בנות המחתרת

פרק 1
פֹּה־לין
 

רניה
אוקטובר 1924

ביום שישי, 10 באוקטובר 1924, כשיהודי יֶנדזֵ'יוּב התכוננו לכניסת השבת, סגרו חנויות וקופות, בישלו, קצצו וטיגנו, מיהר משה קוקילקה אל בית משפחתו ברחוב קְלַשטוֹרנָה (המנזר) 16 - מבנה אבן קטן ברחוב ראשי ירוק, לא רחוק ממנזר ימי ביניימי, שנודע בעיטורי הטורקיז והזהב המרהיבים שלו. הערב היה הבית הומה במיוחד. שעת השקיעה התקרבה ואור סתווי כתום־אדום שטף את הגאיות הפוריים ואת הגבעות של אזור קיֶילצֶה. התנור חימם, הכפות קרקשו, הסירים רחשו, ופעמוני הכנסייה דנדנו ברקע הפטפוטים בפולנית וביידיש. ואז נשמע צליל חדש: בכי ראשון של תינוקת.

משה ולאה ושלושת ילדיהם היו דתיים מודרניים. הם התערו בתרבות הפולנית וחגגו את החגים היהודיים. משה מיהר מהשטיבל לארוחת השבת וחצה בזריזות את כיכר העיר ואת שורות הבתים בצבעי פסטל שסוחרים יהודים ואיכרים נוצרים חיו ועבדו בהם זה לצד זה. השבוע הוא מיהר עוד יותר - הנרות שנועדו לקבל את שבת המלכה יקבלו היום אורחת חדשה, נחשקת עוד יותר.

הוא הגיע ומצא אותה: בתו השלישית, שנעשתה מיד לבבת עינו הנוקבת - רבקה, ששמה נושא משמעויות, כמו חיבור, איחוד ואפילו חיבה, היא אחת מארבע האמהות של העם היהודי. וכמובן במשפחה מתבוללת חלקית, היא קיבלה גם שם פולני: רניה. השם קוקילקה דומה לשם הפולני קוּקיֵלוֹ - שמה של משפחה שניהלה את בית הלוויות המקומי במשך דורות. שמות המשפחה היהודיים הושתתו על שמות פולניים וקיבלו סיומות חביבות כגון "קה". קוקילקה פירושו אפוא "מריונטה".

זה היה ב-1924, שנה בלבד אחרי שהקהילה הבינלאומית הכירה בפולין החדשה, וגבולותיה נקבעו לאחר שנים של כיבוש, הפרדה ושינויים בלתי פוסקים. (כמו בבדיחה היהודית העתיקה: גבר שואל אם העיירה שלו שייכת עכשיו לפולין או לברית המועצות. עונים לו, "השנה אנחנו בפולין." "תודה לאל!" הוא קורא. "אני לא אעמוד בעוד חורף רוסי.") הכלכלה התאוששה, ואף שרוב יהודי ינדז'יוב חיו מתחת לקו העוני, משה היה דווקא איש עסקים מצליח. היתה לו חנות סדקית שמכר בה כפתורים, בגדים וציוד תפירה. הוא ומשפחתו השתייכו למעמד הבינוני ונחשפו למוזיקה ולתרבות. שולחן השבת, שהשבוע ערכו אותו שתי בנותיו הגדולות וכמה קרובות משפחה, במקום לאה שכרעה ללדת, היה מלא מעדנים שמשה היה יכול להרשות לעצמו: ליקר מתוק, עוגת זנגוויל, כבד קצוץ עם בצל, צ'ולנט, תפוחי אדמה וקוגל, לפתן שזיפים ותפוחים ותה. הגפילטע פיש של לאה, שהוגש ברוב ערבי שבת, ייהפך למעדן האהוב על רניה.

לפעמים תכונות האישיוּת מתגלות כבר בשעות הראשונות אחרי הלידה; הפסיכולוגיה חקוקה בנשמה. אולי כשמשה החזיק את רניה לראשונה בידיו והֶעֱרָה לתוכה את עדינותו, תבונתו ושנינותו - הוא כבר ידע שרוחו תוביל אותה למסעות שבקושי עלו על הדעת ב-1924. אולי הוא כבר ידע שרניה הקטנה, עם העיניים הירוקות הגדולות, השיער החום הבהיר והפנים העדינות - בובה קטנה ושובת לב שכמותה - נולדה להטביע חותם.

*

ינדז'יוב היתה שטעטל, עיירת שוק פולנית שרבים מתושביה יהודים. לידתה של רניה הוסיפה נפש אחת לארבעת אלפים וחמש מאות יהודי העיירה, שמנו כמעט ארבעים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. (אחיה הצעירים אהרון, אסתר ויעקב - או יענקל הקטן - עמדו להוסיף עוד שלושה למניין.) הקהילה היהודית, שנוסדה בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, כשיהודים הורשו להתיישב באזור, היתה ענייה ברובה. רוב היהודים היו סוכני מכירות, רוכלים ובעלי עסקים קטנים בכיכר השוק וסביבתה. היתר היו אומנים: סנדלרים, אופים, נגרים. ינדז'יוב לא היתה מודרנית כמו בנדין, שגבלה בגרמניה ובמערב, אבל גם כאן היתה אליטה קטנה של רופאים, אנשי רפואה ומורים; היה אפילו שופט יהודי. כעשרה אחוזים מיהודי העיירה היו עשירים, בעלי מנסרות, טחנות קמח וסדנאות שונות ואפילו נכסים בכיכר המרכזית.

התרבות היהודית המודרנית פרחה בפולין לאורך שנות ילדותה של רניה. בשנות השלושים של המאה העשרים יצאו בוורשה לבדה מאה ושמונים עיתונים יהודיים: מאה ושלושים ביידיש, עשרים וחמישה בעברית ועשרים וחמישה בפולנית. עשרות מגזינים עברו במשרד הדואר של ינדז'יוב בדרכם למנויים. הקהילה היהודית גדלה. כל זרם ביהדות הקים לעצמו בית כנסת. אפילו בעיירה הקטנה ינדז'יוב היו שלוש חנויות ספרים, הוצאה לאור וספריות יהודיות, קבוצות דרמה וערבי קריאה ומפלגות פוליטיות רעשניות.

אביה של רניה היה מעורב בלימודי יהדות ועסק בצדקה. הוא האכיל עניים, טיפל במתים במסגרת החברה קדישא ושימש כחזן. הוא הצביע לתנועה הציונית. הציונים הדתיים כיבדו את האידיאלים של תיאודור הרצל והאמינו שקיום יהודי אמיתי וחופשי יושג רק במולדת, ארץ ישראל, שהיהודים יהיו בה אזרחים סוג א'. פולין היתה ביתם לאורך מאות בשנים, אבל היא היתה זמנית. משה חלם לעלות עם משפחתו לארץ המובטחת.

המפלגות ארגנו הרצאות ואסיפות פוליטיות. אפשר בהחלט לדמיין את רניה מתלווה לאביה המזוקן והאהוב לאחד האירועים הציוניים, כגון שיחה על "המאבק למען ארץ ישראל יהודית", שנערכה ב-18 במאי 1937. רניה, חובבת הטיולים, בוודאי אחזה בידו של משה וצעדה בתלבושת אחידה של תלמידה פולנייה (חליפת מלחים כחולה־לבנה עם חצאית קפלים וגרביים עד הברכיים) אל האסיפות התוססות שנערכו בספריות הציוניות החדשות. בזמן שהפולנים עסקו בסוגיות של זהות במולדתם המחודשת, מאות יהודים דנו בלהט בשאלת השייכות. איך ישתלבו בארץ החדשה כביכול, שבה התגוררו ברציפות יותר מאלף שנה, אך מעולם לא נחשבו בה לבני בית? האם הם פולנים תחילה או יהודים תחילה? שאלת הזהות היהודית בגולה היתה הנושא הלוהט ביותר, במיוחד עקב עלייתה המהירה של האנטישמיות.

