פני) הוא ה"לירוי ג'ונסון" - שחור זועם משכונת מצוקה, אך במקום רקדן הפעם הוא ראפר-שחקן. דניז (נטורי נוהטון) היא פסנתרנית שחורה מחוננת המגלה כישרון שירה מרשים למורת רוחו של אביה הקפדן. ג'ני (קיי פנאבייקר המייגעת) משלבת בין חוסר הביטחון של דוריס (במקור) למוטיב "האודישן אצל המניאק" שהיה שייך לדמות של קוקו. מרקו (אשר ברוק) הוא דמות אנמית של זמר צעיר ומלוקק שהופך לבן זוגה של ג'ני.
הדמויות הצעירות האחרות זוכות להבלחות ספורות ולקווים עלילתיים כה מוגבלים עד שכל הופעתם נראית שרירותית ומיותרת. מיומנות התמצות שהיתה בסרט המקורי נעדרת, ורצף הפרטים והאירועים מותיר את הקהל אדיש.
גם כשמחדשים צריך לדעת מה עושים
גילאי השחקנים הצעירים אמנם מתחילים ב-18, אבל רוב השחקנים המגלמים את הדמויות העיקריות נמצאים עמוק בתוך המחצית השניה של שנות ה-20 לחייהם. בהתחשב בכך שהם אמורים לגלם דמויות העולות בתחילת הסרט למקבילה האמריקנית לכיתה ט', פער של למעלה מעשר שנים בגיל זה הופך לבעיית אמינות לא קלה.
בקטגוריית המבוגרים (הסגל של בית הספר), מתבסס רוב ליהוק הסרט על שחקני סיטקומים. קלסי גרמר ("פרייז'ר") הוא המורה הקפדן לפסנתר, בייב נויריית' (הזכורה כלילית, אשתו המפחידה של פרייז'ר) היא המורה למחול, ומייגן מולאלי (קארן הצווחנית מ"ויל ווגרייס") היא המורה לשירה. על צוות המורים חולשת המנהלת סימס המגולמת על ידי דבי אלן, מי שהיתה במקור מורת המחול מטילת המורא לידיה גראנט והפכה לכוריאוגרפית פופולרית שעבודותיה נדבקו לסוליית הנעל של הוליווד עמוק לתוך שנות ה-90. מבין כל דמויות המורים, רק צארלס ס' דאטון בתפקיד מורה המשחק מקבל תפקיד שבו ניתן לנעוץ שיניים.
מכל קטעי השירה וההופעות בסרט זכורה בעיקר יכולת השירה של נטורי נוהטון, אך מכיוון שמדובר בזמרת מקצועית בעלת ותק של כעשור, קשה לומר שמפיקי הסרט הימרו על הופעתה. השירים המוצלחים של המקור הוחלפו ברובם בשירים סתמיים. עתידה הקולנועי של ההשקה מחדש של "תהילה" לא נראה מבטיח, ולמען האמת גם לא עתיד העיבוד הטלוויזיוני שנראה כי יוצרי הסרט כה עורגים אליו.
