6 צפייה בגלריה
אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית
אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית
אליעזר בן-יהודה
(צילום: דוד רובינגר)
לא יכולתי להחריש נוכח מכבסת המילים והמונחים דוגמת "הנדסת התרבות הלאומית", ו"הנדסת התודעה" שבהם השתמש ד"ר דוד לביא בבואו להסביר במאמר כאן שאליעזר בן-יהודה לא היה מחיה השפה העברית וכי המיתוס שהוצמד לשמו היה כוזב. איזו תחושת סיפוק מדעי ודאי הפיק מקביעתו זו, אחרי שהצליח - לשיטתו - להעמיד על טעותם רבים שנהו אחר "המיתוס". אולם במקרה זה הלך החוקר שולל אחרי אתגר שבירת המיתוס וכשל לחלוטין בטיעוניו.
ד"ר לביא חזר והעלה טיעונים שהשמיעו לפניו - הן פרופ' שלמה הרמתי, שאותו הוא מזכיר במאמר, והן פרופ' רחל אליאור שאותה לא הזכיר. שני טיעונים עיקריים חוזרים ומשמשים את מאמצי טענת "המיתוס". האחד, שהעברית לא מתה ולראייה הם מביאים את אלפי כתבי היד העבריים, ועשרות אלפי ספרי קודש ואחרים שיצאו לאור בכ-1,700 שנים שבהן נחשבה העברית כשפה מתה. האחר - הימצאותן של ידיעות על אודות דיבור עברי שהתנהל, זעיר שם זעיר שם, בין יהודים. אשתדל להעמיד את העובדות האמיתיות על דיוקן אל מול הדברים המופרכים שהביא לביא במאמרו.
ראש לכול היא הטעות הבסיסית, המרכזית, העיקרית והמהותית שבה שגה בניסוח מאמרו. העברית הייתה שפה מתה כלשון דיבור. היא אמנם הייתה לשון תפילה ולשון גנוזה בספרים; יצאו לאור עיתונים בעברית בחוץ לארץ ואף בירושלים, אבל העברית לא שימשה בדיבור החי ביומיום. ניסיונות בודדים שנעשו במהלך המאה הי"ט לדבר בה נכשלו. אנו מתמקדים אפוא בתחיית הדיבור העברי ולא בתחיית הלשון העברית.
בן-יהודה ידע והתבסס על עובדת היות העברית לשון תרבותם המשותפת של יוצאי כל הפזורות, והבין שעובדה זו מאפשרת את הפיכתה ללשון מדוברת של יהודי ארץ ישראל. במאמרו בתרל"ז (1877) לכתב העת "השחר" בעריכת פרץ סמולנסקין, "שאלה לוהטה" (שהעורך החליפה ל"נכבדה" בשל היותה מילה נועזת מדי), הוא כרך את שיבת העם היהודי לארץ ישראל ו..."גם השפה תעשה חיל".

מאז עלה בן-יהודה לארץ ישראל בתרמ"ב (1881) ועד פטירתו עמדה העברית בראש מעייניו והייתה למפעל חייו. הוא הקים מסגרות לדיבור העברי - חברת "תחיית ישראל", חברת "שפה ברורה" וועד הלשון העברית. הוא ייסד עיתון עברי ששתי מטרותיו העיקריות היו תחיית האומה ותחיית הלשון. הוא החל במפעלו האדיר של כתיבת מילון מדעי היסטורי של הלשון העברית לתקופותיה ולענפיה. אבל מעניין ומפורסם יותר: הוא רתם את ביתו ומשפחתו לדיבור העברי, בקנאות, בעקשנות ובלא פשרות כלשהן.
בעיתונו "הצבי" (שהחליף את שמותיו במהלך השנים גם ל"האור" ול"השקפה"), כתב בן-יהודה בתרמ"ח (1888): "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקדש ידברו לשונות זרות... לא יש תקוה כי נהיה פה לעם אחד... אספסוף אנחנו, דור הפלגה אנחנו... רק אם יבוא יום כי לשון אחת תהיה לכלנו והיינו לעם אחד... והלשון האחת תהיה לשון עברית".
ואכן, בן-יהודה לא שקט על שמריו והבין שכדי להצליח בתנופת דיבור עברי חי, שוטף ויומיומי צריך להעמיד מילים ומונחים שהיו חסרים בעברית. ואם יהיה צורך, אף "לברוא יש מאין", אם לא יימצאו במאגרי הספרות העברית למקורותיה ולענפיה. עיתונו שימש בקביעות אכסנייה לחידושי מילים, וחברת "שפה ברורה", וממשיכה ועד הלשון, שבהם פעלו לצדו חכמים ומורים ירושלמיים, עסקו אף הם כל העת בהעמדת מונחים בעברית. על אף שהיו חילוקי דעות בקרב חכמי ירושלים בנוגע לקביעת העקרונות ליצירת מילים ומונחים, שררה ביניהם הסכמה כללית שצורכי המציאות בארץ ישראל מחייבים הכרעות לאלתר. בגולה ספג בן-יהודה ביקורת קשה מסופרים, משוררים ומשכילים כנגד מהלך חידושי המילים שהוביל, שגרסו כי מלאכת החידושים צריכה להיות מסורה בידיהם והיא נחלתם הבלבדית.
ביטוי ליחסם על אודות המתרחש בארץ נמצא בדברי אחד העם, שבביקורו הראשון בארץ ישראל בתר"ן (1890) מצא "בתי חרושת אחדים לעשיית הלשון ובראשם זה של בן-יהודה (שפה ברורה)", ואלו גרמו לו לגיחוך ולעג. ואולם, כבר בתרס"ח (1908) קבע חיים נחמן ביאליק במאמרו "חבלי לשון" כי "תקנתה הגמורה של הלשון העברית לא תבוא אלא עם תחייתה הגמורה בדיבור". וחיזוק לדבריו אלה נתן אחד העם בביקורו השני בארץ ישראל בתרע"ב (1911), כשהודה כי מצא שהעברית היא לשון הלימודים בכל בתי הספר ובכל מקצועות הלימוד, ויש צורך להעמיד מינוח אחיד לכולם.
בשאלת לשון הדיבור שגה הרצל, מחולל הציונות המדינית, כשקבע בספרו מדינת היהודים: "אין לנו שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לקנות בשפה זו כרטיס רכבת". ואילו בן-יהודה הצליח להוביל את המהלכים שהפכו את העברית לשפת הדיבור של יהודי ארץ ישראל.
עיתונו, שיצא בתדירות של אחת לשבוע ומאוחר יותר מדי יום ביומו, שימש כל העת מוכיח בשער בנוגע לשימוש בעברית. הוא תקף, בלא הרף, את שתי רשתות החינוך הזרות הגדולות בארץ - האליאנס (כי"ח) הצרפתית והעזרה הגרמנית - על לשונות לימודיהם הזרות, ותבע מהן להמירן בלשון העברית.
בעיתוניו בלטו כותרות ראשיות כמו: "חובתנו ללשוננו"; "העם בסכנה"; "יש עם עברי"; "מה נעשה ללשוננו שידובר בה" ועוד. הכותרת הראשית של "האור" שפתחה את שנת תרע"ד, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה: "השנה העברית". בן-יהודה קבע במאמר כי "יש עם עברי בארץ ישראל, עם שהלשון העברית היא נשמת חייו... האמנם היה זמן, רק לפני כשלושים שנה, שהיה רק ילד אחד וילדה אחת שדברו יחד עברית?".
6 צפייה בגלריה
לשון עברית
לשון עברית
(צילום: shutterstock)
במהלך שהותו בקושטא בשלהי 1898 בישר בן-יהודה לחמדה אשתו כי החליט "החלטה גמורה וחזקה" להקדיש שעות אחדות בכל יום לעבודה על המילון הגדול, והוסיף כי השנים חולפות ואם לא יצליח להשלים את מפעלו זה, "בלעדיו לא אחשב כי עשיתי, כי מלאתי חובתי לעמי בחיי". וכעבור שנים אחדות, בתרס"ז (1907) הופיע בעיתון ה"השקפה" מאמר ראשי שלו, "המלון", לרגל צאת חוברת ראשונה לדוגמא של המילון.
בתום מלחמת העולם הראשונה, משחזרו הדברים למסלולם בארץ ישראל, חודשה פעילות ועד הלשון בנשיאות בן-יהודה, והוכרה דרישתו מיושב ראש אגודת המורים לקבל את הסמכות הבלבדית "להכריח" את כל הסופרים והמורים להשתמש רק במילים ובמבטאים שיאושרו על ידי הוועד. וגולת הכותרת של המאבק על העברית הייתה בתר"פ (1919), משהכירה ממשלת המנדט במעמד העברית כלשון רשמית מדוברת לצד האנגלית והערבית; הכרה שב-1922 ניתנה לה גושפנקה בינלאומית בכתב המנדט שאושר על ידי חבר הלאומים.
האם אליעזר בן-יהודה הוא אבי תחיית הדיבור העברי והוא אכן ראש וראשון, או שהוא אחד בין שווים? לכאורה הוכרעה שאלה זו כבר לפני שנים רבות על ידי כל שדרות העם, ורחובות רבים ברחבי הארץ הנציחו את שמו. היחיד שביקש לכפור ב"אבהותו" היה דווקא ביאליק, לימים המשורר הלאומי, שהטיל בכך ספק גדול ונימק זאת שקדמו לו מורים בעבודתם הפדגוגית בארץ ישראל. ואולם ברי לגמרי שבן-יהודה הוא שהצליח לממש את הרעיון באמצעות עשייה רצופה תוך דבקות, מסירות ונחישות, והשכיל לרתום גם את המורים, וגם את חכמי הלשון בירושלים.
כל עמיתיו לפעילות ועד הלשון - ילין, לונץ, ליפשיץ, מזיא וקלוזנר - היו תמימי דעים בנוגע לראשוניותו ומעידים על כך דברי ילין: "כל אישיות... בן-יהודה... קשורה בתחית השפה העברית... ועלינו לדבר עליו... בתור מחיה השפה העברית". חכמים אלה, אף שהשתמשו במונח "תחית השפה", התכוונו כמובן להפיכת העברית כלשון דיבור שוטפת יומיומית.
6 צפייה בגלריה
חיים נחמן ביאליק. משוררי הגולה נדחקו
חיים נחמן ביאליק. משוררי הגולה נדחקו
חיים נחמן ביאליק. משוררי הגולה נדחקו
לא בכדי אפוא יצאו סופרים כמו ביאליק וש"י עגנון נגד בן-יהודה ומהלכיו. שכן הצלחת תחיית הדיבור העברי בארץ ישראל דחקה למעשה לראשונה את סופרי הגולה ומשורריה מהמעמד הבכיר שהיה להם בתחום התרבות והלשון העברית, וארץ ישראל הפכה להיות הקובעת והמובילה בהתפתחות השפה החיה.
עגנון, שחי ופעל בארץ ישראל אף הוא, דבק בתפיסה שכבר לפני בואו ארצה של בן-יהודה תקשרו יוצאי העדות השונות בירושלים ביניהם בעברית בלית ברירה; עובדה נכונה כשלעצמה שאותה השכיל בן-יהודה - בשיתוף רתימת אגודת המורים וחכמים ירושלמים, שחברו אליו לוועד הלשון - לתרגם למציאות ולהופכה מלשון יחידים ללשון אומה. העברית נעשתה לשון דיבור עיקרית יומיומית שלמענה הסכימו כל יוצאי העדות השונות לוותר על לשונות דיבורן השונות.
בתרע"ח (1918) כתב מנחם אוסישקין, ששימש כעבור שנה יו"ר ועד הצירים הציוני בארץ ישראל, בכתב עת פדגוגי להוראת הגננות, כי עניין תחיית השפה והדיבור היא שאלה פוליטית וכי בן-יהודה הוא אבי תחיית הדיבור העברי בארץ ישראל. ברם, קביעה זו במאמר "בשאלת ההברה" אין בה מאומה כדי להצדיק את טענותיו של ד"ר לביא כלפי התנועה הציונית, שנדרשה כביכול להנדס את התרבות היהודית ונזקקה לגיבור-על אולטימטיבי שקיבל "אשראי מוגזם" (על תחיית הלשון). מדובר בהאשמה חריפה מאוד בביטויים מעולם מושגים שלא נהיר לי די צורכו.
ד"ר נתן אפרתיד"ר נתן אפרתי
ואולם בהכירי את החומרים ואת ההתפתחות ההיסטורית של הדיבור העברי אני יכול לקבוע כי לביא תולה בציונות התנהלות, תפיסות ונקיטת עמדה שכלל לא הייתה קיימת בנוגע ללשון העברית. עובדות תחיית הדיבור העברי והפיכת העברית ללשון לימודים עיקרית של בתי הספר העבריים בארץ ישראל נעשו בלי כל קשר ממסדי רשמי עם התנועה הציונית. לימים, משנכנסו הדברים למסלול קבוע בתקופת "המדינה בדרך", סייעה מחלקת החינוך של התנועה הציונית למוסדות החינוך העבריים בארץ, בעיקר בהעמדת תקציבים. אבל לייחס לה "הינדוס" התרבות היהודית באמצעות "הגיבור" בן-יהודה? לא היו דברים מעולם.
תנאי המציאות והצרכים המעשיים הם שקבעו את ההתפתחויות והם שהכתירו את בן-יהודה בתוארו שהיה ראוי לו. אגב, יש לציין כי במשך כל אותה תקופה המשיכה הגרמנית לשמש, בדרך כלל, לשון הדיונים בקונגרסים הציוניים וגם הפרוטוקולים נכתבו בגרמנית.
ברור אפוא מדוע מחשיבים "נאמני השפה והאומה", כביטויו של לביא על דרך השלילה, את בן-יהודה "כגיבור העל האולטימטיבי", משום שהוא זה שהצליח לממש את תהליך תחיית הדיבור העברי הלכה למעשה.
  • ד"ר נתן אפרתי הוא חתן פרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן-יהודה לשנת תשע"ח
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il