*

משה ולאה קוקילקה האמינו בהשכלה. במדינה היה שפע של מוסדות חינוך יהודיים: בתי ספר עבריים, מכינות ביידיש, בתי ספר דתיים לבנים ולבנות. מבין ארבע מאות הילדים היהודים בינדז'יוב, כמאה למדו בתלמוד תורה או בבית הספר היסודי לבנות בית יעקב, שם לבשו התלמידות חולצות ארוכות וגרבונים. מסיבות של קרבה גיאוגרפית - והואיל והחינוך הדתי היה יקר ולעתים קרובות הועידו אותו לבנים בלבד - רניה, כמו ילדות רבות אחרות מבנות הקהילה, למדה בבית ספר פולני.

היא היתה המצטיינת בכיתה של שלושים וחמישה תלמידים. היו לה בעיקר חברות קתוליות והיא דיברה פולנית שוטפת בחצר בית הספר. ההיטמעות התרבותית והעובדה שלא היה לה מבטא יהודי הכשירו אותה, שלא מדעת, לתפקידה העתידי במחתרת. אבל רניה לא היתה מקובלת באמת. כשהתבקשה לעלות לבמה בטקס חלוקת תעודות הצטיינות, בני כיתתה זרקו קלמר שפגע במצחה והותיר את חותמו, תרתי משמע. בכך גילמה בגופה את הקונפליקט בן מאות השנים של הזהות היהודית־פולנית: האם היא שייכת או לא שייכת?

פולין לא הפסיקה להתפתח מרגע היווסדה. הגבולות הגיאוגרפיים המשתנים תדיר הביאו לכינונן של קהילות חדשות ולהרכב אתני מגוון. בימי הביניים היגרו יהודים לפולין, כי היא נחשבה מפלט בטוח מאירופה המערבית שבה נרדפו ושממנה גורשו. יהודים שמחו להגיע לארץ הסובלנית שהבטיחה הזדמנויות כלכליות. בעברית, המילה פולין נשמעת כמו צירוף המילים "פֹּה" ו"לין", כלומר "פה נלון". פולין הציעה ליהודים חירות וביטחון יחסיים. היא הציעה להם עתיד.

מטבֵּע מתחילת המאה השתים־עשרה, שמוצג במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה (POLIN), כולל אותיות עבריות. יהודים דוברי יידיש כבר היו מיעוט גדול שהשתלב בכלכלה הפולנית ועבד בשיתוף פעולה עם בנקאים, אופים ופקידי משפט. פולין היתה בעבר מלוכה עם חוקה רפובליקנית שאושררה בערך במקביל לחוקה האמריקאית. הפרלמנט הפולני, שנבחר על ידי מעמד האצילים הקטן, הגביל את כוחו של בית המלוכה. בין האצילים ליהודים נוצרו הבנות: היהודים שילמו לאצילים מסים גבוהים והותר להם לעסוק בפעילות כלכלית שנאסרה על נוצרים, כמו הלוואה בריבית, ואילו האצילים התחייבו להגן על היהודים היושבים בעריהם ולהעניק להם אוטונומיה כלכלית ודתית.

