בכניסה לחלל הגלריה המואר, ציורי דיוקן וציורי נוף מוכרים של אוֹרי ריזמן, בצד ציורים אחרים, שונים קמעה. לשאלתי, צוין שהעבודות המופיעות בתערוכה אוגדו ממספר אוספים פרטיים.
ציורי הדיוקן בתערוכה בצבעוניות המוכרת של האמן נעים בין הטקסטורה החומרית משהו של הצבע לבין ההשטחה, שני מאפיינים המופיעים בעבודותיו של האמן. ציורי הנוף מנגד נושאים עמם את תפיסת הנוף שיש בה מן האיזכור לגופניות נשית אמביוולנטית (נוף/אישה).
ב-2004 הוצגה תערוכת יחיד של אוֹרי ריזמן במוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכה שגובתה בעשרות עבודות ובמאמרים מאת חוקרות וחוקרים, והשלימה סופית את "הכנסתו" של הצייר לחיקה של האמנות הישראלית הקנונית. עבודות שנעו בין תמות נוף ודיוקן, בתמציתיות התיאור, בהשטחה של הצבע על פי רוב ובמנעד צבעים "ריזמני" לצד רישומים. אלן גינתון במאמרה בקטלוג התערוכה מציינת פזות ותימות בעבודת האמן (האור הבהיר, שאינו ניתן לציור כדברי ריזמן, הציור כ"דיוקן" של הנפש? אישה-נוף, אישה-מקום בצד ציטוטים חשובים כמצוין לעיל[1]:
על ריזמן האמן, ועל ההחמצה בקבלתו לשיח האמנות בארץ ציין אדם ברוך בביקורת שכתב על תערוכתו של ריזמן בגלריה הקיבוץ ב-1979: "אורי ריזמן, צייר משובח, שקוע באלמוניות יחסית חסרת כל הצדקה", וסיים אותה במילים: "ריזמן הוא מאותם אמנים שעושים את הציור בארץ, ושפירסומו המועט הוא גם טעות וגם עניין של זמן".[2]
תשע שנים לאחר מכן, במאמרו על הרטרוספקטיבה של ריזמן במשכן לאמנות בעין חרוד ב-1988, כתב איתמר לוי דברים קשים על הפוליטיקה של האמנות הישראלית: "בארץ, שהקהילה האמנותית בה קטנה ושמרנית, וכמות המשאבים מוגבלת, מעמדם של אמנים אינו משתנה כמעט. אמנים שהיו חשובים בעבר, שומרים על מעמדם גם אם לא יצרו דבר בעל ערך זה זמן רב, וכנגדם אין מזכים בהערכה מחודשת מי שראוי לכך. ריזמן הוא אולי המקרה הבולט ביותר בתחום זה הוא הצייר הפיגורטיבי והקולוריסט הטוב ביותר בארץ, צייר בעל עוצמה ועומק רגשיים, אך היחס הרווח אליו הוא כאל עוד צייר טוב מהשורה. בנקודה זו נשלף לעיתים המושג הצבוע 'צייר של ציירים'. לא זכור שצייר כלשהו נלחם למען ריזמן […] לרבים מהציירים הוותיקים, לעומת זאת, היה נוח, להנציח את שוליותו של ריזמן כדי שלא יזעזע יותר מדי את סולם הערכים השליט בציור הישראלי".[3]
"מקרה" ריזמן מזכיר עד כמה "כניסתם של אמניות ואמנים" לשיח המוסכם הינו חלק מתפיסות זמן ומקום, עת בארצנו הקטנה שררה זמן רב התפיסה שדגלה ב"דלות החומר" וב"אמנות המושגית", שלא איפשרה כניסה של כל מה שנתפס כ"אחר" אל תוך השיח המוסכם, קרי כניסה של אמנות שיש בה מן הפיגורציה ובה בעת צבעוניות עזה, בצד קריצה להפשטה, ומן הסתם גם סיפוריות. הוסיפה לכך חברותו של האמן בשתי קבוצות, קבוצת "העשרה" וקבוצת "אקלים", שנתפסו בשיח המקומי של שנות ה-60 וה-70, כשמרניות.
וכמו שציינה אסנת ריזמן על אביה במפגש בזמנו: "ציורי הנוף של אוֹרי ריזמן מצויים במתח שבין המבניות, הקומפוזיציה, שיש בה מן התמצות הגיאומטרי, ולהפשטה, לבין הממד הרגשי, המתאפיין בעיקר בצבע".
[1] אלן גינתון, אוֹרי ריזמן: מהנוף אל האדם, מהנשגב אל הבזוי, ובחזרה, קטלוג התערוכה אוֹרי ריזמן: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 25.-9.
[2] אדם ברוך, "ציור מקצועי", ידיעות אחרונות, 6.7.1979, מצוטט במאמרה של אלן גינתון, שם.
[3] איתמר לוי, "בחיפוש אחר המרחק הנכון", הארץ, 15.4.1988, מצוטט במאמרה של אלן גינתון, שם.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
שילוב מאוזן בין צבע לצורה
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי