"בנות, מה תזמינו?", שאל אותי ואת חברותיי מלצר צעיר ונמרץ, כאשר התכנסנו לחגוג יום הולדת 50 לאחת מאיתנו. את המילה, "בנות", אני שומעת שוב ושוב בהקשרים מגוונים. באופן זה פונה מרצה עמיתה שלי לחברותיה לעבודה שכולן בנות יותר מ-40, כשהיא קוראת לנו להיכנס לחדר הישיבות. כך פונות הסטודנטיות שלי, שכולן בנות יותר מ-20, אחת לשנייה בכיתה, וכך נוהגות חברותיי לפנות זו לזו בקבוצת הווטסאפ המשותפת. המילה, "בנות", מופנית לעברי ומושמעת סביבי כל הזמן, ובכל פעם היא גורמת לי להתכווץ מחדש.
בשפה העברית המילה "בת", משמשת על פי רוב כמילה נרדפת למילה "ילדה", כלומר, נקבה אנושית מגיל ילדות עד התבגרות. האם יעלה על הדעת לקרוא לחבורה של גברים בגיל העמידה בישיבת עבודה "בנים?", הכינוי, "גבר", או "גבר גבר", התבסס מזמן בשפת הסלנג כקריאת חיבה והערכה בין גברים הנפגשים זה עם זה. מדוע נשים לא פונות זו לזו בכינוי "אישה?", וכשאנו מתקבצות כמה נשים יחד, מדוע אנו נקראות וקוראות זו לזו "בנות" או אף גרוע מזה "בננות?"
אין ספק שבעוד שהמושג "גבר", הוא סמל סטטוס, מותג חיובי ונחשק, הרי שבפטריארכיה הישראלית המושג, "אישה", הוא מושג מופחת ערך, שלא לומר נחות. למעשה, הגדרת הזהות הגברית כולה מתבססת במידה רבה על שלילה של כל מה שהוא לא גבריות מאצ'ואיסטית הגמונית. הייתכן שקיומה והנכחתה של יישות נשית בוגרת במרחב הפטריארכלי היא כה מאיימת ובלתי נסבלת, עד כי היא יכולה להתקיים רק כאשר היא מוקטנת ומצומצמת לכינוי "בנות?", שהרי בנות הן צעירות, בוסריות, לא חכמות או מפותחות מדי, ובעיקר חמודות וחינניות, או כאשר היא עוברת החפצה מינית כפי שבאה לידי ביטוי בכינוי, "בננות?"
היה זה הפסיכיאטר פרנץ פאנון, אשר חקר את יחסי הכוח בין קבוצות שונות בחברה, והגיע למסקנה שהשפה היא כלי הדיכוי העיקרי של האדם השולט. בספרו המכונן "השליטה הגברית", הצביע הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה על השפה כעל אחד המנגנונים הבולטים של האלימות הסימבולית, המופעלת כלפי נשים לצורך ביסוס ההגמוניה הגברית. לדבריו, יעילותה של האלימות הסימבולית טמונה בשלושה מרכיבים, חוסר הכרה בשרירותיות שבשליטה, קבלת השליטה כלגיטימית והפנמת השליטה על ידי הנשלטים.
ואכן, הבוז, השנאה והחרדה מפני נשיות (סקסיזם) ומפני זקנה (גילנות), המגולמים בצירוף הקטלני, "נשים מבוגרות", מופנמים במידה לא מבוטלת גם בקרב הנשים עצמן. "למה שלא יפנו אלינו כאל בנות?", תוהה אחת מחברותיי, אשר נכנסה לא מכבר לעשור השישי בחייה, "זה משמח אותי שחושבים שאני צעירה וחמודה".
הבעיה בעיניי היא שכשאנו משלימות עם הפנייה הזו ומעודדות אותה, אנו מאמצות את נקודת המבט הגברית ההגמונית ומשמרות את התפיסה הדכאנית, שלפיה המושג "אישה (מבוגרת)", הוא אות קלון שאף אחת לא רוצה להזדהות עימו או להיות משויכת אליו, ושהערך היחיד שלנו כנשים במרחב הפטריארכלי, הוא כשאנו קטנות, חמודות ולא מפותחות ("בנות") או מוחפצות ("בננות"). ואני שואלת עד מתי? או לחילופין, מתי יגיע הזמן שבו אפשר יהיה לפסוע במרחב הציבורי כבן אדם שהיא גם אישה, גם מבוגרת וגם בעלת ערך?
לא אחת אני תוהה לגבי האופן שבו הפנייה, "בנות", נחווית על ידי הילדות שלנו. אין לי ספק שהיא משפיעה לרעה על הדימוי העצמי שלהן ומצמצמת את תפיסתן, לגבי אפשרויות הבחירה, הצמיחה וההתפתחות האישית שלהן. השעה בשלה להפסיק להשתמש בכינוי "בנות", כאשר אנו פונות אחת אל השנייה, ולדרוש שיפנו אלינו בצורות פנייה אשר מכבדות את המגדר, את הגיל ואת ניסיון החיים שלנו.
הכותבת, ד"ר אלונה פלג, חוקרת בתחומי המגדר והחינוך, מרצה במכללת לוינסקי לחינוך