קונפדרציית ורשה, שנכתבה ב-1573, היתה המסמך הראשון באירופה שהעניק חופש דת על פי חוק. אך אף על פי שהיהודים השתלבו בתרבות הפולנית וחלקו השקפות חיים דומות, ואף שאימצו את ההווי, סגנון החיים, הלבוש, המזון והמוזיקה, הם הרגישו שונים ומאוימים. פולנים רבים נטרו להם טינה בשל החירות הכלכלית שהיתה נחלתם. היהודים חכרו עיירות שלמות מהאצילים, והצמיתים הפולנים התרעמו על כך שבעלי בית יהודים שולטים בהם. השקר שהפיצו מנהיגים מקומיים ומנהיגי דת מסוימים, ולפיו היהודים רוצחים נוצרים (במיוחד תינוקות) ומשתמשים בדמם לטקסים דתיים, הוביל להתקפות על יהודים ולגלי פוגרומים. הקהילה היהודית ניסתה לשאוב כוח מהמסורת ומהמנהגים והתגבשה מאוד. יחסי אהבה־שנאה התקיימו בין יהודים לפולנים, והתרבויות התפתחו בהשפעה הדדית. למשל, חלת הצמות - סמל השבת היהודית - קיימת גם במטבח הפולני (chalka) ובמטבח האוקראיני (kalach), ואין לדעת איזו גרסה היתה הראשונה. המסורות התפתחו בו זמנית, והקהילות נשזרו זו בזו תחת זיגוג מתוק־מריר.

אבל בסוף המאה השמונה־עשרה פולין התפוררה. הממשל איבד את יציבותו, גרמניה, אוסטריה ורוסיה פלשו אליה בו זמנית וחילקו אותה ביניהן, וכל כובש כפה את מנהגיו על האזור שבשליטתו. הפולנים נותרו מאוחדים בשאיפתם הלאומית ושמרו על שפתם ועל תרבותם. אבל יהודי פולין השתנו: תחת השלטון הגרמני הם למדו את השפה הגרמנית ופיתחו מעמד בינוני משכיל, ואילו במזרח גליציה, תחת השלטון האוסטרי, רבים סבלו מעוני נורא. רוב היהודים חיו תחת השלטון הרוסי, שהטיל הגבלות כלכליות ודתיות על האוכלוסייה שהשתייכה ברובה למעמד הפועלים. גם הגבולות השתנו. ינדז'יוב השתייכה תחילה לגליציה, ואחר כך לרוסיה. היהודים הרגישו שהם תלויים על בלימה - במיוחד מבחינה כלכלית, שכן החוקים המשתנים השפיעו מאוד על פרנסתם.

במלחמת העולם הראשונה נאבקו שלוש המדינות הכובשת זו בזו על השליטה בפולין. מאות אלפים קיפחו את חייהם והכלכלה התמוטטה, אבל פולין יצאה וידה על העליונה: הרפובליקה השנייה נוסדה. פולין המאוחדת פנתה לשקם את עריה ואת זהותה. הנוף הפוליטי היה מפולג, והשאיפות הלאומיות הנושנות באו לידי ביטוי בדרכים סותרות. מצד אחד היו המלוכנים הנוסטלגיים, שקראו לכינונה של פולין הפלורליסטית משכבר הימים: פולין כמדינה של אומות (ארבעה מתוך עשרה תושבים במדינה החדשה היו בני מיעוטים). מצד שני ניצבו אלה ששאפו למדינת לאום על בסיס אתני. התנועה הלאומנית שפעלה למען טוהר העם הפולני התרחבה במהירות. מצע המפלגה הוקדש להשמצת היהודים והאשים אותם בעוני ובבעיות הפוליטיות שרווחו במדינה. פולין התקשתה להשתקם ממלחמת העולם הראשונה ומהעימותים שצצו בעקבותיה בינה ובין שכנותיה; היהודים הואשמו בנאמנות לאויב. מפלגת הימין קידמה זהות פולנית חדשה שהוגדרה על דרך השלילה - "לא יהודית", ומאות שנים של תושבוּת יהודית, קל וחומר שוויון זכויות, לא הועילו. המפלגה אימצה בשתי ידיים את התיאוריה הנאצית וגרסה שיהודי לעולם לא יהיה פולני.

