הכוונה המקורית הייתה לנסות לכתוב על התדמית המדומיינת  וה״סימפטית״ שאנחנו נוהגים לתת למנהיגי האויב.
רציתי להשוות בין דימוי עראפאת התחבולן החביב מתוכנית ״החרצופים״ למנהיג החמאס הנוכחי.
זה מה שכתב נחום ברנע ב״העין השביעית ב-2002:
״הדמות האהודה ביותר על צופי תוכנית הבובות "החרצופים" בערוץ השני היא יאסר ערפאת. ערפאת (16 אחוז) הקדים את נתניהו (10 אחוז) ופרס (7 אחוז). "היום (כתב אז אהוד אשרי ב"הארץ"), "ערפאת מתקבל כחלק אינטגרלי מהווי חיינו, בן דמותו של החרצוף שעוצב עבורו: טיפוס ממזרי וחביב, תחמן אבל בלתי מזיק, שמזכיר יותר מכל את הסטריאוטיפ של היהודי הערמומי והמסתדרן״.

לפני ערפאת היה גם נאצר הממזר התוקפני (ראו בקריקטורה מ-1956), או סאדאת ״הפלח הטיפש״ (לכאורה) שתיחמן אותנו והפך לידיד, רגע לפני שנרצח ע״י מתנגד מבני עמו (מזכיר משהו?).
רציתי לכתוב שאנחנו, ״משוגעי השלום הסמולנים״ מואשמים בכך שאין לנו יכולת לקרוא את המפה המזרח־תיכונית האלימה, ולכן אנחנו, התמימים וחסרי המנוחה (ונטולי הבנת המזרח התיכון), מייחסים לאויבים האכזריים תכונות כמעט אנושיות.

רציתי לספר שלפעמים, כמו במקרה של ערפאת – אחרי משחקי הדחיפות הילדותיות בינו לבין אהוד ברק אצל קלינטון בבית הלבן – בסוף האויב, למרות הופעתו החביבה ב״חרצופים״, נשאר אויב מתוחכם ואכזר שרק רוצה לרצוח יהודים כמה שאפשר ולכבוש את ארץ־ישראל כולה.

התייחסתי כבר כאן ובפייסבוק של הבלוג, אל האויב המר הנוכחי, מנהיג החמאס המכהן ברצועת עזה, ממייסדי הזרוע הצבאית של הארגון – יַחְיא אבראהים חסן סִנְוַאר (בערבית: يحيى إبراهيم حسن السنوار; נולד ב-1962‏/1963).

הצגתי אותו בחיבוק פוטושופי מסורבל כ״ידיד מדומיין״ של נתניהו, כשהכוונה הייתה להמחיש את השקר העצמי שאנחנו עושים: כביכול לא מדברים עם החמאס  ומתחת לרדאר התקשורתי חותמים הסכמים ״פיקטיביים״ שאיש לא מתכוון לכבד, רק כדי לעבור בשלום עוד ״סבב״. והכל לרעת שני העמים הסובלים משני צדדיו של המכשול הקרקעי המונומנטלי שהולך ומוקם לנגד עינינו.

אבל אז נכנסתי לוויקיפדיה לברר משהו על יחיא סנוואר, האיש ודרכו עד כאן. עיינתי קצת בסיפור חייו המקוצר מאוד, וקראתי את כל הראיון שערכה איתו פרנצ'סקה בורי, כתבת ״לה רפובליקה״ העיתון האיטלקי. היא כותבת גם עבור ״ידיעות אחרונות״, וכשקראתי את הראיון שלה במלואו הייתי המום, ולא בגלל התרעות ה״צבע אדום״ או הבוּמים של יירוטי כיפת ברזל.

מומלץ לכולנו, לקרוא עד הסוף את הראיון שפורסם בראשית אוקטובר הנוכחי, ולראות את התשובות שנתן המנהיג ״הפושע״ (לכאורה) והאסיר לשעבר, שבילה 23 משנות צעירותו בכלא הישראלי.
בכלא למד יחיא, בין היתר, את השפה העברית וכנראה גם למד להבין משהו על המנטליות הישראלית. הכתבת האיטלקיה מציבה לסינוואר את רוב השאלות הקשות והמתגרות שעיתונאי (או סתם אדם) ישראלי היה שואל וסינוואר עונה בסבלנות, אומנם בלי לוותר על כבודו ועל האמונה בצידקת דרכו, אבל בהחלט מסמן מיתווה אפשרי לחיים אחרים – בעזה ובישראל. המשפט שהכי קל היה לי להזדהות איתו, וגם אצלי בבלוג הוא מופיע יותר מפעם אחת הוא:

״מי שיודע מה זו מלחמה לא רוצה מלחמה״

וציטוט קצת יותר נרחב מדברי סנוואר: ״אבל אם כבר את מדברת על מלחמה, אז מלחמה חדשה היא לא האינטרס של אף אחד. בוודאי לא האינטרס שלנו. למי יש רצון להתעמת עם ארבע רוגטקות מול מעצמה גרעינית? ואם אנחנו לא יכולים לנצח, עבור נתניהו זה יותר גרוע מלהפסיד. כי זו תהיה המלחמה הרביעית. והיא לא יכולה להסתיים כמו השלישית, שכבר הסתיימה כמו השנייה, שהסתיימה כמו הראשונה. הם יצטרכו לכבוש מחדש את עזה. ואני לא חושב שנתניהו היה רוצה עוד שני מיליון ערבים. לא, במלחמה לא משיגים שום דבר".

ועוד קטע מהראיון: ״העפיפונים זה לא נשק. מקסימום הם שורפים חורש. מספיק מטף כדי לכבות את זה. אם זה לא נייר וחוט משיכה, זה סמרטוט ספוג בדלק, בשעה שכל סוללה של כיפת ברזל עולה 100 מיליון דולר. העפיפונים והבלונים הם לא נשק, הם מסר: אתם חזקים מאיתנו לאין שיעור, זה נכון. אבל לא תנצחו לעולם, אף פעם״.

״תוכנית השלום המדומיין״ שהוצגה כאן בתום מבצע ״צוק איתן״, 2014

לסיום הפוסט, אולי זה המקום להציג שוב את המפה האוּטוֹפית ששירטטתי בתום ״צוק איתן״. עם מגרשי הכדורגל, האוניברסיטאות, איזורי התעשייה וכל השותפיות שכמעט התחילו לקרום עור וגידים, עד ש״הם״ הרסו את הכל. ואולי גם לנו לא היו מספיק בעלי חזון (וסבלנות…) שיצעידו אותנו בכיוון שהיתוו בגין, המלך חוסיין, סאדאת ורבין – לפני שהשניים האחרונים נרצחו על ידי אנשים מבני עמם, יחד עם השלום.

שיהיה שבוע טוב, ושלום לכולם, או לפחות –

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן