ביום שני בשבוע שעבר נכנס עדי כהן בפעם האחרונה למפעל חייו, 'ע.כ שיבולת דגן' בקיבוץ מרחביה - מפעל מיחזור שמפנה וממחזר פסולת ומייצר ממנה מזון לבהמות אותו הקים לפני כ־35 שנה אביו, עמיחי כהן - וסגר את השערים.
לאחר מאבקים ארוכים בבתי המשפט בעקבות עתירות שהגישו תושבים בשיתוף המשרד להגנת הסביבה על מפגעי ריח הבוקעים מהמקום, הוגשה לפני כחודשיים עתירה פלילית נגד כהן, מה שהיה הקש ששבר את הגמל מבחינתו, לאחריה החליט להשבית את פעילותו של המפעל.
עכשיו הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המועצה האזורית עמק יזרעאל והעומד בראשה אייל בצר שלדבריו פעל נגדו משיקולים אישיים ולא מקצועיים ובשיטת חיסול חשבונות. "החלטתי לסגור את העסק, לא מטעמים כלכליים ולא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמי אגו של ראש המועצה שהחליט לחסל את החקלאות ואותי בתוכה", הוא אומר בכעס, "הוא הגורם שהחקלאות בעמק יזרעאל מתה ואני בתוך זה. אני קרוע מבפנים. כל-כך קשה לי מנטלית לסגור את מפעל חיי ואת המפעל המשפחתי הגדול שיצרנו פה שעושה כל כך הרבה טוב".
התחלת התלונות
כהן (50) מכפר תבור, מנכ"ל ובעלי מפעל שיבולת דגן, הוא דור חמישי לחקלאי כפר תבור ויבנאל. אביו עמיחי כהן הקים את העסק שנקרא על שמו 'ע.כ שיבולת דגן' והעביר את השרביט לבנו עדי. "בנינו עסק משפחתי של הרבה שנים והיו אמורות להיות לו עוד הרבה שנים. אני רואה בזה ציונות חדשה: אני שומר על המדינה, אני מנקה אותה, אני תורם לחקלאות ובעצם אנחנו עושים פה משהו שהוא ווין-ווין אבל אמיתי", הוא אומר.
המפעל בקיבוץ מרחביה עוסק בניהול פסולות, פינוי ומחזור מוצרי לוואי ממפעלי מזון. המפעל שהוא יחיד מסוגו בארץ פיתח במהלך השנים פטנטים ייחודיים למיחזור מוצרי מזון וביוב תעשייתי מהם מכינים אוכל לפרות. מדי שנה הוא ממחזר כ־150 אלף טון, כמעט כמו אתר הטמנה בינוני בגודלו.
"התחלנו במיחזור עוד לפני שהמציאו את המילה מיחזור ולפני שהתחיל הטרנד של ירוק", אומר כהן, "אנחנו הבנו שפסולת של מישהו יכולה להיות משאב למישהו אחר. אני המצאתי את 'פירמידת סוף חיי המוצר': מה שאנחנו בני האדם זורקים ולא טוב לנו יכול ללכת לבהמות בקונסטלציה כזו או אחרת, מה שלא הולך לבהמות הולך לביו-גז ומה שלא הולך לביו-גז הולך לקומפוסט ומה שלא מתאים לקומפוסט נקבר באתרי הטמנה. את כל התהליך הזה אני מצליח לחסוך ולהפוך את מה שבני האדם זורקים לאוכל לפרות. בתהליך הזה, במקום לזהם את הקרקע ולהוסיף המון גזי חממה לאוויר, אנחנו מכינים אוכל לפרות. בזכות זה הפרות צורכות פחות חיטה, שעורה ותירס שמיובאים מהעולם במחירים גבוהים. 100 אלף פרות שמקבלות ממני אוכל כל יום חוסכות למשק הישראלי 90-80 אלף שקל ביום ו־25 מיליון שקל בשנה. זה לא מגיע אליי, אבל זה חיסכון עצום למשק הישראלי".
בשנת 2016, עם הקמתה של ההרחבה בקיבוץ מרחביה שמרוחקת כ־100 מטר מהמפעל ועם אכלוסו של רובע יזרעאל שנמצא אף הוא במרחק כ־100 מטר צפונית למפעל, החלו תלונות על מפגעי ריח מהמקום. "מאז שהתחילו לגור פה תושבים ואנשים התלוננו בפניי על נושא הריח, התחלתי לייצר כל מיני מערכים טכנולוגיים כדי למנוע את המפגע הזה, כי אני שכן ולא באתי לעשות רע לאחרים, באתי לעשות טוב".