הממשל המרכזי חוקק חוק שהגדיר את יום ראשון כיום המנוחה הרשמי והפלה את היהודים בתנאי העסקתם. אבל מנהיגותו לא היתה יציבה. מקץ שנים ספורות, ב-1926, יוזף פּילסוּדסקי, יציר כלאיים של מלוכן וסוציאליסט, עלה לשלטון בעקבות הפיכה. הגנרל והמדינאי לשעבר דגל במדינה רב־לאומית, ואף שלא סייע במיוחד ליהודים, הם חשו בטוחים יותר תחת שלטונו הכמו־טוטליטרי.

אבל לפילסודסקי היו יריבים רבים, ועם מותו ב-1935, כשלרניה מלאו אחת־עשרה, המפלגה הימנית הלאומנית תפסה את השלטון בקלות. הממשלה החדשה התנגדה לאלימות ישירה ולפוגרומים (שהתרחשו בכל זאת), אבל עודדה חרמות על עסקים יהודיים. הכנסייה גינתה את הגזענות הנאצית אבל קידמה את הרגשות האנטי־יהודיים. סטודנטים פולנים פעלו להפצת האידיאולוגיה הנאצית. האוניברסיטאות הגדירו מכסות אתניות, והסטודנטים היהודים נכלאו במעין "גטו של ספסלים" ונדרשו לשבת בעורף האולם (אף שלמרבה האירוניה, הם קיבלו את החינוך הפולני המסורתי ביותר מכל בני המיעוטים, ורבים מהם דיברו פולנית).

בשנות השלושים גברה האנטישמיות אפילו בינדז'יוב וכללה השמצות והחרמת עסקים, הרס חלונות ראווה וקטטות. ערבים שלמים עמדה רניה בחלון ביתה והשקיפה החוצה בחשש שמא יפגעו החוליגנים בהוריה וישרפו את הבית.

צמד הקומיקאים היידישאים המפורסמים דז'יגאן ושוּמאכר, שהקימו להקת קברט בוורשה, העלו את נושא האנטישמיות על הבמה. במערכון נבואי בשם "היהודי האחרון בפולין" הם תיארו מדינה שכל יהודיה אבדו ותושביה מצויים במשבר כלכלי ותרבותי מחריד. למרות העלייה במפלס אי־הסובלנות, ואולי אפילו בהשראת המצוקה, היהודים ידעו תור זהב ביצירה הספרותית, בשירה, בתיאטרון, בפילוסופיה, בעשייה החברתית, בלימודי הדת ובחינוך - שפע תרבותי שמשפחת קוקילקה צרכה.

הגיוון הפוליטי בקהילות היהודיות בפולין היה עצום; כל זרם הגיב בדרך משלו למשבר שנאת הזרים. לציונים נמאס להרגיש אזרחים סוג ב', ורניה שמעה לא פעם את אביה מדבר על הצורך לעלות לארץ ישראל כדי שהיהודים יוכלו להתפתח בה כעם, משוחררים מכבלי המעמד והדת. הנהגת התנועה הציונית, שחבריה היו אינטלקטואלים כריזמטיים ופעלו לקידום השפה העברית, חלקה על דעתן של מפלגות אחרות. המפלגה הדתית, הנאמנה לפולין, קראה למיגור האפליה ודרשה יחס שוויוני ליהודים. הקומוניסטים תמכו בהתבוללות, כמו רבים מבני המעמד העליון. המפלגה הגדולה ביותר היתה הבּוּנד, קבוצה סוציאליסטית מבני מעמד הפועלים, שקידמה את התרבות היהודית. הם היו האופטימיסטים שבחבורה, והם קיוו שהפולנים יתפכחו ויבינו שהאנטישמיות לא תפתור את בעיות המדינה. הם התעקשו שפולין היא ביתם של היהודים ושעליהם להישאר בה, להמשיך לדבר יידיש ולתבוע את המקום הראוי להם. הבונד ארגן חוליות הגנה מתוך כוונה להישאר במקום. "המקום שאנו חיים בו הוא מדינתנו." פה־לין.

