לירן נוטיק, 25, עובר בימים אלו מישראל לניו-יורק בעקבות החלום שלו להפוך לכוכב פופ אמריקאי. נשמע נאיבי? חכו. בישראל הוא כבר הוכיח את עצמו, והוא יעשה את זה גם כאן.

להגשים את החלום להיות זמר פופ. לירן נוטיק

"להורים שלי יש בית ספר משפחתי קטן למוזיקה, כך שנחשפתי למוזיקה מגיל אפס. אבל הם ראו בעצמם שבארץ מאוד לא קל להצליח בתור אמן ולכן שלחו אותי לתיכון להנדסאים בתל אביב, ללמוד מקצועות טכנים וריאלים. עשיתי 5 יחידות פיזיקה, 5 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות כימיה... גם בצבא המשכתי בכיוון הריאלי. זה קצת מסווג, אבל אני יכול להגיד שהייתי בממר"מ והתעסקתי במחשבים. אבל מעולם לא ויתרתי באמת על המוזיקה. בזמן השירות הקמתי להקה עם חבר'ה מהבסיס, ובלילות היינו מתאמנים. בזמן השירות גם הצטרפתי ללהקת 'התל-אביבים' (להקת ההמשך של 'צעירי ת"א') של דני רובס... הייתי חייל ביום, ובלילות עושה את מה שאני באמת אוהב".

"בשבוע האחרון של השירות, אחותי סיפרה לי על איזה אודישן, ואמרתי לעצמי, 'טוב, נלך, נראה מה זה'. כשהגעתי חשכו עיני: לפני עמדו איזה 4000 מועמדים לפרויקט מטורף שנקרא 'היי-סקול מיוזיקל', של וולט דיסני. בזמנו לא ידעתי אפילו מה זה. התחלתי באודישנים מהתחתית, ולאט לאט, איכשהו, עברתי עוד שלב ועוד שלב. היו לנו מבחני במה עם הבמאי סטיבן דרקסלר, במאי מאד מוערך מלונדון. היו לנו מבחני ריקוד עם אמיר צבי גוטמן. בסוף, איכשהו, חטפתי את התפקיד הראשי. וזה, זה שינה לי את כל החשיבה לגבי מי אני ומה אני מסוגל לעשות. זה גרם לי להבין שאני יכול להגשים חלום ולעשות מה שאני באמת אוהב, למרות הכל".

"זה היה בום מטורף. פתאום הכל בבת אחת, שיעורי משחק, שיעורי משחק מול מצלמה, שיעורי פיתוח קול, וריקוד, והקלטות, וחזרות, איך לדבר ולהצטלם ולהתנהג כמו מקצוענים. כשהמחזה נגמר, קיבלתי כל מיני תפקידים משניים בסדרות, פרסומות באירופה, ערוץ הילדים בארץ. במקביל התחלתי להקליט חומרים משלי הבנתי שאני רוצה למנף את החשיפה הזו, לנצל אותה כדי להגשים את החלום שלי להיות זמר פופ. ב-2011 הוצאתי את האלבום הראשון שלי, בהפקת זיו גולנד".

"את תצחקי עלי, אבל קראתי את הספר 'הסוד', של רונדה בירן, וממנו הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להצליח בתחום הזה, יש שני מילים שאסור לי בכלל להגיד: 'קשה' ו'שונא'. בלעדיהם החיים הרבה יותר קלים... אבל אני מבין את השאלה. הצד הכלכלי הוא לא משהו שאני אוהב לדבר עליו, אבל אני גם לא מתבייש בו. זו המציאות: אין לי ספונסר, אין לי חברת תקליטים, אין לי ירושה. ההורים שלי תמיד עזרו לי בתמיכה רגשית ומנטלית, אבל על האלבום, הקליפים, הקידום, יחסי הציבור, שילמתי בכוחות עצמי. אחרי 'היי סקול מיוזיקל', עם כל ההצלחה המסחררת שהייתה להצגה בארץ, הייתי צריך, בסופו של דבר, למצוא עבודה. עבדתי בתור מאבטח. אחרי זה עבדתי כמדריך וכדייל קרקע בשדה התעופה. עבדתי בלילות, כדי שאוכל ללכת לאודישנים בימים. אלו רגעים שלא הייתי הכי מאושר בהם, אבל למדתי מזה איך להפיק את המכסימום מהכסף ומהזמן שלי, איך להישאר עם רגליים על הקרקע, ולהמשיך להחזיק במטרה... אני כותב אותה לעצמי על דף כל לילה וקורא אותה כל בוקר, כדי לא לשכוח. לפעמים זה קשה - אופס, הנה, אמרתי קשה".

"הגעתי לנקודה שאני רוצה להתפתח, לגדול, ואני חושב שניו-יורק זה המקום לזה. ממש עכשיו חזרתי מחודשיים של הופעות בניו-יורק, וקיבלתי הרבה עידוד ופירגון ממעריצים ומאנשי מקצוע לעשות את הצעד. בשלב הזה השאלה היא למה לא? למה לא לנסות, למה לא ללכת אחרי החלום שלי, 'להסתכן'? אולי זה נשמע קצת נאיבי, אבל הוכחתי את עצמי פעם אחת, ואני מוכן לעשות את זה שוב. אני מוכן להתחיל מאפס, לעבוד ימים ולילות בכל עבודה, לעשות כל מה שצריך, כל עוד אני לא פוגע בערכים ובכבוד העצמי שלי. זה גם מה שאמרתי להורים שלי. זה מה שעשיתי בארץ, אז למה לא כאן?"

"אני חייב הרבה מההצלחה להורים שלי. כשהורים שלך אומרים לך שהם מאמינים בך אז הכל אפשרי. בכל הרגעים הקשים, בהם הייתי צריך לשאול את עצמי מי אני ולאן אני הולך, הם היו שם ותמכו בי, עודדו אותי להמשיך בכיוון שלי. רגע אחד שאני זוכר במיוחד הוא דווקא כשהייתי זמר ליווי של דני רובס, על במה קטנה מול 150 איש. בשורה הראשונה ישבו ההורים שלי, וכששרתי שורה מסוימת, ראיתי פתאום את החיוך פושט על הפנים שלהם. זה גרם לי להבין למה אני יכול לגרום... באותו רגע נפל לי האסימון: איך זה שמה שאני עצמי באמת אוהב לעשות יכול לעשות אנשים אחרים מאושרים. זה נשמע בנאלי, אבל לקח לי זמן להבין את זה".