המשרד להגנת הסביבה פנה בדרישות לכהן לטפל במפגעי הריח כתנאי לקבלת רישיון עסק שמתחדש כל חצי שנה, והוא לדבריו טיפל במפגעי הריח מעל ומעבר. "אני עובד בצורה מאוד מסודרת עם החברות המובילות בשוק: תנובה, שטראוס, טמפו, טרה, קרלסברג, סנפרוסט ועוד. אני המפנה הבלעדי שלהן ולכן אני עובד בתקנים הכי מחמירים שיש בישראל - תקנים אירופיים שמדינת ישראל אימצה - וכל פעם עמדתי בתנאי החדש. יום אחד הייתי צריך לסגור פינה קטנה, סגרתי וקיבלתי רישיון עסק. כמעט בלתי אפשרי להקים משהו ארוך טווח כשאתה כל חצי שנה צריך לחדש את הכול ולהוכיח שאתה טוב".
כל פעם באו בדרישה אחרת?
"כן. המשרד להגנת הסביבה לא ממש מבין מה הוא דורש. פעם שאלתי אותם: 'תגידו, מה האינדיקציה לריח רע?', אז אמרו לי 'כל עוד יש תלונות יש לך ריח רע, אם אין תלונות תעשה מה שאתה רוצה'".
"ארנונה מטורפת"
בשנת 2018 הוגשה עתירה לסגירת המפעל בטענה כי הריחות הנודפים ממנו מהווים מפגע סביבתי ופגיעה חמורה באיכות חיי התושבים ובמיוחד תושבי שכונת רובע יזרעאל הסמוכה, עתירה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. אחריה הוגשה תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי, שאף היא נדחתה בידי בית המשפט שטען כי המפעל הוא חיוני. "התחילו התלונות ואנחנו כמובן התמודדנו מולן וקיבלנו רישיון עסק. באותו אירוע תבעתי את המשרד להגנת הסביבה ואת המועצה האזורית שייתנו לי רישיון עסק, שייתנו לי לעבוד. היו תקופות שבאו אליי כל פעם בדרישה חדשה ועמדתי בה והחזירו לי את הרישיון ואחרי חצי שנה עוד פעם לקחו לי את הרישיון. זה היה פינג-פונג מאוד מתסכל. זה גם גרם להפסדים כלכליים מטורפים".
באוקטובר 2018 נחתם הסדר פשרה שחייב את כהן לבנות מבנה מיוחד במפעל כדי להפחית את מפגע הריח.
"הגעתי להבנה עם המשרד להגנת הסביבה ועם המועצה האזורית שאני סוגר את כל המפעל במבנה אחד ענק ומביא פילטרים מיוחדים. המבנה עצמו הוא בוואקום, בתת־לחץ כדי שהאוויר לא ייצא החוצה. בניתי אותו ברמה המחמירה ביותר של טכנולוגיות מיחזור בעולם כולו בהשקעה של 6 מיליון שקלים. אחר כך ראש המועצה אייל בצר חויב לחתום על רישיון העסק ואמר לי 'אתה לא תישאר פה'. אמרתי לו 'אני אשאר ואתה תלך' והתחיל בינינו דין ודברים. אחרי חצי שנה הגיע לפה פקח של המועצה ואמר לי: 'מעכשיו הארנונה שלך משתנה מארנונה חקלאית לארנונה של תעשייה', שזה אומר במקום 86 אלף שקל בשנה ארנונה, אני מחויב כעת ל־760 אלף שקל בשנה".
כהן בטוח שנעשה הכל כדי לשבור אותו. "זו סגירת חשבונות", הוא טוען, "הוא (אייל בצר) רצה לסגור אותי שאני אלך הביתה. אנחנו מוגדרים על ידי משרד מבקר המדינה כמפעל חיוני ובקורונה לא עצרנו לרגע, ובכל זאת קיבלנו את הארנונה המטורפת הזו שהגיעה למיליון ו־600 אלף שקל בשנתיים".
המוקש האחרון
בכל אותה תקופה המשיכו להגיע תלונות מתושבים על מפגעי ריח שבוקעים מהמפעל ולדברי כהן רובן לא היו מוצדקות. "סך התלונות שהגיעו במהלך כל השנים לא הגיעה ל־100. מיותר לציין שבכל פעם שיש תלונה הגעתי לכאן 24 שעות כדי למצוא את הפתרון שלא יהיה ריח. רוב התלונות לא רלוונטיות לי, מכיוון שכשפיזרו פה בשדות קומפוסט שעושה סירחון, היו באים אליי; כשהחרובים פורחים והם מאוד מסריחים באים אליי; כשברפתות מאחוריי במושב מרחביה מפנים את הזבל באים אליי. כבר התרגלתי".
כהן התמודד עם העלויות הגבוהות של הארנונה וגם עם הדרישות החוזרות ונשנות עד שלפני חודשיים קיבל זימון לבית משפט פלילי מהמועצה האזורית עמק יזרעאל והמשרד להגנת הסביבה על כך שהוא מפעיל את המפעל ללא רישיון עסק, מה שלדבריו היה הקש ששבר את גב הגמל והוא החליט לסגור את המפעל לצמיתות.
"תביעה כזו יכולה להגיע גם לשנת מאסר על תנאי ועיכוב יציאה מהארץ למי שמפעיל עסק ללא רישיון, ואני תמיד עבדתי עם רישיון. ברגע שהבנתי שאני נתבע פלילית, החלטתי לסגור את המפעל. אני באופן אישי מייסד ובעלים של חברת ג'ייפרוג, חברת הייטק ישראלית שעוסקת בעדכוני תוכנה בענן ונסחרת בנאסד"ק בשווי של 4.5 מיליארד דולר. גם אני וגם הילדים שלי והדורות הבאים מסודרים כלכלית".
אז למה היה חשוב לך להיות פה ולהתעסק בכל המלחמות האלה?
"הסיבה היחידה היא אהבה למקום הזה, אני מאוהב במדינה הזו בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. אני רוצה לשמור על הסביבה. לפני שאני הגעתי כל הפסולת הזו הלכה לנחלים, למכוני טיהור שפכים ולאתרי הטמנה. ברגע שאני נכנסתי לתחום הזה הסטנדרט עלה, ובגלל שהוא עלה כל-כך גבוה, לא היתה לי תחרות. לא הרווחתי בחברה הזו כבר חמש שנים, אבל העסק הזה הוא לא בשביל הכלכלה, הוא בשביל האהבה והרוח.
"בשבילי זו ציונות חדשה, לקחת זבל ולעשות ממנו משאב. אני לוקח זבל ועושה ממנו כסף. אבל כל זה היה עד שהתחיל המשחק הלא-הגון מול הרגולטור שהשתמש נגדי בנשק יום-הדין - לתבוע אותי פלילית על משהו שלא עשיתי. זו החלטה אישית ולא מקצועית, אין לה שום סימוכין מקצועיים. ראש המועצה מבחינתי גזר את הדין, אייל בצר ששכח מה זה להיות חקלאי, למרות שהוא מנהלל ומההתיישבות העובדת".
מרים ידיים
עכשיו מכונות המפעל יעברו לאוזבקיסטן וינוהלו מרחוק על ידי כהן. "כל המפעל כולו פיזית עובר לאוזבקיסטן. אנחנו במשא ומתן מאוד מתקדם בגרמניה, בפורטוגל וביוון לבנות מערכים כאלה כי כל העולם רוצה את זה, רק פה בישראל בגלל שראש המועצה רוצה להיבחר בעוד בחירות כולנו משלמים את המחיר".
קראו גם >>>
אחד הדברים הקשים ביותר שחווה כהן עם סגירת המפעל היה פיטורי העובדים. "המפעל הזה החזיק עד היום 40 משפחות, רובן תושבי האזור שהלכו הביתה. כשנאלצתי לפטר אותם עשיתי את זה בלב כבד ועם דמעות בעיניים. אנשים בני 50 פלוס שהיום הם מובטלים. העובדים שלי מוכנים לשכב על הגדר כדי שהדבר הזה יעבוד. הם באים פה מאהבה, בדיוק כמוני".
זה הפסד של האזור שהמפעל נסגר?
"כן, אנחנו פשוט נחיה במדינה מזוהמת יותר. האזור הזה לא יודע להעריך אנשים שבאים מתוך אהבה וציונות. אני חושב שהציונות היום מתה. אני חושב שאחת הסיבות שהמפעל נסגר זה בגלל שאני יהודי אמיד עם פה גדול שלא מתבייש להגיד את מה שיש לו. למזלי אני יכול להרשות לעצמי לצאת מהמשחק המכוער הזה; עכשיו אני חוזר לפינה שלי בכפר תבור, אנחנו מגדלים זיתים וכרמים ויש לי מלא סטארט־אפים. נמאס לי מהאנרגיה הזו. כשיש איזושהו סיכון שאיענש על משהו שלא מגיע לי, אני מרים ידיים ונכנע. אני לא במשחק הזה יותר".
תגובות
ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל - אייל בצר, מסר בתגובה: "צר לי על האשמותיו של עדי כהן - הן חסרות שחר וחוטאות לאמת. עדי כהן מתעלם מהעובדה הפשוטה שלא ניתן רישיון עסק למפעל ע.כ. שיבולת דגן שבבעלותו, משום שלא התקבל אישור המשרד להגנת הסביבה להמשך הפעלתו.
"המועצה האזורית עמק יזרעאל פועלת לפי חוק ונוקטת בכל הליכי הרישוי, לפיהם פעלה גם במקרה זה. לפיכך, המועצה לא תנפק רישיון עסק בניגוד לעמדת המשרד להגנת הסביבה. כראש המועצה, אני מחויב לפיתוח עסקי ברשות, וקיוויתי שמר עדי כהן יצליח לעמוד בדרישות המשרד להגנת הסביבה. עם זאת, כאמור, אני כפוף לחוקים ומחויב לכללים, כמו גם לרווחת התושבים ובריאותם.
"בנסיבות אלה, אני מציע למר כהן, ככל שירצה בכך - להעתיק את המפעל לאחד מאזורי התעשייה של המועצה. אם יבחר בכך, המועצה תעשה כל שניתן על מנת לעזור לו לקדם פתרון זה, כך שיעלה בקנה אחד עם טובת המפעל וצרכיו, טובת התושבים והמועצה. כל זאת, בהתאם לאפשרויות החוקיות העומדות בפנינו".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "חברת ע.כ. שבולת דגן היא מרכז מזון שסיפק שירותי פינוי פסולות אורגניות והפיכתם למזון ותוספות שונות למשק הבקר. העסק ממוקם בצמידות לשכונות מגורים בעפולה ומרחביה. בשנת 2012 התווסף קו עודפי מזון ומוצרי חלב פגי תוקף ליצירת תוסף תזונה למשק הבקר. מוצרי החלב רוקנו מאריזותיהם ועורבבו עם קליפות שקדים גרוסות, כך שהייתה פעילות מיחזור של פסולת אורגנית. פעילות המיחזור אינה יכולה להתקיים ככל שהיא יוצרת מפגעים סביבתיים ופוגעת באיכות חייהם של התושבים באזור.
"נושא פליטות הריח והשפעתן על הציבור בסביבת המפעל, עומד על הפרק משנת 2013. במהלך השנים נקטו המשרד והמועצה האזורית עמק יזרעאל הליכי אכיפה מנהלית במטרה להביא להסדרת פעילות המפעל תוך צמצום מקורות הפליטה ומניעת פליטות ריח לאוויר. לצערנו, למרות מגוון פעולות שביצע בעל העסק להפחתת פליטות מפגעי הריח מפעילותו לא פסקו. מפגע הריח הוביל לתלונות רבות של התושבים, בין השנים 2020-2022 התקבלו במוקד של המשרד להגנת הסביבה 506 תלונות אודות מפגעי ריח מהמפעל.
"בתחילת שנת 2022 סירב המשרד לבקשת העסק לחידוש רישיון העסק, בשל אי עמידת העסק בתנאי רישיון העסק הזמניים שנתנו לו, ובשל העובדה שנוצרו מפגעים סביבתיים כתוצאה מפעילותו. המשרד לא פתח בהליכי אכיפה פליליים כנגד בעל העסק. המועצה האזורית הגישה את כתב האישום כנגד בעלי העסק. במקביל תושבי האזור הגישו תביעות אזרחיות לבית המשפט כנגד בעל העסק על הפגיעה המתמשכת באיכות חייהם. המשרד פועל באופן שוטף מול כלל הגורמים במטרה למנוע נזקים לסביבה ולשמור על בריאותם ואיכות חייהם של התושבים".