הגנה או הצלה. זאת תמיד השאלה.

*

כשרניה הגיעה לגיל המתאים, סביר להניח שהיא הלכה עם אחותה הבכורה שרה לפעילויות של תנועת הנוער. שרה, שנולדה ב-1915, היתה מבוגרת ממנה בתשע שנים, ורניה העריצה אותה. אחותה בעלת העיניים החודרות והשפתיים העדינות, המחויכות כמעט תמיד, נחשבה בעיניה לסמכות אינטלקטואלית, מי שיודעת הכול ועושה רק טוב. אפשר לדמיין את האחיות, חדורות מרץ ותחושת חובה, צועדות זו לצד זו בבגדים אופנתיים: כובע ברט, בלייזר מחויט, חצאית קפלים עד השוקיים ותספורת קצרה, אסופה בסיכה נאה. רניה, שהיתה מעין פאשניסטה כבר אז, הקפידה על המראה החיצוני כל חייה. סגנון הלבוש בפולין שבין המלחמות הושפע משחרור האישה ומהאופנה הפריזאית והחליף את התכשיטים, התחרה והנוצות בבגדים פשוטים ונוחים. האיפור היה נועז, עם צלליות כהות ושפתיים אדומות, והתסרוקות והחצאיות התקצרו. ("רואים את כל הנעל!" כתב אחד הסטיריקנים בני התקופה.) תמונה של שרה משנות השלושים מציגה אותה בנעליים נמוכות בעלות עקב עבה שאפשרו לה לצעוד. זה היה שיפור ניכר בעידן של הליכה ברגל למרחקים ארוכים, לעבודה או לבית הספר. אין ספק שכל הראשים הסתובבו כשהאחיות נכנסו לחדר האסיפות.

האנטישמיות והעוני, שגברו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם, הפילו דכדוך כללי על בני הנוער היהודים בפולין. הם חשו מנוכרים לארצם, ועתידם נראה מבטיח פחות מזה של קודמיהם. הם לא הורשו להצטרף לתנועת הצופים הפולנית, וכמאה אלף מהם השתייכו לתנועות נוער יהודיות בעלות זיקה למפלגות פוליטיות. תנועות אלה סיפקו להם מסלול חיים ותקווה לעתיד. הפעילות בתנועות פרחה: בכמה תמונות נראים החניכים לבושים בבגדים כהים ומצולמים כאינטלקטואלים שידיהם שלובות על חזם; באחרות הם עומדים בשדה פתוח, שזופים, שריריים וסמוקי פנים, אוחזים במגרפות.

גם שרה, כמו אביה, היתה ציונית, אבל בניגוד למשה היא היתה חברה בקיבוץ דרור של הציונות הסוציאליסטית. זרם זה, שהורכב ברובו מבני המעמד הבינוני החילוני, חלם על מולדת שבה יוכל לחיות בקולקטיבים, לדבר עברית ולהרגיש שייך. הם עודדו קריאה ודיונים, אבל גם חרתו על דגלם את פיתוח הגוף כדרך להתנער מהסטריאוטיפ של היהודי הגלותי, הנרפה, ולקדם אקטיביזם אישי. עיסוק במלאכת כפיים ותרומה למשאבי הקבוצה היו מעל הכול. הם סגדו לעבודת אדמה; עצמאות חקלאית נחשבה בעיניהם לחלק בלתי נפרד מהעצמאות הקהילתית והאישית.

בציונות הסוציאליסטית היו כמה תנועות נוער - חלקן אינטלקטואליות חילוניות, ואחרות שהתמקדו בצדק חברתי, בסולידריות וביציאה לטבע - אבל כולן הושפעו מהערכים הפולניים של לאומיות (יהודית), גבורה והקרבה אישית והעניקו להם הקשר יהודי. תנועת דרור התמקדה בעשייה חברתית ומשכה בני נוער ממעמד הפועלים דובר היידיש. התנועה הקימה מחנות קיץ, הכשרות וקיבוצים, כהכנה לעלייה, והנחילה לחניכיה את עקרונות העבודה הקשה וחיי השיתוף - לא פעם למורת רוחם של ההורים. משה קונן לא רק על עודף הליברליות והיעדר האליטיזם, אלא גם על כך שה"חברים" קיבלו עדיפות על פני המשפחה, והמנהיגים זכו ליחס של דמויות מופת - כמעט הורים חלופיים. בניגוד לצופים או למועדוני ספורט, תנועות הנוער היהודיות נגעו בכל תחומי חייהם של החניכים; הן שימשו מצע להתפתחות גופנית, רגשית ורוחנית. החניכים הגדירו את עצמם על בסיס ההשתייכות הקבוצתית.

שרה תמכה בשוויון חברתי ובצדק ואהבה במיוחד להדריך ילדים קטנים. בבית לוחמי הגטאות יש כמה תמונות שלה מ-1937 במחנה הכשרה בפוזנאן, כשלוש מאות קילומטרים מינדז'יוב. באחת מהן היא עומדת לפני פסל בחליפת מלחים עם צווארון גבוה, וכובעה נטוי על צדו כצו האופנה; היא מחזיקה ספר והבעתה אומרת רצינות ונחישות. העולם המודרני היה פרוש לרגליה והיא התכוונה לכבוש אותו.

בהשראת הפילוסופיה של החינוך הפוזיטיביסטי ובעקבות מלחמת העולם הראשונה, שדחפה את נשות פולין לעולם התעסוקה, הן מילאו תפקידים מסורתיים ומתקדמים כאחד. ברפובליקה החדשה היה חוק חינוך חובה גם לבנות. נשים הורשו ללמוד באוניברסיטאות, וב-1918 קיבלו זכות הצבעה, לפני רוב מדינות המערב.

במערב אירופה, רוב היהודים השתייכו למעמד הבינוני, והנשים היו כפופות לערכי הבורגנות שהגדירה את מקומן בבית. אבל במזרח, רוב היהודים היו עניים והנשים נאלצו לעבוד - במיוחד בחוגים דתיים, שבהם הגברים עסקו אך ורק בלימוד תורה. הנשים היהודיות התערו בספֵרה הציבורית: ב-1931, 44.5 אחוזים מכלל העובדים היהודים היו נשים (אף שהן הרוויחו פחות מגברים). גיל הנישואים הממוצע עלה, ונשים התחתנו בסוף שנות העשרים ואפילו בשנות השלושים לחייהן. גם זאת בגלל העוני. גיל הנישואים הגבוה הביא לירידה במספר הילדים - שרק הגדילה את חלקן של הנשים בשוק העבודה. למעשה, המאזן בין חיי העבודה לחיי המשפחה היה דומה במידה מסוימת לנורמות המגדריות בחברה המודרנית.

נשים יהודיות קיבלו את "הזכות לדעת" מאות שנים קודם לכן. המצאת הדפוס הובילה לפריחה של ספרים ביידיש ובעברית, ספרים שנועדו לקהל הנשי; הלכות שונות אפשרו להן להשתתף בטקסים דתיים, והארכיטקטורה של בתי הכנסת החדשים הקצתה מקום מיוחד לנשים. היו ביניהן משוררות, סופרות, עיתונאיות, סוחרות, עורכות דין, רופאות ורופאות שיניים. שיעור הסטודנטיות היהודיות באוניברסיטאות היה גבוה, והן למדו בעיקר מדעי הרוח ומדעים מדויקים.

אף שהתנועה הציונית בהחלט לא היתה "פמיניסטית" - נשים לא השתלבו בהנהגה הבוגרת, למשל - החניכות והמדריכות בתנועות הנוער זכו לשוויון מסוים. תנועת השומר הצעיר, שאחיה הבכור של רניה, צבי, היה חבר בה, הגתה את רעיון "הקבוצה האינטימית", עם מדריך ומדריכה לכל קבוצה. המדריך המלמד היה ה"אבא" של הקבוצה, והמדריכה הרגשית היתה ה"אמא"; הם היו שווי כוח והשלימו זה את זה. במודל המשפחתי הזה, ה"ילדים" נחשבו אחים.

בתנועות הנוער למדו את כתביהם של קרל מרקס וזיגמונד פרויד, וכן כתבים של מהפכניות, כגון רוזה לוקסמבורג ואמה גולדמן, והן עודדו במפורש דיונים בנושאים רגשיים וניתוח של יחסים בינאישיים. החברים היו רובם ככולם בסוף שנות העשרה, גיל שבו הבנות על פי רוב בוגרות יותר מהבנים, ולכן הן היו המארגנות. הן אומנו בהגנה עצמית ורכשו ערכים של מודעות חברתית, עצמאות ועוצמה. תנועת החלוץ - ארגון גג של כמה תנועות נוער - שעסקה בהכשרה חקלאית לקראת חיי חלוציות בארץ ישראל, הגתה תוכנית חירום למקרה של גיוס חובה לצבא הפולני, והנשים היו האחראיות הבלעדיות ליישומה. תמונות רבות של בני נוער משנות השלושים מציגות נשים עומדות לצד גברים, לבושות במעילים וחגורות דומים, או בבגדי עבודה, כולל מכנסיים; גם הן אוחזות בגאון חרמשים וחרבות ומתכוננות לחיים של עבודה מאומצת.

שרה היתה ציונית סוציאליסטית אדוקה. בלה, האחות שבינה לבין רניה, הצטרפה לתנועת דרור, וצבי דיבר עברית שוטפת. רניה, שהיתה צעירה מדי, ספגה את הערכים מאחותה הבכורה, וייתכן שאף נשרכה אחריה לפגישות, לתחרויות ספורט ולמסיבות.

ב-1938 השלימה רניה בת הארבע־עשרה את לימודיה בבית הספר היסודי. מעטים מבין התלמידים היהודים זכו ללמוד בבית הספר התיכון המחוזי של ינדז'יוב, והיא לא נמנתה עמם. לפי כמה מקורות, רניה האשימה בכך את האנטישמיות; לפי אחרים, היא הסבירה שהיה עליה להתפרנס במקום להמשיך ללמוד. בזיכרונותיהן של נשים רבות מתקופה זו עולה שאיפתן להיות אחיות או אפילו רופאות, אבל אולי בשל המבנה המסורתי יותר של ינדז'יוב, או בשל צרכים כלכליים דחופים, רניה שאפה דווקא לקריירה בתחום המזכירות. היא נרשמה לקורס קצרנות והתכוננה לחיים של עבודה משרדית. לא היה לה מושג שבתוך זמן קצר היא עתידה לעבוד בעבודה שונה בתכלית מזו שתיארה לעצמה.

*

כל תנועות הנוער ארגנו פעילויות קיץ. באוגוסט 1939 התאספו חברי הציונות הסוציאליסטית במחנות ובסימפוזיונים, רקדו ושרו, למדו וקראו, עסקו בספורט, ישנו בטבע וניהלו סמינרים. הם דנו בספר הלבן הבריטי שהגביל את עליית היהודים לארץ ישראל ובחנו דרכים שונות להגר, מתוך רצון נואש לממש את האידיאלים שלהם ולהציל את העולם. מחנות הקיץ הסתיימו, וב-1 בספטמבר חזרו החניכים הביתה וניסו להסתגל לחזרה מהמשפחה הנבחרת למשפחה המוּלדת, מהחופש ללימודים, מהיָרוק לחום, מהחוֹם לקור ומהטבע לעיר.

ובאותו יום ממש, היטלר פלש לפולין.